משלי יט-כג: 'אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ' - על חינוך אז והיום
1א
הדף מאת: רחמים תמם / 929- תנ"ך ביחד
2ב
בעקבות אזכור שיטות חינוך הכוללות ייסור בפרקינו, נעיין במקורות שונים ובגישות שונות לאורך הדורות, ביחס להכאה כחלק מתהליך החינוך.
3ג
משלי, פרק כג
א כִּי-תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת-מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת-אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ.
ב וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם-בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה.
ג אַל-תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים.
ד אַל-תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל.
ה התעוף (הֲתָעִיף) עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ
כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה-לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר ועיף (יָעוּף) הַשָּׁמָיִם.
ו אַל-תִּלְחַם אֶת-לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל-תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו.
ז כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן-הוּא
אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל-עִמָּךְ.
ח פִּתְּךָ-אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים.
ט בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל-תְּדַבֵּר כִּי-יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ.
י אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל-תָּבֹא.
יא כִּי-גֹאֲלָם חָזָק הוּא-יָרִיב אֶת-רִיבָם אִתָּךְ.
יב הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי-דָעַת.
יג אַל-תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי-תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת.
יד אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל.
טו בְּנִי אִם-חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם-אָנִי.
טז וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים.
יז אַל-יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם-בְּיִרְאַת-ה' כָּל-הַיּוֹם.
יח כִּי אִם-יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.
יט שְׁמַע-אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ.
כ אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ.
כא כִּי-סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה.
כב שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל-תָּבוּז כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ.
כג אֱמֶת קְנֵה וְאַל-תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה.
כד גול (גִּיל) יָגִיל אֲבִי צַדִּיק יולד (וְיוֹלֵד) חָכָם וישמח- (יִשְׂמַח-) בּוֹ.
כה יִשְׂמַח-אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ.
כו תְּנָה-בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תרצנה (תִּצֹּרְנָה).
כז כִּי-שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה.
כח אַף-הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף.
כט לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מדונים (מִדְיָנִים) לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם
לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם.
ל לַמְאַחֲרִים עַל-הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ.
לא אַל-תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי-יִתֵּן בכיס (בַּכּוֹס) עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים.
לב אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ.
לג עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת.
לד וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב-יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל.
לה הִכּוּנִי בַל-חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל-יָדָעְתִּי
מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד.

מילים
  • שכין - סכין
  • שבט - שוט
  • חכלילות - אדמומיות שבעין - משתיה לשכרה או מחוסר שינה
  • בראש חבל - תורן הספינה. בו תלויים כל החבלים, והמתבונן בו מלמטה מתנועע מתבלבל ומאבד אוריינטציה
4ד
דיון
  • למי המחבר פונה?
  • מהי תמצית לקחיו של המחבר? למי היא מכוונת?
  • האם המחבר מכוון דבריו אל הבן? האב? המחנך?
  • "אתה בשבט תכנו" - את מי מכים? ומי מכה?
5ה
רמב"ם: הכאה כדרך חינוך
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה.
Children should be enrolled for instruction at the age of six or seven years, in proportion to the strength of the child and his physique. A child under six years should not be sent to school. The teacher may inflict punishment upon the school children that they may fear him; but he must not smite them with hatred and cruelty; he should, therefore, not strike them with rods or sticks but with a small strap. He should instruct them during the entire day and part of the evening, so that they be brought up to study by day and by night. Children should not stop school at all save on the eves of Sabbaths and holidays, and during holidays. On the Sabbath no new lessons should be given but lessons may be repeated. School children should not be rendered idle even for the sake of building the Holy Temple.2Baba Batra, 21b; Ketubot, 50a; Nedarim, 37a. C. See Ta’anit 3b. G.
6ו
דיון
  • מהי מטרת ההכאה?
  • את מי מותר להכות?
7ז
רמב"ם, משנה תורה, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה יט
רמב"ם: אחריות הורית בנזקי ההכאה
החובל בבניו הגדולים [שלא כדין, אזי] אם אין סומכין על שלחנו נותן להם מיד. והקטנים ילקח בהן [=להם] קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו. וכן הדין באחרים שחבלו בהן. ו[לעומת זאת] אם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן - פטור, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים.
8ח
שו"ת שבות יעקב, חלק ג - חושן משפט, סימן קמ
הרב יעקב ריישר: תשלום על נזק שנגרם בהכאת תלמיד
הרב נשאל אודות "מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל לימודו עד שחבל בו, אם חייב בד' דברים או פטור".

והשיב:
"הנה נראה פשוט דפטור מכולם... כיוון דמצווה קעביד [=עושה]... בשביל ביטול תורה, אף על גב דקיימא לן [=מקובל בידינו] דיש להכותו בערקתא דמסנא [=שרוכי הנעליים, כלומר מכה קלה] ולא באכזריות, מכל מקום דיעבד אין לקנסו בשביל כך... בתלמיד חכם דאורייתא הוא מרתחא [התורה היא שרותחת בו - כלומר ולא זעם אישי כלפי אדם אחר] בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על לימודו יש לפטור מכל. אבל מכל מקום כדי שלא יהא רגיל לעשות כן כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח, למגדר מילתא [לגדור את הדבר] שלא לעבור על דברי חכמים רק בערקתא דמסאני [=שרוכי הנעליים], פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב.
9ט
הרב גרשון קובלנץ, שו"ת קריית חנה, סימן כב
הרב גרשון קובלנץ: מעמדו של המכה
הרב נשאל:
"המלמד שהכה לתלמידו, תלמיד קטן כבר שית [=כבן שש] וכבר [=וכבן, כלומר או כבן] שבע, ספו ליה [=נתנו לו] כתורא שור המזיק ודרך אויב קשתו עד ששבר רגלו, ורוצה המלמד לפטור את עצמו מחמישה דברים, בחושבו שהרב המכה תלמידו פטור ... מה חטיבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו... ואם כן כשם שפטור מגלות פטור מחמישה דברים אם הזיקו"
(כלומר: המכה את תלמידו והזיק לו, האמנם פטור בעצם מלשאת בנזקו של התלמיד)

ותשובתו:
"לפי עניות דעתי שהמלמד הלז צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, שמחרימין ומנדין אותו עד שיפייס הנחבל... שאין חילוק [=אין הבדל] בזה בין מלמד לאחר... לכאורה עלה על דעתי דאפילו [=שאפילו] בניזוק התלמיד הקטן מאחרים ואי אפשר לאשתלומי מינייהו חייב המלמד בנזקו ואם כן כל שכן בנזק דידיה... משום שכר שימור... דפירושו שישמרנו שלא יוזק מאחרים... ופשיטא שחייב בנזקי הקטן אפילו בשל אחרים וכל שכן בשל עצמו...
ולא כהמלמד הלז שהכה מכה רבה... אינו [נכלל] בכלל הרב הרודה את תלמידו וחייב בכל בין במיתה ולמלקות בין לנזקין ולחמישה דברים... דאף שהאב המכה את בנו אינו חייב גלות מכל מקום חייב בארבעה דברים... דאין חילוק לעניין חמישה דברים בין מכהו לייסרו או לא, דלעולם חייב כל שאינו סומך על שולחנו... דבגלות גזירת הכתוב הוא... מה שאין כן לעניין ארבע דברים... ואם כן כמו הדין באב הוא הדין במלמד... דדווקא לעניין גלות מהני מצוה [=מועילה המצווה, כלומר פטור מגלות משום שהכאה לשם חינוך היא מצווה] משום דגזירת הכתוב, מה שאין כן לעניין חמישה דברים דחייב אף במקום [שבו ההכאה היא] מצווה וכל שכן בנידון דידן, פשיטא [=פשוט, כלומר ברור] דשינה וידו על התחתונה וצריך לשלם ממיטב... זה אשר העלה מצודתי...
10י
דיון
  • מה ההבדלים בין הגישות השונות בקרב הפוסקים?
  • האם ניתן להצביע על מגמת התפתחות בפסיקות?
11יא
ענישה תכופה למעשה
ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
12יב
שו"ת לא מזוהה - משוער למאה ה-11
גישה שונה: דיבור ופיוס
צפרך טב ובריך [=בוקרך טוב וברוך]. הריני מודיע את אדוני שאינני מצליח בחינוך הנער הזה, אבו מנצור, ואולי תוכל לעזור לי בזה. כשאני מכה אותו, אני מרבה להכותו. ואולם כשאני עושה כך, מיד קופצת המורה, מוציאה אותו מתחת ידי, ופוטרת אותו בארבע חמש מכות. לולא היה חולה, הייתי הורג אותו במכות, אם כי הוא ראוי לוותרנות מסוימת מחמת מלבושו הדל, ומפני שהוא אצלנו רק זמן קצר. אין הוא מקבל שום הסברים ואין בו שקט כלל. מן הרגע שהוא נכנס, אינו חדל מלהכות ולקלל, הוא ואחותו, ובייחוד כשאני אינני בבית.
[תשובה:] שמא תאיים עליו בקצת מכות ותדבר על לבו שיהיה יותר נבון ויותר מנומס ויותר שקט? ואולם כל דבר שאתה סבור שאמך ואביך יתרגזו עליו, אל תעשה. הריני מנשק ידיך ומברכך ודורש בשלומך. ושלום.
13יג
הרב יחיאל יעקב ויינברג, שו"ת שרידי אש, חלק , מט
הרב יחיאל יעקב ויינברג: חלופות חינוכיות להכאה
מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפייה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כבוד תורתו את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כבוד תורתו באומרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפייה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפייה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטייה למרידה. העצה הנאותה ביותר למצוא לנער זה עיסוק משעשע אחר, להעתיק את תשוקתו לשעשועים ממשחק זה של אחיזת עיניים לעניינים אחרים מבלי שירגיש בכך. בנידון שלפנינו... אולי כדאי לשלוח את הנער לארץ ישראל ללמוד שם בישיבה, שינוי החברה והאווירה הרוחנית ירחיקוהו מההווי האמריקני ותעסוקי הבל של הנוער האמריקני... וייתכן כי בשובו מארץ ישראל לא ימצא עוד עניין במשחק ההבל של אחיזת עיניים.
14יד
הרב אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך 'הכאה'
הרב אליעזר פאפו: השתדלות נדרשת מהגורמים המחנכים
... בדורות הללו דחוצפא יסגא [=החוצפה תרבה] ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה... כל כי הא [=כגון זה] צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה... אין הדור דומה יפה...
דורות אחרונים אינם כדורות ראשונים, ואוי לו למי שאינו נותן דעתו לדבר ומחנך דור אחד חינוך שתואם דור אחר. זכורני באיש אחד ירא שהיה פרנס על הילדים, שבשעת פטירתו ציוה להכריז בבית הכנסת שהוא שואל מחילה מכל הקטנים אם הכה אותם שלא כדין, כי בודאי אפילו לבניו הקטנים ותלמידיו לא הותרה הרצועה להכותם שלא כדין על לא חמס בכפיהם, ואפילו אם יש צורך להכותם לא הותר להכותם מכה רבה מכת אכזרי על הראש ועל העין, מקום שיוכל לעשות מום ופיקוח נפש חס ושלום, אלא יכם בנחת על הרגלים בלי כעס, וזה כלל גדול כי טוב איש יכלכל דבריו במשפט במידה במשקל, זוהי דרך ישרה.
15טו
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עין אי"ה, מסכת ברכות, דף ז עמוד א
הרב קוק: לא במהלומות יחונך האדם
"יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות" - כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם. "וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות" - הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי [=שאינו מתוכנן, בשעת הרוגז והכעס על מעשהו הפתאומי של הילד], כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית [=בדברים ולא בעונשי גוף], כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב [=של] אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה [=היא] להעלותם במעלת נבונים שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.
16טז
הרב אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו - ג, בני ברק תשכ"ד, עמ' 362-360: חינוך הבנים - בעניין הכאת הבנים
הרב אליהו אליעזר דסלר: בשבח ההכאה ובגנות התפיסות המודרנית
א. הם סוברים שהאדם נברא בלי מידות כלל, ורק מסביבתו הוא לומד אותן... אבל אין הדבר כן, 'לפתח חטאת רובץ', וגם לפני זה יש בעובר אינסטינקטים לרע...
ב. הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאווה ורציחה, אבל ללמד לו כי 'אני ואפסי עוד', זוהי תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה. ...

מכאן עניין אחר לגמרי בהכאה, דהיינו לעשות לבן לב נשבר ונדכה... שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חבוט הקבר. והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הקדושים כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת.
ומה שהקשו החוקרים לא קשה כלל... כאשר תחדר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט והבעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעתו לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו. אלא עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, והכל בשביל עצמאות הבנים. וכיוון שכן, בודאי אם האב יכה לבנו, ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן וכו'.
אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו גויים, ואשר שורשם בתורת ה' ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים, ולחנך היטלריסטים חצופים, וחוצפא יסגי [=החוצה תרבה].

מזה אנו רואים עד כמה צריך להיזהר בכל גדר חדיש של החוקרים בנוגע לפסיכולוגיה וחינוך, וצריך לבחון ולדייק היטב אם אין לזה סתירה בדברי חז"ל וראשונים או מנהגי ישראל שהם תורה. אם יש לזה סתירה, צריך לזרוק את כל חידושיהם המטונפים ולא לקבל מהם דבר טרם נבקרם בביקורת חדה ובחיפוש מחופש בתורה ובחז"ל וגדולי המחברים ראשונים ואחרונים.
17יז
דיון
  • כיצד מתיישבת גישת הרב דסלר מול הערכים בתקופתו המובאים בדעות הפוסקים מעליו?
  • מדוע לדעתכם שונה עמדת הרב דסלר כל כך בהשוואה לבני דורו?
18יח
ע"פ 4596/98 - פלונית נ' מדינת ישראל
הנורמה הפסיקתית בישראל - הגדרת התעללות בילד - סע' 368 ג' לחוק העונשין
"ענישה גופנית כלפי ילדים... כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח... גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו... אשר על כן נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים... כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום"
......
ושמא "יטען הטוען כי בקביעתנו זו, גוזרים אנו על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה, שהרי בקרבנו מצויים הורים לא מעטים העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם (כגון - מכה קלה בישבן או על כף היד) כדי לחנכם ולתת בהם משמעת, האם נאמר כי הורים אלה עבריינים הם? התשובה הראויה היא כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים... אמת המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת".
19יט
הרב שלמה אבינר - עיטורי כהנים, גיליון 185 (ניסן תש"ס)
הרב אבינר: זכות הילד להסגיר את הוריו המכים
הורים שמתעללים בילדים שלהם, מכים אותם... - מותר לבן להתגונן מפני ההתעללות של הוריו ולהודיע על כך לרשויות המוסמכות... מותרים הילדים להפליל הוריהם בפני בית דין אם אין דרך אחרת להצלתם... במקרה של התעללות בודאי שמותר לו לתבוע אותו בבית דין רבני, במקרה שפניה כזו חסרת תועלת אפשר אף לפנות למשטרה... מותר לילד להעיד נגדם... כעדות נסיבתית... בזה שהוא פונה למשטרה ולבית המשפט, הוא עושה טובה לא רק לעצמו אלא גם להוריו, בזה שמציל אותם ממעשים נוראים עליהם יצטרכו לתת את הדין.
20כ
אמצעי ענישה שאסור להשתמש בהם - חוזר מנכ"ל התש"ע
חוזר מנכ"ל - משרד החינוך
...
ב. חל איסור חמור להעניש תלמידים בכל צורה של ענישה גופנית.
ג. חל איסור חמור להעניש תלמידים בכל צורה של ענישה משפילה (הלבנת פנים ברבים, פגיעה מילולית שיש בה לעג, עלבון והשפלה).
ד. אין להעביר תלמיד באופן זמני לכיתה נמוכה יותר.
ה. חל איסור על הפחתת ציון בלימודים בשל התנהגות לא נאותה.
ו. חל איסור על תגובה היכולה לסכן את התלמיד או לפגוע בשלומו או בבריאותו.
ז. חל איסור על הענשת תלמיד בשל מעשה או מחדל של הוריו.
21כא
דיון
נקודות לקורא
  • השוו בין הוראות החוק, הנוהל והפסיקה היום, לאלו העולות מהדעות לעיל.
  • מהן לדעתכם הסיבות לשוני?
  • האם גם ללא הוראות החוק - הגישה של המקורות משתנה?
23 כג
24כד
דף הנחיות למנחה:
משלי יט-כג למנחה.docx