בראשית כא-כה: 'תן עיניך במשפחה'
הדף מאת: רוני אלדד / אתר מדרשת
אחרי המסע הגדול של שרה ואברהם ובתום פרק ההסתגלות הראשון שלהם בכנען, אנחנו עומדים בפתחו של סיפורם כמשפחה, כהורים וכראשיתה של שושלת. בחמשת הפרקים שלפנינו נגלות לעינינו תנועות הנפש ומתבהרים חומרי הגלם היסודיים ביותר המרכיבים מעצמם משפחה. כל משפחה. במסגרת פרויקט 929, נבקש בדף לימוד זה לעקוב אחר חלק מתוך הסיפורים הרבים שמכילים פרקים כ-כה בבראשית ולמתוח חוט דק ביניהם. נלווה במבט מקרוב את פרק היות שרה לאם, מלידת יצחק ועד מותה, ונרקום בקווים כלליים מתווה של יחסים בין הורים וילדיהם: הנס, הדאגה, הדין והאהבה - אז כהיום, בבחינת מעשה אבות ואימהות סימן לבנים (ובנות). כל סיפור הוא שלם ומלא בפני עצמו וכבר הוקדשו, ועוד יוקדשו לכל אחד דיונים נפלאים ונפרדים; אך כאן אנחנו מבקשים להצביע על נקודות החיבור ביניהם המציירות יחד תמונה עשירה ומורכבת.
א. "כל השומע יצחק לי": על הנס שבהורות
הר' שלמה קרליבך, מתוך "גוט פורים" דרשות למגילת אסתר, הוצאת 'דברי שיר', עמ' 13
מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח"ו מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: 'אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים'?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: 'אז ימלא שחוק פינו...' ...עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא 'אז ימלא שחוק פינו'. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה
רחל חלפי, שיר שלישי לדניאל, מתוך: מקלעת השמש, רחל חלפי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 267
שיר שלישי לדניאל/ רחל חלפי
כתבתי לך זנב של שיר
ובינתיים שקעה השמש
קודם לך לא הייתי מחמיצה רגע אחד של שקיעה
עכשיו גרמי השמים מבליגים לכבודך
על עלבונות כאלה
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
(ה) וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. (ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. (ז) וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו.
And Abraham was a hundred years old, when his son Isaac was born unto him. And Sarah said: ‘God hath made laughter for me; every one that heareth will laugh on account of me.’ And she said: ‘Who would have said unto Abraham, that Sarah should give children suck? for I have borne him a son in his old age.’
דיון
בסיפור פקידתם המאוחרת כל כך של אברהם ושרה הנס ניכר לעין מאוד. אך אין בכך כדי להפחית מן הנס המתרחש בכל פעם כשאשה הופכת לאם, כשאיש הופך לאב.
  • מה תפקידו של הצחוק המוטיב המרכזי בסיפור הולדתו של יצחק - בתוך ההתרחשות הנסית הזאת לפי גישתו של הר' קרליבך, ולפי לדעתכם?
גם בשירה של חלפי מתואר הנס הזה בכל עוצמתו ופלאיותו, על דרך ההפרזה ("גרמי השמים מבליגים לכבודך על עלבונות כאלה"). הבחירה להתייחס לגרמי השמים כמי שמוחלים על כבודם, ולא לכותבת עצמה שמוותרת על הרגליה ואהבותיה ("קודם לך לא הייתי מחמיצה"..) - מבטאת את תחושת הנס הזה במלוא הדרו. העולם איננו אותו מקום מאז שנולד בנה.
  • האם בסיפורם של אברהם ושרה יש ביטוי לתחושת הנסיות הקוסמית הזו? האם תחושה זו מוכרת לכם מסיפורי הורות ומשפחה בחייכם ובסביבתכם?
ב. "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ" (בראשית כב, טז) - על עקדות וגירוש
(א) וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה--יִצְחָק. (ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. (ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי. (ז) וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו. (ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. (ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. (י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק (יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. (יג) וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּו כִּי זַרְעֲךָ הוּא. (יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע (טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם (טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר אַל-תִּירְאִי כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. (יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. (יט) וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר. (כ) וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. (כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
And the LORD remembered Sarah as He had said, and the LORD did unto Sarah as He had spoken. And Sarah conceived, and bore Abraham a son in his old age, at the set time of which God had spoken to him. And Abraham called the name of his son that was born unto him, whom Sarah bore to him, Isaac. And Abraham circumcised his son Isaac when he was eight days old, as God had commanded him. And Abraham was a hundred years old, when his son Isaac was born unto him. And Sarah said: ‘God hath made laughter for me; every one that heareth will laugh on account of me.’ And she said: ‘Who would have said unto Abraham, that Sarah should give children suck? for I have borne him a son in his old age.’ And the child grew, and was weaned. And Abraham made a great feast on the day that Isaac was weaned. And Sarah saw the son of Hagar the Egyptian, whom she had borne unto Abraham, making sport. Wherefore she said unto Abraham: ‘Cast out this bondwoman and her son; for the son of this bondwoman shall not be heir with my son, even with Isaac.’ And the thing was very grievous in Abraham’s sight on account of his son. And God said unto Abraham: ‘Let it not be grievous in thy sight because of the lad, and because of thy bondwoman; in all that Sarah saith unto thee, hearken unto her voice; for in Isaac shall seed be called to thee. And also of the son of the bondwoman will I make a nation, because he is thy seed.’ And Abraham arose up early in the morning, and took bread and a bottle of water, and gave it unto Hagar, putting it on her shoulder, and the child, and sent her away; and she departed, and strayed in the wilderness of Beer-sheba. And the water in the bottle was spent, and she cast the child under one of the shrubs. And she went, and sat her down over against him a good way off, as it were a bow-shot; for she said: ‘Let me not look upon the death of the child.’ And she sat over against him, and lifted up her voice, and wept. And God heard the voice of the lad; and the angel of God called to Hagar out of heaven, and said unto her: ‘What aileth thee, Hagar? fear not; for God hath heard the voice of the lad where he is. Arise, lift up the lad, and hold him fast by thy hand; for I will make him a great nation.’ And God opened her eyes, and she saw a well of water; and she went, and filled the bottle with water, and gave the lad drink. And God was with the lad, and he grew; and he dwelt in the wilderness, and became an archer. And he dwelt in the wilderness of Paran; and his mother took him a wife out of the land of Egypt.
גוסטב דורה, 'גירוש ישמעאל ואמו', 1853
דיון
  • נסו לאפיין את דמותו של אברהם כאן לאור המתואר בפרק כ"א. מהן תחושותיו, מה מבטאת שפת גופו, עמידתו? נסו לתת מילים לדיבור הפנימי בתוכו ברגע המתואר בתחריט שלפנינו.
  • מה מוביל את אברהם לפעול כך לפי התחריט ולפי הנוסח המקראי?
'וילכו שניהם יחדיו' - אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר'.
וילכו שניהם יחדיו AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER — Abraham who was aware that he was going to slay his son walked along with the same willingness and joy as Isaac who had no idea of the matter.
דיון
  • מה דעתכם על עיבוי דמותו של אברהם בדבריו של רש"י?
  • מדוע לדעתכם הוא חש צורך להדגיש את העמדה הנפשית של " ברצון ובשמחה" שבה הלך אברהם לעקוד את בנו, נוסף על צייתנותו לקיים את דבר האל?
חדוה הרכבי, והנדיר הזה, מתוך 'אני רוצה רק להגיד לך', פועלים 1985
והנדיר הזה/ חדוה הרכבי
וְהַנָּדִיר הַזֶה לְהַאֲזִין לִנְשִׁימוֹתָיו
וְהַנָּדִיר הַזֶּה לַשִׂים זרְים סְבִיב מִשְׁאֲלוֹתַיו
וְהַנָּדִיר הַזֶּה וּלְהַסְבִּיר לוֹ אַהֲבָה שָׁלוֹם גַּעֲגוּעִים
וְהַנָּדִיר הַזֶּה כִּי הָעֶרֶב תַשִׁיר בְּבֵיתוֹ מַקְהֵלָת מַלְאָכִים
וְהַנָּדִיר הַזֶּה כְּאִילּוּ עָשׂוּי מֵחֹמֶר אַחֵר
וְהַנָּדִיר הזה (קָשֶׁה לִי לְתָאֵר)
וְהַנָּדִִיר הַזֶּה וּלְוַתֵּר וּלְוַתֵּר לוֹ לְוַתֵּר
וְהַנָּדִיר הַזֶּה רַק לְהַגִּיד אֶת שְׁמוֹ בְּקוֹל
וְהַנָּדִיר הַזֶּה לָתֵת לוֹ דַּף קָטָן וְעִפָּרוֹן
וְהַנָּדִיר הַזֶּה לִפְרֹק מִמֵנוּ אֶת דַּאֲגוֹתָיו
וְהנָּדִיר הַזֶה לַחֲלֹץ אֶת נְעָלָיו
וְהַנָּדִיר הַזֶּה לְהַחֲזִיק אֶת כַּף יַדוֹ הַנְּבוֹנָה
כְּשֶׁעֵינָיו נֶעֱצָמות, עֵינָיו
וְהַנָּדִיר הַזֶּה, כְּלוֹמַר יַלְדִּי, רַק יַלְדִּי,
אַחַר כָּך אֱלֹהִים
וְרֵעָיו
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
השיר המופלא של הרכבי, ובמיוחד השורה החותמת "וְהַנָּדִיר הַזֶּה, כְּלוֹמַר יַלְדִּי, רַק יַלְדִּי, אַחַר כָּך אֱלֹהִים וְרֵעָיו" - מבטא את ההיררכיה המקובלת בימינו: קודם הילדים ורק אחר כך כל היתר.
  • כמטפורה, האם אתם מסוגלים להעלות על דעתכם נסיבות עכשוויות שבהן דווקא הילדים משלמים מחיר על האמונות והבחירות של הוריהם? ואם ישנם - האם נכון לדעתכם לכנות מצבים כאלה כ"עקדות קטנות"? מדוע? ואם ישנם מה הקשר בין זה לבין עקדה?
ג. 'וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה' (בראשית כג, יט) מות שרה: על פרידה והפרדה בין הורים לילדים
מיהו קטן?
רבי שמעון אומר כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא.
[שואלת הגמרא:] גדולים נמי קרו [=גדולים גם קוראים 'אמא' מתוך שינה].
[ומשיבה הגמרא:] אלא כל שנעור ואינו קורא אמא, אמא.
The mishna continues: A minor who does not need his mother any longer is obligated in the mitzva of sukka. The Gemara asks: What are the circumstances of a minor who does not need his mother? In the school of Rabbi Yannai they said: This is referring to any child who defecates and his mother does not need to wipe him. Rabbi Shimon says: It is any child who awakens from his sleep and does not call: Mother, mother. The Gemara asks: Older children also call for their mother when they arise; what, then, is the criterion? The Gemara answers: Rather, say that any child who awakens and does not call: Mother, mother, repeatedly until his mother comes is characterized as one who does not need his mother. An older child will cry once. However, if his mother does not come, he will tend to himself.
דיון
במסכת סוכה עוסק התלמוד בשאלה "מיהו קטן?", כלומר, מתי ילד עדיין נחשב [מבחינה הלכתית] כילד [הפטור ממצוות].
  • הגמרא כאן קובעת "גדולים נמי קרו" - מה דעתכם על קביעה זו? מה היא מלמדת על האופי האנושי? על מהות הקשר שבין אדם בכל גיל - ואמו?
  • בתהליך ההתבגרות הטבעי אנחנו לומדים אט אט איך לפתח מהות עצמאית, ולשם כך אנו זקוקים לראות את עצמנו בנפרד מהורינו, כישות נבדלת. האם אתם זוכרים חוויה כזאת של היפרדות, שלכם מהוריכם או של ילדיכם מכם?
אורית גידלי, חג
חג/ אורית גידלי
אמא רוצה שאבוא לחג
היא רוצה לפרוש עבורי את המפה הלבנה של השיש
ולהניח מעליה את זכרון הפשטידה שאני אוהבת.
אמא, אני אומרת לה, לא די?
אבל גם לה זה חג ראשון לבד
ואני מסכימה.
ובבואי לבי חג, בכל לבו לבי חג
על שהיתה לי בכל גופה,
עד שאיני זקוקה עוד לכל גופה
כדי לקבל בכל גופי את פניה

וידי נמלאות כשהן מתרוקנות מן הזר שהבאתי
קאלות שיש להן רק שמיים מנשקות את זו שיש לה רק אדמה
ועיני נמלאות כשהן מתרוקנות ממראה טורחת ומגישה
ופי נמלא כשהוא מתרוקן מטעם הפשטידה
שלא אטעם עוד לעולם כמוה.
© כל הזכויות שמורות למחברת
oritgidali.wordpress.com
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ
And Isaac brought her into his mother Sarah’s tent, and took Rebekah, and she became his wife; and he loved her. And Isaac was comforted for his mother.
דיון
תיאור האבל של יצחק על שרה מובא בתמציתיות כואבת ומאופקת. רק כאשר הוא מכניס את רבקה לאוהל אמו מתפרץ מתוך המילים הלקוניות הצער הגדול, האובדן והחסר שהוא נשא כל אותה העת מאז מותה. בשיר הנפלא של אורית גידלי יש ביטוי לחלל הזה, להיאחזות בזיכרונות של טעמים וריחות כדי לעצור עוד קצת את האין, למלא במעט את הריק.
  • איזו חוויה עולה בכם בעקבות השיר והטקסט המקראי, של "פגישה" עם אדם אהוב שאיננו, של עמידה מול ההיעדר וניסיון למלא את החלל?
לסיכום:
דיון
  • מה דעתכם על מערכת היחסים המורכבת בין ההורים הראשונים והילד העברי ראשון?
  • מה במבט האישי שהצענו האיר לכם מחדש את הסיפורים המוכרים?
  • ולהיפך: מה בסיפורים העתיקים, הגרעיניים האלה האיר לכם מחדש משהו בחיי המשפחה שלכם?
קישורים לרקע והרחבה:
לאתר פרויקט 929
דף הנחיות למנחה:
בראשית כ-כה למנחה.docx