איכה ד-קהלת ג: מגילת איכה בראי זמנה והשתקפותה במהלך הדורות

דף לימוד זה ממקם את מגילת איכה בתוך ההקשר של קינות (לאו-דווקא יהודיות) על חורבן ערים וקהילות לאורך ההיסטוריה. הלימוד מעודד לשאול כיצד שימור זיכרון החורבן והגלות מעצב תודעה וזהות. השאלה המרחפת מעל כל המקורות ונשאלת בסופם גלומה בפסוק הפותח את איכה: "איכה ישבה בדד?" – מה מייחד ומבדיל את היהודים משאר העמים? האם הייחוד היהודי נשען רק על אסונות העבר או גם על ייעוד לעתיד? האם מה שמעצב את זהותנו היהודית הייחודית הוא זכר החורבן, הרדיפה והגלות, או גם זכר היצירה והתושייה היהודית ואולי גם הייעוד ותודעת השליחות? וכיצד כל אחת משתי גישות אלו יכולה להשפיע על הבנתנו את בחירותינו אל מול ההווה והעתיד?

"קינה על העיר אור", בתוך: עולם התנ"ך, מגילות, דברי הימים הוצאה לאור, עמ' 113, 1996
קינה שומרית על חורבן העיר אור ומקדשה
...הגבירה אשר ביתה שודד גם עירה,
עמדה, תמרר בבכי,
ננה אשר ארצו אבדה עמדו [יחד עמו]
גם אור [העיר] תקונן יחדיו.
האשה הנאמנה למען ייאנח האדון על עירו,
נינגל, למען לא יתן תנומה לעפעפיו בעבור ארצו,
למען עירו תקרב אליו, בכה תבכה מרה,
למען ביתו אשר שודד, תקרב אל האדון, בכה תבכה מרה,
למען עירו אשר חרבה תקרב אליו בכה תבכה מרה,
למען ביתו אשר שודד תקרב אליו קינתם המרה תישא לפניו,
האישה תציב את אדני "נבל הדמעות", על הארץ,
תישא קולה בילל חרישי על הבית אשר נדם:
יום-הסער אשר יועד (לי) ויגונו אפפני
מפני יום-הסער ירבו אנחותיי
אנכי האישה, יום הסער אשר יועד (לי),
יום הסער אשר יועד (לי) ויגונו אפפני,
יום הסער, היום המר, אשר יועד לי,
אף כי אנכי נמלאתי חרדה מפני היום ההוא
מאימת יום-הסער לא מילטתי נפשי,
לפתע פתאום לא ראיתי יום טובה במלכותי, יום טובה במלכותי!
בלילה מספד מר יועד לי,
אף כי אנכי נמלאתי חרדה מפני הלילה ההוא
מאימת ליל-הסער לא מילטתי נפשי!
אימת היום ההוא, המשחית כסופה, נפול נפלה עלי,
מפניו על משכבי בלילות, על משכבי בלילות לא אמצא מנוח,
לפתע פתאום לא ידעתי עוד מרגוע על משכבי, מרגוע על משכבי!
כי גורל מר יועד לארצי,
אף אם אנוד על פני ארץ כפרה אחר עגלתה
שוב לא אשיב אלי את בני ארצי!
כי עמל מר יועד לעירי,
אף אם כציפור-שמיים אניד כנפיי,
ואלי עירי אנכי אעוף
תחרב עירי על יסודה,
אור במקום מרבצה תיספה!
כי יד הסערה נחתה עלי ממעל,
אף אם ארעים בקול, 'שובי סערה המדברה!' לה אנכי כה אקרא
לא ירום מעלי (כובד) חזה של הסערה הלזו!
אנכי, האישה, באגרנכג, בית מלוכתי,
אשר מלכות בו לאורך ימים נכונה לי
הן בכי ומספד לי ילינו בו.
והבית אשר היה משוש ליבם של שחורי הראש,
תחת חגיו ירבו לו כעס על דאגה.
לפתע פתאום בביתי, בית נעימות,
ביתי הנאמן (ביתי) השדוד, אשר אין בל תשורנו
ברוח נכאה, קינות מרות,
קינות מרות ישאו בו.
ביתי אשר כונן ביד איש אמונים
כסוכה בכרם רוע התרועע.
האכשנגל בית מלכותי,
ביתי הנאמן, הבית אשר ימרר בבכי
כי ייבנה בשווא, כי ייחרב באמונה,
מנת חלקי כה הונחל לי.
כאוהל, נווה אשר נעקר בשדה קציר,
כנווה אר נעקר בשדה קציר, נפרץ לרוח ולגשם
אור, חדר משכבי, כליל התפארת.
ביתי גם עירי אשר נדמו תמו, נכרתו,
כמכלאת הרועה נכרתו.
כל אוצרותיי אשר נאגרו בעיר בלעה מצולה!
אור תמרר בבכי.
© כל הזכויות שמורות להוצאת דברי הימים


הסברים

• ננה, הוא אל הירח, ואשתו נינגל, היו פטרוני העיר אור.

השיר האחד עשר, בתוך: בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, ש. שפרה ויעקב קליין, הוצאת עם עובד, עמ' 443, 1996.
קטע קינה על חורבן אור ומקדשה
...למען האיש אשר אמר תפילה עליה ישקוט נא ליבך!
בעל התפילות העומד לפניך למענה אחר אשר תיתן בו עניים נאמנות,
(אתה) ננה, מי יתן ולפני עיניך הבוחנות, היורדות חדרי בטן
יטהר לפניך לב אנשיה, (ליבם) הרשע!
מי יתן ולב (העם) השוכן בארץ יטהר לפניך!
ננה, מי יתן ובעירך אשר תשוב אל מכונה יגידו תהילתך!"
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה

ישעיהו לייבוביץ', "מדרש איכה רבתי", מתוך: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, הוצאת ליאור שרף-הפצות, ירושלים
איכה ישבה בדד - החורבן, בדידות/בידוד העם והגלות
היצירה הספרותית ההגותית הגדולה ביותר והראשונה מבחינת הזמן שנוצרה כיצירה קולקטיבית של העם ההוגה בגלותו שלאחר החורבן, מוצאת ביטוייה באוסף המדרשים והאגדות "איכה רבתי" על מגילת איכה, אולם אין היא יצירה של תאריך מסוים, אלא עניין של כמה וכמה דורות לאורך מאות שנים אחר החורבן.
במדרש מופלא זה, מובאים לידי ביטוי בניסוחים שונים, הסובבים על מילות הפתיחה "איכה ישבה בדד", כל אותם תכנים הגותיים הקשורים לחורבן, שנעשה סמל למצבו ומעמדו של עם-ישראל בגולה בכל הדורות, ואין לנו חומר קריאה והאזנה מתאים יותר ליום זה מאשר הבאת קטעים מתוך המבוא הגדול ה"פתיחתא לאיכה רבתי", שיש להם משמעות לא רק לגבי ההיסטוריה הארוכה של הגלות, חשבון הנפש והחרטה על העבר, ההגות בהווה והציפיה לעתיד הקשורים כולם לתשעה באב, אלא מבחינות רבות יש להם משמעות אף למציאות האקטואלית של עם ישראל.
© כל הזכויות שמורות להוצאה

דיון
עם תחילת מסעי הצלב בשנת תתנ"ו (1096), נערכו פרעות ביהודים באירופה, בערים שפיירא (שפייר), מגנצא (מיינץ) וורמייזא (וורמס) - קהילות שו"ם. יהודים רבים הוטבלו לנצרות בעל כורחם, חלקם עלו על המוקד כי סירבו להתנצר וחלקם העדיפו להמית את ילדיהם ואת בני משפחותיהם ולהתאבד ובלבד שלא להתנצר.

בעקבות הגזרות והפרעות נתחברו קינות שונות (כמה עשרות מהן נשתמרו עד ימינו). הפיוט "מי יתן ראשי מים", שחיבר רבי קלונימוס בן יהודה, פייטן בן התקופה ואיש מגנצה שהיה עד לפרעות, מופיע בקינות ט' באב נוסח אשכנז.

קלונימוס בן יהודה, "מי יתן ראשי מים" - קינה על הרוגי שפיירא, וורמייזא ומגנצא, המאה ה-11
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר נוֹזְלַי,
וְאֶבְכֶּה כָּל יְמוֹתַי וְלֵילַי,
עַל חַלְלַי טַפַּי וְעוֹלָלַי,
וִישִׁישֵׁי קְהָלַי,
וְאַתֶּם עֲנוּ אֲבוֹי וְאוֹי וְאַלְלַי,
וּבְכֵן בָּכֹה בֶכֶה רַב וְהֶרֶב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
וְדָמוֹעַ תִּדְמַע עֵינִי וְאֵלְכָה לִי שְׂדֵה בוֹכִים,
וַאֲבַכֶּה עִמִּי מָרֵי לֵבָב הַנְּבוֹכִים,
עַל בְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת וִילָדִים הָרַכִּים
בְּסִפְרֵיהֶם נִכְרָכִים,
וְלַטֶּבַח נִמְשָׁכִים,
אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּירִים וְנוֹפְכִים,
כְּמוֹ טִיט חוּצוֹת נִדָּשִׁים וְנִשְׁלָכִים,
סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ מִלְּקָרֵב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

...

שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה,
כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה,
כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הָאוּלָם וְהַבִּירָה,
וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה,
וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָהּ,
תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרְרָה,
וְאֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה,
וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֶב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

...

וְעֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם כִּי נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְשׁוֹרֵר,
וְעֻגָבִי לְקֹל בּוֹכִים לַהֲפֹךְ וּלְקָרֵר
מִי יָנוּד לִי וּמִי מַחֲזִיק לְהִתְעוֹרֵר,
חֵמָה בִי יָצְאָה וְסַעַר מִתְגּוֹרֵר, אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי הַצַּר הַצּוֹרֵר,
שִׁבַּר עַצְמוֹתַי זוֹרֵר וּמְפֹרֵר,
סִלָּה כָּל אַבִּירַי הַטַּבּוּר וְהַשָׁרֵר,
רְטִיָּה וּמָזוֹן אֵין לְבָרֵר,
מַכָּתִי אֲנוּשָׁה בְּאֵין מַתְעִיל וּמְזוֹרֵר,
עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מֶנִּי אֲמָרֵר,
בִּבְכִי דִמְעָתִי עַל לֶחֱיִי לְצָרֵב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב:
למקור השלם

תפילת אב הרחמים, מתוך תפילת שחרית של שבת, נוסח אשכנז
אב הרחמים
אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים. בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים. קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ (שמואל ב א, כג) לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם. וְיִנְקֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים (דברים לב, מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקֹּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר (יואל ד, כא) וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַיְהֹוָה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר (תהלים עט, י) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: וְאוֹמֵר (תהלים ט, יג) כִּי דוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים: וְאוֹמֵר (תהלים קי, ו-ז) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

הסברים

• תפילת "אב הרחמים" ובה קריאה לאלוהים לנקום את מותם של היהודים, התחברה בקהילת וורמייזא בעקבות הפרעות שנערכו ביהודים שם ובקהילות הסמוכות שפיירא (שפייר) ומגנצא (מיינץ).

וויקיפדיה, הערך "אב הרחמים"
התפילה נאמרת בכל תפוצות וקהילות אשכנז. היא נאמרת בתפילת שחרית של שבת לאחר קריאת התורה, יקום פורקן ותפילות נוספות ולפני אמירת אשרי יושבי ביתך והכנסת ספר התורה לארון הקודש. נמנעים מלומר תפילה זו בימים של שמחה, כגון ימים שאין אומרים בהם תחנון, בשבתות ארבע פרשיות (שקלים, זכור, פרה והחודש), כשיש ברית מילה או חתן בבית הכנסת או בשבתות מברכים (השבת שלפני ראש חודש). בשבתות החלות בספירת העומר נוהגים לומר את אב הרחמים כחלק ממנהגי האבלות בימי הספירה, גם אם זו שבת מברכין או שיש ברית מילה או חתן, זאת מפני שגזרות תתנ"ו התרחשו בימי ספירת העומר. בקהילות שונות נהגו לומר אב הרחמים גם בשבת שלפני ראש חודש אב. לפי מנהג יהודי גרמניה, תפילה זו נאמרת רק בשתי שבתות בשנה: בשבת לפני שבועות ובשבת לפני תשעה באב. בשאר שבתות השנה התפילה אינה נאמרת כלל.
על פי עדות שמשו, הרב יוסף בדיחי, לאחר השואה נהג הרב צבי יהודה קוק לומר תפילה זו בכל שבת משבתות השנה, ואף בשבתות שהוזכרו מעלה, שבהן לא נהגו לומר את התפילה, כיוון שהכיר אישית הרבה מגדולי ישראל שנספו בשואה. מנהגו זה היה מנהג אישי ולא כהנהגה לכלל.
למקור השלם

קינה לנשמות שש מאות ריבוא קדושינו שנספו בשואת תרצ"ט-תש"ה, הרב אברהם רוזנפלד, 1965. פורסם ב: A. Rosenfeld, Tisha B'av Compendium, Judaica Press, New York 1983, pp. 173-175
קינה על קרבנות השואה

איכה תפארתנו מראשינו השלכת.
איכה פניך ממנו הסתרת.
איכה קצפת ולא חמלת:

בלב נשבר ונדכה ביום צום ועצרה.
באנו לפניך לספוד ולבכות בקינה וביללה.
בזכרנו את קדושי השואה תרצ"ט-תש"ה:

גאון יעקב אשר אהבת שברת.
גדעת רמי הקומה והגבהים השפלת.
גפננו לשמה ותאנתנו לקצפה שמת:

דבקו עצמינו לעורנו ובשרנו.
דכה דכית לארץ חיינו.
דלפה מתוגה ואנחה נפשנו:

הנאהבים והנעימים הישרים והתמימים.
הטענו בקרונות ככבשים ובקרים.
החם מחנק והפתחים חתומים:

ותיקים יושבים על הארץ דוממים.
ומה היתה חטאתם הם שואלים.
ולמה נגזר הדין בלי רחמים:

זכר תזכר את-צעקת הענוים.
זעקת היתומים הגלמודים והנעזבים.
זלזול חכמים ותלמידיהם האהובים:

חילים ראשי בית-אבות גבורים.
חללים ומדקרים נפלו מליונים.
חרפת ומשמה היתה לגוים:

טפחנו ורבינו, האכזר כילם והשמם.
טרף טרפו כזאבים לשפך דמם.
טבח שש-מאות רבוא מי זמם:

ירדו חיים שאולה בשמע-ישראל ובאני-מאמין.
יצאו נשמותיהם מעטרין בטלית ותפלין.
יבשו ויכלמו ויהיו כאין הרוצחין:

כלה שארנו ולבבנו על שבר חלקנו.
כלנו נושאים קינה באבדן חצי עמנו.
כי שקולה השואה כשרפת בית אלהינו:

לאושויץ בוכנולד ברגן-בלזן, דאכו מידנק טרבלינקה.
לקחו והדחקו בחדרי-גז ונשרפו במוקדות הכבשנים בחרפה.
לחמו הקדושים הטהורים ונפלו כגבורים בגיטו ורשה:

מכל פנה זועקים דמיהם הקרושים.
מתי יבא קץ לפגעים האנושים.
מספד-מר וקינה שאו על הקדושים:

נאצו הנואצים את הברית ואת תורתנו.
נפלו עלינו מחורפיך ונבכה בצום נפשנו.
נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנחלתנו:

ספרי תורה לגזרים קרעו וטמאו בידיהם.
סרקו בשר שארינו, ועורם הפכו לקשוטיהם.
ספדו וחגרו שק, והילילו עליהם ועל-טפיהם:

עינינו זולגות דם דמעות.
על שרפת בתי כנסיות.
על הריסת ישיבות ובתי-מדרשות:

פרצו קהלותנו והרסו עדתנו.
פחד קראנו ורעדה אחזתנו.
פנינו כסתה כלמה בצרותינו:

ציה ערקו בחסר ובכפן.
צנועות בנפשן שלחו ידן.
צעקה בים-סוף נשמע קולן:

קרובים וידידים חביבים, חסידים וישרים.
קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים.
קבלם והסתירם בסתר כנפיך לעולמים:
רחום, זכר ברחמיך את שרידי נחלתך.
רבון העולמים, הסר דאגה ותוגה מעמך.
רשעת הגוים ושונאי ישראל תעקר בזעמך:

שבוים הדרר, ופקח קוח לאסורינו.
שמן ששון תחת אבל תעטרנו.
שלום ושלוה תשים לנו ולארצנו:

תרים קרננו ותחיש גאולתנו במהרה בימינו.
תגל ערבה ותפרח כחבצלת ישראל מדינתנו.
תברכנו בברכת אברהם יצחק ויעקב אבותינו.