תהלים עט-פג: 'אכן כאדם תמותון' - יחסי האדם עם המוות אל-מול נצחיות האל
הדף מאת: עדי בן-זאב / 929- תנ"ך ביחד
בפרקי השבוע חוזר העיסוק בנצחיותו של האל וסופיות האדם מולו, ומערכת היחסים ביניהם. הפער הזה מלווה אותנו כבני תמותה (ביטוי המוזכר בפרק ע"ט) המחפשים משמעות כביטוי לנצחי. בדף הלימוד מוצעת קריאה ראשונית ביחסים אלו, מתוך ים המקורות האפשריים.
דיון
פתיחה
בפרקי השבוע חוזר העיסוק בנצחיותו של האל וסופיות האדם מולו, ומערכת היחסים ביניהם. הפער הזה מלווה אותנו כבני תמותה (ביטוי המוזכר בפרק ע"ט) המחפשים משמעות כביטוי לנצחי. בדף הלימוד מוצעת קריאה ראשונית ביחסים אלו, מתוך ים המקורות האפשריים.
דיון
קראו את יחידת הפרקים מנקודת המבט של הפער בין נצחיות האל לזמניות האדם.
איזו תמונה עולה בכם?
תהלים, פרק עט, פסוקים י-יג
בני תמותה
י לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם
יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.
יא תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה.
יב וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל-חֵיקָם
חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי.
יג וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם
לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.
תהלים, פרק פ, פסוקים טו-כ
תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא
טו אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב-נָא
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת.
טז וְכַנָּה אֲשֶׁר-נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל-בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.
יז שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.
יח תְּהִי-יָדְךָ עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ עַל-בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ.
יט וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.
כ ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
אלהים אתם
(ו) אֲנִי-אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
(ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
(ח) קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי-אַתָּה תִנְחַל בְּכָל-הַגּוֹיִם.
'Truly it is I that have established My king upon Zion, My holy mountain.' I will tell of the decree: The LORD said unto me: 'Thou art My son, this day have I begotten thee. Ask of Me, and I will give the nations for thine inheritance, and the ends of the earth for thy possession.
וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ
(יג) אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים.
(יד) אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ.
(טו) כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים.
(טז) כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
(יז) מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה'.
(יח) יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
(יט) וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ
עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ.
עץ החיים
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
[...]
(כב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
Now the serpent was more subtle than any beast of the field which the LORD God had made. And he said unto the woman: ‘Yea, hath God said: Ye shall not eat of any tree of the garden?’ And the woman said unto the serpent: ‘Of the fruit of the trees of the garden we may eat; but of the fruit of the tree which is in the midst of the garden, God hath said: Ye shall not eat of it, neither shall ye touch it, lest ye die.’ And the serpent said unto the woman: ‘Ye shall not surely die; for God doth know that in the day ye eat thereof, then your eyes shall be opened, and ye shall be as God, knowing good and evil.’
דיון
מדוע חושש אלהים מהגעת האדם לעץ החיים?
מדוע חוששת חווה למות בעולם שעדיין אין בו מוות?
איזו מערכת יחסים ראשונית הייתה בין האדם לאל לפני שהיה בעולם מוות?
עלית אליהו השמיימה
(א) וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת-אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן-הַגִּלְגָּל. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-אֱלִישָׁע שֵׁב-נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד-בֵּית-אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית-אֵל. (ג) וַיֵּצְאוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בֵּית-אֵל אֶל-אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ. (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב-נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ. (ה) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ אֶל-אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ. (ו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב-נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם. (ז) וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל-הַיַּרְדֵּן. (ח) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה. (ט) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. (י) וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי-לְךָ כֵן וְאִם-אַיִן לֹא יִהְיֶה. (יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. (יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים. (יג) וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל-שְׂפַת הַיַּרְדֵּן.
And it came to pass, when the LORD would take up Elijah by a whirlwind into heaven, that Elijah went with Elisha from Gilgal. And Elijah said unto Elisha: ‘Tarry here, I pray thee; for the LORD hath sent me as far as Beth-el.’ And Elisha said: ‘As the LORD liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.’ So they went down to Beth-el.— And the sons of the prophets that were at Beth-el came forth to Elisha, and said unto him: ‘Knowest thou that the LORD will take away thy master from thy head to-day?’ And he said: ‘Yea, I know it; hold ye your peace.’— And Elijah said unto him: ‘Elisha, tarry here, I pray thee; for the LORD hath sent me to Jericho.’ And he said: ‘As the LORD liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.’ So they came to Jericho.— And the sons of the prophets that were at Jericho came near to Elisha, and said unto him: ‘Knowest thou that the LORD will take away thy master from thy head to-day?’ And he answered: ‘Yea, I know it; hold ye your peace.’— And Elijah said unto him: ‘Tarry here, I pray thee; for the LORD hath sent me to the Jordan.’ And he said: ‘As the LORD liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.’ And they two went on. And fifty men of the sons of the prophets went, and stood over against them afar off; and they two stood by the Jordan. And Elijah took his mantle, and wrapped it together, and smote the waters, and they were divided hither and thither, so that they two went over on dry ground. And it came to pass, when they were gone over, that Elijah said unto Elisha: ‘Ask what I shall do for thee, before I am taken from thee.’ And Elisha said: ‘I pray thee, let a double portion of thy spirit be upon me.’ And he said: ‘Thou hast asked a hard thing; nevertheless, if thou see me when I am taken from thee, it shall be so unto thee; but if not, it shall not be so.’ And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both assunder; and Elijah went up by a whirlwind into heaven. And Elisha saw it, and he cried: ‘My father, my father, the chariots of Israel and the horsemen thereof! ’ And he saw him no more; and he took hold of his own clothes, and rent them in two pieces. He took up also the mantle of Elijah that fell from him, and went back, and stood by the bank of the Jordan.
דיון
אליהו עולה בסערה השמימה ובכך בעצם אינו מת ומקבל מעמד של בן אלמוות.
מה התפקיד הרגשי שיש לדמות כזאת בתיאולוגיה היהודית?
מה בין דמותו בת האלמוות של אליהו, לנביא המתואר במקרא?
דיון
ה"קדיש" נאמר בכל תפילה ובהזדמנויות יהודיות שונות, אך בתרבות שלנו הוא נקשר בעיקר עם אבלות (קדיש יתום). לפניכם שני סוגי קדיש - אחד מסורתי, המהלל את האל, והשני חילוני, המעלה את האדם. אילו מערכות יחסים עם האל באות לידי ביטוי בשני המקורות?
תפילת קדיש, מתוך סידור התפילה
הקדיש בארמית הקדיש בעברית
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ,
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל,
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא,

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר,
וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא
וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל
וְאִמְרוּ אָמֵן.
יתגדל ויתקדש שמו הגדול
בעולם שברא כרצונו
וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו

בחייכם ובימיכם ובחייהם של כל בית ישראל
במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.
יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים

ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא
למעלה מכל הברכות והשירות התשבחות
והנחמות שאנו אומרים בעולם ואמרו אמן.

קדיש מקבוץ נגבה וקבוצים נוספים, שלום סמיד
קדיש חילוני
יתגדל שם האדם
יתעלה פועל חייו
ויתברך בזיכרוננו על צרור מעלליו בימי חלדו
ועל המעש שלא הספיק להשלימו,
על החלומות שנטוו ונמוגו
ועל סגולות-יקר ואף חולשות אנוש שנגוזו
מבעד הדוק הערפילי של הזמן.
יזהיר זכר האדם והד חייו
כזוהר הרקיע בליבנו, ושמו לפני שמש ינון,
כי מותר האדם הוא הזיכרון
מעבר למחיצות הזמן.
לא בחושך שמו יכוסה.
צו המשך החיים יצמיח פורקן
לכאבנו המשוקע.
הזמן במהלכו ירחם,
וננצור את כל פרחי חייו לימים רבים.
© כל הזכויות שמורות למחבר
דיון
המקורות הבאים מוציאים מן המשוואה את האל ומשאירים את האדם לבדו מול המוות.
מה ניתן ללמוד על יחסי האדם המודרני עם המוות?
איך אתם מגדירים את מערכת היחסים שלכם עם המוות, באופן אישי?
סוגיאל רינפוצ'ה, ספר המתים והחיים הטיבטי, הוצאת גל, תל-אביב, 1996
להתיר למישהו למות
כאשר אנשים שואלים אותי מהי הדרך הטובה ביותר להתיר למישהו למות, אני מציע להם לדמיין שהם ניצבים ליד מיטת אהובם ואומרים ברוך הגדול ביותר: "אני כאן איתך, ואני אוהב אותך. אתה הולך למות, וזה טבעי לגמרי; זה קורה לכל אחד. הלואי שהיית יכול הישאר כאן אתי, אבל אני לא רוצה שתסבול יותר. הזמן שבילינו יחד היה מספיק, ותמיד אנצור אותו בלבי. עכשיו בבקשה אל תאחז עוד בחיים. הרפה. מעומק הלב אני נותן לך את הסכמתי המלאה שתמות. אינך לבד, עכשיו ולעולם. אהבתי תלווה אותך תמיד".
© כל הזכויות שמורות להוצאה
דויד פרץ, מתוך האלבום: ארץ שלא שם, 2016
המוות בא לפנות בוקר
המוות בא לפנות בוקר
מתוך ענן לבן
בשקט הקר ידעתי שבא
לקחת אותי מכאן
עזבתי את הנשק
המוות לחובש חיכה
בין ארזים מעליי, דעך הכוכב
שנתקל באור הזריחה
נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה
השחר שהפציע
בער באור זהב
הלכתי עם המוות
אל ארץ אבודה
בערים שרק הקיצו
חלפנו כמו שמועה
מקצין העיר יצאו לבשר
בין ילדים של סוף הקיץ
ציפור פצועה נפלה
המוות לא עצר
גם כשקראתי שוב ושוב ושוב בשמה.
השחר שהפציע
בער באור זהב
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה
נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
הלכתי עם המוות
הלכתי בלי סיבה.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דויד פרץ, המוות בא לפנות בוקר, מתוך האלבום: ארץ שלא שם, 2016
המוות בא לפנות בוקר
יובל נח הררי, ימיו האחרונים של המוות, כתב-העת הדיגיטלי אלכסון, 26/3/2015
ימיו האחרונים של המוות
כל הסימנים מעידים על כך שבמאה ה־21 יצא האדם לחפש לעצמו חיי נצח ונעורי נצח. המאבק נגד הזיקנה והמוות הוא המשך ישיר של המאבק המסורתי נגד הרעב והמחלות, וביטוי לערך העליון של התרבות האנושית בימינו: ערך חיי האדם. בכל מקום מזכירים לנו ללא הרף שחיי אדם הם הדבר המקודש ביותר בעולם. [...]
כל עוד בני האדם הניחו שאין שום תרופה למוות, הם חינכו את עצמם מגיל צעיר להדחיק את הרצון לחיות לנצח, או לרתום אותו לטובת מפעלים שונים ומשונים
במשך רוב ההיסטוריה, הדתות והאידיאולוגיות של המין האנושי לא קידשו את החיים. הן קידשו משהו שנמצא מעל, או מתחת, או מעבר לחיים עלי אדמות, ולכן הפגינו סובלנות כלפי המוות. חלקן אפילו די אהבו את המוות. הן גזרו את משמעות החיים עלי אדמות ממה שיקרה לאדם אחרי מותו, ולכן המוות היה נדבך הכרחי וחיובי בתפיסת עולמן. הן תפסו את המוות כצו אלוהי שאין לחמוק ממנו, וראו ברגע המוות רגע קדוש ובעל משמעות מרחיקת לכת. כשהמוות עמד בפתח, זה היה הזמן לקרוא לכוהנים, לרבנים ולכמרים, העת לעשות חשבון נפש, להבין מי אני ומה אני, ומה מקומי ביקום. נסו רגע לדמיין את האסלאם או את הנצרות בעולם ללא מוות. זה בלתי־אפשרי. בלי מוות, אין חיים שאחרי המוות, אין גן עדן וגיהינום, אין שכר ועונש.
המדע המודרני והתרבות המודרנית אימצו גישה שונה לגמרי. עבורם המוות אינו גורלו הבלתי־נמנע של האדם, ואינו מקור המשמעות לחיים עלי אדמות, אלא בסך הכול בעיה טכנית מצערת, שאפשר וצריך להתגבר עליה. [...]
למקור השלם
דף הנחיות למנחה:
תהלים עט-פג למנחה.doc