שופטים י-יד: 'והעליתיהו עולה' - על קורבן אדם, יפתח ובתו
1א
הדף מאת: חיים גרבר / 929- תנ"ך ביחד
2ב
אירועים ופרטים רבים מצויים בפרקי השבוע, מתוכם נתמקד בסיפור אחד, סיפור נדרו של יפתח ומימושו. דרך סיפור זה נבחן את מקומו של רעיון הקרבת קורבן אדם אשר באופן סמוי מתקיים לאורך הדורות במסורת היהודית.
3ג
הנדר וקיומו
וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה', וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן - וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה.

וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר, אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל-ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה' - עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן.
וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעותי. וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ. וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.
Then the spirit of the Lord came upon Yiftaĥ and he passed over Gil῾ad, and Menashshe, and passed over Miżpe of Gil῾ad, and from Miżpe of Gil῾ad he passed over to the children of ῾Ammon. And Yiftaĥ vowed a vow to the Lord, and said, If Thou shalt deliver the children of ῾Ammon into my hands, then whatever comes out of the doors of my house to meet me, when I return in peace from the children of ῾Ammon, shall surely be the Lord’s, and I will offer it up for a burnt offering. So Yiftaĥ passed over to the children of ῾Ammon to fight against them: and the Lord delivered them into his hands. And he smote them from ῾Aro῾er, as far as Minnit, twenty cities, and as far as Avel-keramim, with a very great slaughter. Thus the children of ῾Ammon were subdued before the children of Yisra᾽el. And Yiftaĥ came to Miżpe to his house, and, behold, his daughter came out to meet him with timbrels and with dances: and she was his only child; beside her he had neither son nor daughter. And it came to pass, when he saw her, that he rent his clothes, and said, Alas, my daughter! thou hast brought me very low, and thou hast become the cause of trouble to me: for I have opened my mouth to the Lord, and I cannot go back. And she said to him, My father, if thou hast opened thy mouth to the Lord, do to me according to that which has proceeded out of thy mouth; seeing that the Lord has taken vengeance for thee of thy enemies, of the children of ῾Ammon. And she said to her father, Let this thing be done for me: let me alone two months, that I may go and wander down the mountain sides, and bewail my virginity, I and my friends. And he said, Go. And he sent her away for two months: and she went with her companions, and wept for her virginity upon the mountains. And it came to pass at the end of two months, that she returned to her father, who did with her according to his vow which he had vowed: and she knew no man. And it was a custom in Yisra᾽el, that the daughters of Yisra᾽el went yearly to lament the daughter of Yiftaĥ, the Gil῾adite four days in the year.
4ד
דיון
  • מה הייתה כוונתו המקורית של יפתח? מה עלה בדעתו שיקרה? מי חשב שיצא לקראתו?
  • מה תגובתו של יפתח בראותו את בתו יוצאת לקראתו? ומה תגובתה ליציאה זו? מה דעתם על קיום הנדר?
  • האם לדעתכם העלאת בת יפתח כקורבן היא מימוש נכון של הנדר?
5ה
דיון
בפסוקים לעיל מודגשים המקומות שבהם נזכר שם ה'.
  • האם 'רוח ה'' הנחה על יפתח, והעובדה שה' נתן בידו את בני עמון, מלמדות כי ה' קיבל את הנדר כראוי?
  • כיצד לדעתכם יש לפרש את הזכרת שם ה' פעמיים על ידי בת יפתח בהתייחסותה לנדר? הייתכן שהיא פונה לה'? ואם כן, כיצד - בהאשמה, בקבלה או באופן אחר?
6ו
התנגדות לקורבן אדם
7ז
לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.
Thou shalt not do so unto the LORD thy God; for every abomination to the LORD, which He hateth, have they done unto their gods; for even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods.
8ח
מלאכי, פרק ו פסוקים ו-ז
בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?
9ט
יפתח הגלעדי [שאל שלא כהוגן] דכתיב (שופטים יא, לא) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי". יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו.

וכתיב (ירמיהו יט, ה) "אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי":
אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מלכים ב ג, כז) "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה" ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.

מילים
  • דבר טמא - בעל חי אשר אינו יכול לעלות כקרבן
and drizzle [urpila] is even beneficial to a seed [partzida] under a clod of earth, as it can reach anywhere without causing any harm. The Gemara asks: What is the meaning of the word drizzle? The Gemara explains: It is a contraction of the phrase: Arise, furrows [uru pilei]. And the Gemara cites another saying in which Rava uses the same imagery. Rava said: This Torah scholar [tzurva] is like a seed under a clod of earth, as once he sprouts and begins to develop, he continues to sprout and his greatness increases. § And, incidentally, the Gemara relates that which Rava said: This Torah scholar who grows angry, it can be presumed that it is his Torah study that angers him. Therefore, he must be given the benefit of the doubt, as it is stated: “Is not my word like fire, says the Lord” (Jeremiah 23:29). And similarly, Rav Ashi said: Any Torah scholar who is not as hard as iron, but is indecisive and wavers, he is not a Torah scholar, as it is stated in the same verse: “And as a hammer that breaks rock in pieces” (Jeremiah 23:29). Rabbi Abba said to Rav Ashi: You learned the proof for this idea from that verse there; we learned it from here, as it is written: “A land whose stones [avaneha] are iron” (Deuteronomy 8:9). Do not read this phrase as “whose stones [avaneha],” rather, read it as whose builders [boneha], since Torah scholars build the land spiritually and are as tough as iron. With regard to these statements praising the toughness of a Torah scholar, Ravina said: And even so, one is required to teach himself to act gently, as it is stated: “And remove anger from your heart, and put away evil from your flesh” (Ecclesiastes 11:10). As a preamble to the statement of Rabbi Berekhya, below, the Gemara cites that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Three people entreated God in an unreasonable manner, i.e., in situations where their requests might have received an unfavorable answer. To two of them God responded reasonably, with a favorable response to their requests, and to one God responded unreasonably, i.e., unfavorably, in a manner befitting the unreasonable request. And they are: Eliezer, servant of Abraham; Saul, son of Kish; and Jephthah the Gileadite. The Gemara clarifies each of these cases in turn: With regard to Eliezer, servant of Abraham, he made a request when he prayed beside the well, as it is written: “That the maiden to whom I shall say: Please let down your pitcher that I may drink; and she shall say: Drink, and I will also give your camels to drink; that she be the one whom you have appointed for your servant Isaac” (Genesis 24:14). Eliezer entreated God unreasonably, as his request allowed for the possibility that she might even be lame or even blind, and yet he had promised to take her to Isaac. Nevertheless, God responded to him reasonably and the eminently suitable Rebecca happened to come to him. With regard to Saul, son of Kish, he made an offer when Goliath the Philistine challenged the Jews, as it is written: “And it shall be that the man who kills him, the king will enrich him with great riches, and will give him his daughter” (I Samuel 17:25). The man who killed Goliath might even have been a slave or a mamzer, one born from an incestuous or adulterous union, who would be unfit to marry his daughter. Nevertheless, God responded to him reasonably and David happened to come to him. By contrast, there is the case of Jephthah the Gileadite. Upon leaving for battle he issued a statement, as it is written: “Then it shall be that whatever comes forth from the doors of my house to meet me when I return in peace…it shall be to the Lord and I will bring it up for a burnt-offering” (Judges 11:31). This might even have been an impure, non-kosher animal, which he had committed himself to sacrifice. In this instance, God responded to him unreasonably, and his daughter happened to come to him. Regarding the incident of Jephthah, the Gemara remarks: And this is what the prophet said to the Jewish people: “Is there no balm in Gilead? Is there no physician there? Why then has the health of the daughter of my people not recovered?” (Jeremiah 8:22). This verse alludes to the fact that had he sought a means to do so, Jephthah could have had his vow annulled. And it is written, with regard to human sacrifice: “And they have also built the high places of the Ba’al, to burn their sons in the fire for burnt offerings to Ba’al, which I did not command, and I did not speak, nor did it come into My heart” (Jeremiah 19:5). The Gemara interprets each phrase of this verse: “Which I did not command,” this is referring to the son of Mesha, king of Moab. King Mesha sacrificed his son, as it is stated: “Then he took his firstborn son, who would reign after him, and he offered him as a burnt-offering” (II Kings 3:27). “And I did not speak,” this is referring to Jephthah, who sacrificed his daughter as an offering. “Nor did it come into my heart,” this is referring to Isaac, son of Abraham. Although God commanded Abraham to sacrifice Isaac, there was no intent in God’s heart that he should actually do so; it was merely a test. § In light of the above statement, the Gemara returns to the issue of rain. Rabbi Berekhya said: The Congregation of Israel also entreated God unreasonably, and yet the Holy One, Blessed be He, responded reasonably, as it is stated: “And let us know, eagerly strive to know the Lord. His going forth is sure as the morning, and He will come to us as the rain” (Hosea 6:3). They compared the revelation of God to the rain. In response, the Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: My daughter, you request the manifestation of My Presence by comparing Me to a matter, rain, that is sometimes desired, but is sometimes undesired, e.g., during the summer. However, I will be to you like a matter that is always desired, dew, as it is stated: “I will be as the dew to Israel” (Hosea 14:6), since dew appears in all seasons and is invariably a blessing. And the Congregation of Israel further entreated God unreasonably in another context, saying before Him: Master of the Universe: “Set me as a seal upon Your heart, as a seal upon Your arm” (Song of Songs 8:6). The Holy One, Blessed be He, said to her: My daughter, you ask that I be manifest to you in a matter that is sometimes visible and sometimes not visible, as the heart and arm are not covered. However, I will act so that I manifest Myself for you like a matter that is always visible, as it is stated: “Behold, I have engraved you on the palms of My hands, your walls are continually before me” (Isaiah 49:16). § The Gemara returns to the halakhot of the mishna: One requests rain only immediately preceding the rainy season. The Sages assumed that requesting and mentioning are one and the same thing, and consequently they asked: Who is the tanna who taught this halakha? The Gemara answers that Rava said: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that one mentions rain from the time of putting down the lulav, i.e., the Eighth Day of Assembly, which is indeed near the rainy season. Abaye said to him: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that one mentions rain from the first day of the festival of Sukkot, this ruling of the mishna can be explained by distinguishing between the two terms: Requesting is a discrete concept and mentioning is another discrete concept. In other words, even according to the opinion of Rabbi Eliezer, one begins to request rain just before the rainy season, on the Eighth Day of Assembly, whereas one starts to mention rain already on the first day of Sukkot. And some say a different version of this discussion: Let us say
10י
פרופ' יאירה אמית, הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם : פרשת העקידה (בראשית כב 19-1)
סיפור העקידה כפולמוס כנגד קרבנות אדם
בסיפור העקדה מונחה הקורא להניח כי הצו שקיבל אברהם מן האל, להעלות את בנו לעולה, הוא בבחינת ניסיון: "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב 1). עם תום הסיפור למד הקורא על תכליתו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם, 12). יצחק לא עלה לעולה משום שברגע המכריע התערב האל ומנע את ביצוע המעשה, ובתמורה זימן איל לעולה. המרת קורבן האדם בקורבן איל מחזקת את דברי המספר בפתיחה כי מדובר בניסיון. רק בשלב זה למד הקורא כי לא מדובר בצו שהיתה כוונה לממשו, אלא בצו שבא לבחון את נכונות האדם להקריב את בנו. קורבן אדם בסיפור זה משרת איפוא הוראה יוצאת דופן וחד-פעמית שהאל מצווה עליה, ובדיעבד מתברר שהוא לא התכוון שתמומש, ולכן לצורך הקרבת הקורבן נמצא לפתע איל אחוז בקרניו בסבך. נמצא שכבר באופן עיצוב העלילה יש בסיפור זה ביקורת עקיפה על קורבן אדם והצגתו כקורבן שהאל אינו מעוניין בו, שהרי גם אם אברהם לא היה עומד בניסיון, קורבן אדם היה נמנע ויצחק היה נותר בחיים. חוקר המקרא יעקב ליכט, שהקדיש ספר שלם לנושא הניסיון, מדגיש כי מדובר במגמה עקיפה: "מגמה שלישית הניכרת בסיפור היא דחיית קורבן אדם. מגמה זו משתמעת רק דרך-אגב מצורתו שלפנינו, אבל יש מקום לסברה שהיא היתה עיקר באחת מצורותיו הקדומות" (ליכט, עקדת יצחק, עמ' 336). במילים אחרות, קורבנות יש לקחת מן הצאן והבקר. קורבן אדם אינו אלא הוראת שעה, חד-פעמית, שאין כוונה לממשה, והיא ניתנה רק לצרכים של ניסיון.
© כל הזכויות שמורות ל
lib.cet.ac.il


מושגים
  • פרופ' יאירה אמית - יאירה אמית (נולדה ב-1941) היא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי התרבות העברית במגמת מקרא וכן ראש המסלול להוראת מקרא בבית הספר לחינוך.
11יא
דיון
במקורות העולים עד כאן נראה כי אפשר לצייר בבירור קו עקרוני של התנגדות התורה וחז"ל לקורבן אדם. גם הפרשנות לסיפור העקדה מצטרפת להבנת הקריאה התנ"כית כהתנגדות לקורבן האדם.
  • האם פרשנותה של פרופ' אמית שונה או זהה לאופן בו למדת את סיפור העקדה עד כה? האם ניתן להבין אותו באופנים אחרים?
  • מדוע לדעתכם המקרא וחז"ל יוצאים נחרצות נגד רעיון קורבנות האדם? מה מקור ההתנגדות?
12יב
קורבן אדם: רעיון חי
13יג
דיון
אין ספק כי הקול המרכזי ביהדות ביטא התנגדות נחרצת לקורבנות אדם. עם זאת, לאורך השנים, ולרוחב המסורות והמקורות היהודיים, אפשר למצוא לעתים קולות אחרים, אשר המשיכו לשמר בדרכים שונות את רעיון הקרבת האדם.
היו שטענו כי דווקא ריבוי ההתייחסויות לנושא מלמד על קיומו ונפיצותו, מה שדרבן את הצורך להתייחס אליו ולנטרל אותו. מדובר בתפיסה הרואה במעשה הדתי, או מעשה אחר הנתפס כנעלה, קדוּשה וחשיבות המקדשת את המת ומציגה אותו כ"קורבן עולה" לאל.
14יד
"אדם כי יקריב"
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

הסברים
  • וכך מפרש רבי יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" על פסוק זה:

    "אמנם עקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה', וקרא ד"ייקח מכם קרבן לה", ולא אמר אדם מכם כי יקריב וגו'. ואמר, שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, הכוונה תהיה שתקריבו את קרבנכם הנזכר, כלומר הקרבת עצמכם... ובלי הקרבת שום בעל חיים"
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
15טו
והקרבת את הלווים
וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.

הסברים
  • ניתן להבחין בחזרה על המילה "והקרבת". הלויים מצטיירים כקרבן בעצמם. בני ישראל סומכים עליהם ידיים והם הינם הקרבן או תחליפו.

    גם בין הפרשנים המסורתים היו שקראו את הפסוקים האלה באופן הזה, כך ברש"י על הפסוק ועוד. הדברים מתנסחים היטב בדבריו של ה'העמק דבר':
    "שהיו הלוים כמו קרבן המכפר... משה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה."
And thou shalt present the Levites before the LORD; and the children of Israel shall lay their hands upon the Levites. And Aaron shall offer the Levites before the LORD for a wave-offering from the children of Israel, that they may be to do the service of the LORD.
16טז
דיון
  • כיצד יש להבין את הפסוקים על פי הפרשנות המובאת לעיל? האם הפרשנות מעוררת בכם התנגדות?
  • על פי המקורות שהובאו, מה עמדת התורה לקורבן אדם - כמעשה, כרעיון, וכאידיאה?
17יז
'קורבן אדם' בעולם ללא מקדש
18יח
יהרג ואל יעבור
הלכה א: כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (שם). כיצד--בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג...
הלכה ב: במה דברים אמורים, בשאר מצוות--חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור.

הלכה ה: כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר--הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר--הרי זה קידש את השם... ואלו הם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר "כי עליך, הורגנו כל היום; נחשבנו, כצאן טבחה" (תהילים מד,כג), ועליהם נאמר "אספו לי, חסידיי--כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).

הסברים
  • יש לשים לב לשימוש החוזר בביטויים של "קדושה" ו "חילול" הנוגעים פעמים רבות למרחב המקדשי, וכן לפסוקים בהם מתאר הרמב"ם [בעקבות התלמוד] את 'הקרבן' של ההרוגים על קידוש ה'
מושגים
  • משנה תורה - רמב"ם החל לכתוב את "משנה תורה" בשנת 1177, ועסק בכתיבתו עשר שנים. על הצורך בכתיבתו כותב הרמב"ם בהקדמה לספרו: ..."לפיכך קראתי את שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה בכתב תחילה, ואח"כ קורא בזה- ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"
It is mandatory upon the whole house of Israel to sanctify this Great Name, for it is said: "And I shall be sanctified among the children of Israel" (Lev. 22.32). They are also charged not to blaspheme Him, for it is said: "And ye shall not profane My holy Name" (Ibid.). How are these commandments to be observed? If an idolater will force an Israelite to transgress one of the commandments of the Torah and threaten him with death for disobedience, it is mandatory that he transgress the commandment and be not put to death, for it is said concerning the commandments: "That which a man may do and live by it" (Ibid. 18.5)—"live by it, but not die for it". 1Sanhedrin, 74a; Yoma 85a; Abodah Zarah, 26b. C. G.Thus, if he chose death and did not transgress, his blood be upon his own head. Whereat are these words directed? Concerning all other commandments, save idolatry, adultery and blood-shed. For respecting these three commandments, if one will say to him: "Transgress one of the three, or die," he shall die, and not transgress. Whereat are these words directed? When the idolater intends to have a personal enjoyment, as when he forces an Israelite to build his house, or cook his meals on a Sabbath, or when he forces a Jewish woman, and in like matters; but if he merely intended to make him violate commandments, then, if it happen between themselves, and there be no ten Israelites present, it is mandatory to transgress and not die; but if he forces him to go astray from one of the commandments in the presence of ten Israelites, he must suffer death and not transgress, even though the idolater did not intend to lead him astray save from one of the rest of the commandments. And all these words are directed at a time which is not under pressure of arbitrary edicts, but at a time of arbitrary edicts such as when a wicked king, like Nebuchadnezzar and his associates arise and issue an edict against Israel to violate their religion, or one of the commandments, then he should die and not transgress even one of the other commandments, whether he is forced to do the transgression in the presence of ten, or whether the compulsion will be between himself and the idolater. Whosoever, of whom it is said that he shall transgress and not die, if he die and did not transgress, the guilt thereof be upon his soul;2Ibid. 27. Tosfot commends such act. C. G. and whosoever, concerning whom it is said that he shall die and not transgress, and he did die and did not transgress, he sanctified the Name of God; and if this happened in the presence of ten Israelites, he sanctified the Name of God among many, even like unto Daniel, Hananiah, Mishael and Azariah and Rabbi Akiba and his associates, who have been slain by decree of a tyrannical government to which degree of martyrdom there is no parallel, concerning whom it is said: "But for Thy sake we are killed all the day; we are accounted as sheep for the slaughter" (Ps. 44.23); and concerning whom it is moreover said: "Gather my saints together unto me, those that have made a covenant with Me by sacrifice" (Ibid. 50.5). And whosoever, concerning whom it is said that he shall die and not transgress, did transgress and did not die, blasphemed the Name of God, and if he did this in the presence of ten Israelites, he blasphemed the Name of God in the presence of many, violated the mandatory commandment of the sanctification of God, and transgressed the prohibitive commandment of blasphemy. Nevertheless, because he committed the transgression in duress, he is not lashed, needless to say that no punishment of death is inflicted upon him by a tribunal, even though he commit murder in duress; for no punishment of either lashes or death is inflicted unless one commits the crime willfully in the presence of witnesses, and received a warning not to do it, even as it is said of one who sacrifices his children to Mollech: "And I will set my face against that man" (Lev. 20.3), which is traditionally understood to mean that that man was not under duress, nor in error, nor in ignorance. Now, if idolatry, which is the capital offense of them all, yet whosoever worships it in duress, is not guilty to be cut off from among his people, not to say of being put to death by a tribunal, a minori ad majus that an offense against the other commandments enumerated in the Torah should remain as the major premise. Furthermore, concerning adultery it is said: "But unto the damsel thou shalt do nothing" (Deut. 22. 26).3She was under duress. G. But if he can save his life and flee from the jurisdiction of such a wicked king, and he does it not, he is likened unto a dog that returneth to his vomit, and is called a willful worshipper of idolatry, and is deprived of the world to come, for he will descend into the nethermost level of the Gehenna.
19יט
האנונימי ממינץ, כרוניקת "מעשה הגזירות הישנים"
"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא."

מושגים
  • האנונימי ממינץ - האנונימי ממיינץ (או האלמוני ממגנצא; בגרמנית: Mainzer Anonymus; באנגלית: Mainz Anonymous) הוא אדם שזהותו אינה ידועה, אשר תיעד מנקודת מבטו את אירועי "גזירות תתנ"ו", שהתרחשו במהלך מסע הצלב הראשון (1096).
  • מעשה הגזירות הישנים - הכרוניקה, שנודעה בשם "מעשה הגזירות הישנים" (שמה באנגלית: "The Narrative of the Old Persecutions") היא אחת ממספר כרוניקות עבריות בודדות שכותביהן העידו על הגזירות.
    הכרוניקה של האנונימי ממיינץ, כמו האחרות, שרדה בכתב יד, הקרוי: "כתב יד דרמשטט", ומתוארך למאה ה-14. [2] שלושת הכרוניקות פורסמו בשנת 1892 על ידי אדולף נויבאואר ומוריץ שטרן במקור העברי ובתרגום גרמני.

    הכרוניקה נכתבה בעברית של ימי הביניים ורובה עוסק בפרעות הצלבנים במיינץ. כמו כן היא דנה על אירועים בקהילות שו"ם: שפיירא, ורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ) שהיו מהחשובות ביהדות אשכנז. המסמך מתאר את האירועים מנקודת מבט של היהודים. בין היתר מאוזכרות בו אנקדוטות ותפילות ותחינות לאל, שחוברו בעקבות "גזירות תתנ"ו".
20כ
דיון
מוטיב קורבן האדם מופיע ביחס ל"הרוגי מלכות" בממד ההלכתי וההיסטורי.
בעולם ההלכה התקיים פולמוס ארוך ומסועף סביב ההיתר, האיסור או החובה למסור את הנפש בימי מסעות הצלב בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) ועל התגובה הדתית לאירועי התאבדות המוניים שהתרחשו בפועל.
בין השאר התפתחו בפיוטי אשכנז פיוטי 'עקדות' אשר הוקדשו לעיסוק במעשה העקדה, אך רבים מהם עסקו למעשה בגזירות תתנ"ו. 'עקדות' אלו נאמרו בראש השנה וביום כיפור בקהילות אשכנז.
  • מה התחושות העולות בכם בקריאת התיאור ההיסטורי? כיצד נגיב מול אם כזו?
  • כיצד נכון להבין את רעיון היסוד של "ייהרג ואל יעבור"? האם מדובר בהגבלת קדושת החיים?
  • מה משותף לשלושת הציוויים שעליהם מחויב האדם למסור את נפשו ולהיחשב "כצאן טבחה"?
21כא
פרופ' יהודה ליבס, מתוך 'זכור ברית אברהם ועקדת יצחק', מוסף ספרים 'הארץ', 14.7.2005
לא על האיסור ניטש איפוא הוויכוח, אלא על הקוטב המנוגד: על האידיאל התיאורטי, הבא לידי ביטוי עילאי בציווי שנצטווה אברהם "קח את בנך את יחידך אשר אהבת והעליהו לעולה"... ראיה לכך תימצא בסידור התפילה, הטקסט בעל הנוכחות העמוקה ביותר בחיי היהודי: כל בוקר בתפילת שחרית אומר אדם את פרשת העקדה ומוסיף לה דברי הזדהות עמוקה, וכך גם בראש השנה, שאז נקראת פרשה זו בקריאת התורה, והרבה תפילות ופיוטים אופפים אותה, שבהם מביע היהודי את הכרתו המלאה שנכונותו של אברהם להקריב את בנו היא שעומדת ביסוד קיומו של עם ישראל ובחירתו...
לפי תודעת מקדשי ה' תפקידם בהריגה אינו פסיווי בלבד. בקידוש ה' מקיימים הם את שיאה של הדת היהודית שנתייסדה במעשהו של אברהם. חלק ממקורות אלה [פיוטי ימי הביניים באשכנז; ח"ג] משנים אמנם את פשט הכתוב בסיפור עקדת יצחק, אך לא לכיוון המודרני אלא להפך ממנו: הם מתארים איך אברהם אף שחט את בנו בפועל ממש (רק אחר כך שב יצחק לתחייה)...

אני לא על בת יפתח נסבו דברי אלא על סיפור העקדה... יפתח איננו כלל "אביר האמונה" (אם לנקוט את לשון קירקגור) אלא דמות חוטאת וטרגית. לא מעשה בת יפתח מאציל על החיים, אך עקדת יצחק מאצילה בין השאר גם על מעשה זה, שעם כל שליליותו הביא תשועה לישראל... אינני חושב שהמקרא היה רואה בעין יפה לו לא עמד יפתח בדיבורו, ולא קיים את נדרו בבתו, שהרי "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), רק האל יכול לשלוח את מלאכו ולהשיב את המאכלת לנדנה, ומלאך כזה לאברהם נשלח ולא ליפתח.

אינני מציע לחדש ריטואלים אכזריים, ובעצם אף לא לחדש כלל, אלא רק לחזור למה שהיה מובן מאליו בימי נעורי, שבהם סיסמאות כגון "טוב למות בעד ארצנו" ו"לא נלך כצאן לטבח", שהיום מצוטטות רק כמטרה לשנאה ולבוז, נחשבו לחידוש מרענן של התנועה הציונית, שגם בהופעותיה הלא דתיות השכילה לשמר ולטפח את הדעה שערכם העצום של חיי כל פרט נובע מכך שאין לראות בהם כשלעצמם את הערך היחיד העליון והמוחלט.
למקור השלם

הסברים
  • פרופ' ליבס מתאר את סיפורי העקידה, ואת בת יפתח [בה פתחנו] כמתארים רעיון הממשיך להתקיים מתחת לפני השטח בדיאלקטיקה מול המסורת הפרקטית האוסרת על קרבן אדם אך הממשיכה לרומם את רעיון מסירת הנפש והקרבת קרבן ממשי לאל.
מושגים
  • יהודה ליבס - פרופסור יהודה ליבס (נולד ב-1947), חוקר מחשבת ישראל ומחבר פורה בנושא חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית. חתן פרס א.מ.ת לחקר ההגות היהודית.
22כב
דיון
רעיון "קורבן האדם" ומציאות חיינו
בסיום דבריו מחבר פרופ' ליבס את רעיון קורבן האדם לרעיון "טוב למות בעד ארצנו" - ומציג סולם ערכים שחיי האדם אינם עומדים בראשו, אלא כפופים לדברים אחרים.
  • האם רעיון כזה של "מסירות נפש" או של "העלאת קורבן/ עקדה" רלוונטי במציאות התרבותית הישראלית של ראשית המאה ה-21? הסבירו.
  • האם יש ערך, צורך או רעיון נשגב אשר מולו מתבטל לדעתכם ערך חיי האדם ועולה האינסטינקט ההישרדותי הבסיסי? אם כן, מהו?
  • מרגע שהוצב ערך כזה - היכן וכיצד ניתן להגביל את 'בליעת' שאר הערכים והקיום האנושי מולו?
24 כד