ירמיהו טז-כ: נבואות ירמיהו וזעמו: האם עונש מאלוהים או מעשה ידי אדם?
הדף מאת: הרב ד"ר אפרים זדוף / תמורה – יהדות ישראלית
בלימוד זה נתמקד בשאלה, האם אסונות של עם או של יחיד הם מידי אלוהים או מעשי ידי אדם. נעמוד על תפיסתו הפטליסטית של ירמיהו, אפילו על ייאושו, ונראה כיצד מתבטאת תפיסה זו בימינו. לסיום נשאל מה המשמעות של התפיסה האחרת - ריבונות האדם ללא שליטת האל.
דיון
נאומיו של ירמיהו כהסבר להתרחשויות הגיאופוליטיות
דברי ירמיהו בפרקינו (טז-כ) מגוונים ולא אחידים. דברי הפתיחה מבשרים שבהמשך יעסוק הנביא באסונות העומדים להתרחש ובעיקר במר גורלו האישי והלאומי, ועל כן נאסר עליו לקחת אישה ולהוליד צאצאים. בהמשך מובאים דברי זעם על אי-ציות מצד בני יהודה וגם מצד עמי העולם, לציווי האלוהי ולהכרה בו כסמכות עליונה על הכול. יחד עם דברי התוכחה ותיאור האסונות שיפקדו אותם, הנביא מקונן על רוע גורלו האישי ומתפלל לאלוהים כדי שיציל אותו אישית מידי רודפיו, יעניש אותם וינקום את נקמתו.
בין דברים אלה שזורים גם דברי נחמה לעם על עתיד טוב שמצפה לו עם שובו מהגלות.
דבריו של ירמיהו נאמרו או נכתבו בעת התרחשויות גיאופוליטיות דרמטיות שבהן הוא ראה את יד אלוהים. הגויים הם למעשה עבדי אלוהים העושים את רצונו ומשמשים כלי בידיו למימוש תכניותיו. גם בבל נקראת לא פעם העבד של אלוהים. ואולם, בסופו של דבר הגויים, במקום להבין שהם אמצעי בידי האלוהות, מייחסים את כוחם לעצמם, ועל כן נענשים.
אך עיקר תוכחותיו של ירמיהו מופנות כלפי ישראל, אשר כל הצרות הקשות שפוקדות אותו הן תוצאה של חטאיו ואי הציות לאל. בעתיד, כשגם העמים המשמשים כרגע כלי בידי אלוהים ייענשו, תגיע תקופת 'אחרית הימים' שבה, לפי הנביא, יישמעו הן הישראלים והן גויי הארצות לדברי אלוהים, השלום וההרמוניה יחזרו וישררו בכול.
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ עַל-מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר-עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם-ה' וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת-תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ. וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ-הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי. וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֶת-אֱלֹהִים אֲחֵרִים יוֹמָם וָלַיְלָה אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה.
For thus saith the LORD of hosts, the God of Israel: Behold, I will cause to cease out of this place, Before your eyes and in your days, The voice of mirth and the voice of gladness, The voice of the bridegroom and the voice of the bride. And it shall come to pass, when thou shalt tell this people all these words, and they shall say unto thee: ‘Wherefore hath the LORD pronounced all this great evil against us? or what is our iniquity? or what is our sin that we have committed against the LORD our God?’ then shalt thou say unto them: ‘Because your fathers have forsaken Me, saith the LORD, and have walked after other gods, and have served them, and have worshipped them, and have forsaken Me, and have not kept My law; and ye have done worse than your fathers; for, behold, ye walk every one after the stubbornness of his evil heart, so that ye hearken not unto Me; therefore will I cast you out of this land into a land that ye have not known, neither ye nor your fathers; and there shall ye serve other gods day and night; forasmuch as I will show you no favour.’
כֹּה-אָמַר ה' אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי-עם (הָעָם) אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר-ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע (שְׁמוֹעַ) וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם-ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת-בֹּה כָּל-מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל-כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר-הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי-יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן-הַשְּׁפֵלָה וּמִן-הָהָר וּמִן-הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.
Thus said the LORD unto me: Go, and stand in the gate of the children of the people, whereby the kings of Judah come in, and by which they go out, and in all the gates of Jerusalem; and say unto them: Hear ye the word of the LORD, ye kings of Judah, and all Judah, and all the inhabitants of Jerusalem, that enter in by these gates; thus saith the LORD: Take heed for the sake of your souls, and bear no burden on the sabbath day, nor bring it in by the gates of Jerusalem; neither carry forth a burden out of your houses on the sabbath day, neither do ye any work; but hallow ye the sabbath day, as I commanded your fathers; but they hearkened not, neither inclined their ear, but made their neck stiff, that they might not hear, nor receive instruction. And it shall come to pass, if ye diligently hearken unto Me, saith the LORD, to bring in no burden through the gates of this city on the sabbath day, but to hallow the sabbath day, to do no work therein; then shall there enter in by the gates of this city kings and princes sitting upon the throne of David, riding in chariots and on horses, they, and their princes, the men of Judah, and the inhabitants of Jerusalem; and this city shall be inhabited for ever. And they shall come from the cities of Judah, and from the places round about Jerusalem, and from the land of Benjamin, and from the Lowland, and from the mountains, and from the South, bringing burnt-offerings, and sacrifices, and meal-offerings, and frankincense, and bringing sacrifices of thanksgiving, unto the house of the LORD.
וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו. יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ-בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם. וּבָנוּ אֶת-בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי.
לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְלֹא-יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה. וּבַקֹּתִי אֶת-עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת-נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל-כָּל-מַכֹּתֶהָ. וְהַאֲכַלְתִּים אֶת-בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר-רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם.
and say: Hear ye the word of the LORD, O kings of Judah, and inhabitants of Jerusalem; thus saith the LORD of hosts, the God of Israel: Behold, I will bring evil upon this place, which whosoever heareth, his ears shall tingle; because they have forsaken Me, and have estranged this place, and have offered in it unto other gods, whom neither they nor their fathers have known, nor the kings of Judah; and have filled this place with the blood of innocents; and have built the high places of Baal, to burn their sons in the fire for burnt-offerings unto Baal; which I commanded not, nor spoke it, neither came it into My mind. Therefore, behold, the days come, saith the LORD, that this place shall no more be called Topheth, nor The valley of the son of Hinnom, but The valley of slaughter; and I will make void the counsel of Judah and Jerusalem in this place; and I will cause them to fall by the sword before their enemies, and by the hand of them that seek their life; and their carcasses will I give to be food for the fowls of the heaven, and for the beasts of the earth; and I will make this city an astonishment, and a hissing; every one that passeth thereby shall be astonished and hiss because of all the plagues thereof; and I will cause them to eat the flesh of their sons and the flesh of their daughters, and they shall eat every one the flesh of his friend, in the siege and in the straitness, wherewith their enemies, and they that seek their life, shall straiten them.
דיון
בעולם התרבותי המקראי יש קשר ישיר בין ההצלחה, השגשוג והשלווה לבין עשיית הטוב והישר בעיני האל; ובהתאמה, בין האסונות והמצבים הקשים לבין החטאים. אם חיים של שלווה ושגשוג מקורם בסיפוק רצונו של האל, ברור שגם הפורענויות הן תוצאה של אי מילוי רצונו.

זוהי ההשקפה העומדת ביסוד דבריו של ירמיהו, המנסה להסביר את הזעזועים והאסונות המתרחשים בארץ בזמן מאבק האיתנים בין האימפריות, ששואפות להשתלט על המרחבים הכוללים בתוכם גם את ממלכת יהודה, ממלכה בינונית או קטנה בממדיה ובכוחה הפוליטי והצבאי.

חפשו בנבואות לעיל של ירמיהו את האזכורים הגיאופוליטיים בזמנו.
האם קיים מתח בין ההתרחשויות הגיאופוליטיות ובין נבואותיו של ירמיהו? בין התוכחה שלו על מעשיו הרעים של העם לבין חרונו של אלוהים?
האם הסברים מסוג זה מחוללים תקווה או זורעים ייאוש?
איך לדעתכם התייחס העם להסברים אלה?
ואיך אתם מרגישים לנוכח דבריו של ירמיהו?
האם יש דרכים אחרות להסביר את ההתרחשויות?
עדי אופיר, אלימות אלוהית, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמוד 7, תשע"ד 2013
באסון כוונתי כאן לאסון המוני, אירוע שבו נזרעים חורבן והרס בהיקף גדול, שבו נפגעים המוני בני אדם ובעלי חיים אחרים, רכוש רב מושחת ונהרסות סביבות חיים שלמות. הכושר לחולל אסונות כאלה יוחס לאלים מאז ומעולם; ייתכן שבני האדם דמיינו אלים כדי להסביר לעצמם מדוע אסונות כאלה מתחוללים. אלוהים - האל המונותיאיסטי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי היהודים, הנוצרים והמוסלמים - אינו יוצא מכלל זה. מן הסיפורים הראשונים ועד לסיפורים האחרונים שסופרו עליו נקשרה דמותו באירועים קטסטרופליים שבהם נפגעו המונים. עד עצם היום הזה, בכל פעם שמתרחשת קטסטרופה נמצא מישהו שקושר אותה לכוונה של האל, למעשה מכוון או למחדל שלו. מאז סיפורי המקרא, גרימת אסונות מופיעה כדרך פעולה עיקרית או אפשרית של אלוהים; וגם בסיפורים האחרונים על אסונות בני זמננו - גם אם הם מעשי אדם מובהקים, אסונות טכנולוגיים או משטריים - יימצא תמיד קול המבקש הסבר תיאולוגי, או תובע תשובה משמים ריקים, או מציע פירוש שקושר מחדש, כך או אחרת, בין האסון לאלוהים.
© כל הזכויות שמורות למכון ון ליר
www.vanleer.org.il
דיון
כאשר אנו באים להתמודד עם אסונות גדולים שקורים לעם היהודי ולנסות להסביר אותם, אנו יכולים לצאת משתי נקודות מוצא:
  • לראות את אלוהים כמניע את ההיסטוריה ולשאול כיצד ייתכן שהוא מבצע או מרשה שיתרחשו (אינו מוֹנֵע) אסונות כאלה. תשובה אחת מסבירה את מעשי האלוהים בהתנהגותם של בני האדם. במקרה הזה, מעשי האלוהים מתפרשים כעונש על מעשי האדם, או כניסיון של אלוהים לתקן את העם היהודי על ידי קטיעה של חלקים ממנו. תשובה שנייה מסבירה את התנהגותו של אלוהים כ'הסתר פנים' - אלוהים הסתגר בעצמו ונתן להתרחשויות להתפתח מבלי להתערב כלל.
  • לראות באסונות תוצאה של התנהגות אנושית, נטייה של המין האנושי לנהוג באכזריות בתוך עצמו, מתוך מניעים שונים. עמדה זו מתבססת על ההנחה שאין כוח נשגב מעל לאדם המכוון את מעשיו או את כוחות הטבע.
מה דעתכם/ן על כל אחת מן הגישות?
איזו משתיהן רלוונטית עבורכם/ן?
האם הן סותרות זו את זו או שיש נקודות חיבור וגישור?
דיון
מהמקרא לימינו אנו
תפיסה הרואה בהתפתחות האירועים תוצאה של הכוונת כוח עליון הנוהג בבני האנוש כרצונו בהתאם למטרותיו, כדי להוביל את האנושות אל האפיקים הרצויים - היא התפיסה השלטת בספרות המקרא, ומן הסתם מאז ועד היום, היא התפיסה המאפיינת את המנהיגות הדתית המנסה לתת הסבר לסבלו של העם ושל היחיד, ולראותם כגמול על חטאים או כרצון האל שאיננו יודעים את תכניותיו וחישוביו.
תפיסה זו שימשה רבים כמענה תיאולוגי לרצח השיטתי של מיליוני יהודים בשואה.
הרב מנחם מנדל שניאורסון, המנהיג השביעי של שושלת אדמו"רי חב"ד, השתדל במשך שנים רבות שלא להזכיר במישרין את השואה. רק ב-1971 וב-1973 דיבר על כך עם חסידיו, ודבריו פורסמו ב-1980 בהוצאה לאור של חב"ד בחוברת שנקראה 'מדע ואמונה'.
רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מלובביץ'), מובא אצל: יהודה באואר, הרהורים על השואה, הוצ' יד ושם ואוניברסיטת בן גוריון, עמ' 209-201, 2008
תאר לעצמך, אדם הנקלע לבית החולים ונכנס לחדר ניתוחים, לפניו מתגלית תמונה מחרידה: אדם כפות שוכב על שולחן הניתוחים ומסביבו כעשרה אנשים רעולי פנים, בידיהם סכינים ומתכוננים הם לקטוע את אחד מאבריו. אם ידיעותיו של "אורח" זה ברפואה ובכל הקשור בנושא זה הן אפסיות, הרי אדם זה בטוח שהוא עד לתופעה קניבלית... ובוודאי יפרוץ בזעקות, וינסה להזעיק עזרה כדי "להציל" את "הקרבן" מידי "הגזלנים". וכל זאת משום שאינו מבין כלל ברפואה, ואינו יודע את מצבו של החולה בעבר, בהוה ובעתיד. לו ידע שאותו אבר העומד לקטיעה מורעל ללא תקנה ומסכן את חיי החולה, וכדי להציל את חייו חייבים הרופאים ובראשם הפרופסור לנתח ולקטוע את האבר הנגוע כי אז לא היה זועק ומרעיש שמים וארץ!
וכמשל כך הנמשל: הקב"ה, כאותו פרופסור מנתח, יודע את אשר לפניו, ורוצה בטובו של ישראל, הרי ברור שכל מה שעשה לטובה עשה. אילו עשה זאת בן תמותה, כי אז יש מקום לעתים להרהורים ולערעורים על מעשיו, אולם כאשר "המנתח המומחה" הוא הקדוש ברוך הוא, אין מקום לטענה כלל.
יהודה באואר, הרהורים על השואה, 2008, הוצ' יד ושם ואוניברסיטת בן גוריון, עמ' 209-201.
מתוך מכתב של הרב שניאורסון (הרבי מלובביץ') לחה"כ חייקה גרוסמן בתשובה למאמרה בעיתון "על המשמר":

הוא מאשר את מסקנתה שהיא מבינה מדבריו שלגביו היטלר היה אזמל בידיו של אלוהים המנתח. והוא מסביר בזו הלשון:
אבל מובן גם כן שבן אדם אינו רק (הוספה ביד) אזמל וגרזן, אלא הוא בעל בחירה האחראי למעשיו... אשר ל"תפקידו" של היטלר ימ"ש (יימח שמו), וכו', הרי מה שאמרתי (הלהיות אזמל), ולכן הוא אינו חידוש משלי, ומקורו בתורתנו הנקראת "תורת אור", בקשר עם חורבן הבית הראשון [וכאן מצטט מספר ירמיה כ"ה, ט': הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת-כָּל-מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם-ה', וְאֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי, וַהֲבִאֹתִים עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל-יֹשְׁבֶיהָ, וְעַל כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב; וְהַחֲרַמְתִּים--וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה, וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם." ומספר ישעיה י', ה': "הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי."]; ובדורנו מוכרח לומר שהוא עניין של "ניתוח", זאת אומרת עניין של תיקון, ובהדגשה שהתיקון הוא בשביל המנותח, ותיקון עד כדי כך שהצער אינו בערך לתיקון הבא על ידו ...
© כל הזכויות שמורות להוצאה
דיון
מה המשמעות של המטפורה הרואה באלוהים 'מנתח' בפרשנות השואה?
מה המטרה של תפיסה זו?
האם לפי ירמיהו והרב שניאורסון, המשימות של אלוהים בהבאת אסונות על העם היהודי הן שליליות או חיוביות?
מהי תגובתכם/ן לנוכח תפיסה זו של הרב שניאורסון?
דיון
ראינו לעיל שתי דרכים להתמודדות עם האסונות הפוקדים את העם ואת הפרט:
1. כוח עליון מכוון את האירועים השונים.
2. תוצאה של התפתחויות גיאופוליטיות, אנושיות שהאחריות על התרחשותן מוטלת על בני אנוש בלבד.

לפניכם מספר קטעים. עיינו, צפו והאזינו להם, וחשבו.
האם קטעים אלה משקפים נאמנה את התפיסה של ריבונות האדם על גורלו?
האם ניתן לנסח זאת אחרת?
על מי נטיל את האחריות על הדברים הקשים שקורים לנו?
ולמי נודה על הדברים הטובים שבחיינו?
סמי מיכאל, בראיון למוסף "סופשבוע", מעריב, 21.11.2008
- אתה מאמין באלוהים?
- "לא. אלוהים זו המצאה של האדם. המצאה פיקחית, מקורית, בעלת עוצמה אדירה שנולדה בתקופה שלא היתה משטרה ולא היו חוקים כדי להשפיע על היצרים ולרסן את התאוות. אינני מאמין באלוהים, לא מודה לו ולא זקוק לחסדיו. לא קורא לאלוהים שיבוא לעזרי. אם דבר מה מאיים עליי, אני מתגונן בכוחות עצמי. אני אפילו לא מוכן להתחשבן עם אלוהים, כי בזה אעניק לו זכות קיום".
© כל הזכויות שמורות למחבר ומעריב
https://www.youtube.com/watch?v=wwIACXoFtHQ&noredirect=1
האלוהים של אלוהים
למקור השלם
המשוררת הצ'יליאנית ויולטה פארה (Violeta Parra)
תודה לחיים
תודה לחיים שנתנו לי כלכך הרבה,
נתנו לי שני מאורות שכאשר אפקח אראה,
את ההבדל הברור בין הבהיר לכהה,
ומול כוכבי הרקיע אשתאה,
ובהמון את פני אהובי אזהה.
תודה לחיים שנתנו לי הרבה כלכך
נתנו את השמיעה בעלת רוחב הטווח
לתפוס יום וליל, צרצר ואוח,
פטישים, נביחות, גשם עז ניתח,
וקולו של אוהבי, הרך כל כך.

תודה לחיים, על כל מה שהואילו לי לתת,
נתנו לי את הצליל ואותיות האלפבית
ועמו המילים, להצהיר ולהתלבט
רע, אח, אם ואור מאותת
ואת דרכה של הנשמה שאני אוהבת

תודה על החיים, על מתנותיהם הנדיבות.
נתנו את מצעדן של רגלי הדואבות
איתן על החופים הותרתי עקבות,
בהרים ועמקים, משלוליות לרחובות,
ולבית שלך, לרחוב, למבוא.

תודה לחיים, על מתנותיהם הגדולות.
נתנו לי את פעימות הלב העולות,
כשעיני מהרוח האנושית מתפעלות,
ולנוכח המרחק בין הצדק לעוולות,
וכשמביטה לעומק עיניך הצלולות.

תודה לחיים, על כל כך הרבה דברים
נתנו לי את הצחוק, ודמעות לצערי,
כדי להבחין בין שברי לאושרי.
שני החומרים המרכיבים את שירי,
והשיר שלך, שהוא שירי,
והשיר של הכל, שהוא שירי.
למקור השלם
מרסדס סוסה בביצוע בהופעה חיה
"תודה לחיים", בביצועה של מרסדס סוסה
דף הנחיות למנחה:
דף למנחה ירמיהו טז-כ.doc