מלאכי ב - תהלים ג: מי אמר שחכם עדיף מנביא? דף פרידה מתרי עשר ומיחידת הנביאים
1א
הדף מאת: עדיאל איש שלום / בית מדרש אלול
2ב
ספר מלאכי, האחרון בספרי התרי-עשר, חותם את יחידת הנביאים בתנ"ך ואת תקופת הנביאים בהיסטוריה של עם ישראל. מכאן עובר המקרא לספרי חוכמה, מגילות, שירה וסיכום. בזאת נסתם הגולל על פרק מופלא בתולדות עמנו ובתולדות האנושות והדתות המונותאיסטיות; אולם המתח, הסקרנות והעניין שעוררו הנביאים בעבר, חוסר הנחת שדבריהם עוררו מאז ומעולם, התביעה הנוקבת שלהם, ההתמודדות והעמידה באומץ מול הממסדים המתחלפים – לא באמת חלפו אלא שינו צורה, והתפזרו בעולם באופנים שונים. לאחר אלפי שנים, שבים דבריהם, מהדהדים ועולים כדברי חזון, רוח והשראה. מהו אם כן סוד קסמם של הנביאים? האם הם עודם מסתובבים בינינו? היש לדבריהם נושאי בשורה אחרים? ומדוע, על אף הרושם הגדול שהותירו, לא הצליחו מעולם במשימתם?
3ג
דיון
סוף הנבואה - מתי זה קרה?
"חגי, זכריה ומלאכי, סוף נבואה הוו" (בבלי, מסכת בבא בתרא דף יד, עמוד ב).
במשפט זה חותמים חז"ל את הפרק המופלא בתולדות עמנו, מבחינת הקשר הישיר והבלתי אמצעי של העם עם אלוהיו.
אך למה התכוונו חז"ל - האם באופן פשוט, שזהו סוף ספרי הנבואה בתנ"ך, או אולי מדובר בעניין גדול בהרבה - בסופה של תופעת הנבואה בעולם?
4ד
השינוי התפיסתי בדעת הקהל ובעמדת הנביא מול העם
...וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ...וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ...וַאֲמַרְתֶּם: עַל-מָה? עַל כִּי-ה' הֵעִיד... הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם: בַּמָּה הוֹגָעְנוּ? בֶּאֱמָרְכֶם, כָּל-עֹשֵׂה רָע, טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?
A son honoureth his father, And a servant his master; If then I be a father, Where is My honour? And if I be a master, Where is My fear? Saith the LORD of hosts Unto you, O priests, that despise My name. And ye say: ‘Wherein have we despised Thy name?’ Ye offer polluted bread upon Mine altar. And ye say: ‘Wherein have we polluted thee?’ In that ye say: ‘The table of the LORD is contemptible.’
5ה
דיון
לראשונה בספרי הנביאים, אנו נחשפים למציאות חדשה ביחסים בין העם והנביא. אצל הנביאים הראשונים, אנשי העם קיבלו את דברי הנביא, או התעלמו מהם, לעתים דחו אותם עד כדי רדיפה, לעתים חזרו בתשובה, או המשיכו לעבוד לבעל או להיכנע בפני ממלכות זרות. אך מן הפסוקים המופיעים בספר מלאכי מצטיירת תמונה אחרת - העם עומד ומתווכח עם הנביא. מלאכי טוען טענה, ונראה כי העם עונה לו והוא נאלץ לשוב ולחזק את דבריו במעין התגוננות והצטדקות.
  • האם הפסקת הנבואה הייתה עניין "טכני" - תיאור מציאות בלבד ללא סיבה ברורה?
  • מה הקשר בין הפסקת הנבואה לבין המציאות המשתקפת בפסוקים?
  • האם "סוף הנבואה" הוא תיאור מצב, קביעת עובדה או יצירת מצב חדש בצורה מודעת?
6ו
ללא נבואה - מתרגלים למצב חדש
תנו רבנן: משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה הנבואה מישראל.
§ Since Shmuel HaKatan and his great piety were mentioned, the Gemara now relates several incidents that shed additional light on his personality. The Sages taught: After the last of the prophets, Haggai, Zechariah, and Malachi, died, the Divine Spirit of prophetic revelation departed from the Jewish people. But nevertheless, they were still utilizing a Divine Voice, which they heard as a kind of echo of prophecy. One time, a group of Sages were reclining in the loft of the house of Gurya in Jericho, and a Divine Voice was bestowed upon them from Heaven, saying: There is one here who is fit for the Divine Presence to rest upon him as it rested upon Moses our teacher, but his generation is not deserving of this distinction. The Sages set their eyes upon Hillel the Elder, trusting that he was the one indicated by the Divine Voice. And when he died, the Sages said about him: Alas, the pious man, alas, the humble man, a disciple of Ezra.
7ז
משחרב המקדש...
מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים.
§ In connection with Rabbi Yosei’s statement that Sumakhos’s words are nothing but words of prophecy, the Gemara reports that Rabbi Avdimi from Haifa says: From the day that the Temple was destroyed prophecy was taken from the prophets and given to the Sages. The Gemara expresses astonishment: Is that to say that a Sage is not fit to be a prophet? Rabbi Avdimi seems to say that these are two distinct categories of people. The Gemara explains: This is what Rabbi Avdimi is saying: Even though prophecy was taken from the prophets, it was not taken from the Sages.
8ח
דיון
מה משמעות האמירה שהנבואה עברה אל החכמים?
מה ההבדל בין אמירה זו לבין שני הציטוטים הבאים?
9ט
אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר ובעל קומה.
And if you wish, say instead that the Levites were not extraordinarily tall, and this can be derived from the Ark of the Covenant, as the Master said: The Ark itself was nine handbreadths tall as stated in the Torah, and the Ark-cover was one handbreadth, for a total of ten. And they learned through tradition that every burden that is carried with poles, one-third of the burden is above the porter’s height and two-thirds are below his height. It is found, then, that the bottom of the Ark stood ten handbreadths above the ground. The Gemara asks: And let us derive it from Moses, and why was the first proof insufficient? The Gemara answers: Perhaps Moses was different from the other Levites and taller than they were, as the Master said: The Divine Presence only rests upon a person who is wise, mighty, wealthy, and tall. Since the Divine Presence rested on Moses, he had to be tall.
10י
אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות.
למקור השלם
Rabbi Yoḥanan said: From the day that the Temple was destroyed, prophecy was taken from the prophets and given to imbeciles and children. The Gemara explains: In what way was prophecy given to imbeciles? It was like this incident involving Mar bar Rav Ashi, who was standing in the street [beristeka] of Meḥoza when he heard a certain imbecile say: The head of the yeshiva who will be appointed in Mata Meḥasya signs his name Tavyumei. Mar bar Rav Ashi said to himself: Who among the Sages signs his name Tavyumei? Nobody but me. Conclude from the statement by the imbecile that my hour has arrived, and I will reap success in this matter. He arose and went to Mata Meḥasya. By the time he arrived, the Sages had already decided to appoint Rav Aḥa of Difti as the head of the yeshiva.
11יא
דיון
אם עד כה ראינו שינוי במצב הנבואה ובמעמד הנביא, כתוצאה ישירה של החורבן,
כעת, במסווה של קביעה הלכתית, מתחוללת תפנית דרמטית הטומנת בחובה הערה נסתרת...
12יב
"אלה המצות" (ויקרא כז, לד) - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
The Gemara rejects this: And is that reasonable? Isn’t it written: “These are the commandments that the Lord commanded Moses to tell the children of Israel at Mount Sinai” (Leviticus 27:34). The word “these” underscores that a prophet is not permitted to introduce any new element related to the Torah and its mitzvot from here on. Rather, the prophets did not innovate these forms. Both the open and closed versions existed before then. However, people did not know which form appeared in the middle of a word and which form at the end of a word. And the prophets came and instituted their set positions. The Gemara asks: And still the question remains: Didn’t the Sages derive from the verse: “These are the commandments,” that a prophet is not permitted to introduce any new element from here on? How could they institute the position of the letters? Rather, over the course of time, the people forgot their positions in the words and the prophets then reestablished their positions. Apparently, closed letters are no more significant than the open ones.
13יג
דיון
מקורות אלה משקפים כי חל פיחות הדרגתי במעמדו של הנביא וחז"ל בחרו במסלול דתי אחר, המסלול ההלכתי.

מדוע?
מה ההבדל המהותי בין הנביא והחכם?
מה יתרונו וחסרונו של כל אחד מן המסלולים?
מה תפקידו של הנביא/ של הנבואה?
מה תפקידו של החכם/ של ההלכה?
14יד
ר' יעקב בן אשר, ארבעת הטורים, חושן משפט, סימן ס"ה
בדיון הלכתי בענייני שטרות כותב בספק בעל הטורים:
"תשובה אחר הדברים והאמתלא והסיבה אשר אירע בשטר זה אכתוב אני את אשר עם לבבי, על פי התורה אשר הורוני ולמדוני חכמי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונצטוינו בה לדון דין אמת לאמיתו ואף על פי שאין אנו נביאים לדון דברים שבלב, חכם עדיף מנביא, ונצא בעקבות הראשונים ונלמוד ממעשיהם"

מושגים
  • בעל הטורים - ר' יעקב בן אשר - ר' יעקב בן אשר – מחבר הספר ארבעה טורים, ומגדולי הפוסקים. בנו של רבנו אשר. נולד באשכנז ובא עם אביו הרא"ש לספרד בשנת 1305,כשנפטר אביו מונה לרב במקומו, כפי הנראה נפטר בשנת 1340. כתב ספר הלכה, 'בעל הטורים'. הספר מחולק לארבעה טורים על שם ארבעת טורי האבן בחושן שנשא הכהן. טורים אלה הינם הבסיס לשלחן ערוך שחובר ע"י ר' יוסף קארו. רבים חיברו ביאורים על "הטורים" ביניהם: ר' יואל בעל הב"ח, מהר"ם אלשקר, ר' יעקב בן חביב, ר' יצחק אבוהב והרמ"א. בו הביא מקורות רבים ודעות חלוקות. בין הספרים שחיבר; "ספר הרמזים", הנודע בשם "קצור פסקי הראש" (קושטא 1575),
15טו
דיון
נראה ש'בעל הטורים' קרוע בין פסיקה לאשר עם לבבו (שמא זוהי פרשנותו למהות הנבואה?) לבין פסיקה כאשר הורוהו. אך לבסוף, שוב במסווה הלכתי, הוא מכריע לצאת בעקבות הראשונים. מיהם אותם "ראשונים"? הנביאים? חז"ל? מה מלמד מקור זה על היחס שבין פסיקת הלכה לבין השראה נבואית?
16טז
רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר רסיסי לילה, אות נ"ו, ד"ה "וזהו"
יתרון החכם על הנביא
ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה' יותר מהשגת החכמים מכל מקום אמרו בבבא בתרא (י"ב עמוד א) דחכם עדיף מנביא, ועיין שם ברמב"ן דיכול להשיג מעמקים יותר.
וכידוע מהאריז"ל שהגיד דברים בעולמות עליונים, שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו השגת משה רבנו עליו השלום, כנודע להוגי בכתבי האריז"ל.

מושגים
  • רבי צדוק הכהן רבינוביץ' מלובלין: - (1823-1900). רב, הוגה, פרשן ודרשן מזרם החסידות. נולד בקריזבורג למשפחת "מתנגדים" ובעקבות מסעותיו והתחברותו עם חסידים ואדמו"רים שונים בפולין, התקרב לתורת החסידות. היה תלמידו של הרב מרדכי יוסף לינער מחסידות איז'ביצה-ראדזין והחליף את חברו רבי יהודה לייב איגר לאחר מותו, כאדמור חסידות לובלין. חיבורו העיקרי הוא "צדקת הצדיק".
17יז
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, זרעונים, ב
מעלת הנביא
למעלה מזה. הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה־זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח ונאוף, חמס ושוד, ותמלא רוח אלהים להושיע ולגדור ברום שיח קודש.
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת, גידי־החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי־הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה.
למקור השלם
18יח
על עוזבם את תורתי- תפקיד הנביא בעיני עצמו ובעיני אחרים
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז, יא), "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב.
רב הונא אמר: למד תורה אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!
למקור השלם
19יט
מבט אל העבר וההווה, ומבט אל העתיד
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.
למקור השלם
Remember ye the law of Moses My servant, which I commanded unto him in Horeb for all Israel, even statutes and ordinances. Behold, I will send you Elijah the prophet Before the coming Of the great and terrible day of the LORD. And he shall turn the heart of the fathers to the children, and the heart of the children to their fathers; lest I come and smite the land with utter destruction.
[Behold, I will send you Elijah the prophet before the coming of the great and terrible day of the LORD.]
20כ
דיון
על פי המקורות האחרונים - כיצד נתפס הנביא בעיניי עצמו?
כיצד תופס הנביא את מהות תפקידו ביחס לתורה ולקיום המצוות - האם הוא מתחרה בהן או מחזק אותן?
וכיצד תופסים זאת חז"ל ושאר המקורות המאוחרים? מדוע?

חוקרי המקרא והפרשנים חלוקים האם מלאכי היה שמו של הנביא, או שזהו כינוי המבוסס על תפקידו ושליחותו. הדיון מתחבט בשאלה האם השם המופיע בפתיחת הספר מושפע מן הפסוק המופיע לקראת סוף הספר - "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי" (מלאכי פרק ג, פסוק א) - או שאולי דווקא להיפך, הכינוי המתייחס כאן לשליח מושפע משמו ודמותו של הנביא.
כך או כך, ברור כי בשלב זה, כאשר כבר ברור שהשליחות הנבואית נמצאת ברגעיה האחרונים, יש באמירה ובהתייחסות שכזו הצהרה על תפקידו של הנביא, או של שליח כלשהו אחר, להכין את המציאות אל העתיד לבוא.
21כא
גישת ההגות הציונית: געגועים לנביאים
22כב
דיון
בהגות הציונית ניתן למצוא געגוע לימי הנביאים ורצון לשוב לרוח הנביאים. הוגי התקופה העצימו את משמעות הנבואה ומצאו בה רלוונטיות בעידן הציוני. עיינו במקורות הבאים וחשבו: כיצד נתפסת הנבואה במקורות הציוניים השונים? האם וכיצד תפיסת הנבואה כאן דומה לתפיסות שראינו עד כה (תפיסת הנביאים את עצמם, תפיסת חז"ל והמקורות המאוחרים)?
23כג
בנימין זאב הרצל, בתוך: חיי הרצל (עורך: ראובן בריינין), הוצאת אסף, עמוד 16, תרע"ט
הרצל, משה והמשיח נפגשים - וזו לא התחלה של בדיחה
והנה, באחד הלילות חלמתי חלום נפלא: מלך המשיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה איתי על כנפי רוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו...ומשיח קרא למשה: 'אל הילד הזה התפללתי!' ולי אמר: 'לך ובשר להיהודים כי עוד מעט ובוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם!' - הקיצותי והנה חלום. את החלום הזה שמרתי בלבי, אך לא ערבתי לספרו לאיש.
© כל הזכויות שמורות להוצאה


הסברים
  • ציטוט מדהים זה, של חלום לילה שחלם בנימין זאב הרצל בהיותו ילד בן שתים-עשרה שנים בלבד, מופיע בספר הרצל-קריאה חדשה, מאת יצחק וייס, בעמוד 109, בתוך מקבץ תיאורים של הרצל עצמו המספר על יחסו למשיח ולסיפור יציאת מצרים.
24כד
דוד בן גוריון, מבחר תעודות [1947-1963], עמוד 541, ארכיון מדינת ישראל, ירושלים תשנ"ז
בן גוריון, התנ"ך והנביאים
איני יודע מה יהיה בעוד אלפי או אפילו בעוד מאות שנים. העולם עומד בפני מהפכות שקשה בשעה זו לראות את היקיפן ותוצאותיהן בחיי האנושות. אולם ערכי החיים, ערכי הצדק, החסד, השלום והאחווה שהנחילו לנו הנביאים, עומדים במלוא אונם בימינו, ואולי בימינו יותר מאשר בימי קדם; ואני רואה בתנ"ך גם זיקה לעברנו, גם מורה-דרך לעתידנו וגם גשר ליהדות בעולם ולאנושות כולה... התנ"ך הוא המולדת שבלב.
© כל הזכויות שמורות לארכיון מדינת ישראל
25כה
מתוך מגילת העצמאות
בשוב ה' שיבת ציון...
מדינת ישראל (...) תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.
© כל הזכויות שמורות לארכיון מדינת ישראל
26כו
אחד העם (אשר גינצבורג), "כהן ונביא" (מאמר ט"ו), מתוך: על פרשת דרכים, תרנ"ג
כהן ונביא
"... הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו. הנביא הוא על כן כוח מקורי.

פעולתו עושה רושם על תכונת ההרמוניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר. ובאין לאל ידו לעולם להשיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו 'איש ריב ואיש מדון לכל הארץ'. ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם הגמדים 'מרובי־צדדים', ילידי ההרמוניא הכללית, קוראים אחריו: 'אויל הנביא משוגע איש הרוח', ובגאוה ובוז יביטו על 'צמצומו' וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא 'קרקע עולם', שספגה אל תוכה את השפע...

הרעיון העיקרי של הנבואה העברית היה: ממשלת הצדק המוחלט בכל הבריאה כולה; מלמעלה על ידי 'צדיקו של עולם', האוחז בידו מדת משפט ושופט כל בריותיו בצדק, ומלמטה על ידי האדם, שנברא בצלם וצריך להדבק במדת קונו ולעזור לו כביכול בהנהגת עולמו בדרכי צדק. הרעיון הזה עם כל תולדותיו הדתיות והמוסריות היה נשמת חייהם של נביאי ישראל, רק בו ראו הכל וחוץ ממנו אין דבר נחשב בעיניהם למאומה. הצדק הוא היופי, הוא הטוב, הוא החכמה והאמת, ומבלעדיו מהבל הם יחד.
וכשראה הנביא גזל משפט מצד האדם או מצד ההנהגה העליונה,... התמרמר, הוציא את רוחו בדברים בוערים כאש, ואחרי כן הוסיף ללכת בדרכו, להלחם מלחמת האידיאל שלו, ולבו מלא תקוה, כי סוף סוף, לאחר זמן או לו גם 'באחרית הימים', יהיה הצדק לבדו אדון העולם כולו.

...מה רבה ומה קשה עוד העבודה הדרושה לבני אדם עד שיגיעו לידי כך, וכי בעבודה כזו אי אפשר להסתפק בעובדים יחידים ונפרדים, המתמכרים אליה איש איש בפני עצמו, במקומות ובזמנים שונים ובהפסקות בינתים; אלא שצריך שתמצא לה חברה אחת שלמה, אשר מדור לדור, בלי הפסק, תהיה 'נושא תמידי מיוחד' לכוח הצדק לעומת כל שאר הכוחות השולטים בעולם; אשר מרצונה הטוב תקבל עליה את ה'עבדות' הזאת, להשאר עד עולם תחת הממשלה המוחלטת של רעיון יחידי ולהמצא בעבורו במצב מלחמה תמידית עם מנהגו של עולם.

ואת המשרה הזאת, הגדולה ונשגבה, אך לא יפה ומכובדה, ראו הנביאים ... על שכם אומתם הקטנה, באהבתם אותה. האידיאל הלאומי שלהם היה לא 'ממלכת כהנים', כי אם 'מי יתן כל עם ה' נביאים', שיהיה העם כולו גם הוא לכוח מקורי, כוח הצדק, בתוך ההרמוניא המורכבת של החיים האנושיים בכלל, כמו שכך היו הם, הנביאים עצמם, בתוך החיים הלאומיים שלו בפרט.

אבל, ככל כוח מקורי, התנגש גם הרעיון הנבואי הכפול האנושי והלאומי בעולם המעשה עם כוחות אחרים, אשר עצרו בעד מהלכו ולא נתנוהו להתנועע חפשי לנפשו, ותוצאת ההתנגשות היתה גם פה תערובת פעולותיהם של כל הכוחות בהרמוניא מורכבת חדשה, ומתוך הרעיון הנבואי יצאה ככה תורת כהנים.

מתחלה, כל זמן שלא פסקה הנבואה לגמרי, היו על כן הנביאים 'אנשי ריב' לכהנים עוד יותר מאשר לכל העם....אך ההתנגדות הזאת פסקה סוף סוף ביחד עם הנבואה, ובראש העם התיצבה ה'כהונה' (אם גם לא תמיד נקראה בשם זה) לבדה, בתור יורשת יחידה של הרעיון הנבואי, מבלי שיכול האחרון להגן על עצמו ולהמשיך פעולתו על פי דרכו, באין לו עוד 'נושא מיוחד' בתוך החיים...

אלמלי קמו עתה נביאי ישראל מקבריהם והתבוננו על תוצאת פעולתם בכל רחבי ארץ, לא היתה להם איפוא כל סבה לישב בשלוה ולשמוח בנצחונם. אדרבא, עתה, אחר נסיון ארוך של אלפי שנה, היו מכירים עוד יותר את הצורך המוחלט במציאות 'נושא תמידי מיוחד' לרעיונם הכללי, היו מתמכרים מפני זה עוד יותר לרעיונם הלאומי, וברגש עוד יותר בוער מאשר לפנים היו שבים וקוראים עתה: 'מי יתן כל עם ה' נביאים'.

קריאה מעין זו נשמע אמנם לפעמים באמת גם עתה מפי חכמים ורבנים שבמערב, בעלי התורה הידועה על דבר 'תעודת ישראל' בעמים. אבל, לפי האמור, נבדלת ה'תעודה' הנבואית משלהם... ובאין לה למשיכה זו כל תקוה לנצחון שלם על יתר הכוחות המושכים את החברה האנושית לצדדים אחרים, לכן לא יהיה לה, וממילא גם לבעליה, קץ ותכלה עד עולם, אלא אם כן יחדל האדם מהיות עוד אדם וחייו חיי אדם, כי אם 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'.
למקור השלם
27כז
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "חכם עדיף מנביא", מתוך: אורות, זרעונים
אז מי נושא באחריות על זיהוי הליקויים החברתיים?
"בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פנותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל־חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראוה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים....

והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החוקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".

במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה.
על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר, "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו", עד אשר לא כפרי־בוסר כי אם כבכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גדל פעולת החכמה ובענות צדק תקרא: "חכם עדיף מנביא", "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה".
ונשמתו של משה תשוב להופיע בעולם.
למקור השלם
28כח
דיון
לאור מקורות אלה (והציטוט שהובא בתחילת דף הלימוד ממאמרו של הרב קוק) -
מה ניתן ללמוד על תפיסתם של אחד העם והרב קוק את הנבואה?
אחד העם מעמיד את הכהן מול הנביא. חשבו: מדוע הוא אינו מנגיד בין הנביא לחכם? מה היחס בין החכמה לנבואה לשיטתו?
מה לדעתכם היחס בין המשפט האחרון בקטע של הרב קוק לבין הציטוט מחלומו של הרצל?

מה היה תפקידה של הנבואה? מדוע נפסקה? האם נמצא תחליף שימלא את החסר שנוצר?
ומה אתם מנבאים כי יהיה בעתיד?
30 ל
31לא
דף הנחיות למנחה:
מלאכי ב-תהלים ג למנחה.doc