דברי הימים ב' פרקים כח-לב: עֲרֵמ֥וֹת עֲרֵמֽוֹת
הדף מאת: דוד ליברמן / בית מדרש קולות
בפרק ל"א מסופר שהמעשרות הובאו בשפע כה רב עד שנצברו כ'ערמות-ערמות'. בעקבות ההדגשה החריגה של מושג הערמות נצא למסע במקרא ובשירה העברית החדשה, של עיון בשדה סמנטי. מתוך כך נציף תופעה קיומית שיש לה הד בספרות: הקרבה בין ברכה וארוס.
(א) ברכת המעשרות
דיון
חזקיהו מוצג כמלך אשר בראש מעייניו עומדת עבודת המקדש - הוא טיהר את המקדש, ערך חגיגת קורבנות (חטאת, עולה, תודה), וחגג פסח בירושלים, אליו הגיעו גם מבני עשרת השבטים שלא הוגלו לאשור.
עתה יוצר חזקיהו סדרים תקינים בעבודת הקודש. הוא קובע את סדרי משמרות הכהונה, מקציב מרכושו למימון הקורבנות, ומבקש מהעם הפרשת מתנות כהונה. ובלשון הכתוב -
וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'.
Moreover he commanded the people that dwelt in Jerusalem to give the portion of the priests and the Levites, that they might give themselves to the law of the LORD.
דיון
מהי 'מנת הכהנים'? מה משמעות השימוש בביטוי זה?
מן הסתם מתכוון חזקיהו לתרומות ולמעשרות שהתורה מצווה לתת לכהנים וללויים. הביטוי 'מנה' מציין לפי מילון בן יהודה "חלק, בפרט מדבר של אוכל .. ובמשמעות דבר קצוב, כמו "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה [אסתר ב,ט]" אבל מה שהתרחש היה שונה במעט -
וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַה' אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת. (ז) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת לְיִסּוֹד וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כִּלּוּ. (ח) וַיָּבֹאוּ יְחִזְקִיָּהוּ וְהַשָּׂרִים וַיִּרְאוּ אֶת הָעֲרֵמוֹת וַיְבָרֲכוּ אֶת ה' וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. (ט) וַיִּדְרֹשׁ יְחִזְקִיָּהוּ עַל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל הָעֲרֵמוֹת.
And as soon as the commandment came abroad, the children of Israel gave in abundance the first-fruits of corn, wine, and oil, and honey, and of all the increase of the field; and the tithe of all things brought they in abundantly. And the children of Israel and Judah, that dwelt in the cities of Judah, they also brought in the tithe of oxen and sheep, and the tithe of hallowed things which were hallowed unto the LORD their God, and laid them by heaps. In the third month they began to lay the foundation of the heaps, and finished them in the seventh month. And when Hezekiah and the princes came and saw the heaps, they blessed the LORD, and His people Israel. Then Hezekiah questioned the priests and the Levites concerning the heaps.
דיון
כמה פעמים מופיעה המילה 'ערמות' בקטע? מדוע מייחס לה הכותב חשיבות?
מה פירוש 'כפרוץ הדבר'? מה פרץ ואת מה פרץ?
מה מענפי הגידול ה'קלאסיים' של החקלאות הארץ-ישראלית נאסף בסיוון, מה בתשרי? ומה בין לבין?

מה שנפרץ הוא המידה הקצובה והמדודה, המנה. במקומה בא פרץ של נדיבות והערמות החלו להיערם. השפע הלך ונצבר לכל אורך עונת איסוף היבולים השונים, החל מהחודש השלישי סיוון, וכלה בשביעי תשרי.
לאחר תיאור הערמות מובא תקציר שיחה בין המלך לכהן הגדול. ככל הנראה, חזקיהו המופתע למראה גודלן של הערמות חקר ודרש: האם הן כה גדולות כי הכהנים טרם אכלו מהן? עזריהו הרגיע אותו והסביר לו
את הסיבה לגודל הערמות:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית ה' אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב כִּי ה' בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה.
And Azariah the chief priest, of the house of Zadok, answered him and said: ‘Since the people began to bring the offerings into the house of the LORD, we have eaten and had enough, and have left plenty; for the LORD hath blessed His people; and that which is left is this great store.’
דיון
הערמות היו כה גדולות לא משום שהעם היה נדיב במיוחד [השוו ספר שמות פרק כ"ה] אלא כי היבול היה רב. הכהן משתמש במונח "ברכה", נעיין בעקבותיו בטקסט אחר הדן במעשרות ובברכה:
הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.
Bring ye the whole tithe into the store-house, that there may be food in My house, and try Me now herewith, Saith the LORD of hosts, if I will not open you the windows of heaven, and pour you out a blessing, that there shall be more than sufficiency. .
דיון
הפסוק מתאר קשר בין נתינת מעשרות לקבלת שפע. האם תוכלו להסביר חוקיות זו בהסבר רחב-אופקים יותר מ'שכר ועונש'?
(ב) ערמה כפשוטה וערמה כמשל
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. (ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. (ג) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. (ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה.
Return, return, O Shulammite; Return, return, that we may look upon thee. What will ye see in the Shulammite? As it were a dance of two companies. How beautiful are thy steps in sandals, O prince’s daughter! The roundings of thy thighs are like the links of a chain, The work of the hands of a skilled workman. Thy navel is like a round goblet, wherein no mingled wine is wanting; Thy belly is like a heap of wheat Set about with lilies. Thy two breasts are like two fawns that are twins of a gazelle.
וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך [שִׂמְלֹתַיִךְ] עָלַיִךְ וירדתי [וְיָרַדְתְּ] הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. (ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. (ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי [אֵלַי] אֶעֱשֶׂה. (ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. (ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. (ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.
And Naomi her mother-in-law said unto her: ‘My daughter, shall I not seek rest for thee, that it may be well with thee? And now is there not Boaz our kinsman, with whose maidens thou wast? Behold, he winnoweth barley to-night in the threshing-floor. Wash thyself therefore, and anoint thee, and put thy raiment upon thee, and get thee down to the threshing-floor; but make not thyself known unto the man, until he shall have done eating and drinking. And it shall be, when he lieth down, that thou shalt mark the place where he shall lie, and thou shalt go in, and uncover his feet, and lay thee down; and he will tell thee what thou shalt do.’ And she said unto her: ‘All that thou sayest unto me I will do.’ And she went down unto the threshing-floor, and did according to all that her mother-in-law bade her. And when Boaz had eaten and drunk, and his heart was merry, he went to lie down at the end of the heap of corn; and she came softly, and uncovered his feet, and laid her down. And it came to pass at midnight, that the man was startled, and turned himself; and, behold, a woman lay at his feet.
דיון
בשני המקורות מופיעות ערמות. השוו בין המקורות. על מה מדבר כל אחד מהם? מהו ההקשר בהן נטועות כל אחת מן הערמות?
הטקסטים שונים זה מזה באופיים: שיר השירים הוא שירה רצופת דימויים, ורות הוא פרוזה החותרת לתיאור מדויק. ובכל זאת, המשותף הוא גוון ארוטי. הדובר בשיר השירים מדמה את בטנה של האישה האהובה לערמת חיטים (ומכאן במהופך, שערמת חיטים מזכירה לו גוף אישה). במגילת רות מפגש בין איש ואשה לבדם בלילה מתרחש בקצה הערמה.

אולי בעקבות טקסטים אלו, כתב מאיר אריאל את שירו אגדת דשא:
אגדת דשא, מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך
אגדת דשא
יש ערמה של חברה על הדשא
אני דברים כאלה מחבב
בנים בנות ביחד, זה יפה ש -
יש אומץ לפעמים להתערבב.
שרים שירים ומביטים למעלה
ענן שם בירח מסתבן
חושבים במי להתאהב הלילה
אם כי הרהור כזה רק מעצבן.

מתחת לראשי מונחת ירך
ועל בטני צרור תלתלים מוטל
בלאט יוצאות ידיים אל הדרך
ומסלולן ארוך ומפותל.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
אגדת דשא, מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך, ביצוע: אריק איינשטיין, מתוך האלבום: סע לאט, 1974
(ג) ברכה וחשיפה
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, עמוד א
תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.
דיון
מה יימנע, אם אדם ימדוד ואחר כך יברך?
כיצד דורשת הגמרא את הפסוק?
מלאו אסמינו בר, מילים: פנחס לנדר, לחן: דוד זהבי, תרצ"ג
מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן
בָּתֵּינוּ הוֹמִים, הוֹמִים מִתִּינוֹקוֹת
וּבְהֶמְתֵּנוּ פּוֹרָה
מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה
וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן?
מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה
וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן?
פנחס לנדר, לחן: דוד זהבי
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
מה יחס הדובר בשיר לשפע, על הציר שבין הצנעה להתפארות?

שני המקורות האחרונים עוסקים באופן בו מתייחס אדם לברכה שזכה לה
מדוע לדעתכם סוברת הגמרא שאין ברכה אלא בסמוי מן העין?
מה עמדתכם האישית ביחס לפומביותה של הברכה? האם עמדתכם נוטה יותר לזו של התלמוד או לזו של השיר?
אמיר גלבע, אלמוג אדום, מתוך: קטף - שירים מכאן ומכאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 24
אלמוג אדום / אמיר גלבע
אַתָּה זוֹכֵר עֵץ הַתּוּת? הוֹ, אֵיךְ לִטְּפוּנוּ עַלְעַלָּיו בַּיָּרֹק הָעָז
וְאֵיךְ פִּרְיוֹ קָסַם כְּכֶתֶם בְּאַדִיר תְּשׁוּקוֹת
דָּם אָפִיל בָּשֵׁל מִשֵּׂאת טִפְטֵף אֶל הַדְּשָׁאִים בְּתוּת וְתוּת.
מִסְתּוֹר? חָה-חָה! הוֹ, אֵיךְ הַלֵּב עָלַז
לְגַלּוֹתוֹ בִּתְאָו רִאשׁוֹן, בִּטְרוּם יְקוֹד
וּבִצְחוֹקִים חוֹשְׂפֵי מַרְדּוּת.

הוֹ, אֵיךְ קְטַנִּים הָלַכְנוּ בִּשְׁבִילָיו שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי צָעִיר
וְכֶסֶף אָפֹר מְקַשְׂקֵשׂ לְעֵינֵינוּ מִן הַדָּג שֶׁבַּנַּחַל
אֲשֶׁר לְעוֹלָם אוֹתוֹ מִשָּׁם לֹא שָׁלִינוּ
וְאוּלַי גַּם אַתָּה לֹא תִּזְכֹּר עוֹד
אִם מִן הַטַּחֲנָה אֹו מִן הַקָּצִיר
חָזְרוּ בְּנוֹת הַכְּפָר אָז. וְאֵיךְ
בְּגָלְשָׁן אֶל הָרַחְצָה הִסְמַקְנוּ מִצְּחוֹקָן
וּשְׁדֵיהֶן מְלֵאִים, מְלֵאִים מְאֹד
הִלְבִּינּו.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
גם כאן יש מפגש בין השפע לבין הארוטיקה. באילו מקומות בשיר מתואר מפגש עם תשוקה?
איזו תחושה יוצר המפגש עם התשוקה?

הטרנספורמציה של הצבע האדום בשיר - מן הפרי הקוסם ומעורר העליזות, אל סומק הבושה - מזכיר את המעבר בסיפור גן העדן בבראשית בין תשוקה שלפני חטא ואחריו:
עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.[...]

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
And they were both naked, the man and his wife, and were not ashamed.
דיון
מה טיב הקשר בין אכילת הפרי לבין התשוקה הארוטית המתוארת בסוף פרק ב? איזו מילה עשויה לגשר ביניהם?

ולסיום, הרהור
ואולי הארוטיות המתעצמת של ה'ערֵמה', של השפע, היא הסיבה לאיפוק שנוקט התלמוד? הסוואת הברכה, קשורה אולי בהסוואת התשוקה, סוג של צניעות.
ומה דעתכם אתם על הקשר העקבי והמתמשך בין ברכה, שפע ותאווה? ועל הציר שבין הסוואה לגילוי?