ישעיהו מב-מו: הדיאלוג הבבלי-פרסי-יהודי בתרבות היהודית
הדף מאת: צוות יהדות חילונית, בשיתוף עם תרצה פוסקלינסקי-שחורי / תמורה – יהדות ישראלית
דף הלימוד עוסק בהשפעות התרבותיות המשתמעות בדברי ישעיהו השני, שמקורן בתרבות ובדת הבבלית-פרסית. נתמקד בטיבן של ההשפעות, בנכונותן ההיסטורית, וברלוונטיות של השפעות הבין-תרבותיות על חיינו ועל זהותנו.
'משקעים' של תרבות ותיאולוגיה בבלית-פרסית בישעיהו:
דיון
בשנת 539 לפנה"ס באה לקצה ממלכת בבל והחל עידן מלכות פרס. כורש הופך לשליט האימפריה הפרסית שכללה גם את ארץ-ישראל, ומאשר את שיבת גולי יהודה לארצם. חזרתם של אלה מביאה לארץ מטען תרבותי הכולל היכרות עם התרבות הבבלית שבה יש ריבוי אלוהויות ואל יחיד אוניברסלי; ועם התרבות הפרסית שבה יש מערכת תיאולוגית דואלית (הדת הזורואסטרית), המחזיקה באל הטוב האור, ובאל הרוע - החושך. נראה כי מוטיבים אלה נספגו בצורות שונות בתוך התרבות היהודית.
בפסוקים שלפניכם קיימים מוטיבים היסטוריים שונים: שמות אלים ומלכים, ציון גיאוגרפי, 'ביוגרפיות' ואירועים היסטוריים. אתרו אותם ודונו בהם:
  • מי הן הדמויות?
  • על איזו תקופה מדובר?
  • מה הדמויות עשו?
מצאו גם מוטיבים תיאולוגיים כגון: מאפייני האלוהויות, פעולתם, יכולותיהם וכדומה.
(ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו. (ח) הוֹצִיא עַם עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ. (ט) כָּל-הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים - מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. (י) אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה', וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא - לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה.
Every one that is called by My name, and whom I have created for My glory, I have formed him, yea, I have made him.’ The blind people that have eyes shall be brought forth, and the deaf that have ears. All the nations are gathered together, and the peoples are assembled; who among them can declare this, And announce to us former things? Let them bring their witnesses, that they may be justified; And let them hear, and say: ‘It is truth.’ Ye are My witnesses, saith the LORD, and My servant whom I have chosen; that ye may know and believe Me, and understand That I am He; before Me there was no God formed, neither shall any be after Me.
(א) כֹּה-אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ - לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. (ב) אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. (ג) וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים: לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ - אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (ד) לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. (ה) אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. (ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי: אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. (ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.
Thus saith the LORD to His anointed, to Cyrus, whose right hand I have holden, to subdue nations before him, and to loose the loins of kings; to open the doors before him, and that the gates may not be shut: I will go before thee, and make the crooked places straight; I will break in pieces the doors of brass, and cut in sunder the bars of iron; And I will give thee the treasures of darkness, and hidden riches of secret places, that thou mayest know that I am the LORD, who call thee by thy name, even the God of Israel. For the sake of Jacob My servant, and Israel Mine elect, I have called thee by thy name, I have surnamed thee, though thou hast not known Me. I am the LORD, and there is none else, beside Me there is no God; I have girded thee, though thou hast not known Me; That they may know from the rising of the sun, and from the west, that there is none beside Me; I am the LORD; and there is none else; I form the light, and create darkness; I make peace, and create evil; I am the LORD, that doeth all these things.
(יח) כִּי כֹה אָמַר-ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ - לֹא-תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ; אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. (יט) לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ - לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי; אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק, מַגִּיד מֵישָׁרִים. (כ) הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו, פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם; לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת-עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל-אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ. (כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ, אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו: מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ, הֲלוֹא אֲנִי ה' וְאֵין-עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי - אֵל-צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי. (כב) פְּנוּ-אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ: כִּי אֲנִי-אֵל וְאֵין עוֹד. (כג) בִּי נִשְׁבַּעְתִּי - יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב: כִּי-לִי תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל-לָשׁוֹן. (כד) אַךְ בַּה' לִי אָמַר, צְדָקוֹת וָעֹז; עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בּוֹ. (כה) בַּה' יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
For thus saith the LORD that created the heavens, He is God; That formed the earth and made it, He established it, He created it not to be empty or chaotic, He established it to be settled and inhabited: I am the LORD, and there is none else. I have not spoken in secret, In a place of the land of darkness; I said not unto the seed of Jacob: ‘Seek ye Me in vain’; I the LORD speak righteousness, I declare things that are right. Assemble yourselves and come, draw near together, Ye that are escaped of the nations; They have no knowledge that carry the wood of their graven image, And pray unto a god that cannot save. Declare ye, and bring them near, Yea, let them take counsel together: Who hath announced this from ancient time, And declared it of old? Have not I the LORD? And there is no God else beside Me, A just God and a Saviour; There is none beside Me. Look unto Me, and be ye saved, All the ends of the earth; For I am God, and there is none else.
כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ - הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה; נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה.

מילים
  • בל - בל הוא מרדך, ראש מועצת אלי בבל
  • נבו - בנו של בל
Bel boweth down, Nebo stoopeth; their idols are upon the beasts, and upon the cattle; the things that ye carried about are made a load, a burden to the weary beast.
רקע מושגי - היסטורי ותיאולוגי
דיון
הדת האיראנית המשלבת מסורות בבליות ופרסיות, מבוססת על אמונה באל אחד בורא עולם - אהורמזד ("אדון חוכמה") המייצג את הטוב והתקווה לטוב. לצדו מושלים אלים שהורדו למדרגת שדים ורוחות, ומייצגים את כוחות הרשע הכפופים לרוח הרע, אנגר-מייני. זוהי תפיסה המשלבת מונותיאיזם ודואליזם במקביל.
אנציקלופדיה עולם התנ"ך, הערך 'ישעיה', עורך: יהודה שיף, עמ' 221
המקורות לדת זרתוסתרא דלים וחלקיים, [...] ומצב זה אינו מאפשר לקבוע, אם יש בנבואות ישעיהו השני הדים לדת הפרסית ואם גישתו האוהדת לכורש נבעה בין היתר מהשתייכותו של כורש לדת זרתוסתרא, שהייתה קרובה יותר מכל דתות המזרח הקדום לדת ישראל, מבחינת האמונה באל אחד, המונע במעשיו ע"י אידיאלים של צדק ואמת [...]
יש הטוענים שאהורמזד השתייך לפנתיאון האלים הקדם-זרתוסטרי, וייתכן שהנביא ישעיהו נפגש עם תפיסה זו, גם אם לא הכיר את הדת הזורואסטרית [...]
אך גם אם נקבל את ההנחה שכורש החזיק בדת זו, אין בכך הוכחה למגע בין דת פרס לדת ישראל בימי ישעיהו השני. כאשר כבש כורש את בבל בשנת 539 לפנה''ס, לא הייתה עדיין הדת הפרסית ידועה בבבל, והוא הופיע שם כשליחם של מרדוך ושל יתר אלי בבל. היו אמנם חוקרים שנתלו בכמה כתובים בישעיה, ובעיקר בפסוק 'יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה' (מה, ז) וראו בהם השפעה של הדואליזם הזרתוסתרי, או לחלופין התרסה נגד דואליזם זה - אולם כתוב זה עולה בקנה אחד עם השקפתו של ישעיהו השני לגבי האוניברסאליות של ה'. ולא עוד אלא שבנבואות ישעיהו השני אין כלל ויכוח עם דת זרתוסתרא, אלא התקפה על האמונה האלילית הגסה בכללותה (עבודת עץ ואבן). יחסו האוהד של ישעיהו השני לכורש לא נבע מן הקרבה שבין שתי הדתות, אלא מהשקפתו של ישעיהו השני, שכורש, כשליח - שלא בידיעתו - של ה' (מג, ד) , מילא תפקיד חיובי בתהליך שיבת ציון ובניית מקדש ירושלים. דת זראתוסתרה הטביעה בסופו של דבר חותם על הדת היהודית בדרך של הטמעת רעיונותיה ביהדות. רעיונות אלה בולטים בעיקר בספרות האפוקליפטית על אחרית הימים, אלא שהשפעה זו נתהוותה בתהליך ממושך והיא מאוחרת בהרבה לימי ישעיהו.
דיון

1. מה המחלוקת בין החוקרים על הקשר שבין הנביא ישעיהו לדת הזרתוסטרא?
2. האם לדעתכם יש עקבות של תרבות פרסית בדברי ישעיהו במקורות שקראתם?
3. מה המשמעות של המפגש הפרסי-יהודי בתוך התרבות היהודית?
'משקעים' של התרבות הפרסית בכת היחד
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים תרגם מהמקור היווני אברהם שליט, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944-תשכ"ג , 1963. ספר י"ח, 11-25
ותורתם של האיסיים נוהגת להניח הכול לאלוהים. הם פוסקים לנשמות חיי עולם, וסבורים ששכר הצדקות הוא עניין שיש להתאמץ עליו. וכשהם שולחים מנחות לבית המקדש (אין) הם מקריבים מחמת שהם נוהגים בדיני טהרה שונים ומשום כך מונעים אותם (מלבוא) לעזרה המשותפת ועושים את קרבנותיהם בפני עצמם. בשאר דברים אנשים אלה טובים מאוד בטבעם, וכל העמל שהם עמלים הוא בעבודת האדמה.
© כל הזכויות שמורות למוסד ביאליק
www.bialik-publishing.com
מגילת ההודיות של קומראן
טור ו -
כי אתה צדיק ואמת כול בחיריך וכול עולה
תשמיד לעד ונגלתה צדקתך לעיני כול מעשיך
טור ז -
לך אתה הצדקה כי אתה עשיתה את בויל אלה
כי אתה רשמתה רוח צדיק ואני בחרתי להבר כפי כרצונך.
ד"ר תומר פרסיקו, הבלוג "לולאת האל"
בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. אבל החלוקה הזאת לא דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת וחובה לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. כה אמר זרתוסטרא:
"הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול איש איש לעצמו את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע. ובין שניהם אלה, המיטיבים בחרו נכונה, אך לא כך המרעים. ועוד: כאשר שתי הרוחות הללו היו יחד, הן יצרו את החיים ואת המוות, ואיך, לבסוף, הקיום הגרוע ביותר יהיה למכחשים, והמחשבה הטובה ביותר לישרי הלבב."
(Yasna, 30.2-4)
למקור השלם
ד"ר תומר פרסיקו, הבלוג "לולאת האל"
שימו לב שכמו דתות קדומות אחרות (יהדות, הינדואיזם), יש אצל הזורואסטרים עיסוק גדול בענייני טומאה וטהרה (זהו שלב בהתפתחות הדתות שהמאבק על טוהר היה ברובו חיצוני מה אני אוכל, במה אני נוגע ולא פנימי מה אני חושב, רוצה, בוחר. מאוחר יותר, וראשית כל במזרח, מוקד המעשה הדתי עבר הפנמה). אצל הזורואסטרים ענייני טומאה וטוהרה מודגשים ביותר מפני הדואליזם שלהם, כאשר הטהרה מושווית עם הטוב, ולהפך. למעשה חוקי הטהרה והטומאה מציעים את הדרך הטובה ביותר שבה המאמין הופך ללוחם בשדה הקרב הקוסמי (וזהו הרי האידיאל הזורואסטרי): כל הטמאות מגבירה את כוחות הרוע, וכל הטהרות מחזקת את הטוב.
למקור השלם
דיון
הדת הפרסית השפיעה על כל המזרח הקדום, בין היתר בזכות האימפריה ההלניסטית, שאפשרה שילוב דתות ותרבויות שונות ברחבי האימפריה הרומאית. לכן, למרות מאות השנים שעברו מתקופת ישעיהו, עדיין ניתן לאתר מוטיבים מהדת הזורואסטרית בתרבות היהודית, במקרה הזה בכתבי כת היחד. אנשי כת היחד (מרבית החוקרים מזהים אותם עם ה"איסיים" - אולם יש החולקים על זיהוי זה, שכן השם 'איסיים' איננו נזכר במגילות ים המלח שנכתבו ע"י חברי כת היחד), שחיו במדבר יהודה בתקופה ההלניסטית (שלטון יוון), כשבית המקדש השני עוד עמד בירושלים. אנשי כת היחד כנראה הכירו את תורת זרתוסטרא.

1. השוו: אילו עקרונות ומוטיבים נמצאים בדת הזורואסטרית ונוכחים בכתבי כת היחד?
2. מה תפקיד הטומאה והטהרה, ועיקרון הבחירה החופשית בדת היהודית ובדת הזורואסטרית? מה בין זה לבין חייך?
'משקעים' מהתרבות הבבלית-פרסית במגילת אסתר
ד"ר תמר-עילם גינדין, מגילת אסתר והזוית האיראנית.
בין המאות השישית והשלישית לפנה"ס, שלטה באיראן השושלת האַחֶמֶנִית. לשושלת זו שייכים כורש, אחשורוש, דריוש, וארתחשסתא. כפי שקורה במשפחות הכי טובות השמות חוזרים על עצמם. למשל אחשורוש (בפרסית עתיקה חְשַיָארְשָא, ביוונית Xerxes) הוא שמם של שני מלכים מהשושלת האחמנית. שניהם שלטו במאה החמישית לפני הספירה. לאחד מהם (אחשורוש הראשון, 486-465 לפנה"ס) הייתה אישה (...) שיש המזהים אותה עם אסתר (...)
יש הרואים במגילת אסתר "גיור" של סיפורי מלחמות האלים: האלים הבבליים אִשְתָּר ומַרְדוּך (שימו לב לניקוד השם מרדֳכי) נגד האל האיראני הבכיר ווֹהוּ-מַנַהּ ("סגנו" של האל הראשי) או נגד האל העֵילָמִי הראשי הֻמְבַּן. שמה של האלה אשתר נגזר מפרסית, ודווקא העברית משקפת באופן נאמן יותר את המקור הפרסי stāra "כוכב".
למקור השלם
https://www.youtube.com/watch?v=3z1zaHXAGf0
"אסתר המלכה" מתוך: "היהודים באים"
דיון
מגילת אסתר משקפת דיאלוג בין תרבותי.
1. מי לדעתכם אחראי על שילוב או הדיפת מעבר מוטיבים מתרבות אחת לאחרת? מה לפי דעתכם משפיע על תהליך זה?
2. מהם הסיכונים ומהם הרווחים מדיאלוג בין תרבותי? היכן עובר הגבול בין שמירה על הזהות האותנטית לבין איבודה? על מה צריכה התרבות לשמור כדי לא לסכן את ייחודה?