יחזקאל כט-לג: מידת אחריותו של היחיד כלפי האחר
הדף מאת: איריס יניב / תמורה – יהדות ישראלית
בדף לימוד זה נבחן את תפקיד הצופה תוך התמקדות בפסוקים א-ט בפרק לג. מי הוא ומה עליו לעשות? לימוד זה מעלה את השאלה, מהי מידת האחריות של הפרט כלפי האחר?
וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אֶרֶץ כִּי-אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב, וְלָקְחוּ עַם-הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה. וְרָאָה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה עַל-הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת-הָעָם. וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ - דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה. אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר - דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה, וְהוּא נִזְהָר - נַפְשׁוֹ מִלֵּט.
וְהַצֹּפֶה כִּי-יִרְאֶה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה, וְלֹא-תָקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהָעָם לֹא-נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ - הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד-הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ.
And the word of the LORD came unto me, saying: ’Son of man, speak to the children of thy people, and say unto them: When I bring the sword upon a land, if the people of the land take a man from among them, and set him for their watchman; if, when he seeth the sword come upon the land, he blow the horn, and warn the people; then whosoever heareth the sound of the horn, and taketh not warning, if the sword come, and take him away, his blood shall be upon his own head; he heard the sound of the horn, and took not warning, his blood shall be upon him; whereas if he had taken warning, he would have delivered his soul. But if the watchman see the sword come, and blow not the horn, and the people be not warned, and the sword do come, and take any person from among them, he is taken away in his iniquity, but his blood will I require at the watchman’s hand.
דיון
מהם שני המצבים שאותם מתאר הנביא?

מהו תפקיד הצופה?
המלבי"ם על יחזקאל ל"ג אומר:
יש שני מיני צופים:
א) צופה שמעמידים לראות אם אויב בא לעיר,
ב) אחר שכבר בא האויב, מעמידים צופה לראות ולעיין על מחנה האויב ולהזהיר את העם שישמרו א"ע [=את עצמם] מן הצד שמשם יערוך מלחמה וישליך חצים ואבני קלע אל העיר.
דיון
מה הם שני סוגי הצופים לפי המלבי"ם? מהם ההבדלים ביניהם?

המלבי"ם ממשיך וכותב:
פירוש מלבי"ם ליחזקאל פרק לג
ויש ג' הבדלים ביניהם [בין שני סוגי הצופים]:
א) שהצופים שמעמידים לראות אם יבוא איזה אויב, מעמידים צופים רבים בכל צד, משא"כ [=מה שאין כן] הצופה שמעמידים אחר שבא האויב - מעמידים רק צופה אחד, שיעיין על מעשה האויב ומערכתו,
ב) הצופים שיראו אם בא האויב מעמידים אנשים הדיוטים, אבל הצופה שיעמוד לראות על מערכת האויב שכבר בא, צריך להיות אחד משרי הצבא היודע תכסיסי מלחמה, ויודע להזהיר את העם ממקום הסכנה,
ג) הצופים הראשונים יעמיד המלך או שר הצבא, כדי שאם ירגישו ביאת האויב - יודיעו לצבא המלחמה לצאת לקראתו לקרב, אבל הצופה השני - אם בא האויב, יעמידו העם כולו, כדי שבעת שיראה שהאויב ידו רמה ושיכבוש את העיר יודיע אל העם כדי שימהרו להימלט על נפשם,
דיון
מהם שלושת ההבדלים שמציין המלבי"ם בין שני סוגי הצופים?
לפי ההבדלים הללו, איזה משני סוגי הצופים מתואר בדברי יחזקאל? הסבירו מדוע.

תפקיד הצופה בטבע

מה תפקיד הצופה במחנה הסוריקטות? צפו בסרטון הבא וקראו את קטע המידע.
Error loading media...
אחוזת הסוריקטות, ערוץ "Planet Animal"

למקור השלם
מתוך דף האינטרנט של גן החיות הלימודי בחיפה
ההתנהגות הכי מוכרת של הסוריקטות היא העמידה על המשמר. כאשר חברי הלהקה פעילים בחיפוש מזון, באופן קבוע ישנו פרט שעומד בעמדת תצפית ושומר מפני טורפים. במידה והצופה ראה איום כלשהו - הוא משמיע קולות נביחה מיוחדים המאותתים לכל חברי הקבוצה להסתתר. כל חברי הלהקה הבוגרים משתתפים בסבב בעמדת התצפיתן, כך שיש לכך יתרון אבולוציוני גדול.
למקור השלם
דיון
במה דומה ובמה שונה התנהגות הצופים של הסוריקטות להתנהגות הצופה בפסוקים מיחזקאל?

תפקיד הצופה בצבא

קראו את קטע המידע הבא. במה דומה ובמה שונה תפקיד הצופה בצבא כיום לעומת תפקיד הצופה בדברי יחזקאל?
ויקיפדיה
צופה בצבא: צלפים כמעט תמיד עובדים בזוגות, ויש חלוקה של תפקידים: צלף וצופה/מאתר. תפקיד הצופה הוא חשוב מאוד וכולל מספר תפקידים:
חיפוי על הצלף והגנה עליו באמצעות ירי בטווח קצר ובינוני.
סריקת השטח ואיכון מטרות לצלף.
הצופה מחשב לצלף את המטרה, המרחק, היסטים ועוד. זאת על מנת שהצלף יהיה עסוק רק במה שקשור לירייה עצמה, כדי לבצע ירי בדיוק מקסימלי.
צופה הוא גם צלף. לשניהם אותה הכשרה, שכן צופה חייב להכיר את עבודת הצלף כדי לתת לו את הנתונים המתאימים בזמן הנכון. הצופה מצויד בדרך כלל במשקפת תואמת לכוונת של הצלף, וכן ברובה סער ואקדח להגנה עצמית. לעתים הצופה חמוש ברובה קלעים המאפשר לו להשלים את יכולותיו של הצלף, שבדרך כלל חמוש ברובה בריחי ארוך טווח.
בנוסף לקליעה מדויקת, הן הצופה והן הצלף משמשים גם כתצפיתנים שמעבירים מודיעין חזותי ומודיעין טקטי על תנועת האויב והמטרות.
למקור השלם
דיון
מי הוא הצופה בדברי יחזקאל?
וְאַתָּה, בֶן-אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע: רָשָׁע, מוֹת תָּמוּת, וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ - הוּא רָשָׁע, בַעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה, וְלֹא-שָׁב מִדַּרְכּוֹ - הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
So thou, son of man, I have set thee a watchman unto the house of Israel; therefore, when thou shalt hear the word at My mouth, warn them from Me. When I say unto the wicked: O wicked man, thou shalt surely die, and thou dost not speak to warn the wicked from his way; that wicked man shall die in his iniquity, but his blood will I require at thy hand. Nevertheless, if thou warn the wicked of his way to turn from it, and he turn not from his way; he shall die in his iniquity, but thou hast delivered thy soul.
דיון
לפי דברי יחזקאל, מיהו הצופה? מה תפקידו?

מה מידת האחריות של הצופה?

מה דעתכם על האחריות המוטלת על הצופה, לפי דברי ה' ליחזקאל? האם היא מוצדקת?
האם לדעתכם, אחריות כזו מוטלת רק על הנביא, או על כל אדם באשר הוא?

בוויקרא פרק יט, פסוק יז, כתוב:
לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
דיון
מפסוק זה נגזרה מצווה:
ספר המצוות לרמב"ם בתרגום הרב יוסף קאפח, מצווה ר"ה
"הציווי שנצטווינו למחות בעושה עברה, או במי שרוצה לעשותה, ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה'' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאוּמתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמונעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת לקיים עונש. והוא אמרו יתעלה: 'הוכח תוכיח את עמיתך' (ויקרא יט, יז).
גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל ניטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא יישאר בלב כלום.
ולשון ספרא:
'מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח?
תלמוד לומר: 'הוכח תוכיח' [בגלל החזרה בלשון הכתוב]
יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות?
תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא' (בהמשך הפסוק בוויקרא יט, יז).
וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול, הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קלל וזלזל - אל ירפו ידיו ואל יסתלק מלהוכיח, עד אשר יכה".
דיון
האם לפי הרמב"ם, כל אדם חייב להוכיח את חברו שחטא?
האם מספיק להוכיח את החוטא פעם אחת? מתי מותר להפסיק להוכיח את החוטא?
הרמב"ם אומר: "גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל ניטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא יישאר בלב כלום". מה דעתכם על דבריו אלו? האם אתם מסכימים שתמיד כדאי לומר את מה שבלבנו? האם תרצו לשתף באירועים שקרו לכם בעניין זה?
ספר החינוך, מצווה רלט, מוסיף לדברי הרמב"ם לעיל:
"זה מלמד שבתחילת התוכחה שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו, עד שיחזור למוטב".
The commandment of rebuke to an Israelite who does not behave properly: To rebuke an Israelite who does not behave properly - whether about things that are between a man and his fellow or between a man and the Omnipresent - as it is stated (Leviticus 19:17), "you shall surely rebuke your compatriot, and you shall not bear a sin for him." And they said in Sifra, Kedoshim 4:8, "From where [do we know] that if you rebuked him four or five times and he did not return, that you are obligated to go back and rebuke [him again]? [Hence] we learn to say, 'you shall surely rebuke.'" And they, may their memory be blessed, also said in the Gemara (Bava Metzia 31a), "'You shall surely rebuke' - even a hundred times." And they said in the Sifra, "Perhaps, he should rebuke and his face change [color]? [Hence] we learn to say, 'and you shall not bear a sin for him.'" And this teaches that at the beginning of the rebuke it is fitting for a person to rebuke privately, with soft expressions and calm words, so that he not be embarrassed. But there is no doubt that if he does not return with this, that we shame the sinner in public and publicize his sin and insult him, until he returns to the better. It is from the roots of the commandment [that it is] because there is peace and goodness between people with this. As when a man sins to a man, and he rebukes him privately, he will apologize in front of him, and [the other] will accept his apology and he will be whole (some have the variant, at peace) with him. But if he does not rebuke him, he will loathe him in his heart and injure him at the time or at some [other] point in time, as it is stated about evildoers (II Samuel 13:22), "And Avshalom did not speak with Amnon." And 'all the ways of the Torah are pleasant and its paths are peace.' From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Arakhin 16b) that the obligation of this commandment is until hitting - meaning to say that the one rebuking is obligated to multiply his rebukes upon the sinner until it is enough that the sinner is close to hitting the one rebuking. And nonetheless they, may their memory be blessed, also said (Arakhin 16b) that if the one rebuking sees that there is no benefit at all found from the words of his rebukes - from the greatness of the sinner's evil, or that he is deaf [to it] and extremely evil and [the rebuker] is afraid of him that he not stand against him and kill him - that he is not obligated in this commandment with this man. And this is what they, may their memory be blessed, said (Yevamot 65b), "In the same way as it is a commandment to say something that will be heard, so [too,] is it a commandment to be quiet in a place where the thing will not be heard" - since there would be disgrace in the matter for the one who is rebuking and no benefit to the one who is rebuked. And nonetheless, it is for every careful person to consider and to pay great attention to these matters and to think and see if there will be a benefit to the sinner with his words, such that he should rebuke him and trust in God, may He be blessed - as He will help him in his fight with His enemies. And let his heart not be soft and let him not fear, since 'the Lord protects all those that love Him and He obliterates all of the evildoers.' And if the sinner returns, he will have great reward for this. But the one who has in his hand [the possibility of] bringing him back and rebuking him, and does not rebuke him, is caught in his sin. And this is something clear from the words of our Rabbis (Shabbat 55a) and also from Scripture (Isaiah 3:14). And they, may their memory be blessed, also said (Yevamot 65b) that even a minor is obligated to rebuke an adult if he sees the adult going in a path that is not good. [These] and the rest of the details of the commandment are elucidated in scattered [places] in the Talmud (see Mishneh Torah, Laws of Human Dispositions 6). And this commandment is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and does not rebuke in the manner that we said has violated this positive commandment; and he is also from the group of evildoers who do this.
דיון
מה מוסיף ספר החינוך לדברי הרמב"ם? האם אתם מסכימים עם הדברים? הסבירו.

מי הוא הצופה בעת המודרנית?
הצופה לבית ישראל, תקנון תנועת הצופים, הארץ
בראשית המאה ה-19 המשכיל הגליצאי יצחק ארטר כתב את הספר "הצופה לבית ישראל". באמצעות הז'אנר של הסאטירה הוא ביקר את המציאות היהודית בגליציה של ראשית המאה ה-19, בעיקר את החסידות, כדי לתקן אותה: "לא רואה אנוכי, לא חוזה אנוכי, אולם צופה אני לך, בית ישראל".

מתוך תקנון תנועת "הצופים", שאושר ב- 9.1.2014: אחת ממטרות התנועה היא "לפתח בהם [בחניכים ובחניכות] יכולת מנהיגות וקבלת אחריות אישית וקבוצתית".

פרופ' חנן חבר, במאמר על המשורר חיים גורי ("הארץ, 11.9.15), טוען ששנים רבות המשורר היה "הצופה לבית ישראל". הוא כותב שחיים גורי היה: "המנחם ומבקר את בני עמו ומדריך אותם לקראת עתיד טוב יותר... בעמדתו הביקורתית של 'הצופה לבית ישראל', אפילו כשנוסחה בספרות העברית מתוך ייאוש וחוסר אונים לנוכח מצב החירום היהודי, היה תמיד גם ממד מובהק של כוח, רצון עז ותקווה. האוטופיה, הפן הזה של גאולה ותקווה שבישר 'הצופה לבית ישראל' לבני עמו, מיוסד תמיד על מבטו מלא העוצמה, שבאמצעותו הוא פועל בקרב בני עמו ומתקן את דרכיהם. באמצעות המבט הוא גם משגיח וגם מנהיג אותם כריבון, כשמבטו השולט גם מכונן אותם כלאום בעל זהות מוגדרת".
למקור השלם
דיון
מיהם הצופים המודרניים, על פי הקטעים לעיל? מהם תפקידיהם? ומה דעתכם על תפקידים אלו?
דף הנחיות למנחה:
יחזקאל כט-לג למנחה.docx