ויקרא ו-י: 'בקרֹבי אקדש' - על חידת מות שני בני אהרן
1א
הדף מאת: רוני אלדד / אתר מדרשת
2ב
את העיסוק הדקדקני והמפורט בתורת הקורבנות שבפרקינו, מלווה קול שני, עקבי ומהותי, שעולה באוזנינו רק בהקשבה ממוקדת ומרוכזת. כך למשל, מבעד לתיאור המדוקדק של משיחת הכהנים, ההתעכבות הממושכת בתיאור בגדי הכהונה, והאופן הבלעדי שבו יש לבוא אל הקודש – נשמע קול המזהיר מפני קרבת הזרים אל הקורבנות והזבחים. הגילום המובהק ביותר של הקול הזה מופיע בפרקים שלפנינו, והוא מצוי במוטיב האש הנוכח בדומיננטיות רבה ובמופעים שונים לאורכם: אש הקורבנות, הקטורת, עבודת המשכן הסדירה, וכמובן בהקרבת האש הזרה ואסון מותם החידתי של שני בני אהרן. בלימוד זה נבקש לעקוב אחרי פניה ומופעיה השונים של האש, ולעמוד על כל מה שמצוי בין קורבן לקִרבה, בין אש אהבה ואש מכלה.
3ג
א. פתיחה: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה' (ויקרא ו, ו)
4ד
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ - לֹא תִכְבֶּה.

הסברים
  • "כבוד שמים הוא שלא תהא כירתו בטֵלה." (חזקוני,ויקרא פרק ו' פסוק ו').
And the LORD spoke unto Moses, saying: Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt-offering: it is that which goeth up on its firewood upon the altar all night unto the morning; and the fire of the altar shall be kept burning thereby. And the priest shall put on his linen garment, and his linen breeches shall he put upon his flesh; and he shall take up the ashes whereto the fire hath consumed the burnt-offering on the altar, and he shall put them beside the altar. And he shall put off his garments, and put on other garments, and carry forth the ashes without the camp unto a clean place. And the fire upon the altar shall be kept burning thereby, it shall not go out; and the priest shall kindle wood on it every morning; and he shall lay the burnt-offering in order upon it, and shall make smoke thereon the fat of the peace-offerings. Fire shall be kept burning upon the altar continually; it shall not go out.
5ה
'צו את בני ישראל' בר קפרא פתח (תהלים יח) 'כי אתה תאיר נרי' אמר הקב"ה לאדם, נרך בידי ונרי בידך.
נרך בידי שנא' (משלי כ) 'נר ה' נשמת אדם'.
נרי בידך להעלות נר תמיד.
אלא אמר הקב"ה, אם הארת נרי הריני מאיר נרך, הוי 'צו את בני ישראל'.
Another interpretation of "Command the Children of Israel" (Leviticus 24:2): Bar Kapparah opened [his discourse]: "It is You who light my lamp" (Psalms 18:29) - the Holy One, blessed be He, said to Adam, "Your light is in My hands and My light is in your hands." Your light is in My hands, as it is stated (Proverbs 20:27), "The lamp of the Lord is the soul of man"; and My light is in your hands, as it is stated (Leviticus 24:2), "to light a continual lamp." Rather, the Holy One, blessed be He, said, "If you light My lamp, I will certainly light your lamp." This is [the understanding of] "Command the Children of Israel" (Leviticus 24:2). This is [the understanding of] that which is written (Song of Songs 7:6), "Your head (roshekha) upon you is like crimson wool (karmel), the locks of your head are like purple" - the Holy One, blessed be He, said to Israel, "The poor (rashim) among you are as beloved to Me as Eliyahu, when he went up to [Mount] Carmel." This is [the understanding of] "and Elijah climbed to the top of Mount Carmel, crouched on the ground, and put his face between his knees." And why did he put his face between his knees? He said, "Master of the world, if we do not have any merit, look to the covenant of circumcision." "The locks (dalat) of your head are like purple" (Song of Songs 7:6) - the Holy One, blessed be He, said, "The indigent (dalim) among you are beloved to me like David, as it is stated (Zechariah 12:8), 'and the feeblest of them shall be in that day like David.'" And some say, "Like Daniel, as it is stated (Daniel 5:29), 'they clothed Daniel in purple.'" "A king is held captive in the tresses (rehatim)" (Song of Songs 7:6) - the Holy One, blessed be He, bound Himself with an oath that he has His Divine Presence dwell within the boards (rehitin) of Yaakov our father. In whose merit? Rabbi Abba bar Kahana said, "In the merit of Avraham our father, as it is written (Genesis 30:38), 'And Avraham ran (which in Aramaic is rahat) to the cattle.'" Rabbi Levi said, "In the merit of Yaakov, as it is written (Geneis 30:38), 'The rods that he had peeled he set up in the troughs (rehatim).'" Rabbi Berakhiah said, "'A king is held captive in the tresses'" - that is [referring to] Moshe. For about him is it written (Deuteronomy 33:5), 'And he was a king in Yeshurun'; 'in the tresses (rehatim),' as the Holy One, blessed be He, decreed upon him that he would not enter the land. Because of [what]? Because of the troughs of the Waters of Merivah. This is [the understanding of] that which is written (Numbers 20:13) 'These are the waters of Meribah upon which the Children of Israel quarreled.'" Rabbi Yehudah [said], "They compared this to a parable: To what is this thing similar? To a king that made a decree and said, 'Anyone who plucks and eats fruits of the seventh-year [that are forbidden] will be placed upon the [town] platform.' A women of noble lineage came and plucked and ate from fruits of the seventh-year. [So] they began to place her on the platform. She was [then] yelling out, 'I plead with you, my master the king, hang these unripe figs from my neck so that the creatures do not say, "It appears to us that there is a matter of licentiousness or a matter of sorcery with her." Rather from that which they see the unripe figs on my neck, they will know that I am placed [here] on account of them.' So did Moshe say in front of the Holy One, blessed be He. 'Master of the world, write in Your Torah why I am not entering the Land, so that Israel will not say, "It appears to us that Moshe forged the Torah or said something that he was not commanded."' The Holy One, blessed be He, said, 'By your life, I shall write that it was only for the water.'" This is [the understanding of] that which is written (Numbers 27:14), "as you rebelled against My [word] in the Wilderness of Tsin." Rabbi Shimon [said], "They compared this to a parable: To what is this thing similar? To a king, when the king was on the road and his son was with him in a carriage. When they reached a narrow place, the carriage overturned on his son. His eye was blinded, his hand was cut off [and] his foot was broken. When the king would reach that place, he would remember and say, 'His eye was blinded here; his hand was cut off here, his foot was broken here.' So [too] the Holy One, blessed be He, mentions the Waters of Merivah three times in His Torah, meaning to say, 'I killed Moshe here; I killled Aharon here; I killed Miriam here.'" This is [the understanding of] that which is written (Psalms 141: 6), "May their judges slip on the rock, but let my words be heard, for they are sweet." Rav Nachman said, "'A king' - that is [referring to] Moshe, as it is written (Deuteronomy 33:5), 'And he was a king in Yeshurun.' The Holy One, blessed be He, said 'I have appointed you king over Israel. The way of a king is to decree and others observe [his decree]. So [too] shall you decree and Israel observe [it].'" This is [the understanding of] that which is written, "Command the Children of Israel" (Leviticus 24:2).
6ו
דיון
  • פירוש החזקוני והמדרש מאפיינים את חשיבותה ומהותה של האש במשכן באופנים שונים מאוד. מהי הסיבה העיקרית לפי כל אחד מהם לתמידיות האש על פי התורה?
  • ומה לדעתכם עומד בבסיס הציווי על אש תמיד? איזו מהות מייצגת האש, ומדוע יש להתמיד בהבערתה?
  • המדרש בויקרא רבה אמנם עוסק במנורה, אך אש המנורה הודלקה מאש התמיד, ועל כן גם היא לקחה חלק בנצחיותה של האש. האם ניתן לתרגם את המשפט שאומר הקב"ה במדרש 'אם הארת נרי הריני מאיר נרך' - למושגים ותנאים עכשוויים לדעתכם? כיצד אפשר להבין תנאי זה בימינו?
7ז
ב. האש כהתלהבות
8ח
הרבי מלובביץ', ספר היומיום, מתוך אתר "חב"ד הודו"
אמר אדמו"ר הזקן - אחד המאמרים שאמר לי מורי ורבי, המגיד ממעזריטש, היה על הפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" וכך אמר מורי ורבי: במשכן שבנו ישראל במדבר, וכן בבית המקדש, הקריבו ישראל קורבנות לה', ואש הייתה יורדת מן השמיים ואוכלת את הקורבנות, אך למרות שהייתה יורדת אש מן השמיים שזה מראה על התעוררות ושעת רצון למעלה הרי שעדיין תחילת הדבר הייתה על ידי ישראל למטה, בעבודת ה' שלהם במשכן או בבית המקדש, והיו חייבים להביא תחילה אש פשוטה כדי שתעורר את האש של מעלה. וכמו שאומר זאת הזהר: "רוח [התעוררות] מביאה רוח, ומושכת רוח" כלומר, רוח ההתעוררות של ישראל למטה מעוררת את רוח ההתעוררות ושעת הרצון למעלה, וזוהי אחת ממצוות התורה להבעיר את האש הפשוטה במזבח כדי לעורר את האש של מעלה. ובפנימיות העניינים המזבח הוא האדם, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" אך עצם ההקרבה אינה מספיקה, שכן יש צורך להבעיר אש חמימות התעוררות והתלהבות, ואש חמה זו הרי שהיא "לֹא תִכְבֶּה" ההתעוררות של האדם מכבה את ה-'לא', את כל ההתנגדויות הפנימיות והחיצוניות על עבודת ה' של האדם".

והוסיף ואמר לי הרב המגיד: "אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'.
9ט
דיון
  • לְמה לדעתכם מכוון הרבי מליובביץ' בדבריו: 'אתה תכבה את ה"לא" והקב"ה יהפוך "לא" זה ל"הן"'?
  • איזו פעולה רוחנית נדרשת כאן מהמאמין? מדוע דווקא האש היא המסמלת אותה לדעתכם?
  • האם אתם מזדהים עם התיאור המובא כאן? מדוע?
10י
ג. 'בקרֹבי אקדש ועל פני כל העדה אכבד': על הקִרבה לאש
11יא
(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו, רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.
And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the LORD, which He had not commanded them. And there came forth fire from before the LORD, and devoured them, and they died before the LORD. Then Moses said unto Aaron: ‘This is it that the LORD spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.’ And Aaron held his peace. And Moses called Mishael and Elzaphan, the sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said unto them: ‘Draw near, carry your brethren from before the sanctuary out of the camp.’ So they drew near, and carried them in their tunics out of the camp, as Moses had said. And Moses said unto Aaron, and unto Eleazar and unto Ithamar, his sons: ‘Let not the hair of your heads go loose, neither rend your clothes, that ye die not, and that He be not wroth with all the congregation; but let your brethren, the whole house of Israel, bewail the burning which the LORD hath kindled. And ye shall not go out from the door of the tent of meeting, lest ye die; for the anointing oil of the LORD is upon you.’ And they did according to the word of Moses.
12יב
זלדה, הימים הבוערים, שירי זלדה, עמוד 81, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה
הימים הבוערים/ זלדה
הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְעוֹפְפִים
כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,
כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי -
זִיו הַכֵּלִים
יְפִי הַגִּנּוּנִים
יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד
מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם
סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים
כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת:
לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן
בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים -
נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד
נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
13יג
דיון
  • איך ניתן להבין את רצונה של המשוררת 'למות כמו בני אהרן'. כיצד לדעתכם היא מבינה את מעשה הקרבת האש?
  • איך אתם מבינים את שם השיר 'הימים הבוערים', ביחס לאש שהקריבו בני אהרן? מאילו ימים היא מבקשת להיחלץ בעזרת האש הזאת?
  • האם אתם מרגישים קרבה לדבריה?
14יד
ישראל אלדד, הגיונות מקרא, ירושלים תשי"ט, עמ' קמ"ד
אש זו, ראשונה שירדה משמים, קידשה את ברית זרע אברהם עם הארץ הזאת. זאת אש האהבה הגדולה אשר נהרות לא ישטפוה, לא נהר מצרים, לא נהר פרת ולא מים רבים שבעולם כולו. על שני נהרות אלה עמדה תרבות עולם בימי אברהם, בין שני נהרות אלה הדליק אלוהים את אש־ברית־ אברהם. רק פעם אחת נדמה היה שכבתה: בעבדות מצרים. ולא במי הנילוס כבתה, כי אם בים הדמעות של בני ישראל. בבית העבדים כבתה. אבל אלוהים הוציאה מבית העבדים בטרם כבתה עד כלה, נשא אותה למדבר והדליקה בסנה. משם נטלה משה שהועלה מן היאור והפסיק את בכיו. נושא האש לא יבכה. על כן האש לא תכבה. וזו אש התמיד אשר הודלקה על המזבח, תמיד תוקד. לא תאוכל.
אולם אם משמים הודלקה, מן הארץ מכלכליה. על בני ישראל ועל הכהנים בהם הוטל לשמור עליה לבל תכבה. ואם באחד הימים ירעדו אמות הספים והמקדש ומזבחו יעמדו באימת הרעש או חורבן מידי אוייב, תועבר אש התמיד מן המזבח אל שפתי הנביא ותבער בדברו. בדברו תבער, בדברו תועבר אל הדורות הבאים. אש תמיד. מברית בין הבתרים אל סנה בוער, מסנה בוער אל מזבח הכהנים, ממזבח הכהנים אל שפתי נביאים, אש תמיד. אותה האש. זוכים מכלכלים אותה במערכת עצים על המזבח. אין זוכים מכלכלים אותה בגופי עם עולים למוקד. אך לא תכבה. לא כיבוה מי־אמונת־טבילה קלים, לא יכבוה מי־מדע־כבדים. וכל השריפות שנפלו בבית המקדש אף הן לא באו אלא להחניק אש זאת שעל המזבח, בחינת אש אוכלה אש. ואש הקודש חמקה וניצלה ולו גם באותם תלתלי האש של משוררים.
ועוד דרך אחת ניסה זה השטן המתיצב בדרך העם מאז הלך אברהם והאש והמאכלת בזו: להעלות על המזבח אש זרה. ומעשה שטן: הוא נותן אותה בידי גדולים בידי בניו של כהן גדול עצמו, בידי נדב ואביהוא. רואה העם בניו של כהן גדול קרבים למזבח, רואה העם גם אש בידיהם, גם היא בוערת, למה לא יאמין להם העם? וזו סכנה גדולה כי הטעיה גדולה היא, כי קרובה האש לקרובים המבעירים. ״ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם וימותו. וידום אהרן. ומשה אמר: ״בקרובי אקדש״. מסוכנת זו האש הזרה אם הקרובים יעלוה. וזה מבחן הקדושה. לא רק כל הזר הקרב יומת, כי אם גם, ועוד ביתר תוקף, כל הקרוב המביא אש זרה יומת. אלה מקצת גלגוליה ומסעיה של אש התמיד. היכן היא עתה? היא חזרה אל נקודת מוצאה. היא עוברת בין בתרי האומה לכרות ברית מחודשת בין הנהרות.
15טו
דיון
  • מהו נתיבו של 'מסע האש' שמתאר אלדד? האם האש נושאת בכל מופע שלה פנים זהות?
  • כיצד מבין אלדד את מעשיהם של בני אהרן? מדוע האש הייתה כה מסוכנת, לדעתו?
  • מה מעוררת בכם המחשבה על 'אש תמיד' שעוברת בין טלטלות ותלאות הזמן? האם אתם מזהים עוד מופעים שלה ברצף הקיום שלנו?
16טז
סיכום: על האש
17יז
אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קודשי הקודשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר: ויאמר זאת הרשעה....

תרגום:
ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ונמסר יצר הרע של עבודה זרה בידיהם. יצא משהו שנראה כמו גור [אריה] של אש מבית קודשי הקודשים. אמר להם הנביא לישראל: זהו היצר של העבודה הזרה...
Sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings of the House of David, as it is stated: “Then King David went in and sat before the Lord” (I Chronicles 17:16)? How, then, could the High Priest have been sitting? The Gemara explains: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here, too, the reading was in the women’s courtyard, where it is permitted to sit. § The Gemara clarifies: And where was this statement of Rav Ḥisda originally stated? It was stated in relation to the following: The Sages raised an objection based on that which was taught in a baraita: Where did they read the Torah scroll in fulfillment of the mitzva of assembly, in which the Torah is publicly read on the Sukkot following the Sabbatical Year? It was read in the Temple courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It is read on the Temple Mount, as it is stated concerning the public reading performed by Ezra: “And he read from it before the wide road that was before the Gate of the Water” (Nehemiah 8:3). And Rav Ḥisda said: The courtyard referred to by the first tanna is the women’s courtyard. Apropos the verse in Nehemiah, the Gemara interprets an adjacent verse homiletically. It is stated: “And Ezra blessed the Lord, the great God” (Nehemiah 8:6). The Gemara asks: What is the meaning of “great” here? Rav Yosef said that Rav said: It means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. Rav Giddel said: He established that one should say at the conclusion of every blessing: “Blessed be the Lord, God of Israel, from eternity to eternity” (I Chronicles 16:36). Abaye said to Rav Dimi: Why does Rav Giddel interpret it this way? Perhaps the meaning of “great” is that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name? Rav Dimi said to him: The explicit name may not be enunciated in the provinces, i.e., outside the Temple courtyard. The Gemara asks: And is this really not permitted? Isn’t it written: “And Ezra the Scribe stood upon a pulpit of wood, which they had made for the purpose... and Ezra blessed the Lord, the great God” (Nehemiah 8:4-6); and Rav Giddel said: “Great” in this verse means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. Since this event took place outside the Temple (see Nehemiah 8:3), it suggests that God’s explicit name may indeed be enunciated outside the Temple. The Gemara answers: That cannot be proven from here because the permission to use God’s explicit name in that context was a provisional edict issued in exigent circumstances, since the people had uniquely come together in a prayerful commitment to God. The Gemara recounts the event described in the verses: The verse states: And they cried with a loud voice to the Lord their God (Nehemiah 9:4). What was said? Rav said, and some say it was Rabbi Yoḥanan who said: Woe, woe. It is this, i.e., the evil inclination for idol worship, that destroyed the Temple, and burned its Sanctuary, and murdered all the righteous ones, and caused the Jewish people to be exiled from their land. And it still dances among us, i.e., it still affects us. Didn’t You gave it to us for solely for the purpose of our receiving reward for overcoming it. We do not want it, and we do not want its reward. We are prepared to forgo the potential rewards for overcoming the evil inclination as long as it departs from us. In response to their prayer a note fell to them from the heavens upon which was written: Truth, indicating that God accepted their request. The Gemara makes a parenthetical observation. Rav Ḥanina said: Learn from this that the seal of the Holy One, Blessed be He, is truth. In response to the indication of divine acceptance, they observed a fast for three days and three nights, and He delivered the evil inclination to them. A form of a fiery lion cub came forth from the chamber of the Holy of Holies. Zechariah the prophet said to the Jewish people: This is the evil inclination for idol worship, as it is stated in the verse that refers to this event: “And he said: This is the evil one” (Zechariah 5:8). The use of the word “this” indicates that the evil inclination was perceived in a physical form. When they caught hold of it one of its hairs fell, and it let out a shriek of pain that was heard for four hundred parasangs. They said: What should we do to kill it? Perhaps, Heaven forfend, they will have mercy upon him from Heaven, since it cries out so much. The prophet said to them: Throw it into a container made of lead and seal the opening with lead, since lead absorbs sound. As it is stated: “And he said: This is the evil one. And he cast it down into the midst of the measure, and he cast a stone of lead upon its opening” (Zechariah 5:8). They followed this advice and were freed of the evil inclination for idol worship. When they saw that the evil inclination for idol worship was delivered into their hands as they requested, the Sages said: Since it is an auspicious time, let us pray also concerning the evil inclination for sin in the area of sexual relationships. They prayed, and it was also delivered into their hands. Zechariah the prophet said to them: See and understand that if you kill this evil inclination the world will be destroyed because as a result there will also no longer be any desire to procreate. They followed his warning, and instead of killing the evil inclination they imprisoned it for three days. At that time, people searched for a fresh egg throughout all of Eretz Yisrael and could not find one. Since the inclination to reproduce was quashed, the chickens stopped laying eggs. They said: What should we do? If we kill it, the world will be destroyed. If we pray for half, i.e., that only half its power be annulled, nothing will be achieved because Heaven does not grant half gifts, only whole gifts. What did they do? They gouged out its eyes, effectively limiting its power, and set it free. And this was effective to the extent that a person is no longer aroused to commit incest with his close relatives. The Gemara returns to its discussion of the verse in Nehemiah cited above: In the West, i.e., Eretz Yisrael, they taught the debate concerning the verse “the Lord, the great God” as follows: Rav Giddel said: “Great” means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. And Rav Mattana said: They reinserted the following appellations of God into their prayers: “The great, the mighty, and the awesome God” (Nehemiah 9:32). The Gemara comments: This interpretation that Rav Mattana said leans to, i.e., is consonant with, the exposition of RabbiYehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: Why are the Sages of those generations called the members of the Great Assembly? It is because they returned the crown of the Holy One, Blessed be He, to its former glory. How so? Moses came and said in his prayer: “The great, the mighty, and the awesomeGod” (Deuteronomy 10:17). Jeremiah the prophet came and said: Gentiles, i.e., the minions of Nebuchadnezzar, are carousing in His sanctuary; where is His awesomeness? Therefore, he did not say awesome in his prayer: “The great God, the mighty Lord of Hosts, is His name” (Jeremiah 32:18). Daniel came and said: Gentiles are enslaving His children; where is His might? Therefore he did not say mighty in his prayer: “The great and awesome God” (Daniel 9:4). The members of the Great Assembly came and said: On the contrary, this is the might of His might, i.e., this is the fullest expression of it, that He conquers His inclination in that He exercises patience toward the wicked. God’s anger is flared by the gentile nations’ enslavement of His people, yet He expresses tremendous might by suppressing His anger and holding back from punishing them immediately. Therefore, it is still appropriate to refer to God as mighty. And these acts also express His awesomeness: Were it not for the awesomeness of the Holy One, Blessed be He, how could one people, i.e., the Jewish people, who are alone and hated by the gentile nations, survive among the nations? The Gemara asks: And the Rabbis, i.e., Jeremiah and Daniel, how could they do this and uproot an ordinance instituted by Moses, the greatest teacher, who instituted the mention of these attributes in prayer? Rabbi Elazar said: They did so because they knew of the Holy One Blessed be He, that He is truthful and hates a lie. Consequently, they did not speak falsely about Him. Since they did not perceive His attributes of might and awesomeness, they did not refer to them; therefore, they cannot be criticized for doing so. § It was taught in the mishna: And he reads from the scroll the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1), and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26). Although both of these portions appear in the book of Leviticus, they are not adjacent to one another. Perforce, the High Priest skipped the sections in between the two portions. The Gemara raises a contradiction: It is taught in a mishna in tractate Megilla: One may skip sections when reading the haftara in the Prophets, but one may not skip sections when reading in the Torah. The Gemara answers: This is not difficult: There, in the mishna in tractate Megilla that teaches that one may not skip, the intention is that one should not skip if the sections are so far apart from one another that the delay caused by doing so will be of such length that the translator who recites the Aramaic translation will conclude his translation before the next section is reached. In that case, the community would have to remain in silence while waiting for the next section to be reached, which is considered disrespectful of the community’s honor. Here, in the case of the mishna, where it is permitted to skip, the delay caused is of such short length that the translator will still not conclude his translation before the new section is reached. The Gemara challenges this resolution: But it was taught concerning this statement in the continuation of that mishna: One may skip sections when reading in the Prophets, and one may not skip sections when reading in the Torah. And how much may one skip? One may skip when the section skipped is of such short length that when the furling of the scroll is completed the translator will still not have concluded his translation. The baraita implies that the qualification for the length of the section that may be skipped applies only to reading the Prophets, but when reading the Torah, one may not skip at all. The Gemara’s resolution is therefore refuted. The Gemara offers a different resolution. Abaye said: This is not difficult. Here, in the case of the mishna here, where it is permitted to skip, it is referring to when both sections pertain to a single topic, and therefore the listeners will be unaware that sections were skipped. There, in the mishna in tractate Megilla, which teaches that one may not skip, it is referring to when the two sections pertain to two different topics. As it was taught in a baraita: One may skip sections when reading in the Torah when both sections read pertain to one topic, and in the Prophets one may skip from one section to another even if they pertain to two different topics. Both here and there, one may skip only when the section skipped is of such short length that when furling is completed the translator will still not have concluded his translation. But one may not skip from one book of the Prophets to another book of the Prophets even if both pertain to the same topic, and even if the gap between them is short. However, among the books of the Twelve Prophets one may skip, as the twelve are considered one book for these purposes.
18יח
דיון
  • אילו פנים מקבלת כאן האש?
  • מיהו 'גור האריות' הזה, ומה דעתכם על התפקיד המפתיע שבו זכה?
  • מה דעתכם על העובדה שגור האש של עבודה זרה יוצא מפתח בית קודשי הקודשים דווקא?
  • האם ניתן לדעתכם לקשור בין גור האש הזה ובין האש הזרה של בני אהרן?
19יט
'כי עזה כמות אהבה' - אהבה שאהבו דורו של שמד להקדוש ברוך הוא, שנאמר: (תהילים מ"ד) 'כי עליך הורגנו כל היום'. 'קשה כשאוֹל קנאה' - שעתיד הקב"ה לקנא לציון קנאה גדולה, הדא הוא דכתיב: (זכריה ח') 'כה אמר ה' קנאתי לציון קנאה גדולה. רשפיה רשפי אש שלהבת יה'.
רבי ברכיה אמר: כאש של מעלה, לא האש מכבה למים, ולא המים מכבין לאש: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב לישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה'.
20כ
דיון
  • המדרש עוקב אחר תיאורי אש האהבה ברצף הפסוקים בשיר השירים. אילו תכונות של אהבה באות כאן לידי ביטוי, בהשוואתה לאש?
  • נציב את שני המדרשים זה כנגד זה - האם אתם מרגישים שיש לשני מופעי האש החזקים האלה מקום בקודש הקודשים?
21כא
קישורים לרקע והרחבה:
לאתר פרויקט 929
22כב
דף הנחיות למנחה:
ויקרא ו-י דף למנחה.docx