דברים ח-יב: על השכחה
הדף מאת: רוני אלדד / 929- תנ"ך ביחד
פרקים ח-יב בספר דברים נשמעים לעתים כמו תרגיל בדמיון מודרך, שבאמצעותו מוביל משה את העם בנפתולי הדרך אל הארץ ומציף את הסכנות הרובצות לפתחה - אתגרי השיבה אליה, ואתגרי השגרה הצפויה לעם היושב על אדמתו. הנטייה של הלב האנושי היא להתרגל לטוב, לשכוח חסד נעורים, לשוות בנפשנו כי כך היה מאז ומעולם, או ש"נס לא קרה לנו" ומכך מוטרד משה. בלימוד הקרוב נעסוק בסכנות השכחה ובפניה השונים כפי שהם עולים מדברי משה ומשירים, מדרשים ומקורות אחרים.
דיון
רקע:

הפרקים שלפנינו נשמעים לעתים כמו תרגיל בדמיון מודרך, שבאמצעותו מוביל משה את העם בנפתולי הדרך אל הארץ, ומציף את הסכנות הרובצות לפתחה - אתגרי השיבה אליה, ואתגרי השגרה הצפויה לעם היושב על אדמתו. נטיית הלב האנושי היא להתרגל לטוב, לשכוח חסד נעורים, לשוות בנפשנו שכביכול כך היה מאז ומעולם או ש"נס לא קרה לנו". ומכך מוטרד משה. הוא מקדיש חלק ניכר מנאומו לתיאור השכחה הזאת, והצבעה על השלכותיה הקשות - נטישה ובגידה מצד העם, עונש ונתק קשה מצד האל, ומהן הדרכים להישמר מפניה.
א. פתיחה: "שגרת החפצים הקשה"
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (יב) פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. (יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (טו) הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ - לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
Beware lest thou forget the LORD thy God, in not keeping His commandments, and His ordinances, and His statutes, which I command thee this day; lest when thou hast eaten and art satisfied, and hast built goodly houses, and dwelt therein; and when thy herds and thy flocks multiply, and thy silver and thy gold is multiplied, and all that thou hast is multiplied; then thy heart be lifted up, and thou forget the LORD thy God, who brought thee forth out of the land of Egypt, out of the house of bondage; who led thee through the great and dreadful wilderness, wherein were serpents, fiery serpents, and scorpions, and thirsty ground where was no water; who brought thee forth water out of the rock of flint; who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that He might afflict thee, and that He might prove thee, to do thee good at thy latter end; and thou say in thy heart: ‘My power and the might of my hand hath gotten me this wealth.’
אלחנן ניר, פיוט לאמצע הקיץ, מתוך: האש הרגילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד,
זְכֹר אַהֲבָתֵנוּ אָז מוּל זֵעַת הַשֶּׁמֶשׁ
הָרְגָעִים שֶׁיָּדַעְנוּ אָז שֶׁנּוֹחַ שֶׁנִּבְרָא
וְהַיּוֹם שֶׁאָמַרְנוּ הִנֵּה נִפְלָא מֵאֶמֶשׁ
בַּעֲבוּרוֹ הַמְצֵא לָנוּ טוֹב וְלֹא רַע זְכֹר אֵיךְ הוֹלַכְנוּ הַתִּקְווֹת רַכּוֹת כְּבַקָּשָׁה
וְאָמַרְנוּ נוֹלִיד עַצְמֵנוּ אֶל הַקּוֹל
וּלְבַסּוֹף נִטְרְפָה נַפְשֵׁנוּ מוּל שִׁגְרַת הַחֲפָצִים הַקָּשָׁה
בַּעֲבוּרָהּ הָקֵל נָא מְעַט מִן הָעֹל

זְכֹר שֶׁרָאִינוּ יוֹתֵר מִשִּׁפְחָה עַל הַחוֹף
וְחָשַׁבְנוּ הִנֵּה יִמְלְאוּ מַבָּטֵינוּ כְּמַיִם לְיָם מְכַסִּים
אֲבָל רְאֵה כִּי עָיַפְנוּ בִּמְרִיבוֹת שֶׁלֹּא פּוֹסְקוֹת לִרְדֹּף
בַּעֲבוּרָן תֵּן שׁוּב לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ וּלְהַקְסִים

וּזְכֹר אֵיךְ טָוִינוּ בָּאֹהֶל חֲלוֹמוֹת בִּתְמִימוּת
וְדִבַּרְנוּ עַל יְלָדִים וְעַל מַהְפֵּכַת הַלֵּב מְלֵאַת אוֹן
וְעַכְשָׁו אָנוּ לְכוּדִים בִּשְׁתִיקוֹת רָפוֹת וּבַעֲמִימוּת
אָז, בְּחַיֶּיךָ, הָשֵׁב בָּנוּ כְּבָר אֶת הַטֵּרוּף וְהַשִּׁגָּעוֹן
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה
www.kibutz-poalim.co.il
דיון
- בפסוקים שקראנו מובלע לכל אורכם חשש מהותי - ממה חושש משה יותר מכול, לדעתכם?
- איזו נטייה של נפש וטבע האדם מחוללת שכחה כזאת? האם נטייה כזו מוכרת לכם?
- האם יש דרכים לתקן או להילחם בנטייה הטבעית הזאת (חשבו בצורה רחבה, לא רק על הציר שבין האדם ואלוהיו, אלא גם של ילדים כלפי הוריהם, ועוד).
- הקושי והגעגוע העמוקים המונכחים בשירו של אלחנן ניר, נובעים גם הם מפחד ההתרגלות והבלאי הנפשי שחווה אדם או בני זוג בחיי שגרה. חפשו הקבלות בין השרטוט העדין של החֶסר בשירו של ניר ובין המתואר בפסוקינו.
- ומה פירושה העמוק של התחינה "אז בחייך, השב לנו את הטירוף והשגעון", המובאת בסוף השיר?
ב. "הוא הנותן לך כח" על הכרת הטוב
וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ - כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (יט) וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶתָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם - הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם - כֵּן תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.
But thou shalt remember the LORD thy God, for it is He that giveth thee power to get wealth, that He may establish His covenant which He swore unto thy fathers, as it is this day.
'וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצנכם תזבחו' ( ויקרא כב, כט): 'וכי תזבחו זבח תודה לה'' - ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם. הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב' - אלו ההודיות 'מביאים תודה בית ה'' - זה קרבן תודה, וכן אמר דוד (תהלים נ"ו) 'עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך' - תודה אינו אומר אלא תודות: ההודיה וקרבן תודה.
דיון
בפסוקים שקראנו כעת מבוטא החשש מפני שכחת האל ופנייה לאלילים. משתמע מכאן שהצורך באמירת תודה ובהכרת הטוב על הניסים הוא צורך אינטגרלי במערכת היחסים שבין העם ואלוהים.
מדוע הכרת הטוב משמעותית כל כך לדעתכם?
אילו איכויות גלומות באמירת תודה, ובהתמדה בהכרת תודה במערכות יחסים בכלל?
לאור זאת, כיצד אתם מבינים את הקביעה בויקרא רבה, לפיה 'קרבן תודה אינה בטלה לעולם'?
מדוע בקשת סליחה ומחילה (המבוטאת בקורבנות האחרים) היא משנית בחשיבותה לעתיד לבוא, ואף בטלה, לעומת הכרת התודה וקורבן תודה?
האם אתם מסכימים עם תיאור עתידי זה של העתיד לבוא?
ג."השמרו לכם" – לשים את הדברים על הלב
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. (יז) וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. (יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. (כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם - כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.
Only ye shall not eat the blood; thou shalt pour it out upon the earth as water. Thou mayest not eat within thy gates the tithe of thy corn, or of thy wine, or of thine oil, or the firstlings of thy herd or of thy flock, nor any of thy vows which thou vowest, nor thy freewill-offerings, nor the offering of thy hand; but thou shalt eat them before the LORD thy God in the place which the LORD thy God shall choose, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite that is within thy gates; and thou shalt rejoice before the LORD thy God in all that thou puttest thy hand unto. Take heed to thyself that thou forsake not the Levite as long as thou livest upon thy land. When the LORD thy God shall enlarge thy border, as He hath promised thee, and thou shalt say: ‘I will eat flesh’, because thy soul desireth to eat flesh; thou mayest eat flesh, after all the desire of thy soul. If the place which the LORD thy God shall choose to put His name there be too far from thee, then thou shalt kill of thy herd and of thy flock, which the LORD hath given thee, as I have commanded thee, and thou shalt eat within thy gates, after all the desire of thy soul. Howbeit as the gazelle and as the hart is eaten, so thou shalt eat thereof; the unclean and the clean may eat thereof alike.
ר' נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות
מעשה מתבואה משגעת
שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו - מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע כל כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי - נדע מהסימן שאנחנו משוגע.
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה.
Set me as a seal upon thy heart, As a seal upon thine arm; For love is strong as death, Jealousy is cruel as the grave; The flashes thereof are flashes of fire, A very flame of the LORD.
דיון
בפסוקים שקראנו כעת מספר דברים, הנאמרים בכל תפילה בקריאת שמע, מופיעים ציווים רבים שמהותם היא ביסוס הזכרון ההיסטורי סביב יציאת מצרים.
- מה מטרת ריבוי הציוויים הזה, לדעתכם?
- איזו משמעות יש לריבוי כזה בשגרת היומיום?
- האם הדבר תורם למניעת השכחה שבה עסקנו? מדוע?
- איזו עצה נותן ר' נחמן בסיפורו נגד אובדן הדרך הצפוי למלך ולאוהבו? האם עצתו דומה להצעה העולה מהפסוקים? הסבירו.
- מה משמעות המשפט "נדע מהסימן שאנחנו משוגע"? האם זהו פתרון טוב, בעיניכם?

בפסוק משיר השירים מובלע פרדוקס פנימי עמוק: הרעיה מבקשת להיות כסימן (חותם) על גוף האהוב, סימן שינכיח את האהבה ויהפוך אותה לנצחית בתודעתו, אך מנגד היא אומרת שאהבתם עזה כמוות. מדוע זקוקים האוהבים לחותמות וסימנים?
ד. לסיכום : "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך"- איך לזכור אהבה
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
Go, and cry in the ears of Jerusalem, saying: Thus saith the LORD: I remember for thee the affection of thy youth, the love of thine espousals; how thou wentest after Me in the wilderness, in a land that was not sown.
לאה גולדברג, שירים ב, עמ' 58
זכרון ראשית דברים
זָכֹר נִזְכֹּר רֵאשִׁית אַהֲבָתֵנוּ
בְּעוֹדָהּ רְהוּיָה כְּאַיֶּלֶת,
יַעֲלַת-חֵן מַשְׁפֶּלֶת עֵינַיִם,
וְהִנֵּה גָדְלָה מְאֹד
ופָנֶיהָ גְּלוּיִים
וְקוֹלָהּ עָמֹק.
יָפוֹת עִתּוֹתֶיהָ.
דיון
בפרקי השבוע בספר דברים עולה בבירור החשש של משה מכפיות טובה של העם והגסת לבו בטובות הגדולות שעשה לו אלהים במדבר. הפסוק היפהפה מירמיהו מנכיח קול חשוב אחר, המבטיח את זיכרון ה' על הטוב שהעם גמל עמו בלכתנו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה.
איזו נקודת מבט מוסיף הקול הזה לדעתכם? האם בתוך הביטוי "אהבת כלולותייך", מובלעת בהכרח גם דעיכתה של האהבה כעבור שנים של שגרה?
בשירה של לאה גולדברג עולה אולי הצעה אחרת להמתקת הסכנות הנובעות מהשגרה וההרגל. מה מולידה ההתבוננות באהבה בעיניה של הכותבת? האם ניתן להחיל מבט זה גם על מערכת היחסים שבין העם לאלוהיו?
דף הנחיות למנחה:
דברים ח-יב.docx