דברי הימים ב' פרקים כג-כז: החטא ועונשו
1א
הדף מאת: דוד ליברמן
2ב
פרקי השבוע מגוללים את סיפוריהם של ארבעת מלכי יהודה: יואש, אמציהו, עוזיהו ויותם; ואת סיפורם של בני הזוג שהצילו את שושלת מלכי יהודה כשעמדה על סף כיליון: הכהן הגדול יהוידע ואשתו יהושבעת. כל ארבעת המלכים התחילו את מלכותם במעשים נכונים ובהצלחות; שלושה מתוכם נחלו כישלונות מרים לממלכתם ולהם: יואש ואמציהו נרצחו בידי בני עמם, עוזיהו הצטרע, הודח מהמלוכה וסיים את חייו בבית המצורעים. רק אחד מהם, יותם, מלך בשלווה, נחל הצלחות צנועות וסיים את חייו כראוי. מה קרה? לכותב הספר ברור שמדובר בחטא ועונשו. בלימוד נבקש לאתר חטא מרכזי אחד המשותף לכולם. נזהה מהו החטא ה'סדרתי' של השושלת ונשאל מה בנסיבות המיוחדות לכל אחד, עורר דווקא חטא זה?
3ג
(א) עוזיהו - וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ
4ד
(ו) וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים [...] (ז) וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים. (ח) וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה. (ט) וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם [...]וַיְחַזְּקֵם. (י) וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. (יא) וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה[...]. (יג) וְעַל יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב. (יד) וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים. (טו) וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק. (טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.
And he went forth and warred against the Philistines, and broke down the wall of Gath, and the wall of Jabneh, and the wall of Ashdod; and he built cities in [the country of] Ashdod, and among the Philistines. And God helped him against the Philistines, and against the Arabians that dwelt in Gur-baal, and the Meunim. And the Ammonites gave gifts to Uzziah; and his name spread abroad even to the entrance of Egypt; for he waxed exceeding strong. Moreover Uzziah built towers in Jerusalem at the corner gate, and at the valley gate, and at the Turning, and fortified them. And be built towers in the wilderness, and hewed out many cisterns, for he had much cattle; in the Lowland also, and in the table-land; and he had husbandmen and vinedressers in the mountains and in the fruitful fields; for he loved husbandry. Moreover Uzziah had an army of fighting men, that went out to war by bands, according to the number of their reckoning made by Jeiel the scribe and Maaseiah the officer, under the hand of Hananiah, one of the king’s captains. The whole number of the heads of fathers’houses, even the mighty men of valour, was two thousand and six hundred. And under their hand was a trained army, three hundred thousand and seven thousand and five hundred, that made war with mighty power, to help the king against the enemy. And Uzziah prepared for them, even for all the host, shields, and spears, and helmets, and coats of mail, and bows, and stones for slinging. And he made in Jerusalem engines, invented by skilful men, to be on the towers and upon the corners, wherewith to shoot arrows and great stones. And his name spread far abroad; for he was marvellously helped, till he was strong. But when he was strong, his heart was lifted up so that he did corruptly, and he trespassed against the LORD his God; for he went into the temple of the LORD to burn incense upon the altar of incense.
5ה
דיון
באילו תחומים מצטיין עוזיהו?
מהו החטא המעשי? ומהו שורשו הנפשי?
מדוע גובה לב דוחף את עוזיהו להקטיר?
(שאלה לבעלי זיכרון: מה היו חטאי שלמה ורחבעם? במה הם שונים מחטאי עוזיהו?)

עוזיהו מצליח במלחמותיו, בונה צבא גדול ומצוייד כהלכה, מבצר את הארץ בכלל ואת ירושלים בפרט ומטפח את החקלאות והמרעה. דעת כותב הספר היא ש'חזקתו', כלומר עוצמתו והצלחותיו של עוזיהו, הגביהו את לבו. גאוותו דוחפת אותו לחמוד לעצמו גם את הכהונה. בשונה מאחרים, גאוותו של עוזיהו לא דחפה אותו לעברות שונות, להוללות, לעבודה זרה. להפך: היא הביאה אותו לרצות להיות הכול גם המלך הכובש והמנצח, וגם הכהן.
6ו
(ב) אמציהו - וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד
7ז
דיון
לאחר שייצב את ממלכתו והקים צבא, הנהיג אמציהו את צבאות ממלכתו הקטנה למלחמה באויב חלש יחסית האדומים. לאחר נצחונו התגרה מלחמה בממלכת ישראל החזקה ממנו. זו תגובת יואש מלך ישראל להתגרות ה'יהודאית':
8ח
וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ. (יט) אָמַרְתָּ הִנֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּ אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ. (כ) וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ...
And Joash king of Israel sent to Amaziah king of Judah, saying: ‘The thistle that was in Lebanon sent to the cedar that was in Lebanon, saying: Give thy daughter to my son to wife; and there passed by the wild beasts that were in Lebanon, and trod down the thistle. Thou sayest—lo, thou hast smitten Edom; will thy heart therefore lift thee up to glory therein? abide now at home; why shouldest thou meddle with evil, that thou shouldest fall, even thou, and Judah with thee?’
9ט
דיון
מה מייעץ יואש לאמציהו לעשות? האם עצה זו טובה לדעתכם?
בדבריו של יואש יש גם הסבר לשאיפת הקרב של אמציהו. מה ההסבר?
מסתבר ש'נשיאת הלב' קרובה ל'גבה לבו' [ראו דברי הימים ב, פרק כו, טז] האמור בעוזיהו, ול'רום הלב' [דברים פרק יח] האמור בפרשה בתורה המדברת על תפקיד המלך.
ראו נא את הסברו של הכותב
10י
וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר. (טו) וַיִּחַר אַף ה' בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ. (טז) וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ חֲדַל לְךָ לָמָּה יַכּוּךָ וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי כִּי יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי.[..] (כ) וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ (לדברי יואש מלך ישראל) כִּי מֵהָאֱלֹהִים הִיא לְמַעַן תִּתָּם בְּיָד כִּי דָרְשׁוּ אֵת אֱלֹהֵי אֱדום.
Now it came to pass, after that Amaziah was come from the slaughter of the Edomites, that he brought the gods of the children of Seir, and set them up to be his gods, and prostrated himself before them, and offered unto them. Wherefore the anger of the LORD was kindled against Amaziah, and He sent unto him a prophet, who said unto him: ‘Why hast thou sought after the gods of the people, which have not delivered their own people out of thy hand?’ And it came to pass, as he talked with him, that [the king] said unto him: ‘Have we made thee of the king’s counsel? forbear; why shouldest thou be smitten?’ Then the prophet forbore, and said: ‘I know that God hath determined to destroy thee, because thou hast done this, and hast not hearkened unto my counsel.’ Then Amaziah king of Judah took advice, and sent to Joash, the son of Jehoahaz the son of Jehu, king of Israel, saying: ‘Come, let us look one another in the face.’ And Joash king of Israel sent to Amaziah king of Judah, saying: ‘The thistle that was in Lebanon sent to the cedar that was in Lebanon, saying: Give thy daughter to my son to wife; and there passed by the wild beasts that were in Lebanon, and trod down the thistle. Thou sayest—lo, thou hast smitten Edom; will thy heart therefore lift thee up to glory therein? abide now at home; why shouldest thou meddle with evil, that thou shouldest fall, even thou, and Judah with thee?’ But Amaziah would not hear; for it was of God, that He might deliver them into the hand [of their enemies], because they had sought after the gods of Edom.
11יא
דיון
במה תולה הכותב את עקשנותו של אמציהו?
מה היחס בין הסבר זה לבין ההסבר הקודם, של יואש?

נראה שאין בהכרח סתירה בין ההסברים. יתכן שלעקשנותו של אמציהו כלפי הנביא וכלפי יואש, יש שורש נפשי אחד שעליו הצביע יואש: גאווה. הכותב לא דיבר על השורש הנפשי, שלא כמו במקרה של עוזיהו, אלא על המעשה שעשה.
12יב
(ג) יואש - וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ
13יג
דיון
עלילות יואש ויחסיו עם משפחת הכהן יהוידע נראות כרומן טלנובלי. יואש בן השנה (ראו מלכים ב' יא, ג; מלכים ב' יב, א) ניצל מרצח בידי סבתו, עתליה, שזה עתה איבדה את בנה המלך יהואחז. הוא ניצל על ידי דודתו יהושבעת ודודו הכהן יהוידע שהסתירו אותו בביתם (על פי אחת הדעות בחז"ל בבית המקדש). בהגיעו לגיל שבע משח אותו יהוידע למלך, תוך שהוא מארגן את העם והצבא כנגד עתליה, והורג אותה. אחר הרס את מקדש הבעל ושלט על הארץ כעוצר (מלכים ב' יא, יט), מן הסתם עד בגרותו של יואש.
לאור סיפור זה, כמה מדהים לקרוא את ההמשך
14יד
(יז) וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. (יח) וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. (יט) וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה' וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ. (כ) וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. (כא) וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. (כב) וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ.
Now after the death of Jehoiada came the princes of Judah, and prostrated themselves before the king. Then the king hearkened unto them. And they forsook the house of the LORD, the God of their fathers, and served the Asherim and the idols; and wrath came upon Judah and Jerusalem for this their guiltiness. Yet He sent prophets to them, to bring them back unto the LORD; and they admonished them, but they would not give ear. And the spirit of God clothed Zechariah the son of Jehoiada the priest; and he stood above the people, and said unto them: ‘Thus saith God: Why transgress ye the commandments of the LORD, that ye cannot prosper? because ye have forsaken the LORD, He hath also forsaken you.’ And they conspired against him, and stoned him with stones at the commandment of the king in the court of the house of the LORD. Thus Joash the king remembered not the kindness which Jehoiada his father had done to him, but slew his son. And when he died, he said: ‘The LORD look upon it, and require it.’
15טו
דיון
מה יכול היה לגרום ליואש להתנהגות כזו?
כיצד הפך יואש מחניכו של יהוידע, מלך המכיר טובה למצילו, מלך ההולך בדרך הישר ואף דואג לממלכה ולמקדש כמתואר שם, לעובד אלילים?! וכיצד הפך למי שמסוגל לצוות על מות בן דודו ובן מיטיביו, זכריה בן יהוידע ויהושבעת?!
המדרש הבא נאחז בפסוק יז ורואה בו מפתח לתעלומה:
16טז
...ארבעה בני אדם שעשו את עצמם אלהות, שלשה מאומות העולם ואחד מישראל, ואלו הם: חירם, ונבוכדנאצר, ופרעה, ויואש.
[...] "ויואש" מנין? שנאמר "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך", אמרו לו ליואש: אלוה אתה, שאילולא כן לא היית עושה שש שנים בבית קדש הקדשים. כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה והכל מתפללים עליו שיצא בשלום, ואתה עשית שם שש שנים! וקבל עליו, שנאמר "אז שמע המלך אליהם" [...]
17יז
דיון
רגישותו של המדרש התעוררה למקרא המילים "וישתחוו למלך", וחקרנותו נדרכה לפער שבין מילים אלו לבין 'אז שמע המלך אליהם' .
מה שמע המלך, על פי המדרש?
ומה נאמר לו אגב ההשתחוויה או אולי על ידי עצם ההשתחוויה?
אכן לפנינו חטא ה'היבריס' הגאווה במלוא עוצמתו. האדם מדמה עצמו לאלוהים.
(שאלה למתקדמים: איפה במקרא מופיע לראשונה חטא זה של הידמות לאלוהים? רק ארמוז שתוצאת החטא הייתה גירוש...)
18יח
(ד) היבריס: מלכים וכהנים
19יט
דיון
היבריס משמעו גאווה וגבהות־לב מוגזמים. הוא נקשר בחוסר ידיעת ההיסטוריה ובחוסר ענווה. לפי המקובל, מי שנאשם בהיבריס צפוי להיענש, בדומה לקשר הקלאסי בין היבריס לנמסיס בעולם היווני ולציטוט התנ"כי "לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רֽוּחַ" (משלי טז, יח).
שלושה מלכים חטאו בגאווה בשל הצלחותיהם: גאוותו של יואש הובילה אותו על פי הפשט לעבודת אלילים ועל פי הדרש להיות נעבד הוא-עצמו; גאוותו של אמציהו הובילה אותו לעבוד אלילים ולמלחמה מיותרת וחסרת סיכוי; גאוותו של עוזיהו הובילה אותו לניסיון למלא גם את תפקידי הכהונה.
מסתבר שבמקרא, כמו במיתולוגיה היוונית, הגאווה קשורה בתחרות באלים.
20כ
אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים פרק קא), אל תקרי אותו אלא אִיתו לא אוכל.
Rav Ḥisda says, and some say that Mar Ukva says: Concerning any person who has arrogance within him, the Holy One, Blessed be He, said: He and I cannot dwell together in the world, as it is stated: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy; he who is haughty of eye and proud of heart, him will I not suffer [oto lo ukhal]” (Psalms 101:5–6). These verses should be understood as follows: Do not read the verse as: Oto lo ukhal”; rather, read it as: Itto lo ukhal, meaning, with him, I cannot bear to dwell. There are those who teach that this was stated with regard to those who speak slander because the beginning of the verse states: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy.”
21כא
דיון
מה משנה המדרש בפסוק, כדי שיתאפשר לו לפרשו כך?

כיוון שכך, צפוי שהאיש הנגוע בהיבריס יילחם באלהים או בכהן (=נציגו של אלהים). ואכן, שני מלכים - יואש ועוזיהו נכנסו לעימות עם כהן/כהנים, כאמור לעיל.
עיון ב"פרשת המלך" בתורה מגלה שגם בה הוזכרה מערכת יחסים בין המלך והכהנים וגם בה מוזכר גובה לב:
22כב
(טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. (יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.
(יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
Only he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses; forasmuch as the LORD hath said unto you: ‘Ye shall henceforth return no more that way.’ Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away; neither shall he greatly multiply to himself silver and gold. And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book, out of that which is before the priests the Levites. And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life; that he may learn to fear the LORD his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them; that his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left; to the end that he may prolong his days in his kingdom, he and his children, in the midst of Israel.
23כג
דיון
נראה שהתורה בפרשת המלך מוטרדת מהסכנה הגלומה בריבוי העוצמה, העושר והנשים, ורואה בהם גורם ממשי לניתוק מהמצוות. כתרופת-נגד מוצעת התורה, הנלמדת על ידי הכהנים. מכאן נובע כמובן שאם כבר קיים עימות בין מלך לכהן, לא יוכל המלך לקבל מהכהן את ה'תרופה לגאווה' התורה. והקונפליקט רק יחמיר... ואולי זה מה שקרה בפרקינו. ייתכן שראשית העימות בין יואש לזכריה נעוצה ביחס בין יואש ליהוידע. הרי יהוידע היה לו כאב. והנה ברגע מסויים יואש נוזף ביהוידע על כך שאינו מקדם כהלכה את ענייני המקדש! (לוותר על הפסוקים ולהביא רק מראה מקום)
יתכן שחשוב ליואש להפגין את בגרותו ועצמאותו מול הכהן הסמכותי, האיש שהוא חב לו את חייו, האדם שהוא, יואש, סר למשמעתו כל חייו:
24כד
ויַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.
And Joash did that which was right in the eyes of the LORD all the days of Jehoiada the priest.
25כה
דיון
אבל האם לאחר מותו יעשה מה שיורהו זכריה בן יהוידע? מאוד ייתכן שניטש כאן מאבק סמוי בין שני 'גאים' מלך וכהן. ראו את דברי רש"י בעקבות המדרש את התנהגותו של זכריה בנו של יהוידע
26כו
רשי , דברי הימים ב, פרק כד, פסוק כ
"וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם"
מעל לעם - גבוה מכל העם כדי להשמיע קולו, ובאיכה רבתי דורש: סמך על עצמו שהיה שר גבוה מכל העם נביא וכהן וביום הכפורים וחתן המלך ולא נתיירא מלומר נבואה, ועל זה נאמר (איכה ב') "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ובמותו אמר ירא ה', וידרוש כי לא הרגוני אלא שאמרתי שליחותו של מקום, ומאחר שנהרגתי עליו מן הדין והגון וכדי הוא שידרוש דמי, וכן היה כי מיד נדרש דמו כי "לתקופת השנה" וגו':
27כז
דיון
מה הקשר בין ההערה הראשונה של רש"י לבין דברי המדרש?

מקומו של זכריה במרחב הגיאוגרפי ומקומו במרחב החברתי מסבירים את האמירה הגאה "ירא ה' וידרוש".
נסיים בעוד מובאה מהתלמוד בענייני גאווה, אך שימו לב לנקודת המבט המשתנה:
28כח
א"ר חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית [=של גאווה].
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא [=הגאווה נאה לו כעטרת, כמו השערות הדקות הצומחות סביב ומעל ראש השיבולת].
Even if the one who committed adultery performs charitable deeds secretly, as alluded to in the phrase “hand to hand,” and even if one might think that one who does so will go unpunished, as it is written with regard to charity of this kind: “A gift in secret pacifies wrath” (Proverbs 21:14), nevertheless, he will not be unpunished from the judgment of Gehenna. § The Gemara previously discussed the impropriety of the trait of arrogance. Now the Gemara discusses the source of its prohibition. From where is the warning derived, i.e., what is the source prohibiting the behavior of the arrogant? Rava says that Ze’eiri says: The source is from the verse: “Hear, you, and give ear, be not proud, for the Lord has spoken” (Jeremiah 13:15). Rav Naḥman bar Yitzḥak said the warning is from here: “Then your heart be lifted up, and you forget the Lord your God” (Deuteronomy 8:14), and it is also written in that same passage: “Beware lest you forget the Lord your God” (Deuteronomy 8:11). The Gemara explains: And these sources are in accordance with a statement that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, as Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Wherever it is stated in a verse “beware,” “lest,” or “not,” this is nothing other than a prohibition. Since these verses employ these terms in the context of one who is arrogant, they serve as sources for the prohibition. Rav Avira interpreted the following verse homiletically: “They are exalted for a little while, and they are gone; yes, they are brought low, they are gathered in as all others, and wither as the tops of the husks” (Job 24:24). There were times when he said this interpretation in the name of Rav Asi and there were times when he said it in the name of Rav Ami: Any person who has arrogance within him will ultimately be diminished in standing, as it is stated in the phrase: “They are exalted for a little while,” indicating that one who raises himself above others will be exalted only briefly. And lest you say that even if he is diminished he will still exist in this world and live a full life, the verse states: “And they are gone,” indicating that they die before their time. He continues the interpretation: But if he repents from his arrogance, he is gathered in death at his proper time like Abraham our forefather, as it is stated: “Yes, they are brought low, they are gathered in as all [kakkol] others” (Job 24:24), indicating that when he repents from his arrogance he will die like Abraham, Isaac, and Jacob, as it is written about them that they were blessed with the term “all,” as in the verse above. With regard to Abraham, the verse states: “And the Lord had blessed Abraham in all things [bakkol]” (Genesis 24:1). With regard to Isaac, the verse states: “And I have eaten of all [mikkol]” (Genesis 27:33). With regard to Jacob, the verse states: “And because I have all [khol]” (Genesis 33:11). And if one does not repent, then, the verse in Job continues: “And wither like the tops of the husk.” The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “and wither like the tops of the husks”? Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations. One says that it means: Like the awn of bristle-like growth on the top of the husk, and one says that it means: Like the husk itself. The Gemara comments: Granted, according to the one who says: Like the awn of bristle-like growth on the top of the husk, that is that which is written in the verse: “And wither like the tops of the husks,” since this awn is on the top of the husk. But according to the one who says: Like the husk itself, what is the meaning of the expression “and wither like the tops of the husks”? Rav Asi says, and similarly the school of Rabbi Yishmael taught: This can be explained by way of an analogy to a person who enters into his field, as he gathers the taller stalks before the shorter ones. The verse is therefore referring to the tallest stalks, not the tops of the stalks. The Gemara continues the discussion of arrogance, and its converse, humility. The verse states: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, whose name is Holy: I dwell in the high and holy place, also with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations of this verse. One says that the verse means: Together with Me is the person who is contrite and humble. In other words, God elevates the humble. And one says that the verse means: I, God, descend, and am found together with the person who is contrite and humble. The Gemara comments on this: And it stands to reason that the meaning of the verse is like the one who says: I am with the contrite person, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills, and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai, and He did not choose to raise Mount Sinai up toward Him. God chose to give the Torah on Mount Sinai, as it was a symbol of humility due to its lack of height, and He lowered His Divine Presence, as it were, to the mountain. Rav Yosef says: A person should always learn proper behavior from the wisdom of his Creator, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai. And similarly, when appearing to Moses, He disregarded all of the beautiful trees and rested His Divine Presence on the bush (Exodus 3:2). Rabbi Elazar says: Concerning any person who has arrogance within him, it is fitting to hew him down, as a tree designated for idolatry [asheira] is hewn down, as it is written here with regard to the arrogant: “And the high ones of stature shall be hewn down [gedu’im]” (Isaiah 10:33), and it is written there with regard to trees designated for idolatry: “And hew down [teggade’un] their trees worshipped as part of idolatrous rites [asheireihem]” (Deuteronomy 7:5). And Rabbi Elazar also says: Concerning any person who has arrogance within him, his dust, i.e., his remains in his grave, will not stir at the time of the resurrection of the dead, as it is stated: “Awake and sing for joy, you who dwell in the dust” (Isaiah 26:19). It is not stated: You who lie in the dust, which would indicate that all the dead will be awakened in the future, but rather: “You who dwell in the dust,” indicating that only one who became a neighbor to the dust in his lifetime by living with extreme humility will stir at the time of the resurrection. And Rabbi Elazar says: Concerning any person who has arrogance within him, the Divine Presence wails over him. As it is stated: “For though the Lord is high, yet regards He the lowly, and from the haughty He is pained from afar” (Psalms 138:6). Rav Avira interpreted a verse homiletically, and some say that Rabbi Elazar interpreted as follows: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like the attribute of flesh and blood. The attribute of flesh and blood is that the elevated sees the elevated, but the elevated does not see the lowly. But the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like that. He is elevated but sees specifically the lowly, as it is stated: “For though the Lord is high, yet regards He the lowly” (Psalms 138:6). Rav Ḥisda says, and some say that Mar Ukva says: Concerning any person who has arrogance within him, the Holy One, Blessed be He, said: He and I cannot dwell together in the world, as it is stated: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy; he who is haughty of eye and proud of heart, him will I not suffer [oto lo ukhal]” (Psalms 101:5–6). These verses should be understood as follows: Do not read the verse as: Oto lo ukhal”; rather, read it as: Itto lo ukhal, meaning, with him, I cannot bear to dwell. There are those who teach that this was stated with regard to those who speak slander because the beginning of the verse states: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy.” Rabbi Alexandri says: Concerning any person who has arrogance within him, even a slight wind disturbs him, as it is stated: “But the wicked are like the troubled sea, for it cannot rest” (Isaiah 57:20). And if with regard to the sea, which contains many quantities of quarters of a log of water, yet a slight wind disturbs it, certainly with regard to a person, who has in his body only one quarter-log of essential lifeblood, all the more so will a slight wind disturb him. Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: Despite the opprobrium assigned to one who exhibits the trait of arrogance, a Torah scholar must have one-eighth of one-eighth of arrogance. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: And this minute measure of arrogance crowns him as the awn of bristle-like growth on the top of the husk. Rava said: A Torah scholar who has arrogance should be excommunicated, and one who does not have arrogance at all should be excommunicated as well. As such, he must have only a minute measure of arrogance. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even a Torah scholar should not have any arrogance or any part of arrogance, i.e., not even one-eighth of one-eighth. He explains why arrogance should be avoided entirely by asking: Is it a small matter that it is written with regard to arrogance: “Everyone that is proud of heart is an abomination to the Lord” (Proverbs 16:5)? Ḥizkiyya says: The prayers of a person are heard only if he casts his heart to be like flesh, by being free of arrogance. As it is stated: “And it shall come to pass, that from one New Moon to another, and from one Sabbath to another, shall all flesh come to worship before Me, says the Lord” (Isaiah 66:23). Rabbi Zeira said: Concerning leprosy of the flesh, it is written in the verse with regard to it: “And when the flesh has in the skin thereof a boil, and it is healed” (Leviticus 13:18), but concerning the leprosy of a person, it is not written in the verse with regard to it: And it is healed. Both verses discussing leprosy of a person make no mention of healing (Leviticus 13:2, 13:9). This indicates that one who sees himself as flesh will be cured, but one who holds himself in high regard will not be cured. Rabbi Yoḥanan said: The Hebrew word for person, adam, written: Alef, dalet, mem, is an acronym for efer, dust; dam, blood; and mara, bile, alluding to man’s insignificance. Similarly, the Hebrew word for flesh, basar, written: Beit, sin, reish, is an acronym for busha, shame; seruḥa, putrid; and rimma, worm, also alluding to his insignificance. There are those who say that the letter sin of the word basar actually is referring to a different word, sheol, the netherworld, as it is written with the Hebrew letter shin. The letter sin is phonetically similar to the letter samekh, the first letter of the word seruḥa, but is orthographically similar to the letter shin, the first letter of the word sheol. The dispute is whether the acronym should be based upon the pronunciation or upon the way it is written. Rav Ashi says: Any person who has arrogance within him will ultimately be diminished in stature, as it is stated with regard to different types of leprosy:
29כט
דיון
לפי הגמרא, מתי גאווה היא טובה ומתי היא רעה?
שתפו בדוגמאות שנתקלתם בהן בחייכם האישיים, של גאווה טובה / רעה.
30ל