תהלים סד-סח: 'לך דומייה תהילה'
הדף מאת: אפרת ואורי וייל / מסע ח"י
מדוע מומלץ לשתוק במקום לומר שבח ומילים טובות? ולמה מי שממליץ על השתיקה אינו שותק בעצמו אלא פוצח מיד ברצף של שבחים? לימוד על השבח שבשתיקה בפרק ס"ה בתהלים ובמקורות נוספים.
דומייה או שבח?
דיון
כחלק מפרוייקט 929 נלמד על השתיקה והשבח - הדומייה והתהילה - על פי פרק ס"ה בתהלים.
(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר.
(ב) לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם-נֶדֶר.
(ג) שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ.
(ד) דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם.
(ה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ:
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ.
(ו) נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ
מִבְטָח כָּל-קַצְוֵי-אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים.
(ז) מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה.
(ח) מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים.
(ט) וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין.
(י) פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם
תָּכִין דְּגָנָם כִּי-כֵן תְּכִינֶהָ.
(יא) תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ.
(יב) עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן.
(יג) יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה.
(יד) לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ-בָר
יִתְרוֹעֲעוּ אַף-יָשִׁירוּ.
For the Leader. A Psalm. A Song of David. Praise waiteth for Thee, O God, in Zion; and unto Thee the vow is performed. O Thou that hearest prayer, unto Thee doth all flesh come. The tale of iniquities is too heavy for me; as for our transgressions, Thou wilt pardon them. Happy is the man whom Thou choosest, and bringest near, that he may dwell in Thy courts; may we be satisfied with the goodness of Thy house, the holy place of Thy temple! With wondrous works dost Thou answer us in righteousness, O God of our salvation; Thou the confidence of all the ends of the earth, and of the far distant seas; Who by Thy strength settest fast the mountains, who art girded about with might; Who stillest the roaring of the seas, the roaring of their waves, and the tumult of the peoples; So that they that dwell in the uttermost parts stand in awe of Thy signs; Thou makest the outgoings of the morning and evening to rejoice. Thou hast remembered the earth, and watered her, greatly enriching her, with the river of God that is full of water; Thou preparest them corn, for so preparest Thou her. Watering her ridges abundantly, settling down the furrows thereof, Thou makest her soft with showers; Thou blessest the growth thereof. Thou crownest the year with Thy goodness; and Thy paths drop fatness. The pastures of the wilderness do drop; and the hills are girded with joy. The meadows are clothed with flocks; the valleys also are covered over with corn; they shout for joy, yea, they sing.
דיון
  • נסו להסביר את פסוק ב', כיצד דומייה יכולה להיות תהילה?
  • מה היחס בין פסוק זה לשאר הפרק?
  • המילה האחרונה בפרק היא 'ישירו'. כיצד ניתן לישב את הסתירה, לכאורה, בינה לבין מעלת השתיקה שהוזכרה בפסוק ב'?
בשבח השתיקה
ההוא דנחית קמיה דר' חנינא,
אמר: "האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד".
המתין לו עד דסיים,
כי סיים אמר לו: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?
למה לי כולי האי?
אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת!
משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף - והלא גנאי הוא לו!"

הסברים
  • תרגום (על פי תרגום הרב עדין שטיינזלץ):
    אדם שירד לפני התיבה [היה שליח הציבור בתפילה והתפלל בקול] לפני רבי חנינא, והאריך בתפילה ואמר: "האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז וכו'. המתין לו רבי חנינא עד שסיים תפילתו. כאשר סיים, אמר לו: וכי סיימת את כל שבחי ריבונך? למה לך כל זה? אותן שלוש מילים של שבח "הגדול הגיבור והנורא" שאנו אומרים, אם לא שאמרן משה רבנו בתורה, ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנון בתפילה- לא היינו יכולים לומר אותן, ואתה אמרת כל אלה והוספת!משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו משבחים אותו על דינרי הכסף שיש לו, והלא גנאי הוא לו!"
With regard to additions to prayers formulated by the Sages, The Gemara relates that a particular individual descended before the ark as prayer leader in the presence of Rabbi Ḥanina. He extended his prayer and said: God, the great, mighty, awesome, powerful, mighty, awe-inspiring, strong, fearless, steadfast and honored. Rabbi Ḥanina waited for him until he completed his prayer. When he finished, Rabbi Ḥanina asked him: Have you concluded all of the praises of your Master? Why do I need all of this superfluous praise? Even these three praises that we recite: The great, mighty and awesome, had Moses our teacher not said them in the Torah and had the members of the Great Assembly not come and incorporated them into the Amida prayer, we would not be permitted to recite them. And you went on and recited all of these. It is comparable to a king who possessed many thousands of golden dinars, yet they were praising him for silver ones. Isn’t that deprecatory? All of the praises we could possibly lavish upon the Lord are nothing but a few silver dinars relative to many thousands of gold dinars. Reciting a litany of praise does not enhance God’s honor.
דיון
  • מהי התהילה שיש בדומייה, על פי האגדה ממסכת ברכות?
  • שערו, מדוע משה ואנשי כנסת הגדולה הרשו לעצמם בכל זאת לומר חלק משבחי האל.
חוה אלברשטיין, פרח הלילך, מילים: אורי אסף, לחן: נורית הירש. מתוך האלבום: חוה אלברשטיין בשירים עבריים
דיון
"שותקים נאהב כי לי ולך
די בלי מילים שהן לאלה
אשר אינם יודעים לומר אחרת
כמה יפה פורח הלילך"
  • מדוע חשוב, על פי השיר, לומר בדרך זו או אחרת 'כמה יפה פורח הלילך'?
  • איך אפשר לומר 'כמה יפה פורח הלילך' ללא מילים? ומדוע דרך זו עדיפה על פני השימוש במילים?
  • מה יתרונה של השתיקה על פני אמירת שבח ודברים טובים?
משתיקה לדיבור
רבי יהודה החסיד, מתוך סידור התפילה
שיר הכבוד (אנעים זמירות)
אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַּעֲרֹג
נַפְשִׁי חִמְּדָה בְּצֵל יָדֶךָ לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ
מִדֵּי דַּבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ
עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת
אֲסַפְּרָה כְּבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ
בְּיַד נְבִיאֶיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ דִּמִּיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ
גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ כִּנּוּ לְתֹקֶף פְּעֻלָּתֶךָ
דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְפִי יֶשְׁךָ וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ
הִמְשִׁילוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת
וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת
זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רַב
חָבַשׁ כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ
טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא וּקְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לַיְלָה
יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי וְהוּא יִהְיֶה לִי לַעֲטֶרֶת צְבִי
כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ וְחַק עַל מֶצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ
לְחֵן וּלְכָבוֹד צְבִי תִּפְאָרָה אֻמָּתוֹ לוֹ עִטְּרָה עֲטָרָה
מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחוֹרוֹת
נְוֵה הַצֶּדֶק צְבִי תִפְאַרְתּוֹ יַעֲלֶה נָּא עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ
סְגֻלָּתוֹ תְּהִי בְיָדוֹ עֲטֶרֶת וּצְנִיף מְלוּכָה צְבִי תִפְאֶרֶת
עֲמוּסִים נְשָׂאָם עֲטֶרֶת עִנְּדָם מֵאֲשֶׁר יָקְרוּ בְעֵינָיו כִּבְּדָם
פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו
צַח וְאָדֹם לִלְבוּשׁוֹ אָדֹם פּוּרָה בְּדָרְכוֹ בְּבוֹאוֹ מֵאֱדוֹם
קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו תְּמוּנַת ה' לְנֶגֶד עֵינָיו
רוֹצֶה בְּעַמּוֹ עֲנָוִים יְפָאֵר יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת בָּם לְהִתְפָּאֵר
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת קוֹרֵא מֵרֹאשׁ דּוֹר וָדוֹר עַם דּוֹרֶשְׁךָ דְּרֹשׁ
שִׁית הֲמוֹן שִׁירַי נָא עָלֶיךָ וְרִנָּתִי תִּקְרַב אֵלֶיךָ
תְּהִלָּתִי תְּהִי לְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת וּתְפִלָּתִי תִּכּוֹן קְטֹרֶת
תִּיקַר שִׁירַת רָשׁ בְּעֵינֶיךָ כְּשִּׁיר יוּשַׁר עַל קָרְבָּנֶיךָ
בִּרְכָתִי תַעֲלֶה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר מְחוֹלֵל וּמוֹלִיד צַדִּיק כַּבִּיר
וּבְבִרְכָתִי תְנַעֲנַע לִי רֹאשׁ וְאוֹתָהּ קַח לְךָ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ
יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶיךָ כִּי נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ
דיון
  • על פי הפיוט: האם אפשר לתאר את האל או לא?
  • 'אספרה כבודך ולא ראיתיך' - כיצד הפייטן מצדיק, בדרכים שונות, את העובדה שבחר לספר בשבחי האל ולתאר אותו מבלי לראות אותו?
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, חלק ג, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד רע"ה
הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש, והמשכיל בעת ההיא ידום.
אמנם כאשר יתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח, ויבא ניב שפתים.
אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון, הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, להתיר פה אלמים.

מילים
  • מיטטרון - אחד מן המלאכים. מוזכר רבות בתלמוד ובספרות המיסטית והמאגית
דיון
  • איך ניתן להבין את היחס בין שתיקה לדיבור בפסוקי תהילים שקראנו לאור דברי הרב קוק?
  • האם אתם מכירים "עת לחשות ועת לדבר" מהחיים שלכם? באילו הזדמנויות זה קורה?
דף הנחיות למנחה:
תהלים סד-סח.docx