תהלים סד-סח: 'לך דומייה תהילה'

מדוע מומלץ לשתוק במקום לומר שבח ומילים טובות? ולמה מי שממליץ על השתיקה אינו שותק בעצמו אלא פוצח מיד ברצף של שבחים? לימוד על השבח שבשתיקה בפרק ס"ה בתהלים ובמקורות נוספים.

דיון
כחלק מפרוייקט 929 נלמד על השתיקה והשבח - הדומייה והתהילה - על פי פרק ס"ה בתהלים.

דיון
"שותקים נאהב כי לי ולך
די בלי מילים שהן לאלה
אשר אינם יודעים לומר אחרת
כמה יפה פורח הלילך"

• מדוע חשוב, על פי השיר, לומר בדרך זו או אחרת 'כמה יפה פורח הלילך'?
• איך אפשר לומר 'כמה יפה פורח הלילך' ללא מילים? ומדוע דרך זו עדיפה על פני השימוש במילים?
• מה יתרונה של השתיקה על פני אמירת שבח ודברים טובים?

רבי יהודה החסיד, מתוך סידור התפילה
שיר הכבוד (אנעים זמירות)
אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַּעֲרֹג
נַפְשִׁי חִמְּדָה בְּצֵל יָדֶךָ לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ
מִדֵּי דַּבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ
עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת
אֲסַפְּרָה כְּבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ
בְּיַד נְבִיאֶיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ דִּמִּיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ
גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ כִּנּוּ לְתֹקֶף פְּעֻלָּתֶךָ
דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְפִי יֶשְׁךָ וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ
הִמְשִׁילוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת
וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת
זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רַב
חָבַשׁ כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ
טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא וּקְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לַיְלָה
יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי וְהוּא יִהְיֶה לִי לַעֲטֶרֶת צְבִי
כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ וְחַק עַל מֶצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ
לְחֵן וּלְכָבוֹד צְבִי תִּפְאָרָה אֻמָּתוֹ לוֹ עִטְּרָה עֲטָרָה
מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחוֹרוֹת
נְוֵה הַצֶּדֶק צְבִי תִפְאַרְתּוֹ יַעֲלֶה נָּא עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ
סְגֻלָּתוֹ תְּהִי בְיָדוֹ עֲטֶרֶת וּצְנִיף מְלוּכָה צְבִי תִפְאֶרֶת
עֲמוּסִים נְשָׂאָם עֲטֶרֶת עִנְּדָם מֵאֲשֶׁר יָקְרוּ בְעֵינָיו כִּבְּדָם
פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו
צַח וְאָדֹם לִלְבוּשׁוֹ אָדֹם פּוּרָה בְּדָרְכוֹ בְּבוֹאוֹ מֵאֱדוֹם
קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו תְּמוּנַת ה' לְנֶגֶד עֵינָיו
רוֹצֶה בְּעַמּוֹ עֲנָוִים יְפָאֵר יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת בָּם לְהִתְפָּאֵר
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת קוֹרֵא מֵרֹאשׁ דּוֹר וָדוֹר עַם דּוֹרֶשְׁךָ דְּרֹשׁ
שִׁית הֲמוֹן שִׁירַי נָא עָלֶיךָ וְרִנָּתִי תִּקְרַב אֵלֶיךָ
תְּהִלָּתִי תְּהִי לְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת וּתְפִלָּתִי תִּכּוֹן קְטֹרֶת
תִּיקַר שִׁירַת רָשׁ בְּעֵינֶיךָ כְּשִּׁיר יוּשַׁר עַל קָרְבָּנֶיךָ
בִּרְכָתִי תַעֲלֶה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר מְחוֹלֵל וּמוֹלִיד צַדִּיק כַּבִּיר
וּבְבִרְכָתִי תְנַעֲנַע לִי רֹאשׁ וְאוֹתָהּ קַח לְךָ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ
יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶיךָ כִּי נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, חלק ג, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד רע"ה
הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש, והמשכיל בעת ההיא ידום.
אמנם כאשר יתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח, ויבא ניב שפתים.
אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון, הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, להתיר פה אלמים.

מילים

• מיטטרון - אחד מן המלאכים. מוזכר רבות בתלמוד ובספרות המיסטית והמאגית