הדף מאת: חיים גרבר / 929- תנ"ך ביחד
חמשת פרקי השבוע עוסקים במגוון נושאים: סופו של בית עלי, לידתו של שמואל וסיפור הקדשתו.
מכולם בחרנו להתמקד בשתי תפילותיה של חנה המופיעות בשני הפרקים הראשונים של שמואל א'. כפי שנראה, חכמים ראו בתפילתה של חנה מודל לתפילה וגזרו ממנה הלכות שונות בתחום זה. נעמוד על הדמיון והשוני בין שתי התפילות ונשרטט את הנתיבים השונים שהן מתוות לתפילה בעולמנו.
עוד אתפלל כחנה בשילה
(ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. (י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. (יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. (יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. (יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. (יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. (טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. (טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. (יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ.
(ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. (י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. (יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. (יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. (יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. (יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. (טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. (טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. (יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ.
So Ĥanna rose up after they had eaten in Shilo, and after they had drunk. Now ῾Eli the priest sat upon a seat by the gate post of the temple of the Lord.
עלץ ליבי בה'
(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. (ב) אֵין-קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. (ג) אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת. (ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. (ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. (ו) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. (ז) ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם. (ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. (ט) רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ. (י) ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. (יא) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת-פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן.
הסברים
(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. (ב) אֵין-קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. (ג) אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת. (ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. (ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. (ו) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. (ז) ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם. (ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. (ט) רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ. (י) ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. (יא) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת-פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן.
הסברים
- "ותפילה זו מרביתה דברי חכמה והגות" (י. קיל, דעת מקרא על שמואל, עמוד 14)
And Ĥanna prayed, and said, My heart rejoices in the Lord, my horn is exalted in the Lord: my mouth is enlarged over my enemies; because I rejoice in Thy salvation. There is none holy as the Lord: for there is none beside Thee: neither is there any rock like our God. Talk no more so very proudly; let not arrogancy come out of your mouth: for the Lord is a God of knowledge, and by him actions are weighed. The bows of the mighty men are broken, and they that stumbled are girded with strength. They that were full have hired out themselves for bread; and they that were hungry have ceased: while the barren has born seven; and she that has many children has become wretched. The Lord kills, and gives life: he brings down to the grave, and brings up. The Lord makes poor, and makes rich: he brings low, and raises up. He raises up the poor out of the dust, and lifts up the beggar from the dunghill, to set them among princes, and to make them inherit the throne of glory: for the pillars of the earth are the Lord’s, and he has set the world upon them. He will keep the feet of his pious ones, and the wicked shall be silent in darkness; for it is not by strength that man prevails. The adversaries of the Lord shall be broken in pieces; out of heaven shall he thunder upon them: the Lord shall judge the ends of the earth; and he shall give strength to his king, and exalt the horn of his anointed. And Elqana went to Rama to his house. And the child did minister to the Lord before ῾Eli the priest.
דיון
בתפילה הראשונה חנה מחפשת מזור לצערה ולעקרותה ופונה אל ה' בפנייה כפולה: (א) נדר גלוי ומפורש - המוכר גם ממקומות אחרים (יעקב היוצא לבית לבן, יפתח ביוצאו למלחמה בעמון); (ב) ותפילה חרישית.
בתפילה הראשונה חנה מחפשת מזור לצערה ולעקרותה ופונה אל ה' בפנייה כפולה: (א) נדר גלוי ומפורש - המוכר גם ממקומות אחרים (יעקב היוצא לבית לבן, יפתח ביוצאו למלחמה בעמון); (ב) ותפילה חרישית.
- מה מלמד הביטוי "הרבתה להתפלל" - האם זה תיאור זמן? ושמא תיאור של מצבה הנפשי?
- הפסוקים מלמדים על מאפיינים חיצוניים שונים של התפילה אך התוכן נשאר סמוי. מה היה תוכן התפילה לדעתכם? מדוע הוא נותר סמוי?
דיון
'רחב פי על אויביי'
'רחב פי על אויביי'
- נסו לשער מה היחס בין הביטוי "רחב פי" בתפילה השנייה לבין "רק שפתיה דובבות" בתפילה הראשונה.
- מי הם האויבים הרבים? מדוע מנוסחת התפילה כאן בשפה רחבה, כללית ולא אישית? על פי פירושו של קיל, מדוע כוללת התפילה השנייה דברי חוכמה?
- האם הפנייה בתפילת השיר היא אישית או ציבורית? מי הנמען שלה?
תפילה: בין האישי לציבורי
תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר (תהלים י, יז) "תכין לבם - תקשיב אזנך".
תניא: אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות.
אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר (דניאל ו, יא) "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" [=תרגום: וכיוון את החלונות בעלייתו מול ירושלים].
תניא: אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות.
אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר (דניאל ו, יא) "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" [=תרגום: וכיוון את החלונות בעלייתו מול ירושלים].
He brought a valuable cup worth four hundred zuz and broke it before them and they became sad. The Gemara also relates: Rav Ashi made a wedding feast for his son and he saw the Sages, who were excessively joyous. He brought a cup of extremely valuable white glass and broke it before them, and they became sad. Similarly, the Gemara relates: The Sages said to Rav Hamnuna Zuti at the wedding feast of Mar, son of Ravina: Let the Master sing for us. Since he believed that the merriment had become excessive, he said to them, singing: Woe unto us, for we shall die, woe unto us, for we shall die. They said to him: What shall we respond after you? What is the chorus of the song? He said to them, you should respond: Where is Torah and where is mitzva that protect us? In a similar vein, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: One is forbidden to fill his mouth with mirth in this world, as long as we are in exile (ge’onim), as it is stated: “When the Lord returns the captivity of Zion we will be as dreamers” (Psalms 126:1). Only “then will our mouths fill with laughter and our lips with song” (Psalms 126:2). When will that joyous era arrive? When “they will say among nations, the Lord has done great things with these” (Psalms 126:2). They said about Reish Lakish that throughout his life he did not fill his mouth with laughter in this world once he heard this statement from his teacher, Rabbi Yoḥanan. We learned in the mishna that it is appropriate to stand and begin to pray from an atmosphere of gravity. Regarding this, the Sages taught: One may neither stand and begin to pray, directly from involvement in judgment nor directly from deliberation over the ruling in a matter of halakha, as his preoccupation with the judgment or the halakhic ruling will distract him from prayer. Rather it is appropriate to pray directly from involvement in the study of a universally accepted conclusive halakha that leaves no room for further deliberation and will not distract him during prayer. And the Gemara asks: What is an example of a conclusive halakha? The Gemara offers several examples: Abaye said: One like this halakha of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira said: The daughters of Israel were stringent with themselves; to the extent that even if they see a drop of blood corresponding to the size of a mustard seed she sits seven clean days for it. By Torah law, a woman who witnesses the emission of blood during the eleven days following her fixed menstrual period is not considered a menstruating woman; rather she immerses herself and is purified the next day. However, the women of Israel accepted the stringency upon themselves that if they see any blood whatsoever, they act as it if were the blood of a zava, which obligates her to count seven more clean days before becoming ritually pure (see Leviticus 15:25). Citing an additional example of a conclusive halakha, Rava said: One like this halakha of Rav Hoshaya, as Rav Hoshaya said: A person may employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain and bring it into the courtyard in its chaff so that his animal will eat from it, and the grain is exempt from tithes. Halakha dictates that one is obligated to tithe grain that has been threshed and piled, regardless of the ultimate purpose for which the grain was intended. By Torah law, one is exempt from tithing grain that was not threshed and is therefore still in its chaff. By rabbinic law, one is prohibited from eating this grain in the framework of a meal. Feeding animals is permitted without first tithing that grain. And if you wish, say instead yet another example of a conclusive halakha, which is the recommended prelude to prayer. One like this halakha of Rav Huna, as Rav Huna said that Rabbi Zeira said: One who lets blood from a consecrated animal that was consecrated as a sacrifice; deriving benefit from that blood is prohibited. Although blood of an offering that was sprinkled on the altar is not considered Temple property, nevertheless, deriving benefit from the blood of a living, consecrated animal is considered prohibited use of Temple property. In so doing, one misuses property consecrated to the Temple, and as in any other case of misusing Temple property, if he did so unwittingly, he is liable to bring a guilt-offering. It is related that the Sages acted in accordance with the opinion of our mishna and rose to pray from an atmosphere of gravity; Rav Ashi acted in accordance with the opinion of the baraita and preceded his prayer with a conclusive halakha. On the topic of proper preparation for prayer, the Sages taught: One may neither stand to pray from an atmosphere of sorrow nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should approach prayer from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. Similarly, a person should neither take leave of another from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should take leave of another from involvement in a matter of halakha. As we found in the books of the Bible dealing with the early prophets, that they would conclude their talks with words of praise and consolation. And so Mari, the grandson of Rav Huna, son of Rabbi Yirmeya bar Abba, taught in a baraita: One should only take leave of another from involvement in a matter of halakha, so that, consequently, he will remember him; whenever he recalls the one from whom he took leave, he will think well of him because of the new halakha that he taught him (Eliyahu Zuta). As in the incident related by the Gemara that Rav Kahana accompanied Rav Shimi bar Ashi from the town of Pum Nahara to the palm grove in Babylonia. When he arrived there, Rav Kahana said to Rav Shimi bar Ashi: Master, what is meant by that which people say: These palm trees of Babylonia have been in this place from the time of Adam the first man until now? Rav Shimi bar Ashi said to him: You reminded me of something that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “In a land through which no man has passed and where no person [adam] has settled” (Jeremiah 2:6)? This verse is difficult; since it is a land through which no person has passed, how could anyone have settled there permanently? The statement that “no person has settled there” is redundant. Rather, this verse comes to teach that every land through which Adam the first man passed and decreed that it would be settled was settled, and every land through which Adam passed and decreed that it would not be settled was not settled. Based on this, what people say is true, and the palm trees of Babylonia are from the time of Adam, meaning that from the time of Adam this land was decreed to be suitable for growing palm trees (Me’iri). The Gemara cited an example of how one who parts from another with Torah learns something new. Having mentioned the mitzva for a student to accompany his Rabbi, the Gemara relates that Rav Mordekhai accompanied his mentor, Rav Shimi bar Ashi, a great distance, from the city of Hagronya to Bei Keifei; and some say that he accompanied from Hagronya to Bei Dura. Returning to the topic of preparation for prayer, the Sages taught in the Tosefta: One who prays must focus his heart toward Heaven. Abba Shaul says: An indication of the importance of this matter is stated in the verse: “The desire of the humble You have heard, Lord; direct their hearts, Your ear will listen” (Psalms 10:17). In other words, if one focuses his heart in prayer as a result of God directing his heart, his prayer will be accepted as God’s ear will listen. With regard to one’s intent during prayer, it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: This was the custom of Rabbi Akiva, when he would pray with the congregation he would shorten his prayer and go up, due to his desire to avoid being an encumbrance on the congregation by making them wait for him to finish his prayer. But when he prayed by himself he would extend his prayers to an extent that a person would leave Rabbi Akiva alone in one corner of the study hall and later find him still praying in another corner. And why would Rabbi Akiva move about so much? Because of his bows and prostrations. Rabbi Akiva’s enthusiasm in prayer was so great, that as a result of his bows and prostrations, he would unwittingly move from one corner to the other (Rav Hai Gaon). Many halakhot are derived from evoking the prayers of biblical characters. Rabbi Ḥiyya bar Abba said: One should always pray in a house with windows, as it is stated regarding Daniel: “And when Daniel knew that the writing was signed, he went to his house. In his attic there were open windows facing Jerusalem, and three times a day he knelt upon his knees and prayed and gave thanks before his God, just as he had done before” (Daniel 6:11). In the Tosefta, additional halakhot were derived from Daniel’s prayer. I might have thought that one could pray as many times as he wishes throughout the entire day; it has already been articulated by Daniel, with regard to whom it is stated: “And three times a day he knelt upon his knees and prayed.” This teaches that there are fixed prayers. I might have thought that this practice of fixed prayer began only when he came to the Babylonian exile; it was stated: “Just as he had done before.” Further, I might have thought that one may pray facing any direction he wishes; the verse states: The appropriate direction for prayer is “facing Jerusalem.” Daniel does not describe how these three prayers are distributed during the day. I might have thought that one may include all three prayers at one time; it has already been articulated by David that one may not do so, as it is written: “Evening and morning and noon, I pray and cry aloud and He hears my voice” (Psalms 55:18). Furthermore, I might have thought that one may make his voice heard in his Amida prayer; it has already been articulated by Hannah in her prayer, as it is stated: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard” (I Samuel 1:13). Halakhot regarding the order of the prayers were also learned from the prayers of biblical characters. I might have thought that one should request his own needs first, and afterwards recite prayers of thanksgiving and praise; it has already been articulated by Solomon that this is not so, as in Solomon’s prayer at the dedication of the Holy Temple it is stated: “To hear the song and the prayer that Your servant prays before You today” (I Kings 8:28). In this verse, song is prayer in the sense of thanks and praise, and prayer is one’s request of his personal needs. Therefore, one who is praying does not speak matters of request after he began to recite emet veyatziv prior to the Amida prayer, which is the essence of prayer. Rather, he begins with praise in the first three blessings of the Amida prayer, and only thereafter does he include requests for his needs. But after the Amida prayer there is no limit. If he desires to recite even the equivalent of the order of the confession of Yom Kippur, he may recite it. This was also stated by an amora; Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Although the Sages said that one requests his personal needs in the blessing: Who listens to prayer, that is with regard to one who wishes to do so as part of the Amida prayer. If he comes to add and recite additional requests after completing his Amida prayer, even if his personal requests are the equivalent of the order of the confession of Yom Kippur, he may recite them. Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13). The Gemara elaborates: From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived. And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived. From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently. From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her. On the subject of Eli’s rebuke of Hannah, as it is stated: “And Eli said to her: How long will you remain drunk? Remove your wine from yourself” (I Samuel 1:14); Rabbi Elazar said: From here the halakha that one who sees in another
דיון
- מהו הדגש בברייתא הראשונה (תנו רבנן) לעומת הדגש בדברי רבי חייא בר אבא?
- מה תפקיד הסיפור על תפילתו של רבי עקיבא?
- מה המשמעות של קיום תפילה מול ירושלים? האם זוהי תפילה אישית או ציבורית?
דיון
תפילת חנה הפכה לפרדיגמה לתפילה בכלל, ולנשים מתפללות ויוצרות בפרט. במקורות הבאים נוכל לראות ביטוי לשתי תפיסות התפילה - האישית והציבורית - בשתי תפילות נשים מודרניות:
תפילת חנה הפכה לפרדיגמה לתפילה בכלל, ולנשים מתפללות ויוצרות בפרט. במקורות הבאים נוכל לראות ביטוי לשתי תפיסות התפילה - האישית והציבורית - בשתי תפילות נשים מודרניות:
חוה פנחס כהן, תפילה לאם בטרם שחרית, מתוך: מסע איילה
תפילה לאם בטרם שחרית/ חוה פנחס-כהן
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵׁל דַיְסַת סֹלֶת
הַסֶר מִמֶנִי כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִינוֹק וַמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵלְכוּ מִמֶנִי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיוּכַל כָּל אֶחָד מִיְלָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג
וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָע מִפְּנִים
פָּנַי - כַּסֵה בְּאוֹר.
שֶׁלֹא תִפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְרוֹנִי
מִצְעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִי נוֹדַע
וְשֶׁלֹא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגַע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי
תֵן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְהֵא בִּי דַי לַעֲמוֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְקָה
בַּפַּשְׁטוּת בָּה פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תוֹדָה וְקָרְבָּן תָמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
הסברים
תפילה לאם בטרם שחרית/ חוה פנחס-כהן
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵׁל דַיְסַת סֹלֶת
הַסֶר מִמֶנִי כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִינוֹק וַמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵלְכוּ מִמֶנִי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיוּכַל כָּל אֶחָד מִיְלָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג
וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָע מִפְּנִים
פָּנַי - כַּסֵה בְּאוֹר.
שֶׁלֹא תִפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְרוֹנִי
מִצְעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִי נוֹדַע
וְשֶׁלֹא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגַע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי
תֵן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְהֵא בִּי דַי לַעֲמוֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְקָה
בַּפַּשְׁטוּת בָּה פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תוֹדָה וְקָרְבָּן תָמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
הסברים
- מדובר בתפילתה האישית, הרוחשת, הפרטית והכנה השופעת מליבה של האם יחד עם מהלך חייה. זוהי תפילה ממעמקי הקיום האמהי.
- חוה פנחס-כהן - משוררת, מרצה לספרות ואמנות ועורכת כתב העת לשירה ספרות ותרבות יהודית "דימוי". כתב העת הבינתחומי העוסק בתרבות היהודית בתפר שבין העולם היהודי והישראלי, ביחסים הפנימיים בתוך העולם היהודי והשתקפותם בספרות ובשירה ובאמנות הפלסטית המקומית.
מנהלת אומנותית של כנס "כיסופים", כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודיים.
אם לארבע בנות המתגוררת וחיה היום בירושלים.
פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה בהוצאת "עם עובד" וסידרת "ריתמוס" של הקיבוץ המאוחד. שיריה תורגמו לשפות שונות.
יעל לוין, "תפילה לעגונה", דעות 31 (תשס"ז), עמ' 22.
מִי שֶׁבֵּרַךְ לְהַתָּרַת עֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת גֵּט/ יעל לוין
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יִזְכֹּר וְיִפְקֹד לְטוֹבָה אֶת כָּל נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הָעֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת הַגֵּט, וְיַעֲזֹר וְיָגֵן וְיוֹשִׁיעַ לָהֶן, וְיוֹצִיא מִמַּסְגֵּר נַפְשָׁן לְחַיּוֹתָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
הָאֵ-ל הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, הַפּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צוּקָה, הוּא יַעֲנֶה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּרוּרוֹת אַלְמְנוּת חַיּוּת וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקָתָן, וִיבַטֵּל וִישַׁנֶּה לְטוֹב אֶת מַחֲשֶׁבֶת הַבְּעָלִים הַמְּסָרְבִים לָתֵת לִנְשׁוֹתֵיהֶם גֵּט, כִּי הוּא אֱ-לֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנּוּ יִפָּלֵא כָּל דָּבָר.
אַחְיוֹתֵינוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנוֹת בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה - הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶן, וְיוֹצִיאֵן מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.
הָאֵ-ל הַמּוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, יִתֵּן בְּלֵב דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' לְהַתִּיר אֶת כָּל הַנָּשִׁים הָעֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת הַגֵּט מִכִּבְלֵיהֶן, לְהָקִים שְׁכִינָה מֵעֲפָרָהּ, שֶׁכָּל הַמַּתִּיר עֲגוּנָה אַחַת כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה. וִיקֻיַּם בָּהֶן מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ".
מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים יַעֲמֹד לִימִינָן, יָרִים אֶת קַרְנָן, יַעֲלֶה לָהֶן אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא, וְלֹא יִהְיוּ לָהֶן עוֹד שֵׁאת וְשָׁבֶר. וְיִזְכּוּ לִבְנוֹת בָּתִּים נֶאֱמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל. בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.
© כל הזכויות שמורות למחברת
www.kolech.org.il
הסברים
מִי שֶׁבֵּרַךְ לְהַתָּרַת עֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת גֵּט/ יעל לוין
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יִזְכֹּר וְיִפְקֹד לְטוֹבָה אֶת כָּל נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הָעֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת הַגֵּט, וְיַעֲזֹר וְיָגֵן וְיוֹשִׁיעַ לָהֶן, וְיוֹצִיא מִמַּסְגֵּר נַפְשָׁן לְחַיּוֹתָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
הָאֵ-ל הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, הַפּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צוּקָה, הוּא יַעֲנֶה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּרוּרוֹת אַלְמְנוּת חַיּוּת וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקָתָן, וִיבַטֵּל וִישַׁנֶּה לְטוֹב אֶת מַחֲשֶׁבֶת הַבְּעָלִים הַמְּסָרְבִים לָתֵת לִנְשׁוֹתֵיהֶם גֵּט, כִּי הוּא אֱ-לֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנּוּ יִפָּלֵא כָּל דָּבָר.
אַחְיוֹתֵינוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנוֹת בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה - הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶן, וְיוֹצִיאֵן מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.
הָאֵ-ל הַמּוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, יִתֵּן בְּלֵב דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' לְהַתִּיר אֶת כָּל הַנָּשִׁים הָעֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת הַגֵּט מִכִּבְלֵיהֶן, לְהָקִים שְׁכִינָה מֵעֲפָרָהּ, שֶׁכָּל הַמַּתִּיר עֲגוּנָה אַחַת כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה. וִיקֻיַּם בָּהֶן מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ".
מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים יַעֲמֹד לִימִינָן, יָרִים אֶת קַרְנָן, יַעֲלֶה לָהֶן אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא, וְלֹא יִהְיוּ לָהֶן עוֹד שֵׁאת וְשָׁבֶר. וְיִזְכּוּ לִבְנוֹת בָּתִּים נֶאֱמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל. בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.
© כל הזכויות שמורות למחברת
www.kolech.org.il
הסברים
- מתוך דברי ההסבר של ד"ר יעל לוין לתפילה:
תפילה זו היא עתירה כלפי שמים לסיוע בהתרת העגונות ומסורבות הגט מכבליהן וממוסרותיהן... התופעה המצערת של הימצאות עגונות ומסורבות גט עודנה מהלכת בקרבנו, ועדיין מצריכה תפילה עד לביטולה ולמיגורה כליל.
תפילת "מִי שֶׁבֵּרַךְ לְהַתָּרַת עֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת גֵּט"... מיועדת בראש ובראשונה להיות נישאת בציבור בבתי הכנסת בשבת כאחת מבין תפילות "מי שבירך" הנאמרות. נראה כי מקום מתאים לאמירתה הוא לאחר תפילת "מִי שֶׁבֵּרַךְ" לחיילי צה"ל.
- יעל לוין - יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות, וכן חיברה שורת תפילות - בין היתר ערכה קובץ התפילות 'שים שלום' - תפילות לשלום העולם אסופה מתוך 'ליקוטי תפילות'
ד"ר ענת ישראלי ודבורה עברון, כתב העת 'דעות', גיליון 36, מרץ 2008
תפילת חנה: התפילה האישית במרחב המקודש הציבורי
הסיפור המקראי על חנה מציג בפנינו אישה הסובלת קשות מעקרותה, והשרויה במשבר משפחתי. חנה תופסת את בעיית העקרות שלה כבעיה בינה לבין אלוהיה לכן פתרונה של הבעיה נעוץ אף הוא לא בינה ובין בעלה, לא בינה לבין סביבתה, ולא בינה לבין הסמכות הדתית האנושית, אלא רק על- ידי פנייה ישירה, אמיתית וכנה, מרירה וכועסת, מתמקחת ונטולת עכבות ממסדיות, אל האל עצמו. ואכן, הפנייה נושאת פרי.
ברם, באופן פרדוכסלי לכאורה, הפנייה עצמה לא נעשית במרחב הפרטי או המשפחתי: חנה זקוקה להתנתקות זמנית מבני ביתה, ולכניסה למרחב ציבורי מקודש, כדי להצליח להתפלל בעוצמה ובקדושה אופטימליים .
חנה מבקשת אפוא להתפלל במשכן, כלומר במרכז הדתי של עמה, ובנוכחות הכהן הגדול, העומד בראש הממסד הדתי בימיה. מלכתחילה, תפילתה של חנה זקוקה למרחב ציבורי ולהכרה ממסדית כדי להיות בת- תוקף. אפשר וסביר שהתפילה רבת העוצמה של חנה נהגתה עוד קודם לכן פעמים רבות מספור בחדרי- חדרים, באין רואה ובאין שומע. אך עד שלא יצאה לאור העולם בפרהסיה הדתית, לא נשאה פירות ולא נתקיימה משאלתה של חנה לפרי בטן. על אף אופייה הפרטי והאינטימי מאד של תפילתה, זקוקה חנה למקום שקדושתו מקובלת על הכל, ולנוכחותו של בעל סמכות דתית מוכרת, כדי לשאת את תפילתה, וכדי שלתפילה תהיינה תוצאות ברורות. כך מדגים לנו הסיפור על חנה את חשיבותה של ההתכנסות הקהילתית המקודשת, המהווה הדהוד חיוני והכרחי לכל יחיד ויחידה בנפרד .
© כל הזכויות שמורות למחברות וכתב העת
www.oranim.ac.il
תפילת חנה: התפילה האישית במרחב המקודש הציבורי
הסיפור המקראי על חנה מציג בפנינו אישה הסובלת קשות מעקרותה, והשרויה במשבר משפחתי. חנה תופסת את בעיית העקרות שלה כבעיה בינה לבין אלוהיה לכן פתרונה של הבעיה נעוץ אף הוא לא בינה ובין בעלה, לא בינה לבין סביבתה, ולא בינה לבין הסמכות הדתית האנושית, אלא רק על- ידי פנייה ישירה, אמיתית וכנה, מרירה וכועסת, מתמקחת ונטולת עכבות ממסדיות, אל האל עצמו. ואכן, הפנייה נושאת פרי.
ברם, באופן פרדוכסלי לכאורה, הפנייה עצמה לא נעשית במרחב הפרטי או המשפחתי: חנה זקוקה להתנתקות זמנית מבני ביתה, ולכניסה למרחב ציבורי מקודש, כדי להצליח להתפלל בעוצמה ובקדושה אופטימליים .
חנה מבקשת אפוא להתפלל במשכן, כלומר במרכז הדתי של עמה, ובנוכחות הכהן הגדול, העומד בראש הממסד הדתי בימיה. מלכתחילה, תפילתה של חנה זקוקה למרחב ציבורי ולהכרה ממסדית כדי להיות בת- תוקף. אפשר וסביר שהתפילה רבת העוצמה של חנה נהגתה עוד קודם לכן פעמים רבות מספור בחדרי- חדרים, באין רואה ובאין שומע. אך עד שלא יצאה לאור העולם בפרהסיה הדתית, לא נשאה פירות ולא נתקיימה משאלתה של חנה לפרי בטן. על אף אופייה הפרטי והאינטימי מאד של תפילתה, זקוקה חנה למקום שקדושתו מקובלת על הכל, ולנוכחותו של בעל סמכות דתית מוכרת, כדי לשאת את תפילתה, וכדי שלתפילה תהיינה תוצאות ברורות. כך מדגים לנו הסיפור על חנה את חשיבותה של ההתכנסות הקהילתית המקודשת, המהווה הדהוד חיוני והכרחי לכל יחיד ויחידה בנפרד .
© כל הזכויות שמורות למחברות וכתב העת
www.oranim.ac.il
דיון
- כיצד מבינות הכותבות את השילוב שבין תפילתה האישית של חנה לבין בחירתה לשאת אותה במקום ציבורי?
- מה היתרון בשילובה של התפילה הציבורית בפרטית ולהפך?
- איזו משמעות הרלוונטית לנו היום מוצעת בתפילת חנה? כיצד עלינו לעצב את עולם התפילה שלנו? את המרחבים המקודשים שבחיינו?
דף הנחיות למנחה:
שופטים_כ-כא - שמואל א א-ג.docx
שופטים_כ-כא - שמואל א א-ג.docx
דף מספר 47 בסדרה 929, דפים נוספים בסדרה:
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75 76 77 78 79 80 81 82 83 84 85 86 87 88 89 90 91 92 93 94 95 96 97 98 99 100 101 102 103 104 105 106 107 108 109 110 111 112 113 114 115 116 117 118 119 120 121 122 123 124 125 126 127 128 129 130 131 132 133 134 135 136 137 138 139 140 141 142 143 144 145 146 147 148 149 150 151 152 153 154 155 156 157 158 159 160 161
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75 76 77 78 79 80 81 82 83 84 85 86 87 88 89 90 91 92 93 94 95 96 97 98 99 100 101 102 103 104 105 106 107 108 109 110 111 112 113 114 115 116 117 118 119 120 121 122 123 124 125 126 127 128 129 130 131 132 133 134 135 136 137 138 139 140 141 142 143 144 145 146 147 148 149 150 151 152 153 154 155 156 157 158 159 160 161