תהלים מט-נג: בעושר ואושר
הדף מאת: עומרי בן דור / 929- תנ"ך ביחד
העיסוק בכסף, צבירתו והשימוש בו כדי לזכות ברכוש או במעמד, הם עניין יומיומי ומרכזי בחיינו. הכסף מניע אותנו ולחלופין - מונע מאיתנו. הוא מאפשר לנו דברים רבים בחיים אך לעתים משמש כתפאורה בלבד. לעתים הוא משמש גורם כבד משקל בקבלת החלטות. מהו המקום הרצוי של הכסף או הרכוש בחיינו? מהיכן הוא שואב את כוחו? באיזה אופן רצוי להתנהל מולו? האם עושר הוא שאיפה רצויה בפני עצמה או רק אמצעי להשגת דברים אחרים? מהי העמדה הנפשית שלנו מול הרכוש? מה פשר יחסי האהבה-שנאה - ושמא משיכה-דחייה, שלנו ביחס לכסף? בדף לימוד זה נתמקד בעמדה הנפשית שלנו אל מול הכסף והרכוש ולא ניגע בשאלות רחבות של תפיסה כלכלית מדינית. נשאל, כיצד יש לנהוג בכסף, היכן היינו רוצים לעמוד מולו? מה היחס בין כסף ואושר?
הכסף אינו שקוף
סידור התפילה לימים נוראים, עדות המזרח
תפילה על הפרנסה - לימים נוראים
לְדָוִד מִזְמוֹר, לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:
כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:
מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:
נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:
יִשָֹּא בְרָכָה מֵאֵת ה', וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:
זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה'
הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.
עֲשֵׂה לְמַעֲנָךְ
וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת הַמִּזְמוֹר הַזֶּה
וְהַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַנִּזְכָּרִים בּוֹ.
וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת פְּסוּקָיו וְתֵבוֹתָיו וְאוֹתִיּוֹתָיו
וּטְעָמָיו וּרְמָזָיו וְסוֹדוֹתָיו הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ.
וּלְמַעַן שֵׁם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ (דִּיקַרְנוֹסָא)
הַיּוֹצֵא מִפָּסוּק (מלאכי ג, י): "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".
וּמִפָּסוּק (תהלים ד, ז): "נְסָה עָלֵינוּ, אוֹר פָּנֶיךָ ה'",
שֶׁתִּכְתְּבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה.
שָׁנָה זוֹ וְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
לָנוּ וּלְכָל בְּנֵי בֵיתֵנוּ. בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח.
וְלֹא בְאִסּוּר וְלֹא בְעָמָל וְטֹרַח.
בְּנַחַת וּבְשַׁלְוָה וּבְהַשְׁקֵט וָבֶטַח.
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּלִי שׁוּם טִרְדָּא,
פַּרְנָסָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה.
וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם.
כִּי אִם מִיָּדְךָ הַפְּתוּחָה וְהַקְּדוֹשָׁה.
וְהַצְלִיחֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ בְכָל לִמּוּדֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְעִסְקֵנוּ.
וְיִהְיֶה בֵיתֵנוּ מָלֵא בִּרְכַּת ה',
וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טוֹבִים,
אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

הסברים
  • תפילה על הפרנסה נאמרת דרך קבע בכל קהילות עדות המזרח ובקהילות נוספות בתפילות ראש השנה יום הכיפורים. התפילה מהווה שיא מסוים במהלך התפילות הרגילות, ונוהגים לומר אותה כאשר ארון הקודש פתוח וברוב עם כתפילה שיש בה כוונה וכוח מיוחדים לכל השנה. יש הרואים קשר הדוק בין תפילה זו לתפילתו של הכהן הגדול בכניסתו לקודש הקודשים ביום הכיפורים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה."
דיון
העמדת התפילה על הפרנסה במוקד כה חשוב בשנה וברוב עם אינה דבר של מה בכך.
  • מדוע לדעתכם נעשתה בחירה זו? מדוע פרנסה היא דבר כה מרכזי שראוי לבקש עליו באופן זה?
  • כיצד אתם מפרשים את אופי התפילה? מה למעשה מבקש המתפלל מלבד הפרנסה עצמה, שיבוא אליו בזכותה?
  • מהי הרגשתכם אל מול בקשה זו?
רמי פורטיס, אין קשר, מתוך האלבום: סיפורים מהקופסא, 1988

הסברים
  • הכל מתחבר נשבר וחוזר מסתבך ושוב מסתדר בלי קשר, אין קשר מה מסתתר מאחורי הגישה אולי יש קוד ויש שיטה ואין קשר, אין קשר עולה ויורד ללא שיטה מתחמק ואין בו אחיזה כסף, כסף, כסף שורף לי את קצה היד כסף, כסף, כסף בא ונעלם מיד אין שקט, אין שלווה אין הגנה ואין תרופה אין שקט, אין שלווה אין הגנה ואין תרופה הכל מתברג לתוך המבנה מה שנכנס תמיד לא יוצא בלי קשר, אין קשר קח מהר את מה שחסר אפילו אם זה פחות או יותר בלי קשר, אין קשר
דיון
בשיר מוצג הכסף כמוקד לביזוי, לכעס על דבר מה. במרכזו עומד נושא הביטחון: כסף אמור לכאורה ליצור תחושה של ביטחון אך זו נלקחת כל הזמן מידיו של הדובר, היא חמקמקה.
  • האם אתם מזדהים עם התחושה?
  • מדוע מעורר הכסף יחסי אהבה-שנאה שכאלו? מדוע הכסף (שאומרים עליו שהוא 'שקוף') מקבל משקל כזה?
  • מה היחס בין התחושות העולות מן השיר לבין התפילה שראינו קודם?
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין.
וסימניך (כלומר, רמז לכך): שולחן בצפון ומנורה בדרום.
ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים,
שמתוך שמתחכם - מתעשר,
שנאמר: אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד.

הסברים
  • מקור הפסוק, משלי פרק ג': "אַשְׁרֵי אָדָם, מָצָא חָכְמָה; וְאָדָם, יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ, מִסְּחַר-כָּסֶף; וּמֵחָרוּץ, תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא, מִפְּנִינִים; וְכָל-חֲפָצֶיךָ, לֹא יִשְׁווּ-בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד."
Rabbi Yitzḥak says: One who wishes to become wise should face south, and one who wishes to become wealthy should face north. And your mnemonic for this is that in the Temple the Table, which symbolized blessing and abundance, was in the north, and the Candelabrum, which symbolized the light of wisdom, was in the south of the Sanctuary. And Rabbi Yehoshua ben Levi says: One should always face south, as once he becomes wise he will subsequently also become wealthy, as it is stated with regard to the Torah: “Length of days is in her right hand; in her left hand are riches and honor” (Proverbs 3:16).
דיון
רבי יצחק מציב את שתי השאיפות - חוכמה ועושר - כמקבילות ושוות זו לזו בערכן. ניתן לומר שהוא רואה בעושר שאיפה ראויה ואף מבורכת. רבי יהושע בן לוי קושר ביניהן, לאור הפסוקים מספר משלי: החוכמה מביאה לעושר.
  • האם אתם מסכימים עם הקביעה? האם הפסוקים אכן נוקטים עמדה כזו?
  • איזו גישה יש לנקוט לדעתכם?
כסף, גורל ואושר
דיון
את המתח שבין היכולת להתפרנס, להשיג ממון ורכוש, לבין השגת ביטחון, שלווה ואושר, בחנו כותבים רבים שניסו לעמוד על עומק הקשר בין שני המרכיבים הללו.
נדמה שהרכוש עומד למבחן בכל פעם שמגיעה לפתחו שאלת האושר.
משורר תהלים בחר לקשור ולחבר בין הכסף לגורלו של האדם, ולפנות לכל יושבי עולם בתהייתו ופתרונה:
מתוך תהילים פרק מ"ט
(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר.
(ב) שִׁמְעוּ-זֹאת, כָּל-הָעַמִּים; הַאֲזִינוּ, כָּל-יֹשְׁבֵי חָלֶד.
(ג) גַּם-בְּנֵי אָדָם, גַּם-בְּנֵי-אִישׁ יַחַד, עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.
(ד) פִּי, יְדַבֵּר חָכְמוֹת; וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.
(ה) אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי; אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר, חִידָתִי. (ו) לָמָּה אִירָא, בִּימֵי רָע- עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי.
(ז) הַבֹּטְחִים עַל-חֵילָם; וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ.

(יב) קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ, לְעוֹלָם- מִשְׁכְּנֹתָם, לְדוֹר וָדֹר;
קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם, עֲלֵי אֲדָמוֹת.
(יג) וְאָדָם בִּיקָר, בַּל-יָלִין; נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

(טז) אַךְ-אֱלֹהִים-יִפְדֶּה נַפְשִׁי, מִיַּד-שְׁאוֹל: כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה.
(יז) אַל-תִּירָא, כִּי-יַעֲשִׁר אִישׁ: כִּי-יִרְבֶּה, כְּבוֹד בֵּיתוֹ.
(יח) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ, יִקַּח הַכֹּל; לֹא-יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.
(יט) כִּי-נַפְשׁוֹ, בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ; וְיוֹדֻךָ, כִּי-תֵיטִיב לָךְ.
(כ) תָּבוֹא, עַד-דּוֹר אֲבוֹתָיו; עַד-נֵצַח, לֹא יִרְאוּ-אוֹר.
(כא) אָדָם בִּיקָר, וְלֹא יָבִין; נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

למקור השלם
For the Leader; a Psalm for the sons of Korah. Hear this, all ye peoples; Give ear, all ye inhabitants of the world, Both low and high, Rich and poor together. My mouth shall speak wisdom, and the meditation of my heart shall be understanding. I will incline mine ear to a parable; I will open my dark saying upon the harp. Wherefore should I fear in the days of evil, when the iniquity of my supplanters compasseth me about, Of them that trust in their wealth, and boast themselves in the multitude of their riches? No man can by any means redeem his brother, nor give to God a ransom for him— For too costly is the redemption of their soul, and must be let alone for ever— That he should still live always, that he should not see the pit. For he seeth that wise men die, The fool and the brutish together perish, And leave their wealth to others. Their inward thought is, that their houses shall continue for ever, And their dwelling-places to all generations; They call their lands after their own names. But man abideth not in honour; He is like the beasts that perish. This is the way of them that are foolish, and of those who after them approve their sayings. Selah Like sheep they are appointed for the nether-world; death shall be their shepherd; and the upright shall have dominion over them in the morning; And their form shall be for the nether-world to wear away, That there be no habitation for it. But God will redeem my soul from the power of the nether-world; For He shall receive me. Selah Be not thou afraid when one waxeth rich, When the wealth of his house is increased; For when he dieth he shall carry nothing away; His wealth shall not descend after him. Though while he lived he blessed his soul: 'Men will praise thee, when thou shalt do well to thyself';
תומר יוסף, תגידו משהו, מתוך האלבום: תגידו משהו, 2002
יושבי חלד
יושבי חלד
מילים ולחן: תומר יוסף

האזינו כל יושבי חלד
בעודכם אוגרים, בעודכם בונים
על מה, למי ולמה
הגיע זמנכם לראות
נשטפה עלינו דעתנו
נשטפה ושטפה
ולמדה איך לזחול
ואיך להקים ביצות
מעל פני האדמה

הגיע זמנכם לראות

אז האזינו כל יושבי חלד
בעודכם אוגרים, בעודכם בונים
על מה, למי ולמה
הגיע זמנכם לראות
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
המזמור משמיע ביקורת משמעותית על התנהלות האדם בחייו בענייני פרנסה. נדמה שמרכז הקונפליקט מתחיל ב'חידה', בעיה שהוא מציע: 'לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי'? אך מיד הוא קושר זאת לנושא הביטחון והממון.
  • כיצד אתם מבינים את הביקורת?
  • היכן ומדוע טועים בני האדם בחייהם על אדמות?
  • מאיזה טעם נפסל העושר כדבר חיובי המספק ביטחון כפי שהיינו מניחים?
  • האם הדרישה לאבד את האחיזה ברכוש מעשית בעיניכם? האם הדברים בהכרח סותרים?
  • מדוע הפרספקטיבה של הנצח (אלוהים, המוות) משנה את התמונה?
דיון
שירו של תומר יוסף הוא עיבוד בן זמננו למזמור התהילים אותו קראנו: השיר משתמש בחומרי המזמור, ומפיק מהם טקסט חדש, כך שאפשר לראות בשיר פרספקטיבה של דובר בן זמננו ביחס לרכוש.
  • עד כמה שונה האמירה בשיר זה מהמקור? האם גם כאן מדובר בפסילת העושר מאותם טעמים? כיצד "מזיק" העושר כאן?
  • האם ניתנת הבטחה לביטחון ואושר מסוג אחר? כיצד הייתם ממלאים הבטחה זו בשיר כזה?
  • האם היחס לכסף ולרכוש בימינו אכן שונה מזה של משורר תהלים? האם ראוי לתת מענה שונה?
דיון
הרמב"ם מפנה את תשומת הלב, בין היתר, לשאלת "צדיק ורע לו", או, בניסוח אחר: מה מאפשר לאדם ומה מונע ממנו להגיע לאושר. בדיונו הוא קושר את הנושא לשאיפה לממון.
במורה נבוכים פרק יב (חלק ג) הוא מונה שלושה גורמים ('מינים') לרעות שפוקדות את האדם. את הרעה הראשונה (שנגרמת מהטבע) והשנייה (שהאדם גורם לרעהו) הוא פותר כגורמים שוליים יחסית, אך לרעה השלישית הוא מייחס חשיבות רבה:
מורה נבוכים, חלק ג', פרק י"ב
וביאור הדבר שכל רע שיארע לאדם חוזר אל אחד משלשה מינים:
[...]
והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם. וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים. וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר, מידכם הייתה זאת לכם, ונאמר משחית נפשו הוא יעשנה.
[...]ומין זה נספח הוא לכל המגרעות, כלומר: לגרגרנות באכילה ובשתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים, אשר לחליי הגוף הרי ברורים.
ואשר לחליי הנפש מרוע ההנהגה הזו, הרי משני דרכים:
האחד השינוי שאירע לנפש בהכרח מחמת שינוי הגוף מצד היותה כוח גופני, כפי שכבר נאמר כי מידות הנפש נספחות למזג הגוף.
והדרך השני הוא מה שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף.

רדיפת מותרות
אבל הדברים ההכרחיים כולם מוגדרים ויש להם תכלית, אך המותרות אין להם סוף:
אם תהיה לך תשוקה שיהו כליך של כסף, הרי היותם של זהב יותר נאה, ואחרים עשאום שהם, ושמא יעשום גם מן הפטדה והאודם וכל מה שאפשר למצוא.

ולא יחדל כל סכל נבער מדעת בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות, כהפלגה בים, ושירותי המלכים, וכל מטרתו בכך להשיג אותן המותרות הבלתי הכרחיות, וכאשר יביאוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם יתלונן על משפט ה' וגזרתו, ויבוא לקלל הזמן, ויתפלא על מיעוט עשותו צדק, מדוע אינו עוזרו להשיג ממון רב, כדי למצוא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד, ומספר נערות עדויות במיני הזהב ואבני החן כדי שיעוררוהו למשגל יותר ממה שביכולתו כדי שיתענג, כאילו התכלית המציאותית אינה אלא עונג השפל הזה בלבד.
דיון
  • האם אתם מסכימים עם קביעת הרמב"ם שרוב הרעות הבאות לאדם באות מפעולתו עצמו? האם על ידי פעולות האדם הוא גם יכול להביא לעצמו אושר?
  • הרמב"ם מציג עמדה חריפה ביחס למותרות. לדבריו, הרדיפה אחר המותרות היא דרך מגונה. כיצד אתם מבינים רדיפה זו? מה מניע את האדם לעסוק בה?
  • האם אתם מסכימים עם הרצון להחזיק ברכוש כל עוד הוא הכרחי ושלא על מנת להביא לעונג? האם התענגות על דברים חומריים היא דבר פסול מעיקרו או שהיא מונעת אושר?
[לעיון מעמיק בשאלת צדיק ורע לו וההגעה לאושר על פי הרמב"ם - מומלץ לקרוא את הפרק המלא במקור]
ברוך שפינוזה, מאמר על תיקון השכל, הוצאת מאגנס, עמ' 21-25. תשל"ג
לאחר שהניסיון הורני שכל הדברים, שבהם אנו נתקלים בחיינו היום-יומיים, הם הבל ורעות רוח, ובראותי כי כל דבר שהיה גורם או נושא לחרדתי, לא הכיל טוב או רע אלא במידה שהיתה לו השפעה על נפשי, על כן גמרתי אומר לבסוף לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להעשות מנת חלקי, ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה.[...]והנה כל ארחם ורבעם של בני אדם וגם מה שהם מעריכים כטוב העליון (כפי שמעידים מעשיהם) ניתן להעמידו על שלושה דברים: עושר, כבוד, ותענוגות בשרים. שלושה אלה כובשים כל כך את דעת האדם עד שאין ביכולתו כמעט לחשוב על נכס אחר זולתם
[...]
אפשר להרבות בדוגמאות על האנשים שבגלל עושרם סבלו עינויים, אף עינויי מוות, וגם להצביע על אלה שסיכנו את חייהם כדי לצבור הון ובסופו של דבר הוציאה אותם איוולתם מן העולם[...]סברתי אחר כך שהרע נובע מכך שהאושר או היפוכו תלויים רק בנסיבות, דהיינו באיכותו של הדבר אותו אנו משתוקקים לאהוב. כי הנה, בגלל דבר שאין אנו אוהבים לא נבוא לידי עצבות כשיאבד, לא יקום ריב ולא תתעורר קנאה כשיהפוך לקניינו של איש אחר, גם לא פחד ושנאה, במילה אחת- לא תתרגש רוחנו כלל, כי כל אלו יקרו מתוך אהבת אותם הדברים העשויים להיעלם, שהזכרנום לעיל. לעומת זאת האהבה לדבר נצחי ואינסופי מרווה את הנפש אך בשמחה, והיא נטולת כל עצב; לכן אליה עלינו לשאוף
© כל הזכויות שמורות להוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס
www.magnespress.co.il


מושגים
  • ברוך שפינוזה - (1632–1677). פילוסוף יהודי הולנדי. גדל באמסטרדם במשפחת אנוסים מפורטוגל, ששבה ליהדותה בהולנד. קיבל חינוך יהודי מסורתי, אך הגיע למסקנות השוללות את קיום המצוות – משום כך יש המגדירים אותו כיהודי החילוני הראשון. עקב כך הוטל עליו חרם בשנת 1656 מטעם רבני הקהילה היהודית. בין השנים 1662–1675 כתב את ספרו "תורת המידות" בו ניסח את משנתו הפילוסופית. למרות ניתוקו מאורח החיים היהודי ומהקהילה היהודית, הושפע שפינוזה רבות מהמקורות היהודיים ובעיקר מלימוד התנ"ך ומהפילוסופיה של ימי הביניים. בספרו 'מאמר תיאולוגי מדיני' מוצגות דעותיו על התנ"ך, ומונחים היסודות לביקורת המקרא.
דיון
שפינוזה מציע מבט דומה לזה של הרמב"ם ביחס לכסף, אך מפרספקטיבה מעט שונה. מטרתו בדיון הפוכה. רמב"ם עסק בהימנעות מסבל ושפינוזה מברר מה מביא אושר, מי נחשב למועמד מתאים לכך.
  • מדוע הכסף איננו מועמד ראוי להשגת האושר? מדוע הוא דחוי ובזוי כיעד עבור האדם?
  • האם קריטריון האהבה לדבר שאינו כלה וסופי נכון בעיניכם? איזו מטרה יכולה להיות מתאימה לכך ואיזו מטרה מתאימה בעיניכם?
למי שייך הכסף?
(ז) שִׁמְעָה עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה-- יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ:
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי.
(ח) לֹא עַל-זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ; וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.
(ט) לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
(י) כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר; בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף.
(יא) יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים; וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי.
(יב) אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ: כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.
(יג) הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים; וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
(יד) זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה; וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.
'Hear, O My people, and I will speak; O Israel, and I will testify against thee: God, thy God, am I. I will not reprove thee for thy sacrifices; and thy burnt-offerings are continually before Me. I will take no bullock out of thy house, nor he-goats out of thy folds. For every beast of the forest is Mine, and the cattle upon a thousand hills. I know all the fowls of the mountains; and the wild beasts of the field are Mine. If I were hungry, I would not tell thee; for the world is Mine, and the fulness thereof. Do I eat the flesh of bulls, or drink the blood of goats? Offer unto God the sacrifice of thanksgiving; and pay thy vows unto the Most High;
דיון
כיצד יש לראות את הבעלות על הממון? למי הוא למעשה שייך? במרכז פרק נ' עומדת הקביעה כי 'לי כל הארץ' - קביעה המביאה עמה ציווי מוסרי, שכן האדם ה'משתמש ברכושו של האלוהים', צריך לעמוד בהתחייבויותיו - לשלם את נדריו ולהודות על טובותיו שהוא מקבל מאלוהים.
יחד עם זאת מעלה הקביעה שאלה ומחשבה בנודע לרכוש:
  • באיזו עמדה נפשית נמצא האדם הרואה בכל קניינו קניין כזב, ורכושו הוא למעשה רכוש של אלוהים?
  • האם אתם יכולים להזדהות עם עמדה זו?
מסופר על אלעזר איש בירתא שכאשר היו רואים אותו גבאי הצדקה היו בורחים ממנו - שכל מה שהיה בידו היה נותן להם. יום אחד הלך לשוק לקנות נדוניה לבתו. ראוהו גבאי הצדקה וברחו ממנו, התחיל לרוץ אחריהם, אמר להם: העבודה [=לשון השבעה] שהם קודמים לבתי. לקח כל מה שבידיו ונתן להם, ונשאר זוז אחד בידו, קנה לעצמו חיטים וזרק באסם. באה אשתו, אמרה לבתה: מה הביא אביך? אמרה לה: כל מה שהביא זרק באסם. באו לפתוח את דלת האסם, ראו שהוא מלא בחיטים עד שיוצאים מחריץ הדלת ולא נפתח האסם. הלכה הבת לבית המדרש ואמרה לו: בא וראה מה עשה לך אוהבך, אמר לה: העבודה, הרי הן הקדש [=נכס של בית המקדש] ואין לך [זכות] בהן אלא כאחד מעניי ישראל.
למקור השלם
One day Rabbi Yosei bar Avin heard Rav Ashi studying and reciting the following statement. Shmuel said: With regard to one who removes a fish from the sea on Shabbat, when an area on the skin of the fish the size of a sela coin has dried up, he is liable for violating the prohibition against slaughtering an animal on Shabbat. A fish in that condition cannot survive, and therefore one who removed it from the water is liable for killing it. Rabbi Yosei bar Avin said to Rav Ashi: And let the Master say that this is the case provided that the skin that dried is between its fins. Rav Ashi said to him: And doesn’t the Master maintain that Rabbi Yosei ben Rabbi Avin said this ruling? Why didn’t you state it in his name? Rabbi Yosei bar Avin said to him: I am he. Rav Ashi said to him: And didn’t the Master sit before and frequent the study hall of Rabbi Yosei from Yokrat? Rabbi Yosei bar Avin said to him: Yes. Rav Ashi said to him: And what is the reason that the Master left him and came here? Rabbi Yosei bar Avin said to him: I was concerned and departed because he is so severe and unforgiving. He is a man who has no mercy on his own son, and no mercy on his daughter. How, then, could he have mercy on me? The Gemara asks: What is the incident involving his son? One day Rabbi Yosei from Yokrat hired day laborers to work his field. It grew late and he did not bring them food. The workers said to the son of Rabbi Yosei from Yokrat: We are starving. They were sitting under a fig tree, so the son said: Fig tree, fig tree. Yield your fruits, so that my father’s workers may eat. The fig tree yielded fruit, and they ate. In the meantime, his father came and said to the workers: Do not be angry with me for being late, as I was engaged in a mitzva, and until just now I was traveling for that purpose and could not get here any sooner. They said to him: May the Merciful One satisfy you just as your son satisfied us and gave us food. He said to them: From where did he find food to give you? They said: Such-and-such an incident occurred. Rabbi Yosei from Yokrat said to his son: My son, you troubled your Creator to cause the fig to yield its fruit not in its proper time, so too, you will die young. And indeed, his son died before his time. The Gemara asks: What is the incident involving his daughter? He had a very beautiful daughter. One day Rabbi Yosei from Yokrat saw a certain man piercing a hole in the hedge surrounding his property and looking at his daughter. Rabbi Yosei said to him: What is this? The man said to him: My teacher, if I have not merited taking her in marriage, shall I not at least merit to look at her? Rabbi Yosei said to her: My daughter, you are causing people distress. Return to your dust, and let people no longer stumble into sin due to you. § The Gemara relates another story involving Rabbi Yosei from Yokrat. He had a certain donkey that people hired each day for work. In the evening they would send it back with the money for its hire on its back, and the animal would go to its owner’s house. But if they added or subtracted from the appropriate sum, the donkey would not go. One day someone forgot a pair of sandals on the donkey, and it did not move until they removed the sandals from its back, after which it went off. The Gemara cites more stories about miracles that occurred to righteous individuals. Whenever the charity collectors would see Elazar of the village of Birta, they would hide from him, as any money Elazar had with him he would give them, and they did not want to take all his property. One day, Elazar went to the market to purchase what he needed for his daughter’s dowry. The charity collectors saw him and hid from him. He went and ran after them, saying to them: I adjure you, tell me, in what mitzva are you engaged? They said to him: We are collecting money for the wedding of an orphan boy and an orphan girl. He said to them: I swear by the Temple service that they take precedence over my daughter. He took everything he had with him and gave it to them. He was left with one single dinar, with which he bought himself wheat, and he then ascended to his house and threw it into the granary. Elazar’s wife came and said to her daughter: What has your father brought? She said to her mother: Whatever he brought he threw into the granary. She went to open the door of the granary, and saw that the granary was full of wheat, so much so that it was coming out through the doorknob, and the door would not open due to the wheat. The granary had miraculously been completely filled. Elazar’s daughter went to the study hall and said to her father: Come and see what your He Who loves You, the Almighty, has performed for you. He said to her: I swear by the Temple service, as far as you are concerned this wheat is consecrated property, and you have a share in it only as one of the poor Jews. He said this because he did not want to benefit from a miracle. The Gemara returns to the topic of fasting for rain. Rabbi Yehuda Nesia decreed a fast and prayed for mercy, but rain did not come. He said, lamenting: How great is the difference between the prophet Samuel of Rama, for whom rain fell even when he prayed for it in summer, and myself, Yehuda ben Gamliel. Woe to the generation that is stuck with this leadership; woe to him in whose days this has occurred. He grew upset, and rain came. The Gemara relates another story involving a Nasi’s decree of a fast for rain. In the house of the Nasi a fast was declared, but they didn’t inform Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish of the fast the day before. In the morning they informed them. Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: What are we to do? We did not accept this fast upon ourselves the evening before, and a fast must be accepted in the afternoon service of the day preceding the fast. Rabbi Yoḥanan said to him: We are drawn after the community, and therefore, when the Nasi declares a public fast there is no need for an individual to accept it upon himself the day before. The Gemara further states that on another occasion, a fast was declared in the house of the Nasi, but rain did not come. Oshaya, the youngest member of the group of Sages, taught them a baraita. It is written: “Then it shall be, if it shall be committed in error by the congregation, it being hidden from their eyes” (Numbers 15:24). This verse indicates that the leaders are considered the eyes of the congregation. Oshaya continued: There is a parable that illustrates this, involving a bride who is in her father’s home and has not yet been seen by her bridegroom. As long as her eyes are beautiful, her body need not be examined, as certainly she is beautiful. However, if her eyes are bleary [terutot], her entire body requires examination. So too, if the leaders of the generation are flawed, it is a sign that the entire generation is unworthy. By means of this parable, Oshaya was hinting that rain was withheld from the entire nation due to the evil committed by the household of the Nasi. The servants of the Nasi came and placed a scarf around his neck and tormented him as punishment for insulting the house of the Nasi. His townsmen said to them: Let him be, as he also causes us pain with his harsh reproof, but since we see that all his actions are for the sake of Heaven we do not say anything to him and let him be. You too should let him be. § The Gemara relates: Rabbi Yehuda HaNasi declared a fast but rain did not come. Ilfa descended to lead the service before him, and some say it was Rabbi Ilfi. He recited: He Who makes the wind blow, and the wind indeed blew. He continued to recite: And Who makes the rain come, and subsequently, the rain came. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: What are your good deeds, in the merit of which your prayers are answered so speedily? He said to him: I live in an impoverished city, in which there is no wine for kiddush or havdala. I go to the effort of bringing the residents wine for kiddush and havdala, and I thereby enable them to fulfill their duty. In reward for this mitzva, my prayers for rain were answered. The Gemara relates a similar incident. Rav happened to come to a certain place where he decreed a fast but rain did not come. The prayer leader descended to lead the service before him and recited: He Who makes the wind blow, and the wind blew. He continued and said: And Who makes the rain fall, and the rain came. Rav said to him: What are your good deeds? He said to him: I am a teacher of children, and I teach the Bible to the children of the poor as to the children of the rich, and if there is anyone who cannot pay, I do not take anything from him. And I have a fishpond, and any child who neglects his studies, I bribe him with the fish and calm him, and soothe him until he comes and reads. The Gemara further relates: Rav Naḥman decreed a fast, prayed for mercy, but rain did not come. In his misery, he said: Take Naḥman and throw him from the wall to the ground, as the fast he decreed has evidently had no effect. He grew upset, and rain came. The Gemara relates: Rabba decreed a fast. He prayed for mercy, but rain did not come. They said to him: But when this Rav Yehuda decreed a fast, rain would come. He said to them: What can I do? If the difference between us is due to Torah study, we are superior to the previous generation, as in the years of Rav Yehuda all of their learning
דיון
ניתן לראות באלעזר איש בירתא דמות המיישמת הלכה למעשה את דברי הפסוק: 'כי לי הארץ ומלואה'. מעשה זה ממסכת תענית תואם את דבריו במסכת אבות: 'רבי אלעזר איש ברתותא אומר, תן לו משלו, שאתה ושלך שלו' (אבות, פרק ג, משנה ז).
  • האם הסיפור הוא סיפור שבח או ביקורת למעשי רבי אלעזר?
  • האם הוא עושה כך מכיוון שהוא מצֻווה, או שהאמונה שלו היא שהדבר מביא לאושר ושלמות?
  • כיצד ניתן לפרש את תגובת בתו ואשתו? האם הן משלימות עם מעשיו או מברכות אותם? לאור העמדה שהכסף אינו שלו למעשה, מה המעמד הראוי של הכסף: דבר בזוי? כלי שרת? מטרה ראויה?
  • מה דעתכם על מעשיו של איש בירתא? האם הוא מסמן קו גבול או אופק לשאוף אליו?
דף הנחיות למנחה:
תהלים מט-נג למנחה.doc