אסתר ז - דניאל יא: 'ותכתוב אסתר' - מה גרם לסיפור פורים להיזכר?
1א
הדף מאת: לינדה ששון / 929- תנ"ך ביחד
2ב
לאורך המגילה שזור מעשה הכתיבה כבורא עולמות, כקובע גורלות, כמצווה להחיות או להמית. הוא בא לידי ביטוי באיגרות, בספרים, בהודעות ובמזכרי דת. מתבקשת ההקבלה ל'כתיבת ספר החיים' במוצאי יום הכי-פורים. כשאנו בוחנים את החלק השני של מגילת אסתר, אנו מבינים שהמהפך נעשה על ידי בני אדם ולא באמצעות התערבות אלוהית רחוקה. את הנס ואת שינוי הפור עשו בני האדם במו ידיהם. בדף זה ננסה להתעכב על הסיבות ליצירת השינוי ועל הפעולות הנדרשות כדי לשמר, לזכור, לנצור ולקיים את הנס.
3ג
דיון
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת-כָּל-תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (אסתר ט, כט)
אסתר המלכה כותבת בעצמה את סיפורה ואת תרומתה לסיפור ההצלה של העם היהודי.
זו הפעם היחידה שמיוחסת לאישה במקרא פעילות של כתיבה ותיעוד.
  • מדוע אסתר מבקשת לכתוב את קורותיה בעצמה? למה בכלל חשוב לתעד את המעשים האלה ומה החשיבות בתיעוד?
  • אילו המן היה מצליח במשימתו, האם היינו נחשפים לדמותה של אסתר? הסבירו.
4ד
אליעזר שביד, 'ההיסטוריה של העידן שבא 'אחריה'', בתוך: עיונים בתקומת ישראל 6 (תשנ"ו), עמ' 23-24
השינוי במעמד ההיסטוריה בתודעה הציבורית: הופעת 'היסטוריה בת-הזמן'
כדי להבין את מהות המשבר המתחולל על רקע זה בקהילת חוקרי ההיסטוריה וכותבי ההיסטוריה, יש לתת את הדעת, קודם כל, על השינוי שחל במעמד ההיסטוריה בתודעת האליטות המנהיגות את העידן הנוכחי בארצות המערב ובישראל, ואם תרצו בתודעה הקיבוצית הממוסדת. זו באה לידי ביטוי בתכניות הלימודים של מערכת החינוך לכל דרגיה, בשיקול הדעת של מעצבי המדיניות במישורים ובתחומים השונים של חיי התרבות, וממילא במעגלות השיח התקשורתי ובספרות. כל המישורים הללו ניכרת היטב דחיקה של לימוד ההיסטוריה ושל ההתעניינות בה מן המעמד שהיה לבן בעבר - בתוקף היותה של ההיסטוריה דיסציפלינה הומניסטית אינטגרטיבית, המעצבת את דמות התרבות בעיני לומדיה ויוצריה - אל השוליים. ההיסטוריה עתה היא לא יותר מהסתכלות פרספקטיבית רחוקה, מעוררת סקרנות ותורמת להרחבת הדעת, לא עוד הדיסציפלינה המכוונת את תודעת התרבות ובוודאי לא הדיסציפלינה המבססת את מדיניות המשטרים אפילו בתחומי חברה ותרבות.
על דרך החידוד אפשר לומר שמנהיגי העידן ש'אחרי' אינם מעוניינים ביותר בחקר ה'עידניות' של עידנם, לרבות אבחנת ההבדלים והזיקות שבינינו לבין העידנים שקדמו לו. כמות הידע על כל העידנים שהיו גדלה והולכת בזמננו בממדים שאינם נופלים מגידול הידע בכל המדעים. אבל אם ההיסטוריונים המקצועיים יודעים היום הרבה יותר מכפי שידעו עמיתיהם בעידן הקודם, הנה ההתעניינות הציבורית במידע שצברו קטנה ביחס ישר להתרבות שלו. לגבי רוב האליטות המנהיגות, ההיסטוריה, במשמעה הרחב והכולל, היא נושא שמעבר לאופק ההסתכלות. בני האליטות הללו אינם נזכרים בהיסטוריה, אינם מסתכלים בלקחיה ואינם מעצבים את תפקודם בתוך הקשריה, גם אם קנו בשנות לימודיהם מטען מסוים (לרוב שטחי ומקוטע) של ידע היסטורי. למען הדיוק: הכוונה היא להיסטוריוגרפיה במשמעה הרחב והכולל, ולא במשמעה המצומצם, הנגדר במונח 'היסטוריה בת-זמננו'. אבל דומה כי עצם הופעתה של דיסציפלינה כזאת אחרי מלחמת העולם השנייה מאיירת את דחיקת המעמד של לימודי ההיסטוריה, במובנם הקלסי, מן המרכז אל השוליים, ואפשר שהיא גם מצביעה על הסיבות לכך. עניינה של היסטוריה 'בת-הזמן' ממוקד ברצף הפנימי של ההווה, שהוא משך-זמן שמודד כל מפעל מראשיתו לסיומו, אך לא בעבר שכבר אינו נוגע בהווה במישרין. כל משך של הווה בחיים האישיים או הקיבוציים נמדד, כאומר, באמצעות פעולה הנמשכת מראשית שְמוּרה בזיכרון אקטואלי לתכליתצפויה בדימוי אקטואלי. במובן זה, כל הווה נושא ב ת ו כ ו את העבר והעתיד שביניהם הוא נמשך. זהו אפוא 'מינימום ההיסטוריה' שבלי זכירתה האקטואלית לא יתכן שום מפעל תרבותי (כלכלי, חברתי, מדיני וכו'), בשל היותו מעשה רצוני המכוון למטרות מוגדרות מראש ועל יסוד הערכת מצב קודמת. כמובן, 'מינימום ההיסטוריה' הנדרש לעושי מפעל יגדל או יפחת בהתאמה לאורך זמן הגשמתו של המפעל, להֶקפו החברתי ולחשיבותו מבחינת הכלל הלאומי או הבינלאומי. 'היסטוריה בת-זמננו' מתעניינת בהֶקפים הרחבים ביותר של מפעלים חברתיים, כלכליים ומדיניים, או של תהליכי יצירה תרבותית שחשיבותם לאומית או בינלאומית, והיא אומנם חיונית כבסיס להתמודדות מתוכננת עם בעיות חברתיות אקטואליות, לאומיות ובינלאומיות.
ההתעניינות ב'מינימום ההכרחי' של ידיעת ההיסטוריה מוסיפה להתקיים בזמננו, ואפילו גדלה והולכת. אולם התמקדות בגדרי המינימום, הכוללים, כאמור, אך ורק מידע על העבר הקרוב, המשפיע באורח ישיר על ההתרחשות האקטואלית, וההתמקדות בהשערה ובדימוי העתיד, שהוא היעד הקרוב שיסיים מבצעים אקטואליים, להבדיל מחזון של עתיד 'אוטופי' מעבר לרצף ההווים התוכפים זה לזה - התמקדויות אלה בממדי העבר והעתיד שבתוך ההווה מעידות על שקיעת העניין בהיסטוריה במובנה הקלסי, שעניינה היה בהכרת העבר בהֶקפו הכולל, ובצפיית העתיד שאליו שואפת האומה או האנושות מעבר להווה. העבר והעתיד הללו נראים היום אי-רלוונטיים לכל צורך מעשי.
למקור השלם
5ה
דיון
  • האם לפי שביד, הבנת ההיסטוריה והכרת האירועים שהתרחשו בעבר, הכרחיות להבנת המציאות? על איזו תקופה הוא מדבר?
  • שביד מציין מוקדם יותר במאמר, כי בני האליטות רצו להיות מאוזכרים בהיסטוריה. מדוע, ומה התחליף בן-זמננו לבני האליטות?
  • מי כותב את ההיסטוריה? באיזו מידה עוזרת לנו ההבנה הזאת לפענח את הסיפור שאנו קוראים?
  • תרגיל בכתיבה: כתבו ידיעה (עד עמוד) לחדשות של ימינו על המהפך במגילה. כתבו שני סופים באחד, המן מצליח במטרתו. בשני, המן נכשל, אך הסוף שונה מהסוף הידוע לנו. נסו לכתוב בצורת דיווח חדשותי ולחלופין בצורה סיפורית. מה ההבדל בין שתי הסוגות? תארו את התחושה של יצירת סיפור שהוא כולו שלכם.
6ו
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני", ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
7ז
דיון
הרמב"ם אמר על מגילת אסתר כי בימות המשיח עתידים כל ספרי הנביאים והכתובים להיבטל מלבדה.
  • מה מיוחד במגילת אסתר, שהרמב"ם מעלה אותה למעמד כה גבוה?
  • כיצד שימרו את חג הפורים באופן לאומי?
8ח
מנהגי החג: תענית וצום
9ט
עליזה לביא, תפילת נשים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 246
אסתר המלכה החליטה ללכת אל המלך ביוזמתה - ללא הזמנה. ראשית, דרשה תמיכה מבני-עמה בתפילה ובצום. היא יזמה את כינוס העם ואת הצום בן שלושת הימים, בניגוד לדעתו של מרדכי (גזרת המן נגזרה יומיים לפני חג הפסח. צום שלושה ימים משמעו היה ביטול חובת האכילה בליל הסדר). בחילופי הדברים בינה לבין מרדכי, בין הקול ההלכתי לקולה של האחריות הקיומית, כך על פי "פרקי דרבי אליעזר", טענה אסתר כנגד דודה: "ואם אין ישראל, למי הפסח?"
10י
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם וְעַל-זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם. וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר.
And he sent letters unto all the Jews, to the hundred twenty and seven provinces of the kingdom of Ahasuerus, with words of peace and truth, to confirm these days of Purim in their appointed times, according as Mordecai the Jew and Esther the queen had enjoined them, and as they had ordained for themselves and for their seed, the matters of the fastings and their cry. And the commandment of Esther confirmed these matters of Purim; and it was written in the book.
11יא
דיון
שימו לב למקומה של התענית בסיפור המגילה, ובמיוחד לתענית המוזכרת ב"אגרת אסתר". אסתר מבקשת לשמור גם על ימי התענית, בנוסף לימי השמחה על ביטול הפור וניצחון היהודים. מדוע?
את תענית אסתר מציינים יום לפני חג הפורים. מדוע נקבעה תענית אסתר רגע לפני שמחת החג? מה הטעם בכך לדעתכם?
12יב
מתיה קם, למה זכרון השכול וחגיגת העצמאות קשורים אחד בשני?, מתוך אתר תרבות.il
המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות
החל בשנת תשי"א (1951) שלוש שנים לאחר הקמת המדינה נקבע יום ד' באייר כיום הזיכרון לחללי צה"ל. בשנתיים שקדמו לכך היה המצב שונה: יום העצמאות השני של מדינת ישראל (אייר תש"ט) חל עם סיום מלחמת העצמאות, והאזכרות לחללי המלחמה נערכו במהלך יום העצמאות עצמו, וכך היה גם בשנה שלאחר מכן.* באותן שנים ראשונות לא הייתה הפרדה בין שמחת החג ובין העצב והכאב על הרוגי המלחמה, ובקרב משפחות החללים הייתה תחושה כי המדינה אינה מכבדת בצורה ראויה את זכר יקיריהם, וכי יש צורך לקבוע יום מיוחד ונפרד שבו יתייחדו כל אזרחי המדינה עם חללי המלחמה. שר הביטחון וראש הממשלה באותן שנים, דוד בן גוריון, הקים מועצה ציבורית מיוחדת להנצחת הנופלים במלחמות ובפעולות צבאיות. רוב חברי המועצה היו הורים שכולים. המועצה הציעה לקבוע יום זיכרון מיוחד, שלא יהיה מנותק מיום העצמאות ויחול יום לפניו ביום ד באייר. הצעה זו קיבלה את אישור הממשלה, והתאריך ד באייר נקבע כיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.
...
ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות התבססה על התפיסה, כי חללי מלחמות ישראל "ובמותם ציוו לנו את החיים". ביטוי ספרותי זה* מנסה להמחיש את ההערכה העצומה לכל אלה שהקריבו את חייהם למען הגנת העם והמדינה, ומביע את הקשר ההדוק והכואב בין המוות ובין החיים: חללי מלחמות ישראל הם שהעניקו לנו, במותם, את החיים את האפשרות להמשיך ולחיות במדינה. "ובמותם ציוו לנו את החיים" ולכן מדי שנה בשנה אנו מצווים לעצור ולזכור בכאב את המתים, יום לפני שאנו חוגגים את שמחת העצמאות.
ויש פרשנות נוספת לביטוי "ובמותם ציוו לנו את החיים", והיא: החללים השאירו לנו במותם מעין צוואה להמשיך הלאה, לחיות ולשמוח ולא לשקוע בזיכרונות הקשים ובכאב השכול. פירוש זה מציע להביט קדימה, להמשיך לחיות ולעשות מתוך תקווה לעתיד טוב. כי במותם ציוו לנו את החיים
© כל הזכויות שמורות להמרכז לטכנולוגיה חינוכית
www.home.cet.ac.il
13יג
דיון
השוו בין המעבר מתענית אסתר לפורים, למעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. מהם היתרונות של הפרדת התענית ויום הזיכרון מהימים השמחים? מהם החסרונות?
בראי כתיבת ההיסטוריה של המנצחים, מתי נכון לדעתכם לציין את ימי התענית והזיכרון?
14יד
מנהגי החג: שמחה
15טו
דיון
"הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט, כב) - "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית, דף כ"ט עמוד א)
  • מדוע לדעתכם ציוו עלינו חז"ל להרבות בשמחה ואף להגדיל את השמחה על פני כל חודש אדר?
  • כיצד משפיע לדעתכם ציווי זה?
16טז
וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל-עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב.
And Mordecai went forth from the presence of the king in royal apparel of blue and white, and with a great crown of gold, and with a rob of fine linen and purple; and the city of Shushan shouted and was glad. The Jews had light and gladness, and joy and honour. And in every province, and in every city, whithersoever the king’s commandment and his decree came, the Jews had gladness and joy, a feast and a good day. And many from among the peoples of the land became Jews; for the fear of the Jews was fallen upon them.
17יז
ברכה שביעית, טקס החופה היהודי
ברכה שביעית
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם, וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה.
למקור השלם
18יח
דיון
השוו בין תיאור השמחה במגילה לבין הברכה השביעית בשבע ברכות לחתן וכלה. שימו לב לכפילויות ולחזרתיות.
  • מתי באה לידי ביטוי השמחה בכתובים?
  • כיצד באה לידי ביטוי השמחה - ברגשות ובמעשים?
  • בשני הנוסחים, הכתובים מציינים פעמיים את השמחה, והיא מצוינת בצמדים: צהלה ושמחה (מגילת אסתר), אהבה ואחוה (הברכה השביעית). מדוע יש צורך בציון כפול? מה המטרה בהדגשה ובחזרה?
  • מה משותף למשתה חתונה ולמשתה פורים?
19יט
סיום
20כ
דיון
חג הפורים נחגג בתקופת המעבר שבין החורף לאביב. הוא מקביל לאירועים ופסטיבלים דומים בעולם: קרנבל המסכות בוונציה, חג הנורוז באיראן שמציין גם הוא את המעבר לאביב ואירועים נוספים.
  • באיזו מידה לדעתכם הגיעו מנהגי החג מהכתובים ובאיזו מידה הם הושפעו תרבותית מהסביבה (תחפושות, חגיגות אביב ומשלוחי מנות)?
  • בדף זה נגענו בכתיבת המגילה, בקביעת החג, בתענית אסתר, בשמחת חודש אדר ובמנהגי חג הפורים. מהם לדעתכם המרכיבים שמהם נוצרה ה'נוסחה' אשר גרמה לסיפור הפורים להיזכר ולהישמר לדורות?
22 כב
23כג
דף הנחיות למנחה:
אסתר ז-דניאל א למנחה.docx