במדבר לד-דברים ב: על הסף
1א
הדף מאת: ליאורה אילון / חל"ד מפעלים חינוכיים
2ב
דף לימוד זה הוא חלק מסדרת דפים שנכתבו עבור פרויקט 929. הפרקים האחרונים של ספר במדבר וראשיתו של ספר דברים מזמנים אותנו לחשוב על הרגעים המיוחדים של העמידה על סף שינוי. בני ישראל הגיעו אל סוף מסעם במדבר, אך עדיין לא נכנסו לארץ ישראל. משה עומד על סף סיום תפקידו כמנהיג, בטרם יעבירו ליהושע. העמידה על הסף עוברת כחוט השני בין שלושת הפרקים האחרונים של ספר במדבר, ושני הפרקים הראשונים של ספר דברים. נתבונן במשמעות רגעים אלו בכתובים, ובחיינו אנו.
3ג
ביאליק, מתוך פרויקט בן יהודה http://benyehuda.org/bialik/bia_chds27.html
עֲצִיץ פְּרָחִים
מִן הַחַלּוֹן
פֶּרַח עָצִיץ
כָּל-הַיּוֹם
הַגַּנָּה יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו
שָׁם בַּגָּן,
הוּא לְבַדּוֹ
עוֹמֵד כָּאן.
© כל הזכויות שמורות ל
benyehuda.org
4ד
דיון
דיון
  • מהיכרותכם את הביוגרפיה של ביאליק (אפשר לקרוא עליו בויקיפדיה) - מיהו ה"עציץ" בשיר?
  • אילו אפשרויות עומדות בפני אותו "עציץ"?
  • דונו ברווחים ובמחירים של הבחירה לחזבכל אחת מן האפשרויות.
  • האם סיטואציה זו מוכרת לכם מהחלטות שקיבלתם בשלב כלשהו בחייכם?
5ה
ביאליק, מתוך פרויקט בן יהודה http://benyehuda.org/bialik/bia_chds27.html
עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ
מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי, בֵּית-מִדְרָשִׁי הַיָּשָׁן!
סִפְּךָ אֲשֶׁר רָקַב שֵׁנִית עָלַי נִקְרָה,
אֶרְאֶה שֵׁנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים כֶּעָשָׁן,
אֶת-סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת-פִּיחַ הַתִּקְרָה.
מִשְׁנֶה חָרְבָּה חָרַבְתָּ מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד,
עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ וּשְׁבִילֶיךָ דָשָׁאוּ,
אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ עַל-סִפּוּנְךָ רוֹעֵד,
עַל-גַּגְּךָ הַנִּקְרָע בְּנֵי-עֹרְבִים יִקְרָאוּ;
אֶבֶן אֶבֶן תִּשָּׁמֵט וְתֻכֶּה רְסִיסִים,
עַמּוּדֶיךָ יִתְפַּלָּצוּן, כֻּלְּךָ עֹמֵד בְּנִסִּים...

לֹא אָרִיתִי יַעְרוֹת דְּבַשׁ עַל-דַּרְכִּי הַמְסוֹרָר,
מֵאָז הִפְרִידַתְנוּ הָרוּחַ הָרָעָה;
אָבַד נִצְחִי מֵיְיָ, כָּל עוֹלָמִי הִתְפּוֹרָר,
בָּאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ אַךְ הִיא בָם לֹא-בָאָה...
לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ הַשַּׁאֲנָן
מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי בַדֶּרֶךְ:
מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,
לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;
אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי
אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהָי וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי!

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;
וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,
כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ וַייָ לְעוֹלָם!
למקור השלם
6ו
דיון
דיון
  • איזה הלך רוח מלווה את השיר?
  • מהו, לדעתכם, הכיוון שאליו מתבונן גיבור השיר? האם קדימה, אחורה או גם וגם?
7ז
על סיפה של ארץ ישראל
(ב) צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. (ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן עַל-יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. (ד) וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. (ה) וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה.
’Command the children of Israel, and say unto them: When ye come into the land of Canaan, this shall be the land that shall fall unto you for an inheritance, even the land of Canaan according to the borders thereof.
8ח
דיון
דיון
  • איזו משמעות יכולה להיות לדעתכם לציון שמות המקומות המהווים את גבולות הארץ? האם בני ישראל מכירים מקומות אלו, או מבינים את הגודל והמרחב שעליו מדובר?
  • מה בין לשמוע על אותם מקומות, לבין להיות בהם כבתוך בית?
  • מה לדעתכם חש משה, כאשר הוא משרטט באוזני בני ישראל את גבולות הארץ המובטחת, שאליה לא יבוא?
9ט
ככה קרוב....
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
’Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye pass over the Jordan into the land of Canaan,
10י
דיון
דיון
  • מהי, בעיניכם, עיר מקלט? מה מאפייניה?
  • מהם הדברים העשויים או עלולים להניע אדם לעזוב את עולמו המוכר, ולהגיע לעיר מקלט?
  • כיצד, לדעתכם, מתקבל אדם חדש על ידי דרי עיר המקלט?
11יא
כמעט הגיעו אל הנחלה...
וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי-אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. (יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים.
And every daughter, that possesseth an inheritance in any tribe of the children of Israel, shall be wife unto one of the family of the tribe of her father, that the children of Israel may possess every man the inheritance of his fathers.
12יב
דיון
דיון
בנות צלפחד זכו בירושת אביהן, וכעת עליהן להינשא, כדי שהירושה תשאר במשפחתן.
  • תארו את השיחה המתקיימת בין הבנות, כאשר הן מתבשרות שעליהן להינשא לבני דודיהן.
  • תארו את הלך הרוח בשיחה ביניהן.
13יג
רגע לפני...
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. (כא) רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת. (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. (כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. (כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. כווְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. כטוָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן מֵהֶם.
And I said unto you: ‘Ye are come unto the hill-country of the Amorites, which the LORD our God giveth unto us.
14יד
דיון
דיון
  • על פי המקור שלפנינו, של מי הייתה היוזמה לשלוח את המרגלים לתור את הארץ? מה הייתה הסיבה לשליחתם?
  • השוו סיפור זה לסיפור בספר שמות פרק יג' פסוק א', וחשבו, מדוע בוחר משה לספר לבני ישראל את הסיפור בגירסתו הנוכחית?
15טו
(לא) (קלה) היא דרכנו
(א) וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם-סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי וַנָּסָב אֶת-הַר-שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. {ס} (ב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (ג) רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. (ד) וְאֶת-הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. (ה) אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר. (ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם-מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם. (ז) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת-הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר.
Then we turned, and took our journey into the wilderness by the way to the Red Sea, as the LORD spoke unto me; and we compassed mount Seir many days.
16טז
דיון
דיון
  • רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, נזכרים במסע. מהי, לדעתכם, התכלית של חזרה על סיפור המסע במדבר?
  • האם, לדעתכם, ההתבוננות במסע שהיה היא התבוננות קדימה, אל העתיד, או אחורה אל מה שהיה?
17יז
על סף פרידה
...לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.
כן תנא [=כך שנה] מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו.
כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל. [=כשרב כהנא ליוה את רב שימי בר אשי בדרכו מבבל לארץ ישראל מפי הנהר עד מקום הדקלים של בבל]. כי מטא להתם אמר ליה [=כשהגיע לשם אמר לו]: מר ודאי דאמרי אינשי [=אדוני שמע בבירור שאומרים אנשים] 'הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא' [=הדקלים הללו של בבל עומדים מאז ימי אדם הראשון ועד עכשיו]. אמר לו: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא [=הזכרת לי דבר שאמר רבי יוסי בנו של רבי חנינא]: מאי דכתיב: [=מהו שכתוב] 'בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם' (ירמיהו ב) - וכי מאחר דלא עבר היאך ישב? אלא לומר לך, כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה.
Similarly, a person should neither take leave of another from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should take leave of another from involvement in a matter of halakha. As we found in the books of the Bible dealing with the early prophets, that they would conclude their talks with words of praise and consolation. And so Mari, the grandson of Rav Huna, son of Rabbi Yirmeya bar Abba, taught in a baraita: One should only take leave of another from involvement in a matter of halakha, so that, consequently, he will remember him; whenever he recalls the one from whom he took leave, he will think well of him because of the new halakha that he taught him (Eliyahu Zuta). As in the incident related by the Gemara that Rav Kahana accompanied Rav Shimi bar Ashi from the town of Pum Nahara to the palm grove in Babylonia. When he arrived there, Rav Kahana said to Rav Shimi bar Ashi: Master, what is meant by that which people say: These palm trees of Babylonia have been in this place from the time of Adam the first man until now? Rav Shimi bar Ashi said to him: You reminded me of something that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “In a land through which no man has passed and where no person [adam] has settled” (Jeremiah 2:6)? This verse is difficult; since it is a land through which no person has passed, how could anyone have settled there permanently? The statement that “no person has settled there” is redundant. Rather, this verse comes to teach that every land through which Adam the first man passed and decreed that it would be settled was settled, and every land through which Adam passed and decreed that it would not be settled was not settled. Based on this, what people say is true, and the palm trees of Babylonia are from the time of Adam, meaning that from the time of Adam this land was decreed to be suitable for growing palm trees (Me’iri). The Gemara cited an example of how one who parts from another with Torah learns something new.
18יח
דיון
דיון
  • במה דומה פרידה בין שני אנשים לעמידה על הסף?
  • מדוע, לדעתכם, אומרת לנו מסכת ברכות, שלא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה?
  • מה איפשר הסיפור על הדקלים שנטע אותם אדם הראשון, לשני אנשים אלו?
19יט
דיון
דיון מסכם
נהוג לומר, שסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר. אלא שבין הסוף לבין ההתחלה, יש מרחב שלם של אפשרויות.
חזרו אל הטקסטים, ובדקו:
  • מה מלמדים אותנו הטקסטים השונים על המרחב הזה שבין הסוף להתחלה? מה קורה בו, מהבחינה השכלית?
  • אילו אפשרויות מזמן המרחב הזה מבחינה רגשית?
  • האם הוא הכרחי, או שמא הוא מכביד ומיותר?
  • אם מוותרים עליו, מה, לדעתכם, קורה, בין הסוף להתחלה? בין אז לעכשיו, בין שם לכאן?
21 כא
22כב
דף הנחיות למנחה:
על הסף הנחיות למנחה.docx