על אכפתיות והדדיות

חנוך לוין מציג את השאלה הגדולה: "מה איכפת לציפור?" כלומר, למי בעולם הזה איכפת בכלל ממישהו אחר, ולמה שיהיה למישהו איכפת? דף לימוד זה מביא מקורות שונים על איכפתיות ואחריות כלפי החברה שסביבנו, כלפי הארץ והעם שלנו. לימוד זה מתאים ליום העצמאות. דף זה הינו אחד מעשרים וחמישה דפי לימוד מבית 'אלול', לרגל חגיגות ה-25 להקמתו של בית המדרש.

חנוך לוין, מתוך: מה איכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000, עורך: מנחם פרי, לחן: זהר לוי
מה אכפת לציפור (העץ הוא גבוה)
הָעֵץ הוּא גָּבוֹהַּ, הָעֵץ הוּא יָרֹק,
הַיָּם הוּא מָלוּחַ, הַיָּם הוּא עָמֹק,
אִם הַיָּם הוּא עָמֹק, מָה אִכְפַּת לוֹ לָעֵץ,
מָה אִכְפַּת לוֹ לַיָּם שֶׁהָעֵץ הוּא יָרֹק.
הָעֵץ הוּא גָּבוֹהַּ, הָעֵץ הוּא יָרֹק,
יָפָה הַצִּפּוֹר, הִיא תָּעוּף לָהּ רָחוֹק,
אִם תָּעוּף הַצִּפּוֹר, מָה אִכְפַּת לוֹ לָעֵץ,
מָה אִכְפַּת לַצִּפּוֹר שֶׁהָעֵץ הוּא יָרֹק.

הַיָּם הוּא מָלוּחַ, הַיָּם הוּא עָמֹק,
יָפָה הַצִּפּוֹר, הִיא תָּעוּף לָהּ רָחוֹק,
אִם תָּעוּף הַצִּפּוֹר, מָה אִכְפַּת לוֹ לַיָּם,
מָה אִכְפַּת לַצִּפּוֹר שֶׁהַיָּם הוּא עָמֹק.

אָדָם שָׁר שִׁירִים כִּי הָעֵץ הוּא יָרֹק,
אָדָם שָׁר שִׁירִים כִּי הַיָּם הוּא עָמֹק,
אִם תָּעוּף הַצִּפּוֹר, לֹא יָשִׁיר עוֹד שִׁירִים,
מָה אִכְפַּת לַצִּפּוֹר אִם יָשִׁיר אוֹ יִשְׁתֹּק.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

רקפות בין הסלעים, מילים ולחן: אריאל הורוביץ, נכתב בזמן מבצע "עופרת יצוקה".
רקפות בין הסלעים
בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים
בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים

בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

וכשהיא לפתע צריכה...

בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

וכשהיא לפתע צריכה...
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

זלמן שז"ר, מתוך: אור אישים, עמ' 309-313
זלמן שז"ר על ברל כצנלסון- "עג עוגה קטנה"
(...) אז אמרו רעי ברל וברל, אישי העלייה השנייה ומקימיה: את העולם הגדול הזה, הכללי והיהודי גם יחד, לא נתקן עוד, כי גזר הדין נחתך, ואת מר הגורל אפשר יהיה לשנות רק אם נעוג עוגה קטנה כאן, באום-ג'וני, בבן-שמן, על גדות הכנרת, ובתוכה נתייצב, ולו גם קומץ קטן, עשרות אחדות, מאות ספורות, ללא כל ידיעה עוד כיצד יצא מכאן האור הגדול לרבים ואיך תגיע הגאולה לאומה ולעולם. לעת עתה אל נא ידובר על גאולה כלל, אין להגות שם זה לפני זמנו. בלבנו נישאנו ובקבוצה נתבצר וממנה לא נזוז, אולם נמלא אותה במיטב הציוויים של האיש העברי והאדם המשחרר: נמלא אותה עברית חיה, ונמלא אותה אהבת האומה, ונמלא אותה תרבות עברית מקורית, ונמלא אותה חקלאות עצמית, ונמלא אותה חיי צדק ועבודת כפיים כשרה, ונמלא אותה חיים קולקטיביים, ושוויון האישה ושחרור הילד, וחידוש החינוך- שמיים חדשים וארץ חדשה, ולו גם כזית של ארץ, אבל כולה מחודשת בדמות דיוקנו של העולם הבא הנכסף. ובתוך העוגה הקטנה הזאת נהיה מלוכדים באורח חיים ובחזון נפש ובברית אחים, בקרה נתקן את עצמנו, את רוחנו ואת כלכלתנו. ועל ידי תיקון זה תקום החברה החדשה, שלא תהא עוד לגזר-הגלות שליטה עליה, והיא תפרוץ גבולות העוגה ותתפשט למרחקים ותצרף מעגלות מעברים, ותקרע את גזר הדין מעל האומה כולה.
© כל הזכויות שמורות לספריה הציונית על יד הנהלת ההסדתרות הציונית, תשל"ג 1973.


מושגים

• ברל (בארי) כצנלסון - (1887-1944) ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עורך העיתון "דבר" וממקימי הסתדרות העובדים.
• זלמן שז"ר - (1889-1974) נשיאה השלישי של מדינת ישראל, סופר, היסטוריון, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות.

יהודה ראב, "התלם הראשון", ספר שערך מחדש נכדו אהוד בן עזר בשנת התשמ"ח, עמ' 63
התלם העברי הראשון בפתח תקוה/ יהודה ראב
"ביום ד' דחנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון. היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומיים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.
התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך... ה'... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר התורה בהקפות של שמחת תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן מה התפזרו הנאספים, ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."
© כל הזכויות שמורות למחבר

נתן אלתרמן, כנרת כנרת, 1961
כמו למהרג'ה/ נתן אלתרמן
אליעזר: לא, זרח -, כך אסור .
אמרתי לך כבר לא פעם התבייש.
לא כל אדם רשאי לדרוש את כל
החלאים הראשונים ,
את כל הנגעים והפגעים כולם .
אמנם אתה ראוי, איני אומר שלא .
אבל מה לעשות? כל הקודם זוכה .
ובעצם, זרח, לא הכל אבוד .
ראה - נא - כל הרוחב השמם הזה ,
כל בצותיו, כל ההרים האלה ,
הכל, מן הקצה אל הקצה, שופע
גפרית וסלע ואדי קדחת
וירקון ושדפון... אתה חושב
שלא יספיק לך?
זרח: אינך מבין אליעזר...
אינך רואה איך אתה חי, הגעת ומצאת
חצר וצריף ופרד ופרה
ותבשיל רותח על תבון- מוכן
ומקום לינה... להם, לראשונים ,
אשר הגיעו הנה עוד לפני החורף שעבר ,
להם לא נתנו כלום... אבל כיום, אליעזר -,
תאר לך: כיום חלוץ עולה להתישבות
ומקבל חשוב נא! חושה עם חלון ,
עם תבן מעולה לישון עליו ועם ספסל ,
ועוד מעט, אני אומר לך ,
תהיה לך מחצלת מיוחדת לרצפה
כמו למהרג ה' ! לא, אליעזר !
עלי להמלט מזה, לברוח אל מקום שיש בו עוד
קצת חלוציות ממש...
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

הסברים

• במחזהו 'כנרת, כנרת' שולח נתן אלתרמן מבט מבודח ואוהב בחלוץ זרח, איש העלייה השנייה, שהתלונן על כי תם עידן הגבורה של החלוצים, והוא קיבל "חושה עם חלון"- מותרות שהדעת אינה סובלת.

א.ד. גורדון, הקונגרס, 1913. מופיע בפרויקט בן יהודה
הקונגרס/ א.ד. גורדון
(חשבון נפש של ציר במקום דין וחשבון על הקונגרס) הלנסוע אל הקונגרס? הלהיות ציר? היו ימים, ולא רחוקים, שאדם מישראל, שהאמין בתחיית ישראל על אדמת ישראל, לא שאל שאלה כזאת, והיום שאל את עצמו בוודאי לא אחד, ומי ששאל בוודאי ידע לשאול. [...]
יהי הקונגרס מה שיהיה, אבל לנו אין קונגרס אחר . אין לעם ישראל מקום אחר להיאנח בו לכל עומק נשימתו, להשיב רוחו עדי רגע, עד כדי להרגיש לכל עומקם את מכאוביו הנוראים, עד כדי להתבונן רגע איפה הוא בעולם, לחשוב רגע על דבר ריפוי והצלה או אפילו רק ללחוש רגע על מכותיו האנושות... אין איפוא להתייחס אל הקונגרס כהתיחס אל אספה של חול, אפילו אם יהיה כולו חוּלין, כולו קטנות. חולין והקטנות האלה הלא הם הביטוי היותר עמוק של הטרגיות היותר נוראה שבחיינו ... היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו של פרפור האומה בין החיים והמוות, בשעה זו של ניסיונה האחרון להתעורר לתחייה, בשעה זו אין בה די כוח להיאנח אנחה, אשר תזעזע את כל הרחוק והקרוב, את כל אשר לב לו לחרוד על חייה ולחוש לעזרתה, אין בה די כוח לרצות לחיות! היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו לאומה אובדת אין לה מכל בניה הגדולים, הגדולים בכוחם והגדולים ברוחם, מי שיפיח רוח חיים במחנה, מי שישא את דגלה ברמה, מי שיוצאי מנרתיקה את הגבורה שבצערה הגדול, ותחת זה יש לה מה שהביא לידי , כך שהקונגרסים נעשו בעיני רוב בניה, בעיני בעלי הנפש שבבניה, לדבר של חול!...
ואולי גרם לכך עצם היחס האובייקטיבי אל הקונגרס מצד בעלי הנפש העמוקה שבקרבנו, עצם אובייקטיביות זו המרשה להם לשאול: 'מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?' אולי עצם היחס הזה הביא לידי כך, שאין הקונגרס מה שהוא יכול להיות, משום שחסר בו במידה מרובה מה שאין הרוב רואה בו הרבה, מה שבא ממעמקים, ממסתרים, מה שכה גדול במידה שאין רישומו ניכר? אולי צריך אדם מישראל... להתייחס אל הקונגרס כהתייחס אל עצמו, אל נגעי עצמו, אל מכאובי עצמו, אל חיי עצמו, שאין אובייקטיביות נוהגת בהם, בייחוד, בשעת הסכנה? מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת? אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו . הקונגרס הלא הוא במובן ידוע מעין חזרת שליחי ציבור על העבודה שבלחש והעבודה שבלב של הציבור.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס? אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה , הרי יש לך מה להביא . אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון , הרי יש לך מה להביא, אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה , הרי יש לך מה להביא . ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול , יש לך מה להביא . כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה . אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך , יש לך מה להביא . כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו... אבל היש צורך לפרש? ומי כמעמיקים לחיות צריכים להבין את זאת, צריכים לבקש את זאת? מי כמעמיקים לחיות צריכים להבין ולבקש, כי רוח הקונגרס והיחס אל הקונגרס ייבראו מתוך תביעותיה וגביותיה של הנפש החיה, מתוך העבודה שבלב והעבודה שבלחש, מתוך עומק החיים, מתוך דממת החיים ולא מתוך שאונם והמונם?

למקור השלם