Introduction, Prefatory Remarks הקדמה, פתיחת הרמב"ם
1 א

"הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי".

"Cause me to know the way wherein I should walk, for I lift up my soul unto Thee." (Psalm cxliii. S.)

2 ב

"אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם".

"Unto you, O men, I call, and my voice is to the sons of men." (Prov. 8:4)

3 ג

"הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי": המאמר הזה ענינו הראשון - לבאר עניני שמות באו בספרי הנבואה. מהשמות ההם - שמות משתתפים ויקחום הפתאים כפי קצת הענינים אשר יאמר עליהם השם ההוא המשתתף. ומהם - משאלים ויקחום גם כן כפי הענין הראשון אשר השאלו ממנו. ומהם - מספקים פעם יחשב בהם שהם יאמרו בהסכמה ופעם יחשב בהם שהם משתתפים. ואין הכונה במאמר הזה - להבינם כלם להמון ולא למתחילים בעיון ולא ללמד מי שלא יעין רק בחכמת התורה - רצוני לומר תלמודה - כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא - חכמת התורה על האמת.

"Bow down thine ear and hear the words of the wise, and apply thine heart unto my knowledge." (Prov. 22:17.) My primary object in this work is to explain certain words occurring in the prophetic books. Of these some are homonyms, and of their several meanings the ignorant choose the wrong ones; other terms which are employed in a figurative sense are erroneously taken by such persons in their primary signification. There are also hybrid terms, denoting things which are of the same class from one point of view and of a different class from another. It is not here intended to explain all these expressions to the unlettered or to mere tyros, a previous knowledge of Logic and Natural Philosophy being indispensable, or to those who confine their attention to the study of our holy Law, I mean the study of the canonical law alone; for the true knowledge of the Torah is the special aim of this and similar works.

4 ד

אבל כונת המאמר הזה - להעיר איש בעל דת שהרגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו והוא שלם בדתו ובמידותיו ועין בחכמות הפיסלוסופים וידע עניניהם ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו והציקוהו פשטי התורה ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינתהו זולתו מעניני השמות ההם המשתתפים או המשאלים או המספקים; ונשאר במבוכה ובהלה אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פנות התורה; או שישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו; וישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ובמבוכה גדולה:

The object of this treatise is to enlighten a religious man who has been trained to believe in the truth of our holy Law, who conscientiously fulfils his moral and religious duties, and at the same time has been successful in his philosophical studies. Human reason has attracted him to abide within its sphere; and he finds it difficult to accept as correct the teaching based on the literal interpretation of the Law, and especially that which he himself or others derived from those homonymous, metaphorical, or hybrid expressions. Hence he is lost in perplexity and anxiety. If he be guided solely by reason, and renounce his previous views which are based on those expressions, he would consider that he had rejected the fundamental principles of the Law; and even if he retains the opinions which were derived from those expressions, and if, instead of following his reason, he abandon its guidance altogether, it would still appear that his religious convictions had suffered loss and injury. For he would then be left with those errors which give rise to fear and anxiety, constant grief and great perplexity.

5 ה

ובכלל המאמר הזה - כונה שניה והיא - באור משלים סתומים מאד שבאו בספרי הנביאים ולא פרש שהם משל אבל יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטיהם ואין תוך בהם וכשיתבונן בהם היודע באמת ויקחם על פשוטיהם תתחדש לו גם כן מבוכה גדולה; וכשנבאר המשל ההוא או נעורר על היותו משל ימלט וינצל מן המבוכה ההיא. ולזה נקרא המאמר הזה מורה הנבוכים:

This work has also a second object in view. It seeks to explain certain obscure figures which occur in the Prophets, and are not distinctly characterized as being figures. Ignorant and superficial readers take them in a literal, not in a figurative sense. Even well informed persons are bewildered if they understand these passages in their literal signification, but they are entirely relieved of their perplexity when we explain the figure, or merely suggest that the terms are figurative. For this reason I have called this book Guide for the Perplexed.

6 ו

ואיני אומר כי המאמר הזה דוחה לכל ספק למי שיבינהו; אבל אמר שהוא דוחה לרב הספקות והגדולות שבהם. ולא יבקש ממני המשכיל ולא ייחל שאני - כשאזכר ענין מן הענינים - שאשלימהו או כשאתחיל לבאר ענין משל מן המשלים - שאשלים כל מה שנאמר במשל ההוא; זה אי אפשר למשכיל לעשותו בלשונו למי שמדבר עמו פנים בפנים כל שכן שיחברהו בספר שלא ישוב מטרה לכל סכל - יחשוב שהוא חכם - יורה חצי סכלותו נגדו: וכבר בארנו בחבורינו התלמודיים כללים מזה הענין והעירונו על ענינים רבים; וזכרנו בהם ש'מעשה בראשית' הוא חכמת הטבע ו'מעשה מרכבה' הוא חכמת האלוהות; ובארנו אמרם "ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" "מוסרים לו ראשי פרקים". אם כן לא תבקש ממני הנה זולת 'ראשי פרקים'. ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה אבל מפזרים ומערבים בענינים אחרים ממה שנבקש לבארו. כי כונתי - שיהיו האמתיות משקפות ממנו ואחר יעלמו עד שלא תחלק על הכונה האלוקית - אשר אין ראוי לחלק עליה - אשר שמה האמתיות המיחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם - אמר "סוד יי ליראיו":

I do not presume to think that this treatise settles every doubt in the minds of those who understand it, but I maintain that it settles the greater part of their difficulties. No intelligent man will require and expect that on introducing any subject I shall completely exhaust it; or that on commencing the exposition of a figure I shall fully explain all its parts. Such a course could not be followed by a teacher in a viva voce exposition, much less by an author in writing a book, without becoming a target for every foolish conceited person to discharge the arrows of folly at him. Some general principles bearing upon this point have been fully discussed in our works on the Talmud, and we have there called the attention of the reader to many themes of this kind. We also stated (Mishneh torah, I. 2:12, and 4:10) that the expression Ma‘ase Bereshit (Account of the Creation) signified" Natural Science," and Ma‘aseh Mercabah ("Description of the Chariot") Metaphysics, and we explained the force of the Rabbinical dictum," The Ma‘aseh Mercabah must not be fully expounded even in the presence of a single student, unless he be wise and able to reason for himself, and even then you should merely acquaint him with the heads of the different sections of the subject. (Babyl. Talm. Ḥagigah, fol. II b). You must, therefore, not expect from me more than such heads. And even these have not been methodically and systematically arranged in this work, but have been, on the contrary, scattered, and are interspersed with other topics which we shall have occasion to explain. My object in adopting this arrangement is that the truths should be at one time apparent, and at another time concealed. Thus we shall not be in opposition to the Divine Will (from which it is wrong to deviate) which has withheld from the multitude the truths required for the knowledge of God, according to the words, "The secret of the Lord is with them that fear Him" (Ps. 25:14).

7 ז

ודע - כי הענינים הטבעיים גם כן אין ראוי לגלותם בלמד קצת התחלותיהם כפי מה שהם בבאור. וכבר ידעת אמרם ז"ל "ולא במעשה בראשית בשנים"; ואלו באר שום אדם הענינים ההם כלם בספר יהיו כאלו 'דרש' לאלפים מבני אדם. ולזה הביאו הענינים ההם גם כן בספרי הנבואה במשלים ודברו בהם ה'חכמים ז"ל' בחידות ומשלים להמשך אחר דרך ספרי הקדש בעבור שהם ענינים ביניהם ובין החכמה האלוקית קרבה גדולה והם גם כן סודות מסודות החכמה האלוקית: ולא תחשב שה'סודות' העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו. לא כן אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום; ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשך קרוב למה שהיינו תחלה ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם - והוא בליל חזק החשך: והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאלו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום; וזאת היא מדרגת גדל הנביאים אשר נאמר לו "ואתה פה עמד עמדי" ונאמר בו "כי קרן עור פניו וכו'". ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב - והיא מדרגת רב הנביאים. ומהם מי שיברק לו פעם אחת בלילו כלו - והיא מדרגת מי שנאמר בהם "ויתנבאו ולא יספו". ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים: ויש מי שלא יגיע למדרגה שיאור חשכו בברק אבל בגשם טהור זך או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה. ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזרח עלינו גם כן אינו תדיר אבל יציץ ויעלם כאלו הוא 'להט החרב המתהפכת'.

Know that also in Natural Science there are topics which are not to be fully explained. Our Sages laid down the rule, "The Ma‘aseh Bereshith must not be expounded in the presence of two." If an author were to explain these principles in writing, it would be equal to expounding them unto thousands of men. For this reason the prophets treat these subjects in figures, and our Sages, imitating the method of Scripture, speak of them in metaphors and allegories; because there is a close affinity between these subjects and metaphysics, and indeed they form part of its mysteries. Do not imagine that these most difficult problems can be thoroughly understood by any one of us. This is not the case. At times the truth shines so brilliantly that we perceive it as clear as day. Our nature and habit then draw a veil over our perception, and we return to a darkness almost as dense as before. We are like those who, though beholding frequent flashes of lightning, still find themselves in the thickest darkness of the night. On some the lightning flashes in rapid succession, and they seem to be in continuous light, and their night is as clear as the day. This was the degree of prophetic excellence attained by (Moses) the greatest of prophets, to whom God said, "But as for thee, stand thou here by Me" (Deut. 5:31), and of whom it is written "the skin of his face shone," etc. (Exod. 34:29). [Some perceive the prophetic flash at long intervals; this is the degree of most prophets.] By others only once during the whole night is a flash of lightning perceived. This is the case with those of whom we are informed, "They prophesied, and did not prophesy again" (Num. 11:25). There are some to whom the flashes of lightning appear with varying intervals; others are in the condition of men, whose darkness is illumined not by lightning, but by some kind of crystal or similar stone, or other substances that possess the property of shining during the night; and to them even this small amount of light is not continuous, but now it shines and now it vanishes, as if it were "the flame of the rotating sword."

8 ח

וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד אבל הם בלילה יגששו - והם אשר נאמר בהם "לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו" - ונעלם מהם האמת כלו עם חזק הראותו כמו שאמר בהם "ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים" והם המון העם - אין מבוא לזכרם הנה בזה המאמר: ודע - כי כשירצה אחד מן השלמים כפי מדרגת שלמותו לזכר דבר ממה שהבין מאלו ה'סודות' אם בפיו או בקולמוסו לא יוכל לבאר אפלו מעט השעור אשר השיגהו באור שלם כסדר כמו שיעשה בשאר החכמות שלמודם מפרסם. אבל ישיגהו בלמדו זולתו מה שמצאהו בלמודו לעצמו - רצוני לומר מהיות הענין מתראה מציץ ואחר יתעלם; כאלו טבע הענין הזה - הרב ממנו והמעט כן הוא: ובעבור זה כשכון כל חכם גדול אלוקי רבוני בעל אמת ללמד דבר מזה הענין לא דבר בו כי אם במשלים וחידות. והרבו המשלים ושמום מתחלפים במין ואף בסוג. ושמו ברבם הענין המכון להבינו - בראש המשל או באמצעיתו או בסופו כשלא ימצא משל שוה לענין המכון מראשו ועד סופו. והושם הענין אשר יכון ללמדו למי ילמדהו - ואם הוא ענין אחד בעצמו - מפזר במשלים מרחקים. ויותר עמק מזה - היות המשל האחד בעצמו משל לענינים רבים ישוה ראש המשל ענין אחד וישוה אחריתו ענין אחד. ופעם יהיה כלו משל לשני ענינים קרובים במין החכמה ההיא. עד שמי שירצה ללמד בלי המשל וחידות יבא בדבריו מן העמק וההעברה מה שיעמד במקום ההמשל והדבור בחידות. כאלו החכמים והיודעים נמשכים אחר הענין הזה ברצון האלוקי כמו שימשכום עניניהם הטבעיים: הלא תראה - כי האלוה ית' כשרצה להשלימנו ולתקן עניני המונינו בתורותיו המעשיות - אשר לא יתכן זה אלא אחר דעות שכליות תחלתם - השגתו ית' כפי יכלתנו - אשר לא יתכן זה אלא בחכמת האלוהות - ולא תגיע החכמה האלוקית ההיא אלא אחר חכמת הטבע כי חכמת הטבע מצרנית לחכמת האלוהות וקודמת לה בזמן הלמוד כמו שהתבאר למי שעין בזה - ולזה שם פתיחת ספרו ית' ב'מעשה בראשית' אשר הוא חכמת הטבע כמו שבארנו; ולעצם הענין ויקרתו והיות יכלתנו קצרה מהשיג עצם הענינים כפי מה שהם הגיד לנו הענינים העמקים ההם אשר הביא הכרח החכמה האלוקית להגידם לנו במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו 'ז"ל' "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לפיכך סתם לך הכתוב "בראשית ברא אלקים וגו'" - וכבר העירוך על היות אלו הענינים הנזכרים 'סתומות'. וכבר ידעת מאמר שלמה "רחוק מה שהיה ועמק עמק מי ימצאנו?" ושם הדברים בכל זה בשמות המשתתפים בעבור שיבינם ההמון על ענין כשעור הבנתם וחלשת ציורם ויקחם השלם שכבר ידע על ענין אחר: וכבר יעדנו בפרוש המשנה שאנחנו נבאר ענינים זרים בספר הנבואה ובספר ההשואה - והוא ספר יעדנו שנבאר בו ספקות ה'דרשות' כלם אשר הנראה מהם מרחק מאד מן האמת יוצא מדרך המשכל והם כלם משלים. וכאשר החלתי זה שנים רבים בספרים ההם וחברתי בהם מעט לא ישר בעינינו מה שנכנסנו בבאורו על הדרך ההיא; מפני שראינו שאם נעמד על ההמשל וההעלם למה שצריך העלמתו לא נהיה יוצאים מן הדרך הראשון ונהיה מחליפים איש באיש ממין אחד; ואם נבאר מה שצריך לבאר יהיה זה בלתי נאות בהמון העם - ואנחנו אמנם השתדלנו לבאר עניני ה'דרשות' וגלויי הנבואה להמון. וראינו עוד - ש'הדרשות' ההם אם יעין בהם סכל מהמון הרבנים לא יקשה עליו מהם מאומה; כי לא ירחיק הסכל הנמהר הערם מן ידיעת טבע המציאות הנמנעות. ואם יעין בהם שלם חשוב לא ימלט מאחד משני דברים אם שיקחם כמשמעם ויחשב רע באומר ויחשבהו לסכל - ואין בזה סתירה ליסודי האמונה; או שישים להם תוך וכבר נצל ויחשב טוב על האומר - יתבאר לו התוך שבמאמר ההוא או לא יתבאר. ואמנם ענין הנבואה ובאור מעלותיה ופרוש משלי ספריה יתבאר בזה המאמר בדרך אחר מן הבאור. ומפני אלה הענינים הנחתי מחבר שני הספרים ההם כפי מה שהיו; והספיק לי מזכרון יסודות האמונה וכללי האמתות בקצור ורמזים קרובים לבאור מה שהזכרתיו בחבור הגדול 'משנה תורה': אבל המאמר הזה - דברי בו עם מי שנתפלסף כמו שזכרתי וידע חכמות אמתיות והוא מאמין לדברים התוריים נבוך בעניניהם אשר ערבבוהו בהם השמות המספקים והמשלים. והנה נביא פרקים בזה המאמר שלא יהיה בהם זכרון שם משתתף אבל יהיה הפרק הצעה לזולתו; או יהיה הפרק ההוא מעורר על ענין מעניני שם משתתף איני רוצה לגלות זכרון השם ההוא במקום ההוא; או יהיה הפרק ההוא מפרש משל מהמשלים או מעורר על ענין אחד שהוא משל; או יהיה הפרק כולל ענינים זרים שמאמינים בהם הפך האמת מפני שתוף השמות או מפני שאת המשל במקום הנמשל או שאת הנמשל במקום המשל:

The degrees in the perfection of men vary according to these distinctions. Concerning those who never beheld the light even for one day, but walk in continual darkness, it is written, "They know not, neither will they understand; they walk on in darkness" (Ps. 82:5). Truth, in spite of all its powerful manifestations, is completely withheld from them, and the following words of Scripture may be applied to them, "And now men see not the light which is bright in the skies" (Job 37:21). They are the multitude of ordinary men: there is no need to notice them in this treatise. You must know that if a person, who has attained a certain degree of perfection, wishes to impart to others, either orally or in writing, any portion of the knowledge which he has acquired of these subjects, he is utterly unable to be as systematic and explicit as he could be in a science of which the method is well known. The same difficulties which he encountered when investigating the subject for himself will attend him when endeavouring to instruct others: viz., at one time the explanation will appear lucid, at another time, obscure: this property of the subject appears to remain the same both to the advanced scholar and to the beginner. For this reason, great theological scholars gave instruction in all such matters only by means of metaphors and allegories. They frequently employed them in forms varying more or less essentially. In most cases they placed the lesson to be illustrated at the beginning, or in the middle, or at the end of the simile. When they could find no simile which from beginning to end corresponded to the idea which was to be illustrated, they divided the subject of the lesson, although in itself one whole, into different parts, and expressed each by a separate figure. Still more obscure are those instances in which one simile is employed to illustrate many subjects, the beginning of the simile representing one thing, the end another. Sometimes the whole metaphor may refer to two cognate subjects in the same branch of knowledge. If we were to teach in these disciplines, without the use of parables and figures, we should be compelled to resort to expressions both profound and transcendental, and by no means more intelligible than metaphors and similes: as though the wise and learned were drawn into this course by the Divine Will, in the same way as they are compelled to follow the laws of nature in matters relating to the body. You are no doubt aware that the Almighty, desiring to lead us to perfection and to improve our state of society, has revealed to us laws which are to regulate our actions. These laws, however, presuppose an advanced state of intellectual culture. We must first form a conception of the Existence of the Creator according to our capabilities; that is, we must have a knowledge of Metaphysics. But this discipline can only be approached after the study of Physics: for the science of Physics borders on Metaphysics, and must even precede it in the course of our studies, as is clear to all who are familiar with these questions. Therefore the Almighty commenced Holy Writ with the description of the Creation, that is, with Physical Science; the subject being on the one hand most weighty and important, and on the other hand our means of fully comprehending those great problems being limited. He described those profound truths, which His Divine Wisdom found it necessary to communicate to us, in allegorical, figurative, and metaphorical language. Our Sages have said (Yemen Midrash on Gen. 1:1), "It is impossible to give a full account of the Creation to man. Therefore Scripture simply tells us, In the beginning God created the heavens and the earth" (Gen. 1:1). Thus they have suggested that this subject is a deep mystery, and in the words of Solomon, "Far off and exceedingly deep, who can find it out?" (Eccles. 7:24). It has been treated in metaphors in order that the uneducated may comprehend it according to the measure of their faculties and the feebleness of their apprehension, while educated persons may take it in a different sense. In our commentary on the Mishnah we stated our intention to explain difficult problems in the Book on Prophecy and in the Book of Harmony. In the latter we intended to examine all the passages in the Midrash which, if taken literally, appear to be inconsistent with truth and common sense, and must therefore be taken figuratively. Many years have elapsed since I first commenced those works. I had proceeded but a short way when I became dissatisfied with my original plan. For I observed that by expounding these passages by means of allegorical and mystical terms, we do not explain anything, but merely substitute one thing for another of the same nature, whilst in explaining them fully our efforts would displease most people; and my sole object in planning to write those books was to make the contents of Midrashim and the exoteric lessons of the prophecies intelligible to everybody. We have further noticed that when an ill-informed Theologian reads these Midrashim, he will find no difficulty; for possessing no knowledge of the properties of things, he will not reject statements which involve impossibilities. When, however, a person who is both religious and well educated reads them, he cannot escape the following dilemma: either he takes them literally, and questions the abilities of the author and the soundness of his mind-doing thereby nothing which is opposed to the principles of our faith,--or he will acquiesce in assuming that the passages in question have some secret meaning, and he will continue to hold the author in high estimation whether he understood the allegory or not. As regards prophecy in its various degrees and the different metaphors used in the prophetic books, we shall give in the present work an explanation, according to a different method. Guided by these considerations I have refrained from writing those two books as I had previously intended. In my larger work, the Mishnah Torah, I have contented myself with briefly stating the principles of our faith and its fundamental truths, together with such hints as approach a clear exposition. In this work, however, I address those who have studied philosophy and have acquired sound knowledge, and who while firm in religious matters are perplexed and bewildered on account of the ambiguous and figurative expressions employed in the holy writings. Some chapters may be found in this work which contain no reference whatever to homonyms. Such chapters will serve as an introduction to others: they will contain some reference to the signification of a homonym which I do not wish to mention in that place, or explain some figure: point out that a certain expression is a figure: treat of difficult passages generally misunderstood in consequence of the homonymy they include, or because the simile they contain is taken in place of that which it represents, and vice versâ.

9 ט

ואחר שזכרתי המשלים אקדים הקדמה והיא זאת דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ע"ה וידיעת אמתתו הוא - הבנת המשלים ועניניהם ופרוש מלותיהם. כבר ידעת אמרו ית' "וביד הנביאים אדמה"; וידעת אמרו "חוד חידה ומשל משל"; וידעת כי מרב עשות הנביאים המשלים אמר הנביא "המה אמרים לי הלא ממשל משלים הוא". וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם" ואמרו ב'מדרש' "למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן - מה עשה פקח אחד? ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה ודלה ושתה; כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על בריה של תורה"; - זהו דברם. ואיני רואה שאחד משלמי הדעות יחשב כי 'דברי תורה' הרמוז אליהם הנה אשר הערים בהבנתם בהבין עניני המשלים הם - משפטי עשית 'סכה' ו'לולב' ו'דין ארבעה שומרים' וכל הדומה להם; אבל הכונה היא - הבנת העמקות והסתומות בלא ספק. ושם נאמר "רבנן אמרי זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית; כך המשל הזה אינו כלום ועל ידי המשל הזה אתה רואה את דברי התורה" - זהו דברם גם כן. והתבונן באורם 'ז"ל' כי תוכות 'דברי תורה' הם המרגליות ופשוטו של כל משל 'אינו כלום' ודמותם הסתר הענין הנמשל בפשוטו של משל במי שנפלה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל בלום ויש בו כלים רבים; והנה המרגלית בבית אפל אלא שהוא לא יראנה ולא ידע בה וכאלו יצאה מרשותו כי נמנעה ממנו תועלתה עד שידליק הנר כמו שזכר - אשר דומה לו הבנת ענין המשל: אמר החכם "תפוחי זהב במשכיות כסף - דבר דבר על אפניו".

Having spoken of similes, I proceed to make the following remark:--The key to the understanding and to the full comprehension of all that the Prophets have said is found in the knowledge of the figures, their general ideas, and the meaning of each word they contain. You know the verse: "I have also spoken in similes by the Prophets" (Hosea 12:10); and also the verse, "Put forth a riddle and speak a parable" (Ezek. 17:2). And because the Prophets continually employ figures, Ezekiel said, "Does He not speak parables?" (xxi. 5). Again, Solomon begins his book of Proverbs with the words, "To understand a proverb and figurative speech, the words of the wise and their dark sayings" (Prov. 1:6); and we read in Midrash, Shir ha-shirim Rabba, 1:1); "To what were the words of the Law to be compared before the time of Solomon? To a well the waters of which are at a great depth, and though cool and fresh, yet no man could drink of them. A clever man joined cord with cord, and rope with rope, and drew up and drank. So Solomon went from figure to figure, and from subject to subject, till he obtained the true sense of the Law." So far go the words of our Sages. I do not believe that any intelligent man thinks that "the words of the Law" mentioned here as requiring the application of figures in order to be understood, can refer to the rules for building tabernacles, for preparing the lulab, or for the four kinds of trustees. What is really meant is the apprehension of profound and difficult subjects, concerning which our Sages said, "If a man loses in his house a sela, or a pearl, he can find it by lighting a taper worth only one issar. Thus the parables in themselves are of no great value, but through them the words of the holy Law are rendered intelligible." These likewise are the words of our Sages; consider well their statement, that the deeper sense of the words of the holy Law are pearls, and the literal acceptation of a figure is of no value in itself. They compare the hidden meaning included in the literal sense of the simile to a pearl lost in a dark room, which is full of furniture. It is certain that the pearl is in the room, but the man can neither see it nor know where it lies. It is just as if the pearl were no longer in his possession, for, as has been stated, it affords him no benefit whatever until he kindles a light. The same is the case with the comprehension of that which the simile represents. The wise king said, "A word fitly spoken is like apples of gold in vessels of silver" (Prov. 25:11). Hear the explanation of what he said:--The word maskiyoth, the Hebrew equivalent for "vessels," denotes "filigree network"--i.e., things in which there are very small apertures, such as are frequently wrought by silversmiths. They are called in Hebrew maskiyyoth (lit. "transpicuous," from the verb sakah, "he saw," a root which occurs also in the Targum of Onkelos, Gen. 26:8), because the eye penetrates through them. Thus Solomon meant to say, "just as apples of gold in silver filigree with small apertures, so is a word fitly spoken."

10 י

ושמע באור זה הענין אשר זכרו. כי 'משכיות' הם הגופות המפתחים בפתוחים משבכים - רצוני לומר אשר בהם מקומות פתוחים דקי העינים מאד כמעשי הצורפים - ונקראו כן מפני שיעבור בהם הראות תרגום "וישקף" - 'ואתסכי'. ואמר כי משל תפוח זהב בשבכת כסף דקת הנקבים מאד הוא - הדבר הדבור על שני אפניו. וראה מה נפלא זה המאמר בתאר המשל המתקן וזה - שהוא אומר שהדבר שהוא בעל שני פנים - רצונו לומר שיש לו נגלה ונסתר - צריך שיהיה נגלהו טוב ככסף וצריך שיהיו תוכו טוב מנגלהו עד שיהיה תוכו בערך אל נגלהו כזהב אצל הכסף; וצריך שיהיה בגלויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו - כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאד וכשיראה מרחוק או מבלתי התבוננות יחשב הרואה בו שהוא תפוח של כסף וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב. וכן הם משלי הנביאים ע"ה נגליהם - חכמה מועילה בדברים רבים מכללם - תקון עניני הקבוצים האנושיים כמו שיראה מגלויי 'משלי' ומה שידמה להם מן הדברים; ותוכם - חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה:

See how beautifully the conditions of a good simile are described in this figure! It shows that in every word which has a double sense, a literal one and a figurative one, the plain meaning must be as valuable as silver, and the hidden meaning still more precious: so that the figurative meaning bears the same relation to the literal one as gold to silver. It is further necessary that the plain sense of the phrase shall give to those who consider it some notion of that which the figure represents. just as a golden apple overlaid with a network of silver, when seen at a distance, or looked at superficially, is mistaken for a silver apple, but when a keen-sighted person looks at the object well, he will find what is within, and see that the apple is gold. The same is the case with the figures employed by prophets. Taken literally, such expressions contain wisdom useful for many purposes, among others, for the amelioration of the condition of society; e.g., the Proverbs (of Solomon), and similar sayings in their literal sense. Their hidden meaning, however, is profound wisdom, conducive to the recognition of real truth.

11 יא

ודע - כי משלי הנבואה יש בהם שני דרכים. מהם - משלים שכל מלה שבמשל ההוא יש בה ענין; ומהם - מה שיהיה כל המשל מגיד על כל הענין ההוא ויבאו במשל ההוא הנמשל דברים רבים מאד אין כל מלה מהם מוספת ענין בענין ההוא הנמשל אבל הם ליפות המשל וסדר הדברים בו או להפליג בהסתיר הענין הנמשל וימשכו הדברים כפי כל מה שראוי בגלויו של המשל ההוא. והבן זה מאד:

Know that the figures employed by prophets are of two kinds: first, where every word which occurs in the simile represents a certain idea; and secondly, where the simile, as a whole, represents a general idea, but has a great many points which have no reference whatever to that idea: they are simply required to give to the simile its proper form and order, or better to conceal the idea: the simile is therefore continued as far as necessary, according to its literal sense. Consider this well.

12 יב

אמנם דמיון המין הראשון ממשלי הנבואה - אמרו "והנה סלם מצב ארצה וגו'"; כי אמרו 'סלם' יורה על ענין אחד ואמרו 'מצב ארצה' יורה על ענין שני ואמרו 'וראשו מגיע השמימה' יורה על ענין שלישי ואמרו 'והנה מלאכי אלקים' יורה על ענין רביני ואמרו 'עלים' יורה על ענין חמישי ואמרו 'וירדים' יורה על ענין ששי ואמרו 'והנה יי נצב עליו' יורה על ענין שביעי - הנה כל מלה שבאה בזה המשל היא לענין מוסיף בכלל הנמשל.

An example of the first class of prophetic figures is to be found in Genesis:--"And, behold, a ladder set up on the earth, and the top of it reached to heaven; and, behold, the angels of God ascending and descending on it" (Gen. 28:12). The word "ladder" refers to one idea: "set up on the earth" to another: "and the top of it reached to heaven" to a third: "angels of God" to a fourth: "ascending" to a fifth; "descending" to a sixth; "the Lord stood above it" (ver. 13) to a seventh. Every word in this figure introduces a fresh element into the idea represented by the figure.

13 יג

ואמנם דמיון המין השני ממשלי הנבואה - אמרו "כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה; והנה אשה לקראתו שית זונה ונצרת לב המיה היא וסררת וגו' פעם בחוץ פעם ברחבת וגו' והחזיקה בו וגו' זבחי שלמים עלי וגו' על כן יצאתי לקראתך וגו' מרבדים רבדתי וגו' נפתי משכבי וגו' לכה נרוה דדים וגו' כי אין האיש בביתו וגו' צרור הכסף וגו' - הטתו ברב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו".

An example of the second class of prophetic figures is found in Proverbs (vii. 6-26):--"For at the window of my house I looked through my casement, and beheld among the simple ones; I discerned among the youths a young man void of understanding, passing through the street near her corner: and he went the way to her house, in the twilight, in the evening, in the black and dark night: and, behold, there met him a woman with the attire of a harlot, and subtil of heart. (She is loud and stubborn; her feet abide not in her house: now the is without, now in the streets, and lieth in wait in every corner.) So she caught him, and kissed him, and with an impudent face said unto him, I have peace offerings with me; this day have I paid my vows. Therefore came I forth to meet thee, diligently to seek thy face, and I have found thee. I have decked my bed with coverings of tapestry, with striped cloths of the yam of Egypt. I have perfumed my bed with myrrh, aloes, and cinnamon. Come, let us take our fill of love until the morning: let us solace ourselves with loves. For the goodman is not at home, he is gone a long journey: he hath taken a bag of money with him, and will come home at the day appointed. With her much fair speech she caused him to yield, with the flattering of her lips she forced him. He goeth after her straightway, as an ox goeth to the slaughter, or as fetters to the correction of a fool: till a dart strike through his liver: as a bird hasteth to the snare, and knoweth not that it is for his life. Hearken unto me now therefore, O ye children, and attend to the words of my mouth. Let not thine heart decline to her ways, go not astray in her paths. For she hath cast down many wounded: yea, many strong men have been slain by her."

14 יד

והעולה בידינו מזה הכלל הוא - האזהרה מהמשך אחר התאוות הגופניות והנאותיהם; ודמה החמר - אשר הוא סבת אלו התאוות הגשמיות כלם - ב'אשה זונה' והיא 'אשת איש' גם כן - ועל זה המשל בנה ספרו כלו. והנה נבאר בפרקים מזה המאמר חכמתו בדמותו החמר ב'אשת איש זונה' ונבאר איך חתם ספרו זה בשבח האשה כשלא תזנה אבל מספקת לה בתקון ביתה וענין בעלה. וכל אלה המונעים אשר ימנעו את האדם משלמותו האחרון וכל חסרון שיגיע לאדם וכל מרי אמנם ישיגהו מצד החומר שלו לבד כמו שאבאר בזה המאמר. וזה הכלל הוא המובן מכל זה המשל - רצוני לומר שלא יהיה האדם נמשך אחר בהמיותו לבד - רצוני לומר החמר שלו; כי חמר האדם הקרוב הוא חמר שאר בעלי חיים הקרוב. ואחר שבארתי לך זה וגליתי לך סוד זה המשל לא תקוה למצא כל עניני המשל בנמשל בשתאמר מה תחת אמרו 'זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי'? ואיזה ענין יורה 'מרבדים רבדתי ערשי'? ואיזה ענין הוסיף בזה הכלל אמרו 'כי אין האיש בביתו'? וכן שאר מה שבא בזאת ה'פרשה' - כי זה כלו המשך הדברים כפי פשוטו של המשל; כי אלו הענינים אשר זכר הם מין ענין הזונים וכן אלו הדברים וכיוצא בהם הם מין דברי הזונים קצתם לקצתם: והבן זה ממני מאד כי הוא שרש גדול ועצום במה שארצה לבארו. וכשתמצא בפרק מפרקי זה המאמר שבארתי ענין משל מן המשלים והעירתיך על הכלל הנמשל מה הוא לא תבקש כל חלקי הענינים אשר באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות בדבר הנמשל. כי זה יוציאך לאחד משני ענינים או שיטך מן הענין המכון במשל או יטריחך לפרש ענינים אין פרוש להם ולא הושמו בו לפרשם. ותגיע מזאת ההטרחה לכמו זאת ההזיה העצומה אשר יהזו בה ויחברו בה רב כתות העולם בזמננו זה להיות כל אחת מהם רוצה שתמצא ענינים למאמרים לא כון בהם אומרם דבר ממה שירצוהו. אבל תהיה לעולם כונתך ברב המשלים - ידיעת הכלל שידיעתו היא המכונת ויספיק לך בקצת הדברים שתבין מדברי כי הענין הפלוני משל - ואם לא אבאר דבר יותר; ויהי אמרי שהוא משל - כמו שהסיר הדבר המבדיל בין הראות והנראה:

The general principle expounded in all these verses is to abstain from excessive indulgence in bodily pleasures. The author compares the body, which is the source of all sensual pleasures, to a married woman who at the same time is a harlot. And this figure he has taken as the basis of his entire book. We shall hereafter show the wisdom of Solomon in comparing sensual pleasures to an adulterous harlot. We shall explain how aptly he concludes that work with the praises of a faithful wife who devotes herself to the welfare of her husband and of her household. All obstacles which prevent man from attaining his highest aim in life, all the deficiencies in the character of man, all his evil propensities, are to be traced to the body alone. This will be explained later on. The predominant idea running throughout the figure is, that man shall not be entirely guided by his animal, or material nature; for the material substance of man is identical with that of the brute creation. An adequate explanation of the figure having been given, and its meaning having been shown, do not imagine that you will find in its application a corresponding element for each part of the figure; you must not ask what is meant by "I have peace offerings with me" (ver. 14); by "I have decked my bed with coverings of tapestry" (ver. 16); or what is added to the force of the figure by the observation "for the goodman is not at home" (ver. 19), and so on to the end of the chapter. For all this is merely to complete the illustration of the metaphor in its literal meaning. The circumstances described here are such as are common to adulterers. Such conversations take place between all adulterous persons. You must well understand what I have said, for it is a principle of the utmost importance with respect to those things which I intend to expound. If you observe in one of the chapters that I explained the meaning of a certain figure, and pointed out to you its general scope, do not trouble yourself further in order to find an interpretation of each separate portion, for that would lead you to one of the two following erroneous courses: either you will miss the sense included in the metaphor, or you will be induced to explain certain things which require no explanation, and which are not introduced for that purpose. Through this unnecessary trouble you may fall into the great error which besets most modern sects in their foolish writings and discussions: they all endeavour to find some hidden meaning in expressions which were never uttered by the author in that sense. Your object should be to discover inmost of the figures the general idea which the author wishes to express. In some instances it will be sufficient if you understand from my remarks that a certain expression contains a figure, although I may offer no further comment. For when you know that it is not to be taken literally, you will understand at once to what subject it refers. My statement that it is a figurative expression will, as it were, remove the screen from between the object and the observer.