על צימוקים ודחיית סיפוקים

יפי-מראהּ של הגפן וריבוי צורותיה ופִּרְיה (פרי בשל, צימוקים ויין) הסעירו את דמיונם של כותבים, ציירים ומשוררים לאורך הדורות. בתרבות היהודית היא סימלה את עם ישראל, את השלווה, הפוריות, היופי, ההוללות, ועוד; בתרבויות רבות היא נקשרה למימוש התשוקה ולאיבוד השליטה. הלימוד שלפנינו עוסק בשאלה החינוכית, האם יש לחנך לדחיית סיפוקים ולאיפוק, או לתת דרור לתשוקה ולמאוויים.

עדית המילטון, מיתולוגיה, גבעתיים 1982, עמ' 41. (ההדגשות אינן במקור)
אל היין
מכל הנשים שאהב זיאוס היתה סמלֵי האומללה ביותר, וכמו תמיד גרמה לכך קנאתה של הֶרה. זיאוס אהב אותה אהבה עזה והבטיח, כי ימלא את כל משאלות ליבה. הוא נשבע לה בנהר סְטִיכְּס ושבועה זו אפילו הוא עצמו לא יכול להפר. סמלֵי אמרה לו שמשתוקקת היא לראותו בכל הדרו... משאלה זו הֶרה הכניסה בליבה. ידוע ידע זיאוס, כי לא יראנו האדם בכך וחי. אך לא היה בידו למנוע זאת כיוון שנשבע בנהר סְטִיכְּס. הוא הופיע לפני סמלֵי בכל הדרו הנורא ולמראה הוד האור הבוער נפלה מתה. אולם עלה בידי זיאוס לחטוף ממנה את התינוק שהיא עמדה ללדת והסתירו מפני הֶרה עד שהגיעה שעת לידתו... ומסרו לטיפול לידי הנימפות...
כך נולד אל היין מאש וטוּפח על-ידי גשם סמל לחום הלוהט המבשיל את הענבים ולמים המחיים את הצמח. כשגדל דיוניסוס ובגר נדד לארצות רחוקות. בכל מקום לימד את בני-האדם תרבות גידול הגפן וגם את מסתרי פולחנו. בכל מקום קיבלוהו כאֵל, עד אשר התקרב לארץ מולדתו.

נוסח עברי למשל 'השועל והכרם' בקוהלת רבה, על פי ספר 'כד הקמח', אבל [א]
אל הכרם
משלו רז"ל, למה הדבר דומה? לכרם שהיא גדורה סביב. ונכנס שם שועל אחד דרך חור שהיה בכותל, והיה השועל רעב ביותר, אכל מן הענבים עד שחזר שמן ולא היה מחזיק את עורו.
בא לצאת מן החור אשר בא בו, ולא יכול. מה עשה? הרעיב עצמו עד שחזר כחוש ויצא משם.
כן יקרה לאדם בענין תענוגי העולם הזה.

דיון
על פי המחקרים שצוטטו בהרצאה, נמצאה התאמה בין היכולת להתאפק ולדחות סיפוקים בגיל הילדות, לבין הצלחה בהמשך החיים.

• מדוע לדעתכם, יכולת השליטה ודחיית הסיפוקים יכולה לנבא הצלחה?
• אילו הייתם יכולים להכין את הילד שבכם לקראת ה'מרשמלו טסט' כיצד הייתם מתכוננים לבחינה?
• האם חשוב בעיניכם להיות מסוגלים לדחות סיפוקים? הסבירו.

יאנוש קורצ'אק, כיצד לאהוב ילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: בני ברק 1963, עמ' 65
להוציא את הצימוקים מהעוגה
הנחה.
יחטא-נא הילד.
... בכל תהייה, - אל נצביע מיד על הדרך הנכונה. בכל מידרון להחיש עזרה. נזכור נא, שברגע היאבקות חזקה יקרה לפעמים, שלא נמצא את הדרך. יחטא נא הילד. כי אם לא יתעה בילדותו, אלא יהיה תמיד שמור ומוגן, לא ילמד להיאבק עם הפיתוי, יגדל לשלילה מוסרית, לחוסר אמצעי התנגדות. לא, רק הפעילות בכיבוש היצר, מוליכה לדרך הישרה..
זכור:
...
אם אף פעם לא ניסה את כשרונו, בתורת ילד, להוציא את הצימוקים מן העוגה, לאכלם בסתר לא יהיה ישר, לכשיתבגר.

מתוך: 'מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל' לר' שמואל הנגיד
כל איש ואיש יעש אשר זמם
בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ
אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים
כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!

דיון
על אף ההבדלים בין התפיסה החינוכית של קורצ'אק לבין זו העולה מ'מחקר המרשמלו', דומה ששתיהן מסכימות כי השליטה בתשוקה היא הדרך הנכונה לאדם הבוגר.

• האם אתם מצטרפים להנחה זו? ושמא דווקא היכולת לטעום מן החיים בסקרנות, גם ללא רשות, חיונית להצלחה בעולמנו?
• נסו לחשוב על תרבויות שונות, או על הקשרים חברתיים שונים ובדקו עד כמה תשובתכם לשאלה הקודמת תלויית הקשר.
• היכן הייתם ממקמים את עצמכם על הציר שבין מימוש התשוקות לדחיית סיפוקים? האם הייתם רוצים לשנות את מיקומכם?

אריאל הירשפלד, מתוך: דברים על דיוקם, עיתון הארץ, (16.10.2007)
דברים על דיוקם
...יש להעמיד דברים על דיוקם: השלמות באוכל אינה רק במתכון ובטיבם הנדיר של החומרים, ולפעמים היא נמצאת בכיוון ההפוך להם. היא קשורה דווקא בדברים שאינם נדירים ובעשייה שאינה מקצועית כלל, והיא אינה נחלתם הבלעדית של רבי-אמנים, ובזה שונה חוויית האוכל מן המוסיקה והציור...
אשכול ענבים. אם יש מוסקט - ברכו את הבורא ואת חייכם עד כאן. שוטפים בברז והולכים אל מעקה המרפסת או אל אדן החלון, עם האשכול הנוטף מים, נשענים ומביטים החוצה ואוכלים ענבים. אם בת השכנים הקטנה בחצר - יכול להיות שהיא תרצה שוב לשחק בקליעת ענבים אל פיה, מה שיצריך לרוץ למטבח ולהביא עוד אשכול ענבים. ואם ריקה החצר - אוכלים לבד ומביטים ברחוב ובעצים, וכל ענב - ענב.
אין משל לטעמם של ענבים, כי הם עצמם משל לכל מה שהוא טוב והוא תמצית והוא מקור לעוד ועוד טובים, וטעמם כצורתם - עגול ומושלם, והדוק הכחלחל שעל פניהם הוא אבקת שמים שדבקה בהם. כמה דברים עשויים בעולם מאשכול של עיגולים מתוקים? עוד אחד ועוד אחד, עד האחרון. ויודעים אז מאוד כמה מתוק לחיות. כמה מתוק לחיות, ועצוב.