Save "Topics Page: Shabbat"
Topics Page: Shabbat
(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃ (ט) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ (י) וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כׇל־מְלָאכָ֜֡ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣͏ֽ־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃ (יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ {ס}
(8) Remember the sabbath day and keep it holy. (9) Six days you shall labor and do all your work, (10) but the seventh day is a sabbath of your God יהוה: you shall not do any work—you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements. (11) For in six days יהוה made heaven and earth and sea—and all that is in them—and then rested on the seventh day; therefore יהוה blessed the sabbath day and hallowed it.
(א) ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
(1) ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED — R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair’s breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Genesis Rabbah 10:9). Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came — Rest came; and the work was thus finished and completed (Genesis Rabbah 10:9)!
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
(1) It is a positive commandment from the Torah to sanctify the Sabbath day with a verbal statement, as [implied by Exodus 20:8]: "Remember the Sabbath day to sanctify it" - i.e., remember it with [words of] praise [that reflect its] holiness. This remembrance must be made at the Sabbath's entrance and at its departure: at the [day's] entrance with the kiddush that sanctifies the day, and at its departure with havdalah.
(יב) ובתנחומא מצאתי כל מלי דשבת כפול שני כבשים. מזמור שיר ליום השבת. לחם משנה. זכור ושמור. ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות כל זה מחבור ה״ר אשר מספ׳ המנהגות. ועוד כת׳ שם מחייבי כל ישראל לאכול שלשה סעודות בשבת. ונהגו הקדמונים להפסיק בשחרית בין סעודה לסעודה ופורסין מפה ומברכין ברכת המזון. ויש מי שעומד מן השלחן והולך לטייל חוץ לבי׳ או בתוך הבית ואומ׳ פר׳ אחד או משנה אחת או מזמור ומנהג יפה הוא דפריסת מפה מקרי הפסק לגבי חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דפורסי מפה ומקדשי׳.
(ז) אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:
(7) They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה.
It is taught in a baraita: They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat.
(א) כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:
(1) The Sages stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who is entirely ignorant of the mitzva of Shabbat according to Torah law, and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot, is liable to bring only one sin-offering for all those labors when he becomes aware that those actions were prohibited. One who knows the essence of Shabbat but forgets which day is Shabbat, i.e., one who lost track of the days of the week, and performs numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each Shabbat when he becomes aware that he performed those actions on Shabbat. One who is aware that the day is Shabbat but temporarily forgot that certain labors were prohibited and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each and every primary category of labor that he performed. One who performs numerous prohibited labors subsumed under a single category of labor is liable to bring only one sin-offering.
(א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם׃ (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ {פ}
(1) The heaven and the earth were finished, and all their array. (2) On the seventh day God finished the work that had been undertaken: [God] ceased on the seventh day from doing any of the work. (3) And God blessed the seventh day and declared it holy—having ceased on it from all the work of creation that God had done.
(יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכי לששה ימים נבראו והלא כבר נאמר (תהלים ל"ג ו') בדבר ה' שמים נעשו אם כן למה נאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים אלא להפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא לששה ימים וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימים את העולם שנברא לששה ימים: ד"א כי ששת ימים עשה ה' וגו' על שום שלשה דברים ניתנה להן שבת לישראל על שום יציאת מצרים דכתיב (דברים ה' ט"ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים: ועל שום כי ששת ימים עשה ה' וגו' ועל שום וינח ביום השביעי: את הים ואת כל אשר בם. ים בכלל מעשה בראשית היה אלא מגיד שיש שבח בים כנגד כל מעשי בראשית: כיוצא בו אתה אומר (תהלים ק"ד כ"ו) לויתן זה יצרת לשחק בו והלא לויתן בכלל מעשים שבים היה אלא מגיד שיש שבח בלויתן כנגד כל מעשים שבים: וינח ביום השביעי. מלמד שלא נברא הנחה אלא עד יום השביעי: ד"א וינח ביום השביעי וכי יש לפניו עמל ויגע והלא כבר נאמר (ישעיה מ' כ"ח) לא ייעף ולא ייגע א"כ למה נאמר וינח אלא להפרע מן הרשעים שהן מאברין את העולם שנברא בעמל ויגע ד"א וינח והלא דברים קל וחומר ומה אם מי שאמר והיה העולם ב"ה שאין לפניו עמל ויגע הכתיב על עצמו וינח: אדם שכתוב בו (איוב ה' ז') כי אדם לעמל יולד על אחת כמה וכמה יהא חייב להיות נח בשביעי: על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. במה בירכו וקדשו בירכו במן וקדשו במן: בירכו במן בכל יום הוא אומר (ט"ז ט"ז) עמר לגלגלת ובשבת הוא אומר (ט"ז כ"ב) שני העמר לאחד: בכל יום הוא אומר (ט"ו כ') וירם תולעים ויבאש ובשבת הוא אומר (ט"ז כ"ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו: ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר בירכו במאורות וקדשו במאורות: בירכו במאור פניו של אדם וקידשו במאור פניו של אדם ואע"פ שנתקלקלו מאורות מערב שבת לא לקו עד מוצאי שבת: ואע"פ שנתקלקל מאור פניו של אדם מערב שבת לא לקה עד מוצאי שבת כן הוא אומר (ישעיה ל' כ"ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אמר לו ר' יוסי מה אני צריך והלא כבר נאמר (תהלים מ"ט י"ג) ואדם ביקר בל ילין לא לן כבודו עמו אלא בטל כבדו ונמשל כבהמות נדמו אמר לו אין הגזרה היתה מערב שבת ולא לן עד שנגזרה עליו גזרה ולא לקה עד מוצאי שבת:
(א) וזכרת וגו'. הם דברי משה, והכוונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות, ורבותינו ז''ל אמרו (פסחים קי''ז:) מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים:
(1) וזכרת כי עבד היית, "remember that you used to be a slave, etc." These are Moses' words. Moses meant that the Sabbath legislation also contains an element which relates it to the Exodus. When someone rests and does not have to perform labour for someone else he will feel that it was G'd who enabled His people to rest up from all its problems and he will concentrate on gladly accepting the laws given by G'd who took the people out of that particular bondage. Pessachim 117 teaches that these words are the reason we have to mention the Exodus from Egypt in the benediction over the wine on the Sabbath.
שְׁלֹשָׁה נִכְנָסִין לַגּוּף, וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן: גּוּדְגְּדָנִיּוֹת, וְכַפְנִיּוֹת, וּפַגֵּי תְמָרָה. שְׁלֹשָׁה אֵין נִכְנָסִין לַגּוּף, וְהַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן, אֵלּוּ הֵן: רְחִיצָה, וְסִיכָה, וְתַשְׁמִישׁ. שְׁלֹשָׁה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: שַׁבָּת, שֶׁמֶשׁ, וְתַשְׁמִישׁ.
The Gemara says: Three food items enter the body yet the body does not benefit from them: Cherries, bad dates, and unripe dates. In contrast: Three matters do not enter the body yet the body benefits from them, and they are: Washing, anointing, and usage [tashmish], commonly used as a euphemism for conjugal relations. Three matters are microcosms of the World-to-Come, and they are: Sabbath, the sun and usage.
(ב) ואת שבתותי תשמורו. שלא על שבת בראשית בלבד הזהיר אבל על כל מיני השבת שהם שבת בראשית ושבת הארץ ושמיטת כספים המעידים על חדוש העולם. ובאמרו אחר כך:
(2) ואת שבתותי תשמורו, words which do not only refer to the Sabbath of Creation, but to a variety of “Sabbath” legislations such as the “Sabbath” of the land known as sh’mittah, as well as the Sabbath of “money,” i.e. the demand for the lender to forego repayment of past due debts by the debtor at the end of the sh’mittah year. Al these types of “Sabbath” legislation are testimony to the fact that the Creator Who legislates such laws was the originator of the universe, hence His right to demand such obeisances from His creatures.
(ז) בשבת—הַרָחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.
(7) On Sabbath—May the All-merciful let us inherit the day which shall be wholly a Sabbath and rest in the life everlasting.
(יג) אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖ךָ בְּי֣וֹם קׇדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהֹוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר׃ (יד) אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל־יְהֹוָ֔ה וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) אָ֑רֶץ וְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ {פ}
(13) If you refrain from trampling the sabbath, From pursuing your affairs on My holy day; If you call the sabbath “delight,” The LORD’s holy day “honored”; And if you honor it and go not your ways Nor look to your affairs, nor strike bargains— (14) Then you can seek the favor of the LORD. I will set you astride the heights of the earth, And let you enjoy the heritage of your father Jacob— For the mouth of the LORD has spoken.
(א) והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מאד מאד יש לו לאדם להיות זריז לתקן צרכי שבת ומהיר וזריז כאדם אשר שמע כי המלכה באה ונתאכסנה בביתו או הכלה וכל בני חבורתה באים אל ביתו מה הוא עושה שמח שמחה גדולה ואומר כמה עושין לי כבוד גדול אשר באו בצל קורתי אומר לעבדיו תקנו הבית ופינו אותו וכבדו אותו ותיקנו המטות מפני כבוד הבאה ואני אלך לקנות להם בשר ודגים מה שאוכל להשיג לכבודם הוא עצמו טורח בתיקון מאכל אפי' היו לו אלף עבדים ומי לנו גדול משבת שהיא כלה ומלכה והיא קרואה ענוגה על אחת כמה וכמה שיש לו לטרוח ולהיות בעל הבית עצמו מתקן אפי' היו לו מאה עבדים כרבא דמלח שיבוטא:
(1) “And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare” (Exod. 16:5). He who prepares on the Sabbath Eve will eat on the Sabbath. A man should be exceedingly eager to prepare for Sabbath needs, and should hurry enthusiastically like a man who hears that the queen is coming to lodge in his house or that a bride and her entourage are coming to his house. What does he do? He rejoices greatly and says, “What great honor they show me to come within the shadow of my domicile.” He instructs his servants, “Prepare the house, clean it, and sweep it and prepare the beds in honor of the arrivals, and I will purchase for them meat and fish, and whatever else I can acquire in their honor.” He personally engages in the preparation of the dishes, even if he has a thousand servants. Now, what is greater than the Sabbath which is a bride and a queen and is called “delight.” How much more that he, the master, should bother and be the one who prepares, even if he has a hundred slaves as in the case of Raba who salted a mullet for the Sabbath.
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
(1) It is a positive commandment from the Torah to sanctify the Sabbath day with a verbal statement, as [implied by Exodus 20:8]: "Remember the Sabbath day to sanctify it" - i.e., remember it with [words of] praise [that reflect its] holiness. This remembrance must be made at the Sabbath's entrance and at its departure: at the [day's] entrance with the kiddush that sanctifies the day, and at its departure with havdalah.
רַבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אָמַר: ״בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה״. רַבִּי יַנַּאי לָבֵישׁ מָאנֵי מְעַלּוּ (שַׁבָּת) [וּמִיכַּסֵּי], וְאָמַר: ״בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה״. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַבָּה בַּר רַב נַחְמָן. קָרִיבוּ לֵיהּ תְּלָת סָאוֵי טַחְיֵי. אֲמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדְעִיתוּן דְּאָתֵינָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי עֲדִיפַתְּ לַן מִינַּהּ?
The Gemara now returns to the issue of delight in and deference to Shabbat. Rabbi Ḥanina would wrap himself in his garment and stand at nightfall on Shabbat eve, and say: Come and we will go out to greet Shabbat the queen. Rabbi Yannai put on his garment on Shabbat eve and said: Enter, O bride. Enter, O bride. The Gemara relates: Rabba bar Rav Huna happened to come to the house of Rabba bar Rav Naḥman. They brought before him three se’a of oiled biscuits. He said to them: Did you know I was coming and prepared all of this in my honor? They said to him: Are you more important to us than Shabbat? The biscuits were prepared in deference to Shabbat.
(יד) וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (טו) וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ (טז) זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאׇהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ (יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃ (יח) וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אׇכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃ (יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ (כא) וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ (כב) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כׇּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כׇּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃ (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ {ס} (כח) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃ (כט) רְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ (ל) וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
(14) When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground. (15) When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?” —for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread which יהוה has given you to eat. (16) This is what יהוה has commanded: Each household shall gather as much as it requires to eat—an omer to a person for as many of you as there are; each household shall fetch according to those in its tent.” (17) The Israelites did so, some gathering much, some little. (18) But when they measured it by the omer, anyone who had gathered much had no excess, and anyone who had gathered little had no deficiency: each household had gathered as much as it needed to eat. (19) And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.” (20) But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them. (21) So they gathered it every morning, as much as each one needed to eat; for when the sun grew hot, it would melt. (22) On the sixth day they gathered double the amount of food, two omers for each; and when all the chieftains of the community came and told Moses, (23) he said to them, “This is what יהוה meant: Tomorrow is a day of rest, a holy sabbath of יהוה. Bake what you would bake and boil what you would boil; and all that is left put aside to be kept until morning.” (24) So they put it aside until morning, as Moses had ordered; and it did not turn foul, and there were no maggots in it. (25) Then Moses said, “Eat it today, for today is a sabbath of יהוה; you will not find it today on the plain. (26) Six days you shall gather it; on the seventh day, the sabbath, there will be none.” (27) Yet some of the people went out on the seventh day to gather, but they found nothing. (28) And יהוה said to Moses, “How long will you all refuse to obey My commandments and My teachings? (29) Mark that it is יהוה who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.” (30) So the people remained inactive on the seventh day.
(ח) אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וּמַלְוֵי בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְשֵׁרָה לָהּ, אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ:
(8) The following are unfit to give testimony, as they are considered thieves and robbers: One who plays with dice [kubbiyya] or other games of chance for money; and those who lend money with interest; and those who race pigeons and place wagers on the outcome; and merchants who deal in produce of the Sabbatical Year, which may be eaten, but may not be an object of commerce; and slaves. This is the principle: Any testimony for which a woman is unfit, these too are unfit. Although in certain cases a woman’s testimony is accepted, e.g., to testify to the death of someone’s husband, in the majority of cases her testimony is not valid.
(א) שאלה. נשאלתי מאת היקר המשכיל סי' מאיר צאלח נר"ו בעיר במביי, נמצא קרון שקורין גאר"י שקבוע בו שני גלגלים, ואינם מושכין אותו בהמות ולא בני אדם, אלא הוא מהלך מאליו על ידי אדם היושב בו, שדוחה את הגלגלים ברגליו, ורצינו לדעת אם מותר לרכוב בזה הגאר"י בשבת ויו"ט או לאו, יורינו המורה, ושכמ"ה:
(ב) תשובה. מרן ז"ל פסק בשה"ט בהלכות יו"ט סי' תקכ"ב ס"ב, אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה, ואיש שהיו רבים צריכין לו מותר, ע"ש. והיינו טעמא. דאיסורא משום זלותא דיו"ט, דמחזי עובדין דחול. והנה דין זה אתמר בביצה דף כ"ה גבי יו"ט, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאוהו בהלכות יו"ט, והטור הביאו ג"כ בהלכות שבת ס" ש"א, וכתב מרן בב"י על הטור משמע מדבריו דאפילו להוציאו לרה"ר שרי כשרבים צריכין לו, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משוסם דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, היכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרה"ר ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור אטו רה"ר דקי"ל כרבא וכו', ואפשר דמשמע ליה, דכיון דקי"ל בשבת דף צ"ד דחי נושא את עצמו לא מתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו עכ"ל ע"ש. ואין להתקשות !בדברימ מרן אלו, נהי דמטעם החי נושא את עצמו לא נתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, מ"מ הלא הם נושאין את הכסא ג"כ ברה"ר, דאין זו קושיא, דידוע דכסא בטל לגבי אדם ואין חייבין עליו, וכמ"ש את החי במטה המטה טפילה לו. והגאון דרישה ז"ל תירץ להערת מרן ז"ל, דהטור מיירי בהיכא שמוצאין אותו למבוי שיש בו עירוב, ואין כאן איסור הוצאה ורק משום עובדין דחו"ל נגעו בה. והגאון מג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז תירץ נמי בהכי, דהטור מיירי במקום שיש עירוב, דליכא איסור הוצאה כי אם משום זילותא דשבת דמחזי עובדין דחול, ולהכי התיר כשרבים צריכין לו, ובספר אליה רבה הביא דבריו וסיים וצ"ע יע"ש:
(ג) והנה אע"פ דמרן ז"ל הסביר לנו בכונת הטור, דמתיר בשבת בהיכא דרבים צריכין לו, מטעם דהחי נושא את עצמו ואין בזה אלא איסור דרבנן, אפ"ה השמיט דין זה בשה"ט בהלכות שבת משום דלא ס"ל כהטור ז"ל בזה, דסבר מר דוקא ביו"ט דליכא אלא רק משום עובדין דחול התירו ברבים צריכין לו, אבל בשבת דאיכא איסור הוצאה אע"ג דהאיסור הוא מדרבנן, מטעם דהחי הוא נושא את עצמו, עכ"ז מאחר שהוא גדר מלאכה אין להתיר אפילו למי שרבים צריכין לו, וכ"כ הגאון מש"ז בסי' ש"א ס"ק י"ב, דמטעם זה השמיט מרן דין זה בה"ש בש"ע, וכתב שגם רמ"א שהשמיט דין זה בהגה"ה משמע דס"ל דאין להתיר בכך בשבת כלל וסיים הגאון מש"ז שם וז"ל, ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה, י"ל רבים צריכין לת"ח שרי דהחי נושא את עצמו, ואף ברה"ר שרי ע"י גוי בכה"ג, אבל הב"ח כתב דבשבת נמי שרי דהוה דרבנן, ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקית עם תינוק בכסא, ולשאת אותם לבית הכנסת, בשבת על ידי ישראל ודאי אסור אף בכרמלית, דאין התינוק טפלה לסנדקית וחייב
(ד) וראיתי להגאון הצל"ח ז"ל במסכת ביצה דף כ"ה בד"ה ת"ר וז"ל, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאו דינים אלו ביו"ט ולא הזכירו מזה בשבת, ונראה מזה שדעתן משום הוצאה נגעו בזה וחוץ לעירוב מיירי וקמ"ל דאסור אי משום דלא מחשב צורך קצת, שאפילו אם זה יש לו צורך שאינו רוצה להטריח ברגליו, מ"מ אלו הנושאין אותו אין להם צורך יו"ט בזה, והמה מוציאין ביו"ט שלא לצורך, אבל ברה"י או בחצר המעורבת אין כאן איסור כלל, ולכך לא הוצרכו להזכיר דבר מזה, שהרי בשבת אסורה ההוצאה חוץ לעירוב בכל גווני עכ"ל, וכונתו הוא שביו"ט לא הותרה ההוצאה בעיר שאינה מעורבת, אלא דוקא לצורך אבל שלא לצורך אסור להוציא, וכמ"ש בסי' תקי"ח, וס"ל דדין זה נזכר ביו"ט על עיר שאינה מעורבת, וכיון דאין לנושאין צורך בזה לכך אסור באין רבים צריכין לו, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר ביו"ט לכל אדם, דהוי כרה"י דמותר אפילו שלא לצורך, ולכן לא הזכירו דין זה בשבת, יען כי בשבת ההוצאה בעיר שאינה מעורבת אסורה בין לצורך בין שלא לצורך. ועיין להגאון הנז' בספרו נו"ב מ"ק א"ח סי' י"א, דמתיר לישא כפו"ט שעז"א בעיר שיש בה עירוב אפילו למי שאין רבים צריכין לו, דס"ל לא אתמר דין זה ביו"ט לאסור באין רבים צריכין לו אלא דוקא בעיר דליכא עירוב, והאיסור משום זלזול יו"ט דמחזי עובדין דחול, אבל בעיר דאיכא עירוב ליכא חשש משום עובדין דחול, ולכן בזה בין בשבת בין ביו"ט מותר, וכ"כ בספרו נו"ב תניינא א"ח סי' כ"ח יע"ש:
(ה) גם הגאון שואל ומשיב תנינא בחלק ג' סי' ע"ד הביא דברי נו"ב הנז', וכתב דשפיר דייק יע"ש, וטעם הגאונים הנז' הוא פשוט כיון דאיכא עירוב הו"ל כל העיר כרשות היחיד, וכמו דתוך רשות היחיד ליכא איסור הוצאה וטלטול, וליכא זלזול בטלטולו ומשאו של אדם מחדר לחדר ומזוית לזוית, כן הוא ברחובות העיר שיש בה עירוב, דליכא זלזול בהכי:
(ו) גם הגאון מחב"ר סי' תקכ"ב, הביא לנו דברי הרשב"א בספר עבודת הקודש, וכתב וז"ל עין רואה פום ממלל רברבן הרשב"א שכתב בהדיה, דדין זה הוא לרה"ר, ומדברי מהרש"ל מוכח דבשבת במקום שיש עירוב מותר, וכן מוכח קצת ממ"ש הרב אליה רבא סי' ש"א ס"ק ל"ו עכ"ל. מיהו הרדב"ז חלק ה' סי' ב' אלפים קס"ג, אסר בשבת בחצר המעורבת משום עובדין דחול, והביא דבריו בברכ"י ובמחב"ר, והוא לא ראה דברי הרשב"א הנז', דמפרש דין זה דוקא לרה"ר, ואי הוה חזי ליה הוה הדר ביה בודאי:
(ז) הנה כי כן נראה דיש להתיר לרכוב בגאר"י זה הנזכר בשאלה, שהולך על ידי האדם עצמו היושב בו, בין בשבת בין ביו"ט בתוך העיר שיש בה עירוב, דליכא בזה זלזול משום עובדין דחול, כיון שהוא בתוך העיר שיש בה עירוב, דכל העיר נחשבת כרה"י, דיש לסמוך על המתירים בזה בפירוש:
(ח) ואמינא מילתא חדתא בנידון דידן, כ"ע יודו להתיר בעיר שיש בה עירוב, כיון דהיושב הוא רק דוחה ברגליו, והוא מהלך מאיליו, שאני טובא מדין הכסא דנושאין אותו בני אדם להדיה, וכן נמי שאני טובא מדין המקל שתופסו בידו ומעלה ומוריד בו, משא"כ זה שהוא הולך מאיליו על ידי דחייתו ברגליו כלאחר יד, ולכן נ"ל דיש להתיר בשופי בנ"ד בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל, וכ"ש שהולך לדבר מצוה:
(ט) ועוד איכא סניף טעמא בנ"ד, דלא מחזי כעובדין דחול משום שבזה הגאר"י הנזכר בשאלה על הרוב אינו עשוי לרכוב בו אלא רק אדם אחד לבדו, ולכן אינו נראה כהולך למקום רחוק, דאין דרך לילך למקום רחוק אדם יחידי:
(י) ודע דאין לנו לגזור בנ"ד שמא יבואו ללמוד היתר לרכוב בקרון, שמושכין אותו בהמות או בני אדם, חדא דלא אתו למטעי, כי עין רואה שיש הפרש גדול בין זה לזה, ועוד אין לגזור גזירות חדשות מדעתינו, ודי שיעמדו אנשי הדורות האלה להזהר בגזירות המפורשים להדיא בדברי חכמים, על כן יש להתיר בשופי בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל:
(יא) והנה שמעתי אומרים דיש לחוש משום מראית העין, ועוד נמי יש לגזור איסור בזה, שמא יטעו ויבואו לרכוב בעגלות של אש ושל סוסים עכ"ד, הנה מ"ש דיש לחוש משום מראית העין הוא טעות, כי חשש מראית העין לא נאמר אלא בדבר של חשד דאיסורא, כגון שיש דוגמתו דבר של איסור, דהיינו שאוכל בשר בחלב שקדים, שהרואה חושב אין זה חלב שקדים, אלא חלב בהמה, שהוא איסור גמור דמראיתם שוה, ולכן חוששים מפני מראית העין להטיל בו שקדים להנצל מן החשד, וכן בנשרו כליו במים דאסור לשטחן שמא יחשדוהו שכיבסן בשבת, דאין בהם היכר שנשרו במים, ולכך יש חשד שמא כבסם, אך כאן זה הגאר"י שקורין אותו באי"י סכ"ל, אין אחר כיוצא בו ממש, שהוא של איסור כי הגאר"י של איסור הוא של בהמות או של אש, וזה הגאר"י שקורין באי"י סכ"ל אינו של בהמות ואינו של אש, אלא הוא כלי שהולך מאיליו על ידי דחיפת רגליו של אדם היושב בו, ומה חשד יש בו, וא"כ אין דבר זה נכנס בכלל חשש מראית העין, דאית ביה חשד של דבר איסור:
(יב) ומה שאומרים דנגזור שמא יטעו וירכבו בקרון של בהמות או של אש, גם דבר זה אינו כלום, דאיך יטעו בכך, והלא הכל יודעים דאיסור קרון של בהמות הוא מכח שמושכין אותו בהמות, דהוי כאלו האדם רוכב על הבהמה, וכאן בזה הגאר"י שקורין באי"י סכ"ל ליכא בהמה, וכן בקרון של אש הכל יודעים דהאיסור הוא מכח האש וכאן ליכא אש ואיך יטעו, ואם נבא לגזור בכך בשביל אדם פתי שאינו מבחין בין אדם לבהמה, ובין אור לחושך, א"כ נגזור שלא יטלטלו חפץ בעיר שיש בה עירוב, פן יטלטלו בעיר שאין בה עירוב, וכן כיוצא בזה, ועיין רוח חיים סי של"ט מ"ש מתשובת מהר"י הלוי ז"ל, אם מותר רכיבה על הקארוסה בשבת והגוי מנהיגה שהביאו בספר מועדי ה', ואין הספר מצוי אצלינו:
(יג) עוד שמעתי אומרים, דיש לחוש שמא יהיה בזה איזה קלקול בשבת ויבא לתקנו, וגם זה הבל ולא ניתן להאמר, חדא דאין כלי זה עלול להתקלקל, ועוד אין לנו לגזור גזרות מדעתנו דבר שלא גזרו בו חז"ל, דלפ"ז יש כמה וכמה דברים המותרים להשתמש והם עלולים להתקלקל, שצריך לאוסרם משום גזרה זו, ומצינו בסי' של"ט כמה דברים שאסרום חז"ל בשבת, שמא יכתוב או שמא יתקן, ועכ"ז אין לנו לחדש גזרות ההם מדעתנו בשאר דברים שלא פירשו בהם גזרות אלו, ולכן יש כמה דברים ששייכה בהם גזרה זו דשמא יכתוב ושמא יתקן, ועכ"ז הם מותרים משום דלא גזרו בהם חז"ל גזרה זו, ועיין ברכי יוסף סי' של"ט סק"ז מ"ש בשם תשובת מהר"ם ז"ל, מותר לחבר שיר על פה במשקל, ולא גזרינן שמא יכתוב, כי אין לנו אלא מה שמפורש בדברי רז"ל עכ"ל, וזה פשוט וברור, וכן כתבו התוס' ז"ל בחולין דף ק"ד ע"א בד"ה ומנא תימרא, וז"ל אין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה ע"כ, ועיין להש"ך ז"ל ביו"ד סי' שכ"ג סק"ב, שכתב דאין לדמות הגזרות זו לזו, וכמ"ש התוספות בחולין דף ק"ד יע"ש, וכן כתב הגאון מגן אברהם ז"ל בסי' ש"ה ס"ק י"א יע"ש:
(יד) וגדולה מזאת כתב הרב פרי חדש ז"ל ביו"ד סי' פ"ז סק"ז, דאפילו משום מראית העין שיש בזה חשד אין לאסור מדעתנו, אם לא מפורש בדברי רז"ל בתלמוד, ורק בחשד דמראית העין שהוא איסור תורה החמיר שם, וכבר כתבתי לעיל דאיסור משום מראית העין לא שייך בנ"ד, כי הגאר"י הזה הנקרא באי"י סכ"ל אין אחר כיוצא בו ממש שהוא של איסור, כדי שנאסור זה מפני החשד שמא יחשדוהו שרוכב בזה האסור, כי באמת זה בא"י סכ"ל הוא נראה לכל שאין בו לא בהמות ולא אש, כי אם הוא כלי שהאדם יושב בו ודוחה אותו ברגליו והולך מאיליו, ואין בו חשד דעביד איסורא, כדי שתגזור בו משום מראית העין, ולכן בזה כל אותם האחרונים שאוסרים בדין הפר"ח הנז' משום מראית העין, מודו בנ"ד דבאמת לא שייך ענין זה דמראית העין, דאין כאן חשד, וזה פשוט:
(טו) ודע כי זה הגאר"י שקורין באי"י סכ"ל המצוי פה עירינו, אינו חופר בקרקע בהילוך שלו, מאחר שהוא מלובש בלאסתי"ג, והגם כי לפעמים עושה חריץ בקרקע רכה מאד, לאו פ"ר הוא, כיון דזמנין אינו עושה חריץ, ודבר שאינו מתכוין ולאו פ"ר מותר לכתחילה, והרוכבים בו בשבת בתוך חומת העיר שיש בה עירוב הם רוכבים דרך טיול ותענוג, ואין להם ברכיבתם שום טורח במהלך שלו, ואין להם שום פחד כלל ברכיבתם בו כי רגילים בו הרבה, ודומה אצלם כאדם הרוכב על מקל, והם שקטים ושאננים במנוחה:
(טז) והנה נודע שיש בגאר"י זה הנזכר בשאלה סביבות הגלגל עור אחד עשוי לאסתי"ג, והוא מקיף חודו של הגלגל, וזה העור מכניסין בו רוח על ידי כלי אחד המוכן לכך, כדי שיהיה בו נפח, שזה העור הוא הנוגע בפני הקרקע בהליכת הגלגלים, וצריך ליזהר שלא יעשה הכנסת הרוח בזה העור בשבת או יו"ט, משום דהוי מתקן מנא, אלא יזהר לעשות דבר זה מע"ש או ערב יו"ט שיהיה נפוח ועומד מבע"י, ואע"פ שהעור מתחכך בסלעים ונגרר ממנו לית לן בה, דדבר שאינו מתכוין דלאו פ"ר. מותר:
(יז) ברם בעיר שאין בה עירוב ורחובותיה הם כרמלית, דההוצאה שם איסור, אין להתיר אלא רק למי שרבים צריכין לו, ולאו דוקא רבים צריכין לו לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, וכמ"ש בש"ע להגאון ר"ז ז"ל, אלא ה"ה אם הוא שליח צבור, ואין מי שיכול לקרות הפרשה זולתו, גם זה חשיב רבים צריכין לו, ולא עוד אלא דיש להתיר נמי בהולך לדבר מצוה, כגון לבה"כ לשמוע קדיש וקדושה, שהיא מ"ע לדעת זוה"ק, והדרך רחוק, והוא חלוש מאד מחמת חולי או זקנה, שאינו יכול לילך ברגליו, גם בזה יש להתיר כדין מי שרבים צריכין לו. והגם שמצינו בענין לעבור בספינה העשויה כעין גשר, כדי להתפלל, דיש מתירים ויש אוסרים, כנז' בברכ"י סי' של"ט ובמחב"ר ס"ס רמ"ח ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' י"ג, התם שאני דאין לנו לחדש היתר באיסור דרבנן מדעתינו, משום מצוה לדמות מילתא למילתא, דאיכא למימר אפשר בדבר זה התירו, ובדבר זה העמידו דבריהם לאסור בכל גוונא אפילו בדאיכא מצוה, וכמ"ש הגאון חוות יאיר ז"ל, ברם בנ"ד דמצינו שהתירו להדיא למי שרבים צריכין לו, יש לנו להתיר ג"כ לצורך מצוה גדולה, ואין זה חידוש:
(יח) וכל זה בכרמלית, אבל בעיר שרחובות שלה רחבים ט"ז אמה כעיר במבוי וכיוצא, אין להתיר אפילו למי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה, יען דידוע כמה רבוותא ס"ל דאיכא דין רה"ר בזה"ז, בהיכא דהרחובות רחבים ט"ז אמה, אע"פ שאין ס"ר בוקעים בו בכל יום, ויש כמה מן האחרונים דס"ל בדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דהכי ס"ל. ועיין מ"ש בזה בסה"ק רב ברכות דף קנ"א וקנ"ב, ואע"ג דאיכא דס"ל דאין להחליט דעת מרן בהכי, ועיין שיורי ברכה סי' תקפ"ט, הנה אנא עבדא כתבתי בס"ד בתשובה אחרת, דהעיקר נראה בדעת מרן הוא דס"ל יש דין רה"ר בזה"ז, ועכ"פ הא איכא פלוגתא בזה באיסור תורה, דצריך למיזל לחומרא, וזה ההולך בקרון הנזכר בשאלה אע"פ דאפשר שיוציאו מרשות לרשות ע"י גוי, הא עכ"פ כשהולך בו ברחוב העיר הוא מעבירו ד' אמות ברה"ר, לדעת מאן דאמר יש רה"ר בזה"ז, על כן אין להתיר לרכוב בקרון זה בעיר במבוי אפילו מי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה. ושמעתי שהרב החסיד ראשון לציון מהר"א גאגין ז"ל, התיר לאנשי במביי לרכוב בפ'אלכ"י שנושאין אותו בני אדם ביו"ט דוקא, אבל בשבת לא התיר להם:
(יט) דע כי מצאתי עוד היתר לקרון זה הנזכר בשאלה מטעם אחר, ע"פ שלשה תנאים אשר אבאר, והוא דראיתי להרב ים יששכר שכתב בענין קושית מרן ז"ל בדברי הטור ז"ל, נ"ל לתרץ דבסי' שמ"ה סעיף וא"ו כתב כלי שיש בו ד' על ד' וגבוה עשרה הוי רה"י, ואיתא בגמרא דשבת דף ח' ע"א זרק כוורת לרה"ר, אם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה פטור, דהוי רשות לעצמו דהיינו רה"י, וכל פטורי שבת הם פטור אבל אסור, ולפ"ז בכסא דידן דהיינו פארי"ט דשע"ס הנז"ל, מן הסתם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ומדאורייתא מותר להוציא לרשות הרבים ככוורת, ורק מדרבנן אסור, וחי נושא את עצמו, וליכא נמי רק איסור דרבנן, ולפ"ז הוי כאן כמו שבות דשבות, חדא מדאורייתא מותר והוי כמוציא את רה"י לרשות הרבים, ובודאי מותר נמי להוציא עם הרשות כל מה שבתוכו ורק מדרבנן אסור, ובלא"ה נמי ליכא אלא איסור דרבנן אם אינו רחב ארבעה, דהחי נושא את עצמו והכסא טפלה לו כמו חי במטה, לכך התיר במקום שרבים צריכין לו. ולפ"ז אף דכל הפוסקים השמיטוהו, מ"מ נ"ל על ידי גוי ודאי מותר אם רבים צריכין לו, ולא מבעיא ברה"ר דידן דהוו כרמלית, אלא אפילו ברה"ר גמור נמי מותר, עכ"ל:
(כ) והנה מה שהעלה הרב ז"ל דאם הכסא רחב ד' על ד' וגבוה עשרה, דחשיב רשות בפ"ע דהיינו רה"י ומותר להוציאו מן התורה לרה"ר גמורה ורק איסור דרבנן איכא, דבר זה הוא אמת, וכן מצאתי להגאון מג"א סי' רס"ו סוף ס"ק ז' בד"ה ודע וכו', שכתב מיהו בגובה עשרה לא מחייב, כדאיתא בשבת דף ח' לענין כוורת ע"כ, ועיין תוספת שבת סוף ס"ק י"ד מה שביאר בדברי המג"א הנז', וכן ביאר הגאון אשל אברהם ז"ל, ומה שטען הרב מחצית השקל יש להשיב, והעיקר הוא כמ"ש תוספת שבת ואשל אברהם, וכמו שהעלה הרב ים יששכר הנז'. וכן ראיתי דבר זה מפורש בדברי רבינו המאירי ז"ל בשיטתו לשבת דף ח' יע"ש. מיהו מה שהוסיף הרב ים יששכר להתיר מן התורה להוציא עם הרשות כל מה שיש בתוכו, יש לפקפק בזה, די"ל דוקא הוצאת הרשות עצמו מותר מן התורה, וכן מוכח מדברי המג"א, וכן מפורש להדיא בדברי הרב תוספת שבת:
(כא) על כן זה הגאר"י הנזכר בשאלה, יש להתירו גם בעיר במבוי להולך בשביל מצוה גדולה או שרבים צריכין לו, ע"פ שלשה תנאים אלו, הא', שיהיה המוליך הקרון הזה שהוא הדוחה את הגלגלים ברגליו הוא גוי, ששמענו שיש בזה הגאר"י מין שירכבו שנים האחד אינו עושה כלום, והב' הוא לבדו עוסק בגלגלים והוא המוליך את הקרון. ותנאי הב', שיהיה זה הגאר"י גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ואם לא יש בו רחב ד' על ד' אפשר לקבוע בו לוח אחד רחב ד' על ד' יוצא מאחוריו, דאז בזה יהיה הגאר"י דין רה"י בפ"ע. ותנאי הג', שלא ישא הישראל היושב בו שום חפץ כלל. וע"פ שלשה תנאים אלו יש להתיר אפילו ברחובות שיש להם דין רה"ר, אך כל זה דוקא למי שרבים צריכין לו או הולך בשביל מצוה גדולה, אבל להולך בשביל טיול אסור. וכבר כתבתי לעיל דהכנסת הרוח בעור הסובב ומקיף על הגלגלים מבע"י, דאסור לתקן זה בשבת ויו"ט. מיהו היתר זה שהוא עפ"י שלשה תנאים הנז' קשה מציאותו, כי רוב אלו הגאר"י אין יכולין לישב בהם אלא אדם אחד, ואיך יוכל לעשות זה ע"י גוי, גם רחבו ארבעה על ארבעה קשה מציאותו:
(כב) ודע דאין לעשות טעם היתר בנ"ד, לומר כיון דדוחהו ברגליו הו"ל כלאחר יד, וכמ"ש בסי' של"ו סעיף ט' בדין הצינור, דאם ממעכן ברגליו הוי כלאחר יד, דזה אינו, כי בנ"ד אורחיה בהכי גם בימות החול שמהלך זה הגאר"י על ידי דחייתו ברגליו, וכיון דאורחיה בהכי אין זה כלאחר יד:
(כג) אמנם מצאתי בס"ד פתח היתר להעברת זה הגאר"י מטעם אחר, והוא ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל בה"ש פרק ט"ו גבי ביב ששופכין לתוכו מים, דכוחו ברה"ר אסרו חכמים, וכוחו בכרמלית לא אסרו, אבל כח כוחו מותר לכתחילה אפילו ברה"ר, יע"ש. ובתשובה אחרת שכתבתי בס"ד בענין המקוה שמימיו באין ע"י המוכנ"י, הבאתי דין זה האמור גבי הוצאה, דכוחו מותר מן התורה ורק אסור מד"ס, ולכך לא נאסר אלא ברה"ר אבל בכרמלית מותר, והקשתי על זה מדין שבת עצמו, דנופח בשבת חייב משום מבעיר, הרי כוחו חשיב כגופו מן התורה, ואיך גבי הוצאה לא אסרו בכוחו אלא מדרבנן. ותרצתי, דקי"ל כל מלאכת שבת גמרינן ממשכן, וכל מידי דלא הוה במשכן אינו חייב עליו מן התורה, על כן בשלמא נופח הוה במשכן, דודאי היו נופחין להבעיר באש כשהיו צריכים למלאכתם, אבל הוצאה כה"ג שהוא כוחו דוקא ששופך המים ויוצא לחוץ ודאי לא הוה זה במשכן, דההוצאה והכנסה שהיתה במשכן הוה מה שהיו נוטלין בידם מן הקרקע שהוא רה"ר והניחום בידם בעגלות שהוא רה"י, או אפכא, כמ"ש בלבוש ז"ל סי' שע"ז, וכל הוצאתם והכנסתם היתה על ידי גופם להדיא, ולא כוחם בלבד, וכיון דלא הוה כה"ג במשכן בהוצאה והכנסה, לא אסיר. כוחו בהוצאה והכנסה מן התורה, ורק רבנן גזרו בכוחו גבי הוצאה. ואע"ג דזורק מן רה"י לרה"ר חייב מן התורה, היינו משום דהוה זריקה במשכן, והזריקה אינה בכלל כוחו, דזו הוצאה להדיא, כיון דלא נח בקרקע רה"י, ואח"כ יצאה לרה"ר. ויש אריכות בענין זה, ואין כאן מקומו:
(כד) והנה שם בדין המקוה הבאתי שם הוכחות על כח כח, דאינו חשוב כלום, והבאתי מדין יין נסך דסי' קכ"ה ס"ב, דאתמר שם כח כוחו כגופו דמי ואסור, ואם הוא כח כח כוחו, כגון קורת הגת שגלגלה הגוי ע"י הגלגל, שיש שם שלשה כוחות, שהגוי מגלגל הגלגל, והגלגל מפיל הקורה על הדפים המונחים על הענבים, ונסחטין הענבים ע"י הדפים, דהוי כח כח כוחו, שהוא הגלגל והקורה והדפים, מותר בדיעבד אפילו בשתיה, וכתבו דלכתחילה אסור אפילו בעשרה כוחות ויותר. ונתקשיתי בזה, ואמרתי דיין נסך שהוא משום סרך ע"ז שאני, דאחמירו ביה טפי, דהא חזינן ביה חומרות אחרים שלא נמצאו בשאר איסורים:
(כה) אשר על כן בנ"ד דהוי כח כוחו יש להתיר, יען דהיושב בזה הגאר"י אינו דוחה הגלגלים עצמן ברגליו, אלא הוא דורס בשתי חתיכות המחוברים בזה הגאר"י, שנקראים בשם יאי"י וזה היאי"י דוחה את הגלגלים, והגלגלים מושכין ומהלכין לזה הגאר"י שהאדם יושב בו. ומה שתופס זה היושב בידו את העמודים של ברזל, שהם מגופו של זה הגאר"י אין תפיסתו בהם עושה פעולה בעיקר ההילוך והעברה של זה הגאר"י, כי אם רק כדי להטותו אל המסלה שרוצה לדרוך בה, אבל פועל ההילוך כולו נעשה ע"י הגלגלים, והרי זה נעשה בכח כוחו, דקי"ל בדיני הוצאה וטלטול מרשות לרשות בשבת, דמותר לכתחילה בכח כוחו גם ברשות הרבים:
(כו) ואם תאמר נהי דהגאר"י עצמו הוא הולך בכח כוחו, עכ"ז מהלך הגלגלים הוא בכוחו, וקי"ל כוחו ברה"ר אסור מד"ס, זה אינו, דעל מהלך הגלגלים אין לנו לחוש, דהם בטלי לגבי הגאר"י, שהם עשויים למהלך של הגאר"י ובטלי לגביה, וכמ"ש את החי במטה המטה טפלה לו, וכן האוכף בטל לגבי האדם, ומאחר דהעברת זה הגאר"י היא נעשית בכח כוחו, אין בזה איסור מעביר אפילו מד"ס:
(כז) ולכן גם אם זה הגאר"י אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, אין כאן איסור הוצאה, ורק צריך שיזהר זה היושב בו שיהיה יושב בו בעודו ברה"י ויצא בו לרה"ר, כדי שתהיה היציאה מרשות לרשות בכח כוחו, וה"ה כשיכנס מרה"ר לרה"י יכנס בעודו יושב בו, כדי שתהיה כניסתו בכח כוחו, אבל לא ירד ברה"ר סמוך לפתח ויגררנו בידו ויכניסנו לרה"י, דנמצא בזה הוא מכניסו ומטלטלו בידו מרשות לרשות. וגם יזהר זה היושב בו שלא יוציא ולא ישא שום דבר ושום חפץ עמו כלל ועיקר. וגם יזהר בתיקון זה העיר של לאסתי"ג, שהוא סביב חודן של הגלגלים להכניס בו הרוח ע"י כלי הידוע כדי שיהיה בו נפח לעשות זה קודם שבת ויו"ט, דבשבת ויו"ט אסור לתקן זה, וכאשר כתבתי לעייל:
(כח) מיהו כל זה אין להתיר אלא למי שרבים צריכין לו, או שהולך לעשות מצוה גדולה, כאשר כתבתי לעיל, אבל להלוך דרך טיול או אפילו לדבר מצוה, ואין לו הכרח שילך בזה הגאר"י, אלא הוא יכול לילך ברגליו, לא ירכוב בזה הגאר"י אפילו בעיר שרחובות שלה הם כרמלית, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר לרכוב בזה הגאר"י אפילו לטייל בין בשבת בין ביו"ט. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
(א) ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה רבי זריקה אומר מכאן שלש סעודות בשבת לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית אמרו לו משה רבינו נצא בשחרית אמר להם אכלוהו היום אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום לה' ומה ת"ל היום לא תמצאוהו בשדה אמרו בקע לבן של אבותינו באותה שעה שהיו אומרים הואיל ולא מצאנוהו היום שמא לא נמצאהו למחר אמר להם היום הזה אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו מחר. רבי אלעזר חסמא אומר בעולם הזה אי אתם מוצאים אותו אבל לעולם הבא אתם מוצאים אותו. ד"א ויאמר משה אכלוהו היום רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות פסח ועצרת וסוכות לכך נאמר ויאמר משה אכלוהו היום ר' אלעזר המודעי אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות בית דוד וכהונה ולוייה לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות מיומו של גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומיום דין הגדול לכך נאמר אכלוהו היום.
(1) (Exodus 16:25) "And Moses said: Eat it today. For it is Sabbath today. For it is Sabbath today to the L rd. Today you shall not find it in the field": Because they were wont to go out in the morning (to gather the manna), they said to him: Moses, our teacher, shall we go out in the morning? Moses: "Eat it today." They: Since we did not go out in the morning, shall we go out at twilight? Moses: "for it is Sabbath today to the L rd." And why did Moses say "Today you will not find it in the field"? They said: The hearts of our fathers failed at that time. They said: Since we did not find it today, perhaps we will not find it tomorrow? Moses, (therefore,) said to them: This day you will not find it, but you will find it tomorrow. R. Elazar b. Chasma says: He said: In this world you will not find it, but in the world to come, you will find it. "And Moses said: Eat it today. For it is Sabbath today. Today you shall not find it in the field": R. Zrika said: From here (we learn to eat) three meals on the Sabbath. "And Moses said: Eat it today, etc.": R. Yehoshua says: If you merit observing the Sabbath, the Holy One Blessed be He is destined to give you three festivals: Pesach, Atzereth (Shavuoth) and Succoth. Thus, "Eat it today, etc." ("Eat it today," followed by [26] "Six days shall you gather it":) R. Elazar Hamodai says: If you merit observing the Sabbath, the Holy One Blessed be He is destined to confer upon you six goodly "measures": Eretz Yisrael, the world to come, the new world, the kingdom of the house of David, the Kehunah and the Leviyah. Thus, "Eat it today, etc." R. Elazar says: If you merit observing the Sabbath, you will be saved from three dire punishments: the day of Gog and Magog, the pangs of the (advent of the) Messiah, and the great day of judgment.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן אוּמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקוֹט״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן — מִיָּד נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְגוֹ׳״.
Rav Yehuda said that Rav said: Had the Jewish people properly observed the first Shabbat that was commanded them, no nation or tongue would have ever ruled them, as it is stated: “And it happened on the seventh day, some people went out from the nation to collect and they did not find” (Exodus 16:27). And it is written after they went out to collect manna: “And Amalek came and fought with Israel in Refidim” (Exodus 17:8). Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: If only the Jewish people would keep two Shabbatot in accordance with their halakhot, they would be immediately redeemed, as it is stated: “So said God to the eunuchs who will keep My Shabbatot” (Isaiah 56:4), and it is written after that: “And I will bring them to My holy mountain and will let them rejoice in My house of prayer” (Isaiah 56:7).
(ו) באי כלה. שבת נקראת כלה ונקראת מלכה (שבת קיט., זהר, דברים רעב:). כלה – מצד ההשגה במקומה בקבלתה מהעליונים, מצד יחוסה לת"ת. מלכה – מצד העם, דהיינו השגת הנבראים.בשבת, שאור הנשמה היתרה מוסיף דעת, אנו משיגים מה שהי' נעלם ממנו קודם והי' בלתי־שייך לנו, וא"כ היתה נקראת כלה, ותיכף ומיד כאשר מושג לנו זה האור היא מלכתא, וגם עלי' בעצמותה ודאי האור נוסף בזה. באי כלה, שבת מלכתא. ומה שאנו מדברים בהשגת עצמה אינו כ"א ראשית גילוי ההשגה, כי הכלה אינה משגת עומק מדותיו והנהגתו של החתן, ורק עתידה להשיג בהמשך יום יבא, יום שכולו שבת שאז "תקראי אישי". אך השמחה תהי' כמשוש חתן על כלה, מצד רבוי התחדשות האור תמיד, ונזכה כלנו מהרה לאורו, זכות וקנין גמור. על כן בכל יום השבת אנו אומרים "ישמחו במלכותך", ורק בעת כניסת השבת נקראת כלה, והוא הזמן ההגון לשם זה במועד הכניסה. ואנו מפרשים שנלך לקראת כלה, והוא מפרש פני שבת, שכשתבא אצלנו תבא בבחי' שבת מנוחה, ויהי' אור פנים, ומה שיהי' בחול פניית אחוריים השבת מאיר פנינו.
(לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ (לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כׇּל־הָעֵדָֽה׃ (לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ {ס} (לה) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
(32) Once, when the Israelites were in the wilderness, they came upon a man gathering wood on the sabbath day. (33) Those who found him as he was gathering wood brought him before Moses, Aaron, and the community leadership. (34) He was placed in custody, for it had not been specified what should be done to him. (35) Then יהוה said to Moses, “The party in question shall be put to death: the community leadership shall pelt him with stones outside the camp.”
(א) ששת ימים. הִקְדִּים לָהֶם אַזְהָרַת שַׁבָּת לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (מכילתא):
(1) ששת ימים SIX DAYS [MAY WORK BE DONE] — He intentionally mentioned to them the prohibition in reference to the Sabbath before the command about the building of the Tabernacle in order to intimate that it does not set aside (supersede) the Sabbath (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 35:1:1).