'ותהר ותלד': בזכותן של נשים צדקניות
1א
הדף מאת: שירה זיוון / מרכז יעקב הרצוג
2ב
בלימוד זה נבחן דרכים ותחבולות שנקטו נשים במקרא כדי לפרוץ הגבלות של אהבה והולדת ילדים. נראה כי דרך פעולתן איננה שימוש בכוח פיזי או שררה, אלא בכוח הפריון והנשיות.
3ג
דיון
בלימוד זה נבחן דרכים ותחבולות שנקטו נשים במקרא כדי לפרוץ הגבלות של אהבה והולדת ילדים. נראה כי דרך פעולתן איננה שימוש בכוח פיזי או שררה, אלא בכוח הפריון והנשיות.
4ד
דיון
א. "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע"

נפתח בסיפורן של בנות לוט, לאחר שניצלו יחד עם אביהן מחורבן סדום ועמורה:
5ה
(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. (ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו (לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. (לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. (לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. (לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. (לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. (לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. (לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם. (לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.
And it came to pass, when God destroyed the cities of the Plain, that God remembered Abraham, and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt. And Lot went up out of Zoar, and dwelt in the mountain, and his two daughters with him; for he feared to dwell in Zoar; and he dwelt in a cave, he and his two daughters. And the first-born said unto the younger: ‘Our father is old, and there is not a man in the earth to come in unto us after the manner of all the earth. Come, let us make our father drink wine, and we will lie with him, that we may preserve seed of our father.’ And they made their father drink wine that night. And the first-born went in, and lay with her father; and he knew not when she lay down, nor when she arose. And it came to pass on the morrow, that the first-born said unto the younger: ‘Behold, I lay yesternight with my father. Let us make him drink wine this night also; and go thou in, and lie with him, that we may preserve seed of our father.’ And they made their father drink wine that night also. And the younger arose, and lay with him; and he knew not when she lay down, nor when she arose. Thus were both the daughters of Lot with child by their father. And the first-born bore a son, and called his name Moab—the same is the father of the Moabites unto this day. And the younger, she also bore a son, and called his name Ben-ammi—the same is the father of the children of Ammon unto this day.
6ו
דיון
  • איזו סיבה נותנת האחות הבכורה למעשיה? סמנו את התשובה בטקסט.
  • מדוע לדעתכם מפרטת התורה את שושלת העמים שיצאו מיחסי האב והבנות?
  • לפי סיפור זה, מהי משמעות הילודה עבור בנות לוט?
המדרש הבא עוסק בהתנהגות של בנות לוט:
7ז
בראשית רבה, פרשת וירא, סימן ט
אמר ר' אלעזר: לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה.
אתיבין, והא כתיב: ותהרין שתי בנות לוט מאביהן?!
אמר ר' תנחומא: שלטו בעצמן והוציאו ערותן [=בקעו בתוליהן] ונתעברו כמביאה שניה.
[...]
ר' תנחומא בר רבי חייא משם ר' הושעיא תורגמנא: אין כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט.
מאי טעמיה?
"בכל תושיה יתגלע" [משלי, יח, א]
אמר רבי אחא: יתגלעו אין כתיב כאן אלא יתגלע, האנשים נתרחקו והנשים נתקרבו:
8ח
דיון
  • כיצד רואים בעלי המדרש את מעשיהן של בנות לוט?
  • כיצד אתם רואים את מעשיהן של בנות לוט - האם כגילוי עריות או כגילוי תושייה?
9ט
דיון
ב. "הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי"

הקטע הבא חושף פן כואב מחייה של אשה הנתונה במערכת יחסים פוליגמית (ריבוי נשים), ובמקרה זה - מערכת יחסים סבוכה וכואבת עוד יותר בין לאה ואחותה-צרתה רחל, אל מול יעקב:
10י
(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד (בָּא גָד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד. (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר. (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי? וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ. וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי. וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב - הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן.
When Leah saw that she had left off bearing, she took Zilpah her handmaid, and gave her to Jacob to wife. And Zilpah Leah’s handmaid bore Jacob a son. And Leah said: ‘Fortune is come! ’ And she called his name Gad. And Zilpah Leah’s handmaid bore Jacob a second son. And Leah said: ‘Happy am I! for the daughters will call me happy.’ And she called his name Asher. And Reuben went in the days of wheat harvest, and found mandrakes in the field, and brought them unto his mother Leah. Then Rachel said to Leah: ‘Give me, I pray thee, of thy son’s mandrakes.’ And she said unto her: ‘Is it a small matter that thou hast taken away my husband? and wouldest thou take away my son’s mandrakes also?’ And Rachel said: ‘Therefore he shall lie with thee to-night for thy son’s mandrakes.’ And Jacob came from the field in the evening, and Leah went out to meet him, and said: ‘Thou must come in unto me; for I have surely hired thee with my son’s mandrakes.’ And he lay with her that night. And God hearkened unto Leah, and she conceived, and bore Jacob a fifth son. And Leah said: ‘God hath given me my hire, because I gave my handmaid to my husband. And she called his name Issachar. And Leah conceived again, and bore a sixth son to Jacob. And Leah said: ‘God hath endowed me with a good dowry; now will my husband dwell with me, because I have borne him six sons.’ And she called his name Zebulun.
11יא
דיון
  • כיצד מצטיירת מערכת היחסים שבין רחל ללאה? כיצד מצטיירת מערכת היחסים בין יעקב ללאה?
  • לפי סיפור זה - מהי משמעות הילודה עבור רחל ולאה?
המדרש הבא מבראשית רבה מעניק פרשנות מעניינת למעשיה של לאה:
12יב
בראשית רבה, פרשת ויצא, סימן ה
ותצא לאה לקראתו
מלמד, שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו.
ותאמר אלי תבא
אמר רבי אבהו: צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כוונתה אלא לשם שמים להעמיד שבטים, לפיכך הוצרך הכתוב לומר: "וישמע אלהים אל לאה".
ותאמר אלי תבא אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולן.
יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולן יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל. (שיר השירים ז): "והדודאים נתנו ריח"
13יג
דיון
  • באיזה אור רואים בעלי המדרש את מעשיה של לאה?
  • איזה ערך חדש עולה מן המדרש למעשיה של לאה?
  • רבי לוי מחבר בין מעשיה של לאה לפסוקים משיר השירים: "...שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ ; הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָך"ְ (פרק ז, פסוקים יג-יד). לפסוקים אלו משמעות רומנטית. האם גם אתם רואים במעשיה של לאה אקט רומנטי?
14יד
דיון
ג. "צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה"

פרק לח בבראשית מספר לנו על קורותיו של יהודה, בנה של לאה, אשר ברבות הימים הפך לאחד השבטים החזקים והמובילים בישראל:
15טו
(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'. (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי - כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. (יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. (יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר, הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי. (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן. וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. (יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ. וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. (יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ. (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כב) וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז. הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. (כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה. וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר, צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. (כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. (כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. (ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

מושגים
  • ייבום - מצווה מן התורה שלפיה אלמנה שלא ילדה לבעלה, צריכה להינשא לאחיו הרווק של הבעל המת ועל ידי כך להקים שם למת בהולדת צאצאים. על אף שמצווה מפורשת זו מופיעה רק בספר דברים (פרק כה, פסוק ה), קיים בתנ"ך תיעוד לייבום כבר בזמנים מוקדמים בהרבה, כמו בסיפור יהודה ותמר (בראשית, פרק לח). אזכור נוסף למצוות הייבום מופיע במגילת רות (פרק ד). כדי לפטור את האשה מלהינשא לאח הבעל עליה לעבור טקס חליצה. טקס זה נוהג אף כיום.
And it came to pass at that time, that Judah went down from his brethren, and turned in to a certain Adullamite, whose name was Hirah. And Judah saw there a daughter of a certain Canaanite whose name was Shua; and he took her, and went in unto her. And she conceived, and bore a son; and he called his name Er. And she conceived again, and bore a son; and she called his name Onan. And she yet again bore a son, and called his name Shelah; and he was at Chezib, when she bore him. And Judah took a wife for Er his first-born, and her name was Tamar. And Er, Judah’s first-born, was wicked in the sight of the LORD; and the LORD slew him. And Judah said unto Onan: ‘Go in unto thy brother’s wife, and perform the duty of a husband’s brother unto her, and raise up seed to thy brother.’ And Onan knew that the seed would not be his; and it came to pass when he went in unto his brother’s wife, that he spilled it on the ground, lest he should give seed to his brother. And the thing which he did was evil in the sight of the LORD; and He slew him also. Then said Judah to Tamar his daughter-in-law: ‘Remain a widow in thy father’s house, till Shelah my son be grown up’; for he said: ‘Lest he also die, like his brethren.’ And Tamar went and dwelt in her father’s house. And in process of time Shua’s daughter, the wife of Judah, died; and Judah was comforted, and went up unto his sheep-shearers to Timnah, he and his friend Hirah the Adullamite. And it was told Tamar, saying: ‘Behold, thy father-in-law goeth up to Timnah to shear his sheep.’ And she put off from her the garments of her widowhood, and covered herself with her veil, and wrapped herself, and sat in the entrance of Enaim, which is by the way to Timnah; for she saw that Shelah was grown up, and she was not given unto him to wife. When Judah saw her, he thought her to be a harlot; for she had covered her face. And he turned unto her by the way, and said: ‘Come, I pray thee, let me come in unto thee’; for he knew not that she was his daughter-in-law. And she said: ‘What wilt thou give me, that thou mayest come in unto me?’ And he said: ‘I will send thee a kid of the goats from the flock.’ And she said: ‘Wilt thou give me a pledge, till thou send it?’ And he said: ‘What pledge shall I give thee?’ And she said: ‘Thy signet and thy cord, and thy staff that is in thy hand.’ And he gave them to her, and came in unto her, and she conceived by him. And she arose, and went away, and put off her veil from her, and put on the garments of her widowhood. And Judah sent the kid of the goats by the hand of his friend the Adullamite, to receive the pledge from the woman’s hand; but he found her not. Then he asked the men of her place, saying: ‘Where is the harlot, that was at Enaim by the wayside?’ And they said: ‘There hath been no harlot here.’ And he returned to Judah, and said: ‘I have not found her; and also the men of the place said: There hath been no harlot here.’ And Judah said: ‘Let her take it, lest we be put to shame; behold, I sent this kid, and thou hast not found her.’ And it came to pass about three months after, that it was told Judah, saying: ‘Tamar thy daughter-in-law hath played the harlot; and moreover, behold, she is with child by harlotry.’ And Judah said: ‘Bring her forth, and let her be burnt.’ When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: ‘By the man, whose these are, am I with child’; and she said: ‘Discern, I pray thee, whose are these, the signet, and the cords, and the staff.’ And Judah acknowledged them, and said: ‘She is more righteous than I; forasmuch as I gave her not to Shelah my son.’ And he knew her again no more. And it came to pass in the time of her travail, that, behold, twins were in her womb. And it came to pass, when she travailed, that one put out a hand; and the midwife took and bound upon his hand a scarlet thread, saying: ‘This came out first.’ And it came to pass, as he drew back his hand, that, behold his brother came out; and she said: ‘Wherefore hast thou made a breach for thyself?’ Therefore his name was called Perez.
16טז
דיון
  • מה דעתכם על מעשיה של תמר? מה הניע אותה?
  • באיזה אור מוצגת תמר בסיפור? האם המספר רואה זאת באור חיובי, שלילי או ניטרלי?
  • לפי סיפור זה - מהי משמעות הילודה עבור תמר?
  • מדוע, לדעתכם, מפרטת התורה את השושלת שיצאה מתמר ומיהודה?
17יז
דיון
ד. "תחת התפוח עוררתיך"

בפתח ספר שמות מתואר מצבם הקשה של בני ישראל במצרים: קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, והם הופכים לעבדים. בנוסף, זומם המלך לכלות אותם בציווי להרוג את כל התינוקות הזכרים. כבר בפרק הראשון מתגלה אומץ לבן של המיילדות העבריות, הבוחרות למרות האיסור להשאיר בחיים את הזכרים, ומסתכנות במוות מידי פרעה. בפרק ב מובא הסיפור על עמרם (מבית לוי) ויוכבד (בת לוי) שעתידים להיות הוריו של משה רבנו. קראו את הפסוקים הבאים והמדרש הבא בעקבותיהם:
18יח
(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת-לֵוִי. (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.
And there went a man of the house of Levi, and took to wife a daughter of Levi. And the woman conceived, and bore a son; and when she saw him that he was a goodly child, she hid him three months. And when she could not longer hide him, she took for him an ark of bulrushes, and daubed it with slime and with pitch; and she put the child therein, and laid it in the flags by the river’s brink. And his sister stood afar off, to know what would be done to him.
19יט
"ויֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" [שמות, ב, א] - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו [מרים]:
תנא [שנינו]: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב, כב,כח)! עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
The Gemara comments: The language of another verse is also precise based on this explanation, as it is written: “And Caleb the son of Jephunneh the Kenizzite said unto him” (Joshua 14:6). Although his father was Jephunneh, he is known as “the Kenizzite,” although he was not actually a son of Kenaz. The Gemara accepts this proof and states: Conclude from it that Rava’s explanation is correct. The verse states: “And Caleb, the son of Hezron, begot children of Azubah his wife, and of Jerioth, and these were her sons: Jesher, and Shobab, and Ardon” (I Chronicles 2:18). The Gemara analyzes the verse: The verse refers to the wife of Caleb by the name Azubah. The Sages teach that this is Miriam. And why is she called Azubah? As everyone initially abandoned her [azavuha] and did not want to marry her because she was sickly and unattractive. The verse additionally states: “And Caleb, the son of Hezron, begot children [holid] of Azubah his wife” (I Chronicles 2:18). The Gemara asks: Why use the term “holid,” begot children? But doesn’t this verse state that he married her? Rabbi Yoḥanan says: This teaches us that with regard to anyone who marries a woman for the sake of Heaven, as he married her due to her righteousness without concern for her appearance, the verse ascribes him credit as if he gave birth to her. The same verse refers to Miriam additionally as Jerioth, which the Gemara explains was appropriate, for her face was like extremely pallid curtains [yeriot]. The verse continues: “And these were her sons [vaneha].” The Gemara explains: Do not read it as vaneha, her sons; rather, read it as boneha, her builders. In other words, the rest of the names in the verse are not the names of her children, but rather appellations for her husband, whose marriage to her built her, as it were. The first appellation for Caleb, “Jesher,” is referring to his actions, as he set himself straight [yisher] and did not join in the counsel of the spies. The second appellation, “Shobab,” is referring to the fact that he broke [sibbev] his evil inclination by rebelling against the other spies. The third appellation, “and Ardon [veArdon],” is referring to the fact that he ruled [rada] over his evil inclination. And some say: Because the face of his wife Miriam became beautiful like a rose [vered] after they were married, she was also called Vardon, due to her rose-like complexion. The Gemara interprets an additional verse as referring to Caleb. It is stated: “And Ashhur the father of Tekoa had two wives, Helah and Naarah” (I Chronicles 4:5). Ashhur is Caleb. And why was he called Ashhur? Because his face became blackened [husheḥaru] from the extensive fasts that he accepted upon himself so that he would not be entrapped by the counsel of the spies. “The father of” is also referring to Caleb, as he became like a father to his wife. The next word in the verse, “Tekoa,” is an additional reference to Caleb, as he attached [taka] his heart to his Father in Heaven. The phrase in the verse “had two wives” actually means it is as if Miriam became like two wives, because she changed over the course of time. And therefore the two names written in the verse: “Helah and Naarah,” were not two separate women, Helah and Naarah. Rather, initially Miriam was sickly [ḥela] and forlorn, and ultimately she was healthy and beautiful like a young woman [na’ara]. The Gemara expounds the following verse as referring to Miriam: “And the children of Helah were Zereth [Tzeret] and Zohar and Ethnan” (I Chronicles 4:7). She was now called Tzeret,” for she became so beautiful that she was like a rival [tzara] to other women, as they were jealous of her beauty. She is called “Zohar,” as her face shined like the sun does at noon [tzohorayim]. She is called “Ethnan,” as any man that saw her would be aroused so much that he would bring a gift [etnan] to his wife to entice her. § The Gemara returns to the discussion of the bondage in Egypt. “And Pharaoh charged all his people, saying: Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The use of the phrase “every son that is born” indicates that he decreed even on his own nation that all their male babies must be killed. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says further: He decreed three decrees. Initially, he commanded the midwives only with regard to Jewish infants: “You shall look upon the stones. If it be a son, then you shall kill him; but if it be a daughter, then she shall live” (Exodus 1:16). And afterward, he decreed with regard to the Jewish infants: “Every son that is born you shall cast into the river” (Exodus 1:22). And ultimately, he decreed even on his own nation that Egyptian infant boys should be cast into the river as well. The verse states: “And there went a man of the house of Levi, and took for a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1). The Gemara asks: To where did he go? Rav Yehuda bar Zevina says: He went according to the advice of his daughter Miriam, as the Gemara will proceed to explain. A Sage teaches: Amram, the father of Moses, was the great man of his generation. Once he saw that the wicked Pharaoh said: “Every son that is born you shall cast into the river, and every daughter you shall save alive” (Exodus 1:22), he said: We are laboring for nothing by bringing children into the world to be killed. Therefore, he arose and divorced his wife. All others who saw this followed his example and arose and divorced their wives. His daughter, Miriam, said to him: Father, your decree is more harsh for the Jewish people than that of Pharaoh, as Pharaoh decreed only with regard to the males, but you decreed both on the males and on the females. And now no children will be born. Additionally, Pharaoh decreed to kill them only in this world, but you decreed in this world and in the World-to-Come, as those not born will not enter the World-to-Come. Miriam continued: Additionally, concerning Pharaoh the wicked, it is uncertain whether his decree will be fulfilled, and it is uncertain if his decree will not be fulfilled. You are a righteous person, and as such, your decrees will certainly be fulfilled, as it is stated with regard to the righteous: “You shall also decree a thing, and it shall be established unto you” (Job 22:28). Amram accepted his daughter’s words and arose and brought back, i.e., remarried, his wife, and all others who saw this followed his example and arose and brought back their wives. The Gemara asks: If Amram remarried Jochebed, rather than say: “And took for a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1), it should have stated: “And returned for a wife the daughter of Levi.” Rav Yehuda bar Zevina says: He performed an act of marriage just as one would do for a first marriage. He sat her on a palanquin [appiryon], and Aaron and Miriam danced before her, and the ministering angels said: “A joyful mother of children” (Psalms 113:9). The verse is referring to Jochebed as “a daughter of Levi” (Exodus 2:1). The Gemara asks: Is it possible that this is Jochebed? Jochebed was then 130 years old and the verse still calls her a daughter? Jochebed’s age is established based on a tradition concerning the number of the descendants of Jacob who came to Egypt, as follows: While the verse states that Leah had thirty-three descendants (Genesis 46:15), only thirty-two were enumerated. This was explained as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: The “daughter of Levi” is Jochebed, whose conception was on the road, as the family of Jacob descended to Egypt, and she was born between the walls, i.e., in Egypt, as it is stated: “And the name of Amram’s wife was Jochebed, the daughter of Levi, who was born to Levi in Egypt” (Numbers 26:59). This interpolation concerning her birth is interpreted: Her birth was in Egypt, but her conception was not in Egypt. Since the Jewish people were in Egypt for two hundred ten years and Moses was eighty years old at the time of the exodus, Jochebed was one hundred thirty years old when Moses was born. In light of this, the Gemara is asking how the verse can refer to her as a daughter. Rabbi Yehuda says: The signs of a young woman were born in her when her husband remarried her, and she became like a young girl again. § The verse states concerning Moses: “And the woman conceived, and bore a son; and when she saw him that he was a goodly child, she hid him three months” (Exodus 2:2). The Gemara asks: But Jochebed was pregnant with Moses for three months at the outset, before Amram remarried her, as will be explained further. Rav Yehuda bar Zevina said: The intention of the verse is to juxtapose her giving birth to her becoming pregnant. Just as her becoming pregnant was without pain, so too, her giving birth was without pain. From here it is derived concerning righteous women that they were not included in the verdict [pitkah] of Eve that a woman will suffer pain during childbirth (see Genesis 3:16). The verse states with regard to the birth of Moses: “And the woman conceived, and bore a son; and when she saw him that he was a goodly [tov] child, she hid him three months” (Exodus 2:2). It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: “Tov” is his, Moses’, real name, as it was given to him by his parents when he was born. Rabbi Yehuda says: His name was Toviya. Rabbi Neḥemya says: They said he was good because they saw that he was fit for prophecy. Others say: They said he was good because he was born when he was already circumcised. And the Rabbis say: At the time when Moses was born, the entire house was filled with light, as it is written here: “And when she saw him that he was a goodly [tov] child,” and it is written there: “And God saw the light, that it was good [tov]” (Genesis 1:4). The verse continues: “And she hid him three months” (Exodus 2:2). The Gemara explains that she was able to hide him for three months because the Egyptians counted the nine months of her pregnancy only from the time her husband took her back, but she was pregnant with Moses for three months from the outset of her remarriage. The next verse states: “And when she could no longer hide him” (Exodus 2:3). The Gemara asks: Why couldn’t she hide him any longer? Let her continue to hide him. Rather, anywhere that the Egyptians heard that a baby was born and they wanted to locate the baby, they would bring another baby there in order that it could be heard crying, and the two babies would cry together, as it is written: “Take us the foxes, the little foxes, that spoil the vineyards; for our vineyards are in blossom” (Song of Songs 2:15). The infants who were used to uncover the hidden babies are referred to as little foxes. The verse states: “And when she could no longer hide him, she took for him an ark of bulrushes, and daubed it with bitumen and with pitch; and she put the child therein, and laid it in the willows by the river’s bank” (Exodus 2:3). The Gemara asks: What is different about bulrushes that she decided to use them? Rabbi Elazar says: From here it is derived concerning righteous people that their money is more precious to them than their bodies, as she took an inexpensive material to build the ark. And why do they care so much about their money? Because they do not stretch out their hands to partake of stolen property. Therefore, their own property is very precious to them. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says an alternative reason for her taking bulrushes for the ark: She took a soft material like bulrush, which is able to withstand an impact both before a soft item and before a hard item. She feared that if she would have made the box from a hard material like wood, if it were to collide with a hard item in the water it might break. The verse continues: “And daubed it with bitumen and with pitch” (Exodus 2:3). A Sage teaches: She daubed bitumen on the interior and pitch on the exterior, so that righteous person, i.e., Moses, would not smell a foul odor, such as that of pitch. The verse continues: “And she put the child therein, and laid it in the willows [bassuf ]” (Exodus 2:3). Rabbi Elazar says: This means she placed him in the Suf Sea, i.e., the Red Sea. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says:
20כ
דיון
  • באיזה אופן מוארים הגברים במדרש לעומת הנשים?
גם המדרש הבא מתאר את התנהגותן האמיצה של הנשים העבריות בעת גזרות ההרג של פרעה:
21כא
תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף יא,עמוד ב
דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן [את בעליהן] וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים [רש"י: בין מצרי השדות, מקומות צנועין] שנאמר, "אם תשכבון בין שפתים וגו'" [תהילים, סח, יד] בשכר "תשכבון בין שפתים" זכו ישראל לביזת מצרים. [...] וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר "תחת התפוח עוררתיך וגו'" (שיר השירים ח, ה) והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד [... ] ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" [דברים, לב, יג], וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן [...] לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה [...] וכיון שמתגדלין באין עדרים, עדרים לבתיהן [..]. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר "זה אלי ואנוהו" (שמות, טו, ב).
22כב
דיון
  • לפי המדרש - מהי משמעות הילודה בעיני נשות ישראל?
  • המדרש מציג מעין "שיתוף פעולה" בין אלוהים לנשות ישראל: הן אינן מוותרות על הילודה והוא בתמורה מגן עליהן ומשפיע עליהן צאצאים. מערכת יחסים זו מוצגת גם בסיפור דודאי ראובן, לאה ויעקב שקראתם - מצאו וסמנו את הקווים המקבילים (בתוכן ובצורה, במקור התנכי ובמדרש. שימו לב לאזכורים משיר השירים).
23כג
דיון
ה. " כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ"
נסיים את מסכת סיפורי הגבורה הנשיים בסיפור המאוחר ביותר מבחינה כרונולוגית - סיפורה של רות המואבייה שהייתה כזכור אלמנה ממואב, חשׂוכת ילדים, ובאה בעקבות אהבתה לחמותה, נעמי, לארץ-ישראל ולעם ישראל. רות מגיעה עם נעמי לבית לחם בימי הרעב ומתפרנסת מליקוט שבולים בשדה בועז, המתברר מאוחר יותר כקרוב משפחה וגואל [=יבם] פוטנציאלי של רות.
24כד
(א) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. (ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ) וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. (ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה. (ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. (ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. (ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. (ט) וַיֹּאמֶר מִי-אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. (י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר. (יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה-לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. (יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. (יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. (יד) וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן.
And Naomi her mother-in-law said unto her: ‘My daughter, shall I not seek rest for thee, that it may be well with thee? And now is there not Boaz our kinsman, with whose maidens thou wast? Behold, he winnoweth barley to-night in the threshing-floor. Wash thyself therefore, and anoint thee, and put thy raiment upon thee, and get thee down to the threshing-floor; but make not thyself known unto the man, until he shall have done eating and drinking. And it shall be, when he lieth down, that thou shalt mark the place where he shall lie, and thou shalt go in, and uncover his feet, and lay thee down; and he will tell thee what thou shalt do.’ And she said unto her: ‘All that thou sayest unto me I will do.’ And she went down unto the threshing-floor, and did according to all that her mother-in-law bade her. And when Boaz had eaten and drunk, and his heart was merry, he went to lie down at the end of the heap of corn; and she came softly, and uncovered his feet, and laid her down. And it came to pass at midnight, that the man was startled, and turned himself; and, behold, a woman lay at his feet. And he said: ‘Who art thou?’ And she answered: ‘I am Ruth thine handmaid; spread therefore thy skirt over thy handmaid; for thou art a near kinsman.’ And he said: ‘Blessed be thou of the LORD, my daughter; thou hast shown more kindness in the end than at the beginning, inasmuch as thou didst not follow the young men, whether poor or rich. And now, my daughter, fear not; I will do to thee all that thou sayest; for all the men in the gate of my people do know that thou art a virtuous woman. And now it is true that I am a near kinsman; howbeit there is a kinsman nearer than I. Tarry this night, and it shall be in the morning, that if he will perform unto thee the part of a kinsman, well; let him do the kinsman’s part; but if he be not willing to do the part of a kinsman to thee, then will I do the part of a kinsman to thee, as the LORD liveth; lie down until the morning.’ And she lay at his feet until the morning; and she rose up before one could discern another. For he said: ‘Let it not be known that the woman came to the threshing-floor.’
25כה
(יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. (יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. (כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. (כא) וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. (כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.
Now these are the generations of Perez: Perez begot Hezron; and Hezron begot Ram, and Ram begot Amminadab; and Amminadab begot Nahshon, and Nahshon begot Salmon; and Salmon begot Boaz, and Boaz begot Obed; and Obed begot Jesse, and Jesse begot David.
26כו
דיון
  • בתיאור מעשיהן של רות ונעמי מופיעים פעלים רבים: 'רחצת', 'סכת', 'וירדת', 'וגילת', ושכבת'... 'ותרד', 'ותעש', 'ותגל', 'ותשכב'... מה משמעותם? כיצד תורם ריבוי הפעלים להאדרת דמותן של רות ונעמי?
  • מדוע לדעתכם מציינת המגילה את מוצאו של בועז?
  • בין כל הסיפורים המקראיים בהם דנו, עובר חוט משפחתי ורעיוני. שרטטו את הקשרים בין הדמויות המרכזיות בסיפורים: בנות לוט (מואב ובני עמון) לאה תמר נשות ישראל במצרים רות נסחו: מהו הקו הרעיוני המחבר בין הנשים הללו? לפי איזה ערך משותף הן פועלות?
28 כח
30ל
דף מספר 1 בסדרה "אחזתיו ולא ארפנו": על כוחן של נשים באהבה, תשוקה וגאולה, דפים נוספים בסדרה:
2 3 4