זכרון קולקטיבי
הדף מאת: סיני הראל / בית פרת - מדרשה ישראלית
מי משפיע על מי? המלחמה על התרבות או להפך? התרבות על החברה? החינוך? כיצד נרצה שיראה הזיכרון הקולקטיבי שלנו? ואיך צריכים להיראות לימודי היסטוריה כדי להתאים לכך? דף לימוד בעקבות העיסוק הקולנועי-ישראלי בנושא זה. 'עשרת ימי תודה במדרשת עין פרת' כשם שיום הכיפורים זוכה לעשרת ימי תשובה לפניו, כך גם יום העצמאות זוכה אצלינו ל'עשרת ימי תודה' על ערבי לימוד וחברותות יומיות. בתשע"ג מוקדשים ימים אלו - ליצירה הקולנועית הישראלית ולשאלות הלאומיות שאיתן היא מתמודדת. יום שמיני בעשרת ימי תודה - הסרט היומי: 'בופור'.
סצינה מהסרט 'בופור', מתוך YouTube
בופור - פשיטת רגל
רון לשם, מתוך ראיון שעשה עימו אריאל שנבל, מקור ראשון
"הרצון הכי חזק שלי היה להבין את ההתמודדות של ילדים בני 18 במובלעת שהיא כלוב מנותק לגמרי, מין מדינת ילדים שנמצאת בעומק שטח אויב ולמרות זאת יש בה המון שמחת חיים. צפיתי בעשרות שעות של צילומי וידאו שהחיילים צילמו בעצמם, וקיבלתי מושג על הפרטים הקטנים, שמאוד חשובים בעיניי. כי למי שלא היה שם, זו פלנטה אחרת לגמרי. אתה יושב עשרות שעות עם חיילים ומבין שצמחה שם מדינה מבודדת, עם חוקים ושפה משלה. ניסיתי להיכנס לעולם הזה. זה היה חייב לעבור בכל הפרטים הכי קטנים, ודווקא ברומאן ולא בדרך עיונית"
© כל הזכויות שמורות ל
www.text.org.il
אורי קליין, מתוך: "היו להם מכונות ירייה", ביקורת קולנוע, מוסף גלריה, הארץ, מרץ 2007
"בגלל העיצוב של המבצר והמדים שהחיילים לובשים, שמקנים להם לעתים מראה מעוות וגרוטסקי (במיוחד כשהם מצולמים ממרחק), "בופור" מזכיר לעתים, בעיקר בחלקו הראשון, סרטי מדע בדיוני משנות ה-50, שתיארו את המתרחש בתחנה מבודדת אי שם בחלל. משהו באופן הישיר שבו סידר מתאר את המציאות הזאת מבחינה חזותית משרת את מסריו של הסרט טוב יותר מכל מה שהעלילה עצמה משדרת; כך הוא מצליח לעצב תחושה של בידוד ותלישות, שמעבירה ביעילות רבה את תחושת האי-ודאות, הבלבול והאין-אונים שהחיילים חשים לנוכח המצב המעורפל שבו הם נמצאים."
© כל הזכויות שמורות ל
www.haaretz.co.il
יאיר רוה, מתוך "מחילות", סינמסקופ ביקורת קולנוע, ynet תרבות, מרץ 2007
"הדבר שהכי תפס אותי בעולם שברא סידר ואנשי צוותו על הבופור זה הריתמוס הקבוע של המקום. יש למקום קצב פנימי. כמו פסקול שמלווה את כל מה שקורה. המוזיקה האווירתית המעולה של ישי אדר - איזו בחירה מופלאה ואמיצה לבחור במוזיקה כזאת לסרט מלחמה - נשמעת כמו שילוב בין הדופק של הדמויות וחריקות הפחונים החפורים מתחת לאדמה. כשאתם בתוך המחילות החפורות שומעים את שריקות הרוח בהר מעל. ובאור היום יש גם מקצב נוסף קבוע. טראח! צליל כמו טריקת דלת. זהו הקול של שיגור פצמ"ר חיזבאללה מפסגת הר סמוך. החייל בעמדת התצפית (עת"פ) מזהיר את החיילים בכריזה: "יציאה, יציאה". ואז שריקה. ובום! הפיצוץ, כשהפגז נוחת במוצב. ואחרי הבום, מגיעה הכריזה "נחיתה, נחיתה". ככה זה תקנות וחוקים: אם במקרה החמצתם את הפיצוץ מחריש האוזניים, ניידע אתכם ברמקול המצ'וקמק שלנו. וזו השגרה: טריקה. "יציאה, יציאה". שריקה. פיצוץ. "נפילה, נפילה". עד שיום אחד נשמע צליל חדש. וִיש סילוני קצר ומהיר, שונה לחלוטין מהשריקה הכמעט נינוחה והמוכרת, ואז פיצוץ עצום. בלי ההקדמות שהחיילים כבר התרגלו אליהן: בלי הטריקה, בלי ה"יציאה, יציאה". עכשיו זה כבר לא עסק עם פצצות מרגמה, עכשיו זה כבר עניין עם טילים. העניינים מסתבכים."
© כל הזכויות שמורות ל
www.ynet.co.il
דיון
הסרט 'בופור', המבוסס על ספרו של רון לשם 'אם יש גן עדן', יצא בשנת 2007 בבימויו של יוסף סידר. אחד הדברים שחוזרים בכל הביקורות על הסרט, ואף בדבריו של רון לשם עצמו בנוגע לספר, הוא הניסיון המוצלח ליצור עולם מבודד, "פלנטה אחרת לגמרי".

- מדוע יש בכך הצלחה של הסרט לתאר מציאות מנותקת כל כך? איך היא מתורגמת ליצירה ואמנות?
- כיצד אנחנו יכולים להתחבר למציאות הזו? מה בה מושך אותנו?
- מדוע דווקא מציאות כל כך רחוקה ותלושה משפיעה על התרבות שלנו כל כך חזק?
- מה נשמט מאחור בתיאור כזה של המציאות?
דיון
"הסרט יכול היה להתרחש בכל מקום. הוא מתייחס למלחמה כאל אסון טבע, שנוחת פתאום... החיילים אינם רואים את האויב שנגדו הם נלחמים. הפצמ"רים והטילים שנוחתים על המוצב כמו גשם, פוגעים בהם באופן מקרי"
(יוסף סידר, במסיבת העיתונאים שקדמה להקרנת הבכורה)

ביקורות רבות נטחו בסרט על כך שאין בו זכר לקונפליקט הפוליטי שסבב את מלחמת לבנון הראשונה.
- מה אומר על כך סידר (הבמאי)?
- מה ההשפעה של סרט המתרחש במרכז אחד הקונפליקטים הכאובים שלנו אך מסרב לעסוק בו?
אנטוו קייס, "הסטוריה וקולנוע: זכרון ציבורי בעידן התקשורת האלקטרונית", זמנים, 39-49, 1991
בעידן השעתוק וההפצה האלקטרוניים נעשה הזיכרון לחוויה אודיו-ויזואלית קולקטיבית. דימויים המוטבעים על גבי הצלולויד יוצרים בנק טכנולוגי של זיכרונות ומעצבים בהדרגה את תפישת העבר שלנו. הדימויים המוצגים בקולנוע ועל מרקעי הטלוויזיה משתלטים על החוויה האישית והייחודית; הטכנולוגיה מחברת את הזיכרון. בשעה שאלה שחיו בתקופת הרייך השלישי נעלמים והולכים, נודדת תקופת היטלר מתחום הזיכרון האישי אל תחום ההדמיה, אל תוך מעגל שכפול אין-סופי של קלישאות הוליוודיות, נוסח סדרות הטלוויזיה רוחות מלחמה ו-Holocaust. האם אפשר להתגבר על הונאה ענקית זו, על הסימולציה הוויזואלית המכנה עצמה היסטוריה?
אילנה וידמן, מתוך: 'עושים היסטוריה', TheMarker, דצמבר 2012
עבור נוער הלומד לבחינות, פייסבוק הוא הסחת הדעת האולטימטיבית. במקום לנסות לאסור את הרשת החברתית או להשתלט על הרצון לבדוק אותה, מדוע לא להשתמש בה ככלי למידה?זה בדיוק מה שעושה הפרוייקט החדש של מיכאל שורפל ורועי ציקורל: עושים היסטוריה".
...כשרועי ואני תכננו את 'עושים היסטוריה', באמת חשבנו כיצד ללמד היסטוריה בצורה שמתאימה ל'דור האינטרנט' הצעיר".
...לדברי ציקורל, העמודים יכולים לשמש כלי גם למורים: חשוב שמורים יבינו שאיננו מחליפים אותם", הוא אומר. השניים מציינים כי לא המציאו או חידשו דבר: רק חיברנו את הנקודות בין חינוך למדיה חברתית".
© כל הזכויות שמורות ל
www.themarker.com
דיון
- אז מי משפיע על מי, המלחמה על התרבות או להפך? התרבות על החברה? החינוך?
- כיצד מעוצב הזיכרון הקולקטיבי שלנו על ידי הקולנוע?
- מה תורם לזיכרון הקולקטיבי הסרט בופור? האם ניתן לראות בסרט מקור היסטורי?
- "רק חיברנו את הנקודות בין חינוך למדיה" בין אם חברתית או אחרת מה ההשלכות של חיבור כזה?
- כיצד נרצה שיראה הזיכרון הקולקטיבי שלנו? איך צריכים להיראות לימודי היסטוריה כדי להתאים לכך?
דף מספר 8 בסדרה עשרת ימי תודה תשע"ג, דפים נוספים בסדרה:
1 2 3 4 5 6 7