וכשם שמקלסין יום ראשון וחולו של מועד כך מקלסין ימים טובים בתפלה ביוצר במנחה בערבית והיכן קילוסו אלהינו ואלהי אבותינו גלה כבוד מלכותך עלינו ואחריו אנא אלהינו שם יעלה ויבוא כו׳ והשיאנו (וכתוב לחיים כו׳) וחתימתו ברוך מקדש עמו ישראל ומועד שמחה והזמנים ומקראי קודש:
As we laud [God] on the first day, the intermediate days and the last day of the Festival, so we laud Him [on the other] Festivals in the morning, afternoon and evening prayers. And how is He lauded! ‘Our God and the God of our fathers, do Thou make the glory of Thy kingdom manifest upon us’. This is followed by, ‘We pray Thee, O Lord our God, may … rise and come, etc. Bestow upon us’; and the conclusion of the prayer is, ‘Blessed art Thou Who sanctifiest Thy people Israel, the Festival of joy, the Seasons and the holy convocation’.
והשיאנו (Festival Addition to the Amidah)
והשיאנו יהוה אלוהינו את ברכת מועדיך, לחיים ולשלום
לשמחה ולששון כאשר רצית ואמרת לברכינו, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר ליבנו לעבדך באמת, והנחילנו יהוה אלוהינו בשבת: באהבה וברצון, בשמחה ובששון מועדי קדשיך, וישמחו בך ישראל מקדשי שמיך, ברוך אתה יהוה מקדש בשבת: השבת ו ישראל והזמנים.
Bestow upon us, O Hashem, our God, the blessing of Your appointed Festivals for life and for peace, for gladness and for joy, as You desired and promised to bless us. Sanctify us with Your commandments and grant us our share in Your Torah; satisfy us from Your goodness and gladden us with Your salvation, and purify our heart to serve You sincerely. And grant us a heritage, O Hashem our God—with gladness and joy—the appointed festivals of Your holiness, and may Israel, the sanctifiers of Your Name, rejoice in You. Blessed are You, Hashem, Who sanctifies Israel and the festive seasons. (ArtScroll translation)
(א) יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
(ב) וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
(ג) בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:
(ד) בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד:
(ה) סֵדֶר בְּרָכוֹת, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכוּיוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכוּיוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר. אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכוּיוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:
(ו) אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכוּיוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן, יָצָא. אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא:
(ז) הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ. וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל, רִאשׁוֹן מַקְרֵא אֶת הַהַלֵּל:
(ח) שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל, לֹא עוֹלִין בְּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:
(ט) סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
(1) With regard to the Festival day of Rosh HaShana that occurs on Shabbat, in the Temple they would sound the shofar as usual.
כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דר' אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא ואמרינן הלל כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה רב נחמן אמר קרייתה זו היא הלילא רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי יהוה ולא עבדי פרעה הכא הללו עבדי יהוה ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן ולר"נ דאמר קרייתה זו היא הלילא התניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון: לא היה מכה באבוב של נחושת וכו': פתח בחליל ומסיים באבוב א"ר פפא היינו חליל היינו אבוב ואמאי קרי ליה חליל דחלי קליה: ת"ר אבוב היה במקדש חלק היה דק היה של קנה היה ומימות משה היה צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה צלצול היה במקדש של נחושת היה והיה קולו ערב ונפגם ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ולא היה קולו ערב נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה מכתשת היתה במקדש של נחושת היתה ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה ולא היתה מפטמת כמו שהיתה נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה אלו שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון ונתפגמו ולא היה להם ארוכה ועליהם אמר דוד (מלכים א ז, מה) נחושת ממורט {דברי הימים ב ד׳:י״ט } נחושת (ממורק) ועליהם הוא אומר (עזרא ח, כז) וכלי נחשת מוצהב שנים חמודות (מזהב) רב ושמואל חד אמר כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב וח"א שניהם שקולין כאחד של זהב תני רב יוסף שניהם שקולין כאחד של זהב תניא ר' נתן אומר שניים היו שנאמר שנים אל תיקרי שנים אלא שניים תני רשב"ג שילוח היה מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו ונתמעטו וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים לקיים מה שנאמר (ירמיהו ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הרדולים לא היה במקדש מאי הרדולים אמר אביי טבלא גורגדנא מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה: אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש
The Gemara explains: Hallel is not recited on those days due to the statement of Rabbi Abbahu. As Rabbi Abbahu said that the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, for what reason do the Jewish people not recite songs of praise, i.e., hallel, before You on Rosh HaShana and on Yom Kippur? He said to them: Is it possible that while the King is sitting on the throne of judgment and the books of life and the books of death are open before Him, the Jewish people would be reciting joyous songs of praise before Me? Rosh HaShana and Yom Kippur are somber days of judgment whose mood is incompatible with the recitation of hallel.
A Historical View of the Rosh Hashanah Liturgy
"The view came to the fore that Rosh Hashanah, as a day of judgment, is more a day for repentance than a festival day." (Ismar Elbogen, Jewish Liturgy: A Comprehensive Liturgy, 111)
(א) שכא. וכבר נחלקו גדולי הדור על מוספי ראש השנה. הגאון ר' יצחק לוי ור': יש שמזקיקין לפרש מקראות של כל מוספי היום במפני חטאינו. כאמור. ובראשי חדשיכם וגו'. ונא' ובחדש השביעי. וגו'. שהרי א' את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך. ובאותו המשמעות היה ראש חדש. כאותה שמועה השנוייה בעירובין שאו' זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. ואומ' ותתן לנו י"י אלהינו את יום הזכרון הזה. ומוסב אשניהם. שכן אי איפשר לראש השנה בלא ראש חדש. ויום חדש זה קרוי זכרון. דכת' באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. מה שאין כן בשאר שתי קדושות. לפי שיש שבת בלא פסח ופסח בלא שבת. לפיכך אין בהזכרת אחד מהן משמע אזכרת חבירו. וצריך לנקוב בו בהדיא את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה. והני נמי דפטר בזכרון אחד לשניהם: מיהו כשבא לפרש מניין המוספים בראש השנה אם אינו אומ' ובראשי חדשיכם. מנה מחצה ודילג מחצה. ונראה כממעט במוספין וכך אומרי' כל גאוני (לוהיר) [לותיר]: ויש שהן מוחין לומ' ובראשי חדשיכם בראש השנה. דדילמא נפיק מיניה חורבא. ולהוו מדמו ומשוו ליה כשאר ראש הדש דכולא שתא למנות המועדות מיום שני. כדרך כל השנה שאנו מחשבין ומתקנין מועדים מיום (ראשון) [שני] של ראש חדש ועבדי ליה לראש השנה כשתי קדושות: ואמרי' הן שאין לנו לסמוך אלא אמסקנא דשמעת' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן: וכבר נשתלחו הדברים לרבינו נ"ע. ובא והכריע כדברי האומ' צריך להזכיר פסוקין של כל מוסף ומוסף ולא להקפיד שמא יאמרו אלול מעובר הוא ויקחו מניינם מיום שני: והילך תשובתו: אשר הזקיקני לתת לב על סדר המקראות מוספי יום הזכרון. אשר הנהיג רבינו לפני פטירתו להזכיר ובראשי חדשיבם. ולאחר פטירתו חלוקין. להחזיר הדבר ליושנו. ואמרי' שיש איסור וחילול בדבר. שהשומע אזכרת ראש חדש ביום שני סבור אלול מעובר ובא לקלקל את המועדות. ועוד ראייה לדבריהם מאשר פסקו רבותינו או' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן: לא שמענו את דברי כח החלוקין ולא להכריע באתי כי איני כדאי לעשות סעד לדברי הארי שן סלע וגבעת עולם. אך מעבור על משלחתו אשר הזקיקני להודיע מה קיבלתי מרבינו יעקב בר' יקר זצ"ל באותה שמועה: אני משיבו כששימשתי לפניו לא שמעתי מפיו קדוש באותה שמועה בסדר המקראות כלום. ומהו להזכיר בראש השנה את של ראש חדש. פירש לתלמידיו כגון ותתן לנו י"י אלהינו את יום הזכרון הזה ויום ראש החדש הזה וכן ביעלה ויבא. וכן במוסף את מוספי יום הזכרון הזה ואת יום ראש החדש הזה. וכן בחתימה. מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים. אבל בסדר המקראות לא הזכיר. ואני לא שאלתי. כי לא ראיתי נוהגין במקומינו בשום יום טוב הזכרת מקראות של מוספין. לפי שאין שגורין בפה חוץ ממוספי שבת וראש חדש שהן תדירין ושגורין בפה. ומסיימין מפי כבודך. כדרב חננאל אמ' רב. ומשבאתי משם ושמעתי מפי צדיק ר' מאיר בר' יצחק שמסדרין. הנהגתי במקומי לסדרן. ועתה שמעתי שהנהיג רבינו הלוי להזכיר את מוסף ראש חדש במקראותיו. ורואה אני את דבריו. ולא כחולק על רבינו יעקב בר' יקר. שלא הנהיג כן. כי ידעתי מדתו בחר לו בגדולה מכולם. והנהיג עצמו באספוקה הנדרסת. ושם עצמו שירי שיריים. ולא מלאו לבו לעטרה הראוייה לו. לחדש דבר בדורו. ואם רבינו יצחק הלוי שם דברים ופיזר בשעת (המכנסיים) [המכנסין]. אומר אני. מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. ועל שניהם אני קורא. ועמך כולם צדיקים. ואת אשר עם לבבי. אני משיב לנדיבי. כי דבריו נכוחים למבין. (ואין) [ואם] באנו לפרוש מהן בפורשים מחיים. ומן הטעם הזה מה ראו רבותינו לחלק שתי קדושות הללו. משאר כל שתי קדושות שחל ביום אחד. שהוזקקנו בשאר קדושות להזכיר את שניהם בפתיחה ובחתימה. ובזה אומר זכרון אחד. אלא שבזה יש לומ' (ששמע) [שמשמע]. (העולה) [האחד] עולה לכאן ולכאן מה שאין (כאן) [כן] בשאר שתי קדושות לפי שיש שבת בלא פסח. ופסח בלא שבת. לפיכך אין במשמעות הזכרת אחד מהן הזכרת חבירו. (אצל) [אבל] יום הזכרון. [אינו] אלא בראש חדש השביעי. ויום ראש חדש זה קרוי זכרון. כדכ' באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. לפיכך כשמזכיר יום הזכרון הרי ראש חדש במשמע. וזהו פי' עולה לכאן ולכאן. מלשון התלמוד אנו למידין: וכשנשאלה השאלה בבית המדרש. ופירשו שני צידי טעמיה לדרך זו ולדרך זו כדרך כל השאילות שבתלמוד. ולא תלו שלא להזכיר בחשש איסור וחורבא. אלא בשלא לצורך תלאוהו. דהכי אמרי' כיון דחלוקין במוספין מדכרינן. או דילמא (או) אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. כלומ' סגי בהכי. ולא אמרינן או דילמא חיישינן לחורבא פלונית. ואילו היה בידו לתלות הטעם בחשש איסור. (ולא) [לא] היה תולהו ברשות. הואיל וטעם דהזכרה משום עולה לכאן ולכאן הוא. תינח. היכא דאיכא לו למימר עולה לכאן ולכאן. כגון בפתיחה ובחתימה. שהוא אומ' את יום הזכרון הזה. שהרי ראש חדש במשמע. אבל כשבא לפרש את מניין המוספין. ומונה ומשייר. נראה כממעט את המוספין. שהרי או' את מוספי יום הזכרון הזה. ובאותו המשמע הזה ראש חדש. ומנה מחצה ודילג מחצה. טוב לו לשתוק משניהם ולסיים מפי כבודך כאמור. ואם בא להזכיר מזכיר שניהם. ואו' אני שכך נהגו הראשונים להזכיר את שניהם. ודורות האחרונים קבעו המקראות כמוספין ושגו במשמע זכיון אחד. ולא קבעו בו אלא מקראות של ראש השנה בלבד: שלמה בר' יצחק: והבא לומר אחרי ששעירי המוספין באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. מאן נימא לן ששעיר ראש חדש לחטאת היה קרב היום. היהוה יש לסמוך על של ראש השנה: אין הדין עמו. ראוין שני שעירין ליקרב היום. על טומאה שאורעה לה בין זה לזה. כמו ששנינו בזבחים. פ"ק. ראויין היו ישראל להקריב קורבנותיהם בכל שעה על טומאה שאורעה בין זה לזה. אלא שחיסך הכת'. ועוד בשער של ראש חדש אמ' הק'. הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. ובפ' החליל פרכינן גבי ארבעים [ושמונה] תקיעות. וליתני ראש השנה שחל להיות בשבת. דאיכא תלתא מוספי. מוסף דשבת. ודראש חדש. ודראש השנה. ש"מ כולן קריבין. ואין אחד מהן משוייר. ומלבד עולת החודש דכתיב במוסף ראש השנה. לאו למעט אתא. אלא אורחיה דקרא הוא. להזכיר את המרובה: כך נזרקה מפי ר': פעמים היה י' מסיים מפי כבודך. בלא שום פסוקין. לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ממוראו של יום. והיה פוטר עצמו בדרב חננאל. ולא לשנות את המנהג: וכן היה נוהג רבינו שלמה זצ"ל: ת':
(ב) ורבינו ר' יצחק הלוי מזקיק לומר ובראשי חדשיכם בשיני בבראשון. מה נפשך. אם יום ראשון הוא יצא ידי חובתו. ואם חול הוא א"כ למה אנו אומרי' ובחדש השביעי. סוף דבר כל זמן שאתה קורהו באחד לחדש אתה צריך לומר ובראשי חדשיכם. וזה בלא זה אי איפשר. אם אחד בחדש הוא ראש חדש הוא. ושני מוספין היו קריבין בו ביום. ואם ספק הוא. בשם שאנו רגילין לומ' בפסח בעצרת ובחג מוסף של יום ראשון בשני מחמת ספק. כך אנו צריכין לומ' מוספי של ראש השנה בשני כבראשון: ובספר הישר כת' ר"ת: מורי אבי היה מתפלל בראש השנה ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהילכתן. האחד שעיר של ראש חדש. והשני שעיר של ראש השנה. כדמוכח ביומא. ובשבועות. שהרי שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים אין כפרתן שוה. ופשוט הוא. אלא שטעו במקרא וקבעו בו להתפלל: ובתשובת ר"ת (לר"ס) [לר"מ]:
(ג) ואשר כתבתי כי היה לו לכתוב מלבד חטאת החדש. כדכת' גבי יום הכיפורים. דרשה זו אינה מסירה לכאן ולכאן ואין עיניינה לכאן. אך לתינוקות של בית רבן אנו מפרשים של יום הכיפורים שניהן לכפרת ישר'. והוצרך בו מלבד להודיע שיש שתי כפרות לדבר אחד. כדאמרי' גבי עצרת. אבל גבי (עצרת) [ראש השנה] ששעיר של יום כת' בו לכפר עליכם. ושל ראש חדש לי"י כת'. ואין כפרתם אלא זה לגבוה וזה להדיוט. ולמה יבטל זה את זה. אבל בשעיר יום הכיפורים ובשל עצרת הוצרך לפרש שלא יבטל זה את זה אע"פ שכפרה אחת היא. וגם בעולת התמיד שלא יבטלו משום עולות של יום. ולא זהו בכללם ליבטל בשבילם. וכו' ומאריך בתשובה. בעיניין אחר. פר"ת. ועוד ראייה לדבר בתוספתא. דקתני שלשים (ושלשה) [ושנים] שעירים קריבין בכל שנה. שנים עשר לכל חדשי השנה ושעירי הרגלים כו'. אלמ' דבראש השנה קרב שעירי של ראש חודש לבד אותו של רגל. ומיהו אין מזכירין אותו להדיא שהרי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. כד' בפ' בכל מערבין:
(ד) וטבל מקום במסכ' סופרים מצאתי ובראש השנה יאמר ביום טוב מקרא קודש הוא ובראש החדש הזה וביום ראש השנה הזה. וביום תקע שופר הזכרון הזה: ומיהו ההוא דבכל מערבין לא תקשי להא. דההיא לעניין פרשת חדש קאמ' דלא צריך. ולעולם מדבר דראש חדש במסכת סופרים. ומיהו סוף סוף הא ליתה. מדגרסי' בריש שבועות ירושלמי. ר' יעקב בר אחא בשם ר' אחא אמ'. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר של ראש חדש. חד בר נש עבר קמי תיבותא ולא אידכר דירחא. וקלסוניה: ע"כ ת': (בלוהיר) [בלותיר] רובם היו או' והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים. ורבינו יצחק בר' יהודה בשם רבו ר' אלעזר אומר אותו כל ימיו. וכך היו נוהגין (במיצצא) [במגאנצא]: ור' משולם בר' משה שאל את פי אריות יושבי ירושלם. עיר הקדש. והשיבו. שאו' והשיאנו. ומביאין ראייה לדבריהם ממסכת ברכות ירושלמי בפ' הרואה: והגאון ר' יצחק הלוי ביטלו בגרמייזא. מפני שרוצה לומר את ברכת מועדיך. וברכת מועדים לא כתיבא אלא אשלש רגלים. דכת' שלש פעמים בשנה יראה (דברים ט״ז:י״ז). וגו'. וכת' בתריה איש כמתנת ידו כברכת י"י אלהיך אשר נתן לך. וראש השנה לאו מן הזמנים הוא. דהא לא (חתמינו) [חתמינן] מקדש ישר' והזמנים: ת'. ואני אומ' דודאי מן הזמנים הוא. ומועד אקרי. וראייה ממסכת סוטה דאמרי' בפ' ואילו נאמרין. גמרא פרשת המלך. ואי כתב רחמנא במועד הוה אמינא מראש השנה. פרש"י שכולן נקראו מועד. כדכת' אלה מועדי י"י (ויקרא כ״ג:ד׳). וקא חשיב נמי ראש השנה: יצחק בר' דורבלו: ולי נר' ראייה מפ' אילו מגלחין דפסקינן הילכת' כר"ג. דאמ' ראש השנה יום הכיפורים ברגלים. מאי טעמ' הוקשו כל המועדים זה לזה: (אב"ו) [אבן]: ובמקום אחר מצאתי:
בלוהיר (בלותיר) רובם היו או' והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים. ורבינו יצחק בר' יהודה בשם רבו ר' אלעזר אומר אותו כל ימיו. וכך היו נוהגין (במיצצא) [במגאנצא]: ור' משולם בר' משה שאל את פי אריות יושבי ירושלם. עיר הקדש. והשיבו. שאו' והשיאנו. ומביאין ראייה לדבריהם ממסכת ברכות ירושלמי בפ' הרואה: והגאון ר' יצחק הלוי ביטלו בגרמייזא