אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה זֵירִים הֵן:
- שֶׁל מִזְבֵּחַ,
- וְשֶׁל אָרוֹן,
- וְשֶׁל שֻׁלְחָן.
- שֶׁל מִזְבֵּחַ — זָכָה אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ.
- שֶׁל שֻׁלְחָן — זָכָה דָּוִד וּנְטָלוֹ.
- שֶׁל אָרוֹן — עֲדַיִין מוּנָּח הוּא, כָּל הָרוֹצֶה לִיקַּח — יָבֹא וְיִקַּח. שְׁמָּא תֹּאמַר פָּחוּת הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ״.
שלשה זירין - נעשו בכלי הקודש
- של מזבח סימן לכתר כהונה
- ושל ארון סימן לכתר תורה
- ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים:
(א) בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל.
- כֶּתֶר תּוֹרָה
- וְכֶתֶר כְּהֻנָּה
- וְכֶתֶר מַלְכוּת.
- כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".
- כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט לז) "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי".
- כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִטּל. שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מִכֶּתֶר תּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ח טו) "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" (משלי ח טז) "בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם:
(1) The people of Israel were crowned with three crowns: the crown of Torah, the crown of priesthood and the crown of sovereignty. The crown of priesthood was acquired by Aaron, even as it is said: "And it shall be unto him, and to his seed after him, the covenant of everlasting priesthood" (Num. 25.13); the crown of sovereignty was acquired by David, even as it is said: "His seed shall endure forever, and his throne as the sun before Me" (Psalms 89.37); but the crown of the Torah, behold it, there it lies ready within the grasp of all Israel, even as it is said: "Moses commanded us a Law, an inheritance of the congregation of Jacob" (Deut. 33.4), Whosoever wants it may come and take it. Peradventure, you will say that those other two crowns are greater than the crown of the Torah, behold, it is said: "By Me kings reign, and princes decree justice; by Me princes rule" (Prov. 8. 13–14), herefrom be instructed that the crown of the Torah is greater than both of the others.
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,
- עַל הַתּוֹרָה
- וְעַל הָעֲבוֹדָה
- וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
(ו) ומה שהאדם הוא טוב, עד שאומרים עליו כמה בריאה זו טובה, היינו כשהוא טוב בעצמו. ורוצה לומר, בצד בחינת עצמו יש בו הטוב, וזהו בחינה אחת, שאומרים עליו הבריאה הזאת יש לה מעלה, והיא טובה מצד עצמה. הבחינה השנית, שראוי שיהיה טוב לשמים, הוא השם יתברך, אשר ברא את האדם, ויהיה עובד אליו, עושה רצונו. הג', שראוי שיהיה טוב אל זולתו מבני אדם אשר הם נמצאים עמו, כי אין האדם נמצא בלבד, רק הוא נמצא עם בני אדם זולתו. וצריך שיהיה האדם טוב בכל מיני בחינות אשר יבחן האדם; אם בערך עצמו צריך שיהיה טוב, שהרי תיכף ומיד במעשה בראשית נאמר בכל בריאה "כי טוב", שמזה תראה שהבריאה בעצמה צריך שיהא בה הטוב. ואם בערך העלה שהוא נמצא ממנו, צריך שיהיה האדם טוב. ואם* בערך זולתו מבני אדם. כלל הדבר, צריך שיהיה טוב כאשר יבחן בכל החלקים, כי אין זה כזה. ובהקדמה ביארנו אלו ג' דברים גם כן. ובגמרא בפרק קמא דקידושין (מ.), "אמרו לצדיק כי טוב" (ר' ישעיה ג, י), וכי יש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ואינו טוב לבריות, זהו צדיק שאינו טוב. טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק שהוא טוב, עד כאן. ובודאי מכל שכן צריך שיהיה האדם שלם בעצמו, ואם לא כן אינו צדיק כלל. שדבר זה אין צריך לומר, כי כל בריאה בעצמה יש בה הטוב. הרי לך שצריך שיהיה הצדיק טוב בכל צד.
(ז) ולכך התחיל התנא הזה דבריו לומר 'על שלשה דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים'. כי כאשר יש באדם התורה, הוא נחשב בריאה טובה בעצמו, כאשר יש בו התורה השכלית. אבל אם אין בו התורה, אין האדם בעצמו נחשב טוב, כי חסר ממנו התורה, שהיא השלמת האדם במה שהוא אדם, והוא נמשל כבהמה נדמה, ואין זה נחשב בריאה, ואין ראוי לו המציאות. ועל דבר זה אמרו רז"ל בפרק רבי עקיבא (שבת פח.) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו, עד כאן. ופירוש זה, כי כל הנבראים שנבראו אין בהם חכמה האלקית העליונה, הוא התורה*. אף כי האדם הוא בעל שכל, אין זה רק שכל האנושי, שהוא מצורף אל החומר. ואין ראוי לעולם הקיום בשביל הטוב הזה, כי פחות ושפל הוא השכל האנושי. רק בשביל התורה, שהוא השכל האלקי, והוא הטוב הגמור, ואז יש מעלה אל העולם באשר יש בעולם התורה השכלית האלהית, ואין זה דעת וחכמה אנושית. ולפיכך שלימות האדם עצמו, עד שהוא נחשב הבריאה החשובה שיש בו* הטוב, הוא בשביל התורה, כאשר יאמר על האדם שהוא בעל תורה. ודבר זה אין צריך ראיה, כי בודאי שפלות בריאת האדם כאשר הוא נוטה להיות כמו בהמה, ומעלת הבריאה כאשר* הוא נבדל מן הבהמית. ואין זה רק על ידי התורה השכלית, שבזה נחשב בריאה שלימה טובה בעל מעלה מצד עצמו, כאשר הוא בעל שכל. וכאשר הוא בעל תורה, אז הוא טוב מצד עצמו. ואין דבר בעולם שעל ידו נחשב האדם עצמו בעל מעלה, רק בתורה, והוא מבואר. כי התורה נקראת "טוב", שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", וכדאיתא במנחות (נג:) 'יבא טוב' זה משה, שנאמר (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב". 'ויקבל טוב' זו התורה, דכתיב "כי לקח טוב נתתי לכם". הרי התורה נקראת "טוב". וכל מה שנקראת התורה "טוב", מפני שהיא שכלית לגמרי, לא שכל האנושי כמו שאר חכמות, וכמו שבארנו זה במקום אחר והארכנו בזה, כי הדבר שהוא שכלי נבדל מן החומר לגמרי, הוא טוב גמור, ולכך התורה היא טוב הגמור בפרט. והפך זה, הדבר שהוא חמרי, הוא רע גמור. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ואין להאריך כאן, כי הדבר הזה הוא ברור, כי החומר דבק בו הרע, ובארנו זה בהקדמה. וכל אשר הוא רחוק מן החומר, כמו התורה, שהיא השכל האלקי הברור, הוא טוב לגמרי. ולפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית, עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר, ואז הוא בריאה שלימה טובה, וראוי אליו המציאות. ולפיכך שלימות האדם בעצמו הוא על ידי התורה בלבד, ולא* זולת זה. ולפיכך אמר התנא האלקי כי זה עמוד אחד שהעולם עומד עליו הוא התורה, מה שהתורה היא משלמת האדם עד שהוא בריאה שלימה מצד עצמו.
(ח) ואחר כך אמר 'על העבודה'. והעבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא העבודה בקרבנות, ואין דבר יותר ראשון מזה. וכל שאר הדברים, שהם עשיית המצות לעשות רצון השם יתברך, נכללים תחת העבודה, רק העבודה היא ראשון וקודם אל הכל. ולפיכך העבודה היא עמוד אל העולם, שמזה יחשוב האדם שלם וטוב אל מי שבראו, כאשר הוא עובד לו, וצריך שיהיה האדם שלם וטוב לבוראו. וכנגד הג', שצריך שיהיה האדם שלם וטוב עם זולתו, זהו* על ידי גמילות חסדים, כאשר הוא עושה לזולתו חסד חנם. הנה אין ספק שבזה הוא טוב לזולתו, ואין דבר יותר טוב מזה כאשר עושה טוב לזולתו בחנם, ואז הוא טוב לגמרי.
(ט) והנה התבאר לך כי ראוים אלו שלשה שיהיו עמודי העולם, כאשר אלו שלשה דברים משלימים האדם, עד שהוא טוב בכל ג' בחינות אשר אמרנו. כי אין במציאות רק השם יתברך, שהוא מחויב המציאות, והנמצאים שנמצאו מאתו. ובודאי יש לאדם יחס אל בוראו במה שבראו השם יתברך, והאדם נברא ממנו. וראוי שיהיה שומר היחס הזה, ואם אין שומר היחס הזה, הרי אין בריאתו לכלום. ועוד, האדם נברא לעצמו, ואם האדם מקולקל בעצמו ואינו נחשב, הרי הוא בריאה של תוהו, ואין בו ממש. והשלישי, כי האדם הזה אינו יחידי בעולם, אבל השם יתברך בראו עם בני אדם אחרים, ולפיכך צריך שיהיה שומר היחס* הזה שיש לו אל שאר בני אדם. לכן אמר שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כי על ידי התורה אין האדם בעצמו בריאה של תוהו, אבל הוא* בריאה חשובה. ועל ידי העבודה הוא שומר היחס שיש לאדם אל בוראו, שנברא ממנו. ועל ידי גמילות חסדים האדם יש לו חבור אל שאר בני אדם, כי לא נברא האדם בפני עצמו כלל, רק עם שאר בני אדם. וכאשר האדם עושה חסד עם זולתו, הנה יש לו חבור אל זולתו, ובזה האדם כאשר בראו השם יתברך. כי לא נברא שיהיה האדם יחידי בעולם, ודבר זה נראה כאשר עושה חסד לזולתו, שלא יאמר אין לי עסק עם אחר, ודברים אלו מבוארים. וכבר בארנו הלשון שאמר 'העולם עומד', ולא אמר 'האדם עומד', כי האדם יסוד ועמוד כל העולם, כמו שאמרנו.
(י) ומן הדברים אשר בארנו יש לך להבין מה שאמרו ז"ל (סנהדרין עד.) כי כל העבירות שבתורה יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. כי אף אם נתנו חכמים (שם) סברא לשפיכות דמים, דמאי חזית דדמא* דידך סומק טפי, דלמא דחבירך סומק טפי. אבל לגילוי עריות לא נתנו טעם, רק דילפינן מקרא, כדאיתא במקומו. אבל טעם דבר זה, כי אלו ג' עבירות הם הפך אלו ג' דברים שהעולם עומד עליהם. כי אין ספק כי עבודה זרה הפך העבודה שהיא אל השם יתברך. ושפיכות דמים היא הפך גמילות חסדים, כי זה מטיב לאחר ועושה לו דבר שאין צריך לעשות, ושפיכות דמים מאבדו לגמרי. וגלוי עריות הוא הפך התורה. כי כבר בארנו למעלה כי מעלת התורה שהיא השכל נבדל מן [ה]חמרי לגמרי, ואין דבר שעל ידו האדם נבדל מן החמרי רק על ידי התורה השכלית, ואין צריך לזה ראיה. והפך זה גלוי עריות, שהולך אחר זנות (הגדול)* [הגוף], שהיא גלוי עריות. ובזה הולך אחר החמרי, עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה. ובמסכת סוטה (יד.) מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא* מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה כי הזנות מעשה בהמה חמרית. ועוד אמרו ז"ל (תנחומא נשא אות ה) "כי תשטה" (במדבר ה, יב), למה נאמר, ללמד שאין המנאפים מנאפים עד שיכנס בהם רוח שטות, עד כאן. למדנו מזה כי אין הולך האדם אחר זנות רק כאשר יכנס בו רוח שטות, שהוא כמו בהמה בעלת חומר, ואז יש ניאוף. ולפיכך הזנות של גלוי עריות הוא הפך מדריגת התורה, שהיא תורה שכלית, והזנות מעשה חמרי. ולפיכך באלו ראוי שיהיה נהרג ואל יעבור, כיון שקיום האדם על ידי* שלשה דברים השנויים כאן, שעל ידי שלשה דברים העולם עומד. ובהפך שלהם אין לאדם מציאות כלל. ואם ירצה לעבור ואל יהרג, הרי על כל פנים נחשב כאילו אין לאדם מציאות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב (סנהדרין עב.), כי כאשר הוא הפך הטוב, כאילו אין לו מציאות כלל. ואף על גב שהוא באונס, מכל מקום כיון שאלו דברים נוטים מן המציאות לגמרי, לא שייך לומר "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), ולא שימות בהם (יומא פה:), כי באלו ג'* עבירות הוא עצם המיתה וההעדר, ואין בהם המציאות - שהוא החיות - כלל. ודבר זה מבואר.
(יא) ומזה תדע כי בדור המבול לא נחרב העולם עד שחטאו בכל אלו שלשה דברים שהעולם עומד עליהם, ובאו אל ההיפך, וכאשר נטו אל ההיפך, אז העולם נחרב מאדם עד בהמה (בראשית ו, ז). לפי שחטאו בעבודה זרה, והיא הפך עמוד העבודה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נז.) "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה" (בראשית ו, יב), אין "נשחתה" אלא עבודה זרה ועריות; עבודה זרה, דכתיב (דברים ד, טז) "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל". ועריות, דכתיב (בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו". ואלו שני דברים הם הפך שני עמודי העולם שעליהם העולם קיים, שהם העבודה והתורה. ועוד היה בהם גזל, כדכתיב (שם פסוק יא) "ותמלא הארץ חמס". ודבר זה הפך גמילות חסדים, שהוא נותן לו משלו, וזהו גוזל את שלו. והנה אלו שלשה דברים הם הפך לגמרי אל שלשה דברים שעליהם העולם עומד, וכאשר עקרו שלשה העמודים, והיו נוטים אל ההיפך לגמרי, לא היה לדור ההוא עמוד ויסוד להשען עליו, ובא חורבן אל העולם. אמנם מה שאמרנו כי הפך גמילות חסדים הוא שפיכת דמים, וכאן אמרנו כי הפך גמילות חסדים הוא גזל. בודאי הא והא שפיר הוא, וזה כי בדור המבול הכתוב מדבר מכל העולם, והגזל היה בהם יותר, כדכתיב (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס". שהכל היו גוזלים וחומסים, והארץ מלאה חמס. ולא שייך לומר 'ותמלא הארץ שפיכת דם', שהרי בודאי נשאר העולם קיים, אבל חמס אפשר שתהיה הארץ מלאה ממנו. אבל אצל אדם יחידי, בודאי הפך גמילות חסדים כאשר הרגו לגמרי. אבל מה שכתוב מדבר בדור המבול מכל הארץ, לא שייך דבר זה בשפיכת דמים, שאם כן היה בטל העולם. והנה התבאר לך פירוש המשנה כאשר תעיין בדברים אלו.
(יב) ועוד יש לך להבין פירוש המשנה הזאת, כי המבין שורש ואמיתת הדברים, יבין כי הכל ענין אחד. רק כדי שיבאר לך הלשון ביותר ברור מה שאמר 'על שלשה דברים העולם עומד', יש לך לדעת, כי העולם הזה שברא הקב"ה, אי אפשר שיהיה עומד בעצמו, רק על ידי השם יתברך אשר מאתו הכל. ושלשה דברים צריך אל העולם עד שיש לו קיום ועמידה מן השם יתברך; וזה כי העולם הזה הוא צריך לטובו ולחסדו, דהיינו אל השפעתו יתברך. כי אחר שנברא, צריך העולם שיושפע ממנו פרנסת העולם וקיומו. ועוד קיום העולם, כאשר העולם הוא נברא לעבוד השם יתברך, כי אם לא היה זה שנברא לעבוד השם יתברך - ובזה כל העולם הוא חלק גבוה - אם כן אין ראוי הבריאה לעולם. כי דבר מחויב הוא וברור שאי אפשר שיהיה דבר זולתו יתברך, ובזה שהעולם נברא לעבוד השם יתברך, היה כל העולם חלק גבוה, ובזה יש מציאות אל העולם, כי בזה נחשב שאין העולם יוצא מן השם יתברך כאשר נברא לעבודתו יתברך. ועוד דבר שהוא קיום העולם, והוא שלימות העולם, שאינו מציאות תוהו ומציאות חסר, שאילו* העולם מציאות חסר, אין ראוי לו המציאות כלל. ועל ידי שלשה אלו, שהעולם הוא נברא לעבוד השם יתברך, והוא עוד בריאה בשלימות ולא חסירה, וכאשר השם יתברך משפיע לו חסדו וטובו, ובאלו דברים העולם עומד. וכנגד זה אמר 'על התורה', כי קיום העולם בעצמו הוא התורה, כמו שהתבאר לך לפני זה, כי שלימות העולם הוא בשביל התורה, כמו שרמז גם כן בקרא "יום הששי" (בראשית א, לא), ואמרו ז"ל (שבת פח.) מלמד שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שתלוים ועומדים עד ששה בסיון, אם יקבלו התורה - מוטב, ואם לאו - יחזרו לתוהו ובוהו. ודבר זה, כי לפחיתת העולם אם לא היה בעולם התורה לא היה נחשב העולם לכלום, כי מה הוא, ולפחיתתו כאילו היה העולם תוהו ובוהו ואין בו ממש. לכך היה חוזר העולם לתוהו ובוהו לגמרי, אם לא על ידי התורה, שהיא החשיבות והמעלה העליונה בעולם, שעל ידי זה ראוי העולם אל הבריאה. ומכל מקום תמצא מבואר שהתורה היא* עמוד העולם, וכמו שביארנו למעלה.
Excursus - Nefesh haChaim sha'ar 4
(ד) אבל אם היה ח''ו העולם פנוי לגמרי אפילו רגע אחת ממש מעסק והתבוננות עם סגולה בתו''הק. תיכף כרגע היו כל העולמות נחרבים ונבטלים ממציאות לגמרי ח''ו. ואף גם איש א' מישראל לבד. רב כחו. שבידו להעמיד ולקיים את כל העולמות והבריאה בכללה ע''י עסקו והתבוננותו בתו''הק לשמה. כמ''ש בחלק (צ''ט ב') כל העוסק בתורה לשמה כו'. רי''א אף מגין על כל העולם כולו. וכ''א בפ' התורה כל העוסק בתורה לשמה כו'. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו.
(4) But if (heaven forefend) the world was completely empty, even one moment, from the Holy nation’s involvement with and contemplation of the holy Torah, immediately and instantly all of the worlds would be totally destroyed and disrupted from existence (heaven forefend). But even just one person from Israel, he has great strength, for he has the ability to sustain and maintain all the worlds and all of creation in its totality via his involvement with and contemplation of the holy Torah for its own sake, as is written in Cheilek (99b): “‘Anyone who involves himself with Torah for its own sake…’—Rabbee Yokhanan states: ‘he even safeguards the entire world’.” And so too it is written in the Perek Ha-Torah (Avot chapter 6): “Anyone who involves himself with Torah for its own sake… . And not only that, but that the continued existence of the entire world in toto would be justified to sustain just him.”
(א) ולזאת האדם המקבל ע''ע עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה כמו שהתבאר לעיל פי' לשמה. הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם. ומושגח מאתו יתב' השגחה פרטית למעלה מהוראת הטבעים והמזלות כולם.
(ב) כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב''ה ממש כביכול. ומתקדש בקדושה העליונה של התו''הק שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכחות הטבעים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם. ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתב' ע''י הכחות הטבעים.
(1) And for that reason, the person who accepts upon himself the yoke of the holy Torah for its own sake, to express its truth, (as described previously regarding the meaning of “for its own sake”), he is elevated above all the matters of this world, and is personally supervised directly by Him (blessed be He), superseding the entire system of the laws of nature and of fate.
(2) [This is] because he is literally attached to the Torah and to the Holy One (blessed be He), so to speak, and is sanctified with the supernal holiness of the holy Torah which is inconceivably higher than all the worlds. And Torah is the one that provides sustenance and maintenance to all of the worlds and to all the laws of nature. The result is that a person who is involved with Torah sustains and maintains all the worlds, and is higher than all of them. So how could it be that His administration of him would be via the powers of nature?
(כג) בכל דרכיו. היה ממעט כבוד עצמו להרבות כבוד שמים. הן במילי דצבורא. בפרט בעניני הכלל. מודעת שהשליך נפשו מנגד ועסק הרבה יתר על כדי כחו. ואף כי זקן היה. היו ידיו אמונה. עד בא השמש. ואף ככלות כח רח"ל גם על משכבו בחליו. רעיוניו סליקו. ועיניו היו נשואות השמימה. לשתף שם שמים בצערא דהכלל והפרט. בגנוחי ואנחות בשברון מתנים. ואנחותיו הרבות בזה היו שוברות כל גוף השומע. (והיה רגיל להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא. וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות). ודן והורה. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות וקרבן לתורה:
(23) In everything he did he would minimize his own honor so as to increase heaven’s honor, in public affairs and specifically in matters of general concern. It’s well known that he cast his own life aside and engaged himself to the extreme limits of his abilities. Even when he was old, he acted reliably to the end. And even when his energies were depleted (may the Merciful save us), even on his bed during his illness, he contemplated the future, and he would be gazing heavenward to associate heaven’s Name with the suffering of the masses and the individuals, with groans and the sighs of extreme exertion, and his many sighs would distress all who heard them. (He would regularly reprove me about not being involved with the sufferings of others, and he would always tell me that man was not created to care only for himself, but rather to be helpful to others to the maximum extent of his abilities.) He would offer judgment and instruct; a lover of peace and a seeker of peace. He loved all beings and brought them closer to Torah.[*]
(יג) וגם העבודה אל השם יתברך, שבשביל זה נברא העולם לעבוד השם יתברך, וזה אמרם בפרק בני העיר (מגילה לא:) אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ר' בראשית טו, ח) "ויאמר אברם במה אדע כי אירשנה". אמר אברהם לפני הקב"ה, שמא בני יהיו חוטאים, ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה. אמר לו, לאו. אמר לו, במה אדע. אמר ליה (שם פסוק ט) "קחה לי עגלה משולשת וגומר". אמר ליה, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקורין בהם, מעלה אני עליהם כאילו הם הקריבו קרבן, ואני מוחל להם, עד כאן. וביאור זה, אברהם היה יודע כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר (משלי טז, ד) "כל פעל ה' למענהו", כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות כי אם אשר הוא אל השם יתברך, עד שהכל צורך גבוה.
(יד) ודבר זה בארו חכמים ז"ל (יומא לח.) באמרם; כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ונאמר (משלי טז, ד) "כל פעל ה' למענהו". כי אם נמצא לעצמו, הרי יש חס ושלום דבר זולת השם. ובמה שהוא לכבוד השם יתברך לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר 'ועל העבודה', כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר חס ושלום שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו. וכל אשר משמש לזולתו, אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני. וממילא כאשר אין עובדין הקב"ה, וסרים מאתו, מחויב להם החורבן והאבדון מן העולם, כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו. והשיב לו הקב"ה, שלא יאבד אותם. והשיב "במה אדע", כי דבר זה לא יצויר כלל שיהיו חוטאים ולא יאבד אותם, כי מתחלה לא נברא העולם רק לעובדו. ועל זה השיב לו שתקנתי להם הקרבנות, כי על ידי הקרבנות מכפר להם מה שחוטאים, והוא עם זה עבודה אל השם יתברך, שבשביל זה נברא העולם.
(טו) ועוד אמר 'על גמילות חסדים'. שעם כל זה, אם אין חסדי השם יתברך, לא היה העולם קיים כלל. כי צריכים אל חסדו, ומכל שכן לפרנסה שלהם. ובחסדו מפרנס הכל, ומשפיע אל הכל. ולפיכך אמר 'ועל גמילות חסדים', כי כאשר יש גמילות חסד בעולם הזה, השם יתברך גם כן מנהיג עולם בחסדו, ומשפיע להם חסדו. ואם אין חסד בעולם, אין העולם יכול לעמוד. ובמדרש (שו"ט מזמור פט) "משכיל לאיתן חסדי ה' לעולם אשירה וגו' אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, א-ג), אמרו לאיתן, על מה העולם עומד. אמר להם, על החסד. משל למה הדבר דומה, לכסא שהיה לו ארבע רגלים, והיתה האחת מתמוטטת, שהיא קטנה. מה עשה, נטל צרור וסומכו. כך היה הקב"ה, כביכול כסא כבודו מתמוטט, עד שסמכו הקב"ה. ובמה סומכו הקב"ה, בחסד. הוי אומר "אמרתי עולם חסד יבנה". וכן הוא* אומר (תהלים קלו, ה) "לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו". וכן כל המזמור (תהלים פרק קלו), שהם חמשה ועשרים "כי לעולם חסדו", ואחר כך (שם פסוק כה) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", למדנו שקשה המזון כנגד כל מעשה בראשית, עד כאן. וביאור המדרש זה יתבאר בנתיבת עולם בנתיב החסד. ומזה תדע כי אם לא היה חסדי השם יתברך, לא היה קיום לעולם. ומכל מקום התבאר לך כי העולם הזה עומד בחסדו, בפרט מה שהוא יתברך משפיע אל העולם המזונות, זה יותר מכל החסדים. וכל הנבראים הם עומדים בחסדו, כמו שאמר (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה", ואין לך דבר שהוא חסד כמו פרנסת האדם, וכמו שסיים (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". הרי לך כי החסד הוא עמוד העולם, שאם אין חסדי השם יתברך, אין העולם עומד, וכדכתיב "אמרתי עולם חסד יבנה". והתבאר לך כי אל העולם צריכים אלו ג' עמודים ביחד; שאם אין התורה, לפחיתתו ולשפלתו לא היה ראוי לו המציאות, כמו שהתבאר למעלה, והכל היה עומד עד ששה בסיון (שבת פח.), אם כן התורה עמוד העולם. ואף אם יש התורה, אם אין העבודה, שהעולם נברא לעבוד השם יתברך, שיהיה אל העולם חלק גבוה וכמו* שהתבאר, אין ראוי אל העולם הבריאה, ולפיכך העבודה עמוד ב', כמו שאמר (מגילה לא:) אם* אין מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, אם כן העבודה הוא עמוד העולם. ועם כל זה צריך העולם אל חסדו ואל טובו, כדכתיב "אמרתי עולם חסד יבנה", ויותר מהכל הפרנסה. ואל יקשה לך, כי מה שאמר כאן 'ועל גמילת חסדים' היינו החסד שהאדם עושה לחבירו, ואין זה חסד שהקב"ה עושה. אין זה קשיא, כי כאשר בני אדם עושים חסד זה עם זה למטה, השם יתברך עושה חסד עם העולם למעלה, ומקיים העולם על ידי שפע חסדו. ובמדרש (ילקו"ש בשלח רנ"א), תמן תנינן, שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה, אמר על ג' דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. רב הונא בשם רבי חייא אמר, עוברי הים פרשוהו, (שמות טו, יג) "נחית בחסדך עם זו גאלת", זו גמילות חסדים, (שם) "נהלת בעזך", זו התורה. עדיין העולם מתמוטט, ואימת נתבסס כשבאו (שם) "אל נוה קדשך". רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, (ישעיה נא, טז) "ואשים דברי בפיך", אלו דברי תורה. "ובצל ידי* כסיתיך" (שם) זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שעוסק בתורה ובגמילת חסדים זוכה לחסות בצלו של הקב"ה. הדא הוא דכתיב (תהלים לו, ח) "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון". "לנטוע השמים וליסוד ארץ" (ישעיה נא, טז), אלו קרבנות, עד כאן. הרי לך כי חסדי הקב"ה, כדכתיב "נחית בחסדך", הוא עמוד העולם. והאדם כאשר גומל חסד בעולם, אז נמצא החסד בעולם מן השם יתברך, שהוא עמוד העולם. כי כפי שעושה חסד למטה, כך נעשה למעלה, והדברים האלו ברורים מאוד.
(טז) ותדע כי אלו שלשה דברים, שהם התורה והעבודה וגמילת חסדים, כמו שהיו אלו ג' דברים ג' עמודי עולם, נתנו לג' אבות, שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם גם כן יסודות ואבות העולם. ולכך ראוי שיהיה להם אלו ג' דברים, שהם יסודות ועמודים לעולם. וזה כי תמצא גמילת חסדים שהיה מדת אברהם, כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמילת חסדים, דהיינו קבלת אורחים. וכן ממה שהכתוב אומר (בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע", ודרשו ז"ל (סוטה י.) פונדק או פרדס, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכתיב (ר' מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד", ודבר זה מבואר, ואין להאריך כלל. יצחק זכה במדת העבודה, שהרי הקריב עצמו על גבי מזבח (בראשית כב, ט). ובמדרש (ויק"ר ב, יא), אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תקן הקב"ה שני כבשים, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, שנאמר (שמות כט, לט) "את הכבש האחד וגו'", וכל כך למה, בשעה שישראל מקריבין תמידים על המזבח, וקוראין את המקרא הזה (ויקרא א, יא) "צפונה לפני ה'", זוכר עקידת יצחק בן אברהם. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי ובין ישראל, ובין אשה עבד ושפחה, קורא את המקרא הזה "צפונה לפני ה'", זוכר [הקב"ה] עקידת יצחק, עד כאן. הרי כי בשביל העקידה היה העבודה אל השם יתברך, מפני כי יצחק הקריב עצמו אל השם יתברך, ולפיכך עיקר העבודה היה ליצחק שהקריב עצמו. והוא הסוד שלא נאמר "צפונה" אלא בפרשת "ואם מן הצאן קרבנו" בפרשת ויקרא (ויקרא א, י), ואף כי העולה מן הבקר שפרשה ראשונה מדברת ממנו (ויקרא א, ג-ט) גם כן צריכה צפון, וכמו שדרשו (זבחים מח.) מן וי"ו של "ואם מן הצאן", מכל מקום לא נזכר "צפון" אלא אצל הצאן. מפני כי קרבן של יצחק היה איל, וראוי אליו צפון, והוא ידוע למבינים, כי משם היה העקידה. יעקב היה לו מדת התורה, כמו שאמר (בראשית כה, כז) "יעקב איש תם יושב אוהלים". וכמו שרמזו חכמינו ז"ל במדרש "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (בראשית לב, ד), אף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי, הרי לך כי יעקב היה לו מדת התורה. ואל יקשה לך, הרי אברהם היה שומר התורה, דהא כתיב בפירוש אצלו (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי", ודרשו רז"ל* (יומא כח:) קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין. חלוק יש, כי אברהם שימר* התורה במעשה, אבל למוד התורה היה ליעקב בפרט, כי אצלו נאמר "יושב אוהלים", שזה נאמר על הלומד בה. ועוד, אף כי אברהם שמר התורה, לא מצינו כי בזכותו נתנה תורה לישראל. אבל בזכות יעקב נתנה תורה לישראל, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", בשביל יעקב ובשביל ישראל נתנה תורה. גם תבין זה ממה שנאמר (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד", וכתיב (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו", הרי כי ליעקב נתנה התורה בפרט, כי היא תורת אמת. וכל הדברים נתבארו במקום אחר. ובמכילתא "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), "לבית יעקב" בזכות יעקב, "ותגיד לבני ישראל" בזכות ישראל, עד כאן. הרי לך בזכות יעקב נתנה תורה לישראל. ובמדרש (ילקו"ש ברכה תתקנ"א) "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), כל העוסק בתורה זוכה לנחלת יעקב, שנאמר "מורשה קהילת יעקב". ונאמר (ישעיה נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך". אם כן בזכות יעקב נתנה התורה לישראל. וכל הדברים האלו יש לך להבין ממה שאמר (שמות יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים", וכדדריש ההוא גלילאה (שבת פח.) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, על יד תלתאי, לעם תלתאי, ביומא תלתאי, בירח תלתאי. ומפני שהתורה תלתאי, נתנה בזכותו של יעקב, שהוא היה שלישי לאבות. וכמו כן נתנה התורה בחודש שלישי.
(יז) וזה שרמז אליעזר עבד אברהם, שנתן לרבקה "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד, כב). ובמדרש (ב"ר ס, ו), והביא אותו רש"י ז"ל (בראשית שם), "בקע משקלו" רמז לשקלי הקרבנות, שנאמר בהם "בקע לגלגולת". "ושני צמידים על ידיה" רמז לב' לוחות מצומדות. "עשרה זהב משקלם" רמז לעשרת הדברות שבהם, עד כאן. ולמה היה מרמז דווקא דברים אלו. אבל פירוש זה, מפני שראה שהיא גומלת חסדים, כמו שאמר (בראשית כד, יד) "ואומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני", ופירש רש"י ז"ל (שם) "אותה הוכחת - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדי היא ליכנס בביתו של אברהם". ורמז לה כיון שיש לה גמילת חסדים, שהוא עמוד אחד, ראויה היא ליצחק שיש לו עמוד העבודה, שהוא עמוד השני. וראויה בשביל זה שיצא ממנה יעקב, שיש לו עמוד ג', הוא עמוד התורה. כי האחד נמשך אל אחר, וכמו אברהם עצמו, בשביל שהיה לו עמוד אחד, שהוא גמילות חסדים, זכה שיצא ממנו יצחק, שהיה לו עמוד הב'. ומן יצחק שהיה לו עמוד הב', יצא ממנו יעקב שהיה לו עמוד הג', כי כל אלו ג' עמודי עולם שייכים זה לזה, ששלשתן עמודי עולם. ולכך כיון שהיתה גומלת חסדים, ראויה היא ליצחק שיש לו עמוד הב', וראויה שיצא ממנה יעקב שיש לו עמוד הג'. ומפני כי הקרבנות כתיב אצלם (שמות כט, כה) "לריח ניחוח", לפיכך היה מרמז הקרבנות בנזם זהב, שהוא על האף, ששייך ריח באף. והיה מרמז הלוחות בשתי ידים, כי ב' הלוחות הם נגד ב' ידים, וכדכתיב (דברים ט, טו) "ושני לוחות על שתי ידי", כי מידו של הקב"ה לידו של משה נתנו. וכנגד זה היו ב' לוחות, ה' דברות בכל לוח, כנגד ה' אצבעות היד. ולכך רמז התורה בב' צמידים על ידיה.
(יח) והפירושים אשר בארנו לך, הם יוצאים ומסתעפים מן הפירוש האמתי אשר יש במאמר הזה בעמקי החכמה. שכבר ידעת כי יסודות העולם הם ג', אשר נקראו בספר יצירה (ר"פ ג) אמ"ש, והם מים אויר אש. הנה היסודות לעולם שלשה הם. ולא נזכר הרביעי, היא הארץ, לטעם ידוע לנבונים. ואלו ג' יסודות אשר זכר בעל ספר יצירה, והם יסודות עליונים, שנקראו אמ"ש, שהם יסודות הכל, שמהם נברא הכל, כמו שמבואר שם. ואלו שלשה, על ידי אלו ג' דברים, מתקשרים בו יתברך, אשר הוא יסוד הכל, ובזה העולם עומד בקיומו בו יתברך. כי התורה היא "רוח חכמה ובינה". העבודה היא האש, שהרי כך נקראת* העבודה בכל מקום (במדבר כח, ב) "קרבני לחמי לאשי". ובכל הקרבנות (ויקרא א, ט) "אשה ריח נחוח לה'", ודבר זה מאד ידוע. ושחיטת כל קדשי קדשים בצפון דוקא (זבחים מז.), שמשם מדת האש. וגמילות חסדים היא מדת המים, דכתיב (קהלת יא, א) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". וכתיב (ישעיה לב, כ) "אשרי זורעי על כל מים", שדרשו זה על גמילות חסדים, כמו שאמרו ז"ל במסכת בבא קמא בפרק קמא (יז.), כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר "אשרי זורעי על כל מים", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". ודבר ידוע הוא זה, כי בעל חסד משפיע לאחר, כמו המים המשפיעים. ולפיכך אמר 'על ג' דברים העולם עומד', כי העולם הזה, אשר הוא מיוסד על ג' יסודות אשר זכרנו, מתקשר בו יתברך על ידי אלו ג' דברים; כי יש ליסוד הרוח קשור בתורה, שהיא רוח. ויסוד המים יש לו קשור בגמילות חסדים, שהוא מדת המים. ויסוד האש יש לו קשור בעבודה, שהיא אש. ועל ידי אלו ג' דברים, אשר כל אחד מן ג' יסודות העולם יש לו קשור באחד מהם כמו שנתבאר, יש להם קשור עם השם יתברך. כי התורה והעבודה וגמילות חסדים יש להם קשור עם השם יתברך, עד שהכל מקושר בו יתברך. ולפיכך אלו ג' דברים הם עמודי העולם בודאי. ורמז הכתוב דבר זה בפסוק (תהלים נ, א) "אל אלקים [ה'] דבר ויקרא ארץ". כי מה שאמר 'אל אלקים [ה'] דבר ויקרא ארץ'*, רוצה לומר שקרא לארץ שתהא עומדת לפניו, כדכתיב (ישעיה מח, יג) "ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני עליהם יעמדו יחדיו". כי העולם הזה, אשר בו ג' יסודות, מקושרים בג' שמות על ידי אלו ג' דברים שזכר התנא, והם תורה עבודה גמילות חסדים. רק שזכר ב' השמות* קודם השם המיוחד, והטעם הוא לסמוך שם המיוחד ל"ארץ", כי הוא מעמיד הארץ בראשונה. וזכר שם "אל", שהוא מדת החסד, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא שמות טו, ב) "אל" זה מדת החסד, שנאמר (תהלים כב, ב) "אלי אלי למה עזבתני", ואין אומרים "למה עזבתני"* למדת הדין. ובשם הזה מתקשר יסוד המים על ידי גמילת חסדים בשם "אל", כי כבר אמרנו כי החסד מדת המים. וזכר שם "אלקים", ובו מתקשר יסוד האש על ידי העבודה, שהעבודה היא* מצד מדת הדין, שהוא שם "אלקים" (ב"ר לג, ג), כי הקרבנות הם נקראים "אשי" (במדבר כח, ב), רק הכונה לשם המיוחד. וזכר שם "ה'", כי בשם הזה מתקשר יסוד הרוח על ידי התורה, שנתנה בשם הזה, אשר נודע השם הזה למשה, שהיה מקבל התורה. הרי לך מבואר ומפורש מה שאמרו כי העולם עומד על ג' דברים, כי ג' יסודות העולם יש לו קשר בג' דברים, שהם התורה והעבודה וגמילות חסדים. ואלו ג' דברים מתקשרים בו יתברך מצד ג' שמותיו הקדושים; "אל אלקים ה' דבר והוא יקרא ארץ" (תהלים נ, א). והנה מבואר לפניך פירוש מאמר זה באמת ובבירור. והבן הדברים האלו מאד, כי כל מה שאמרנו הוא פירוש המשנה, כי הכל הולך אל מקום אחד, ושורש אחד אליו.
(א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים,
- הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,
- וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה,
- וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
(1) Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly. They said three things: Be patient in [the administration of] justice, raise many disciples and make a fence round the Torah.
(יט) ויש לך לדעת כי דברי שמעון הצדיק, שהוא משירי כנסת הגדולה, הם מקושרים עם דברי אנשי כנסת הגדולה, כי הם באו לתקן התורה והמשפטים והמצות, שהם שייכים לתורה שלא תפול, כמו שכתבנו למעלה. ושמעון הצדיק בא לתקן העולם שלא ימוט, כמו שאמר 'על ג' דברים העולם עומד', והתורה היא למעלה מן מדריגת העולם, ואחר כך העולם. וכאשר תבין בדברי שמעון הצדיק, תדע ותבין כי אלו דברים שאמר הם מעין דברי אנשי כנסת הגדולה, כי הוא היה* גם כן משירי כנסת הגדולה. כי אנשי כנסת הגדולה אמרו ג' דברים; 'הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה'. ושמעון הצדיק אמר כנגד מה שאמרו אנשי כנסת הגדולה 'הוו מתונים בדין' - כנגד זה אמר 'ועל העבודה', כי העבודה והדין שייכים זה לזה. וזה אמרם מלמד שתשים סנהדרין אצל מזבח. וזכר התורה כנגד 'והעמידו תלמידים הרבה'. וזכר גמילות חסדים כנגד 'ועשו סייג', כי הסייג מה שמקבל עליו לעשות אף כי אין מחויב בדין. וכך אמרינן (ברכות כ:) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתיב בתורתך (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך". אמר הקב"ה, וכי לא אשא להם פנים, אני כתבתי* בתורתי (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה. כלומר שהם נכנסים לפנים מן הדין, כך אכנס עמהם לפנים מן הדין. כי יש לאדם לעשות סייג לתורה, אף כי אין חייב בדין. והתבאר למעלה כי אנשי כנסת הגדולה כללו במוסר שלהם הדבר שהוא* דין, כמו שאמרו 'הוו מתונים בדין', והדבר שהוא הפך זה, והוא 'ועשו סייג לתורה', והדבר שהוא כמו אמצעית, וזהו 'והעמידו תלמידים הרבה' לתורה, כמו שכתבנו למעלה. והכל לתקן את האדם בכל, הן מצד הדין, וגם בהפכו דבר שהוא כנגד הדין, ובדבר שהוא אמצעי. וכך הם רוב מוסרי המסכתא הזאת. וכך הם דברי שמעון הצדיק כאשר תבין הפירוש אשר פירשנו למעלה; כי אלו דברים שזכר שמעון הצדיק הם כנגד היסודות אמ"ש, אשר המים הפך האש, והאויר אמצעי ביניהם, וכל זה דברי חכמה מאד. וכן לפירוש אשר אמרנו, כי דברי אנשי כנסת הגדולה כוללים חקים ומשפטים ומצות. והבן זה מאד, כי הוא אמתת הפירוש של אנשי כנסת הגדולה ושמעון הצדיק, ואין להאריך יותר.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
Rabbi Elazar Ha-kappar said: envy, lust and [the desire for] honor put a man out of the world.