6 Tishrei 5781

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי [בָּ֣מֳתֵי] אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (פ) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ) וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

Deuteronomy 32:1-52

Give ear, O heavens, let me speak; Let the earth hear the words I utter! May my discourse come down as the rain, My speech distill as the dew, Like showers on young growth, Like droplets on the grass. For the name of the LORD I proclaim; Give glory to our God! The Rock!—His deeds are perfect, Yea, all His ways are just; A faithful God, never false, True and upright is He. Children unworthy of Him— That crooked, perverse generation— Their baseness has played Him false. Do you thus requite the LORD, O dull and witless people? Is not He the Father who created you, Fashioned you and made you endure! Remember the days of old, Consider the years of ages past; Ask your father, he will inform you, Your elders, they will tell you: When the Most High gave nations their homes And set the divisions of man, He fixed the boundaries of peoples In relation to Israel’s numbers. For the LORD’s portion is His people, Jacob His own allotment. He found him in a desert region, In an empty howling waste. He engirded him, watched over him, Guarded him as the pupil of His eye. Like an eagle who rouses his nestlings, Gliding down to his young, So did He spread His wings and take him, Bear him along on His pinions; The LORD alone did guide him, No alien god at His side. He set him atop the highlands, To feast on the yield of the earth; He fed him honey from the crag, And oil from the flinty rock, Curd of kine and milk of flocks; With the best of lambs, And rams of Bashan, and he-goats; With the very finest wheat— And foaming grape-blood was your drink. So Jeshurun grew fat and kicked— You grew fat and gross and coarse— He forsook the God who made him And spurned the Rock of his support. They incensed Him with alien things, Vexed Him with abominations. They sacrificed to demons, no-gods, Gods they had never known, New ones, who came but lately, Who stirred not your fathers’ fears. You neglected the Rock that begot you, Forgot the God who brought you forth. The LORD saw and was vexed And spurned His sons and His daughters. He said: I will hide My countenance from them, And see how they fare in the end. For they are a treacherous breed, Children with no loyalty in them. They incensed Me with no-gods, Vexed Me with their futilities; I’ll incense them with a no-folk, Vex them with a nation of fools. For a fire has flared in My wrath And burned to the bottom of Sheol, Has consumed the earth and its increase, Eaten down to the base of the hills. I will sweep misfortunes on them, Use up My arrows on them: Wasting famine, ravaging plague, Deadly pestilence, and fanged beasts Will I let loose against them, With venomous creepers in dust. The sword shall deal death without, As shall the terror within, To youth and maiden alike, The suckling as well as the aged. I might have reduced them to naught, Made their memory cease among men, But for fear of the taunts of the foe, Their enemies who might misjudge And say, “Our own hand has prevailed; None of this was wrought by the LORD!” For they are a folk void of sense, Lacking in all discernment. Were they wise, they would think upon this, Gain insight into their future: “How could one have routed a thousand, Or two put ten thousand to flight, Unless their Rock had sold them, The LORD had given them up?” For their rock is not like our Rock, In our enemies’ own estimation. Ah! The vine for them is from Sodom, From the vineyards of Gomorrah; The grapes for them are poison, A bitter growth their clusters. Their wine is the venom of asps, The pitiless poison of vipers. Lo, I have it all put away, Sealed up in My storehouses, To be My vengeance and recompense, At the time that their foot falters. Yea, their day of disaster is near, And destiny rushes upon them. For the LORD will vindicate His people And take revenge for His servants, When He sees that their might is gone, And neither bond nor free is left. He will say: Where are their gods, The rock in whom they sought refuge, Who ate the fat of their offerings And drank their libation wine? Let them rise up to your help, And let them be a shield unto you! See, then, that I, I am He; There is no god beside Me. I deal death and give life; I wounded and I will heal: None can deliver from My hand. Lo, I raise My hand to heaven And say: As I live forever, When I whet My flashing blade And My hand lays hold on judgment, Vengeance will I wreak on My foes, Will I deal to those who reject Me. I will make My arrows drunk with blood— As My sword devours flesh— Blood of the slain and the captive From the long-haired enemy chiefs. O nations, acclaim His people! For He’ll avenge the blood of His servants, Wreak vengeance on His foes, And cleanse the land of His people. Moses came, together with Hosea son of Nun, and recited all the words of this poem in the hearing of the people. And when Moses finished reciting all these words to all Israel, he said to them: Take to heart all the words with which I have warned you this day. Enjoin them upon your children, that they may observe faithfully all the terms of this Teaching. For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan. That very day the LORD spoke to Moses: Ascend these heights of Abarim to Mount Nebo, which is in the land of Moab facing Jericho, and view the land of Canaan, which I am giving the Israelites as their holding. You shall die on the mountain that you are about to ascend, and shall be gathered to your kin, as your brother Aaron died on Mount Hor and was gathered to his kin; for you both broke faith with Me among the Israelite people, at the waters of Meribath-kadesh in the wilderness of Zin, by failing to uphold My sanctity among the Israelite people. You may view the land from a distance, but you shall not enter it—the land that I am giving to the Israelite people.

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק

לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדקים

צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך

ולא תקים לך מצבה אשר שנאה יהוה אלהיך

לא תזבח ליהוה אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת יהוה אלהיך הוא

כי ימצא בקרבך באחת שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני יהוה אלהיך לעבר בריתו

וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוי להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתיו

והגידו לך ושמעת ודרשת הייטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו

על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד

יד העדים תהיה בו בראישונה להמיתו ויד כל העם באחרנה ובערת הרע מקרבך

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר בחר יהוה אלהיך .

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשו והגידו לך את דבר המשפט

ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר בחר יהוה אלהיך ושמרת לעשות ככל אשר יורוך

על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את יהוה אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל

וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידו עוד

כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי

שים תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא

רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס ויהוה אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים

והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יהוה אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם

לבלתי רם לבבו מאחיו ולבלתי סר מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על כסא ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי יהוה ונחלתו יאכלון

ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו יהוה הוא נחלתו כאשר דבר לו

וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחים והקבה

ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו

כי בו בחר יהוה אלהיך מכל שבטיך לעמד לפני יהוה אלהיך ולשרתו ולברך בשמו . הוא ובניו כל הימים

וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר בחר יהוה

ושרת בשם יהוה אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני יהוה

חלק כחלק יאכלון לבד ממכרו ועל האבות

כי אתה בא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מענן מנחש מכשף

חבר חבר שאל אוב וידעני ודרש אל המתים

כי תועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה ובגלל התועבת האלה יהוה אלהיך מורשם . מפניך

תמים תהיה עם יהוה אלהיך

כי הגוים האלה אשר אתם ירשים אתם אל המעננים ואל הקסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך יהוה אלהיך

נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך יהוה אלהיך אליו תשמעון

ככל אשר שאלת מעם יהוה אלהיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסף לשמע את קול יהוה אלהי ואת אשו הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות

ויאמר יהוה אלי הטיבו אשר דברו

נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו

והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריו אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו

אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא

וכי תאמר בלבבך איך נודע את הדבר אשר לא דברו יהוה

אשר ידבר הנביא בשם יהוה לא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו יהוה בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו

כי יכרית יהוה אלהיך את הגוים אשר יהוה אלהיך נתן לך את ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם

שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך יהוה אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח

וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמול שלשום

ואשר יבוא את רעהו ביער לחטב עצים ונדח ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת מן הערים האלה וחי

פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום

על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדל לך

ואם ירחיב יהוה אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך

כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה

ולא ישפך דם נקיא בקרב ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים

כי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת . הערים האלה

ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם והומת

לא תחוס עינך עליו ובערת הדם הנקיא מישראל וטוב לך

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראישונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטא בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר

וכי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יהוה לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם

ודרשו השפטים הייטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך

והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד לעשות כדבר הרע הזה בקרבך

לא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל

כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב ועם רב ממך לא תירא מהם כי יהוה אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים

והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם

ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם

כי יהוה אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם ולהושיע אתכם

ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו

ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה

ויוסיפו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו

והיה ככלות השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם

כי תקרב על עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום

והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה

ונתנה יהוה אלהיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב

רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך אשר נתן יהוה אלהיך לך

כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה

רק מערי העמים האלה אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה

כי החרם תחרימם הכנעני והאמרי והחתי והגרגשי והפרזי והחוי והיבוסי כאשר צוך יהוה אלהיך

למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליהוה אלהיכם

כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרית כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר

אשר היא עשתה עמך מלחמה עד רדתה

כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו

ויצאו זקניך ושטריך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל

והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה ואשר לא משכה בעל

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל

ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יהוה אלהיך לשרת ולברך בשם יהוה ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל

וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

כפר לעמך ישראל אשר פדית יהוה ואל תתן דם נקיא בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם

ואתה תבער הדם הנקיא מקרבך כי תעשה הישר בעיני יהוה

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו

וראית בשביו אשה יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה

והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה

והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה

כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשנואה

והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור

כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכרה

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם

ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו אל שער מקומו

ואמרו אל אנשי עירו בננו זה סורר ומורה איננו שמע בקולנו זולל וסובא

ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו

כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על העץ

לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלאי ולא תטמא את אדמתך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה

לא תראה את שור אחיך או את שיו או את כל בהמתו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו מעמך והשבתו לו

כן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם

לא תראה את חמור אחיך או את שורו או את כל בהמתו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו

לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי הועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או בצים והאם רבצת על האפרחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדיש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם

לא תחריש בשור ובחמור יחדו

לא תלבש שעטניז צמר ופשתים יחדו

גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה

Samaritan Torah Deuteronomy 16:18-22:22

Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates, which the LORD thy God giveth thee, throughout thy tribes: and they shall judge the people with just judgment.

Thou shalt not wrest judgment; and thou shalt not respect persons, neither take a gift: for a gift doth blind the eyes of the wise, and pervert the words of the righteous.

That which is altogether just shalt thou follow, that thou mayest live, and inherit the land which the LORD thy God giveth thee.

Thou shalt not plant thee a grove of any trees near unto the altar of the LORD thy God, which thou shalt make thee.

Neither shalt thou set thee up any image; which the LORD thy God hateth.

Thou shalt not sacrifice unto the LORD thy God any bullock, or sheep, wherein is blemish, or any evilfavouredness: for that is an abomination unto the LORD thy God.

If there be found among you, within any of thy gates which the LORD thy God giveth thee, man or woman, that hath wrought wickedness in the sight of the LORD thy God, in transgressing his covenant

And hath gone and served other gods, and worshipped them, either the sun, or moon, or any of the host of heaven, which I have not commanded;

And it be told thee, and thou hast heard of it, and inquired diligently, and, behold, it be true, and the thing certain, that such abomination is wrought in Israel:

Then shalt thou bring forth that man or that woman, which have committed that wicked thing, unto thy gates, even that man or that woman, and shalt stone them with stones, till they die.

At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall he that is worthy of death be put to death; but at the mouth of one witness he shall not be put to death.

The hands of the witnesses shall be first upon him to put him to death, and afterward the hands of all the people. So thou shalt put the evil away from among you.

If there arise a matter too hard for thee in judgment, between blood and blood, and between plea and plea, and between stroke and stroke, being matters of controversy within thy gates: then shalt thou arise, and get thee up into the place which the LORD thy God shall choose;

And thou shalt come unto the priests the Levites, and unto the judge that shall be in those days, and inquire; and they shall show thee the sentence of judgment:

And thou shalt do according to the sentence, which they of that place which the LORD God of you shall choose shall shew thee; and thou shalt observe to do according to all that they inform thee:

According to the sentence of the law which they shall teach thee, and according to the mouth of judgment which they shall tell thee, thou shalt do: and thou shalt not decline from the sentence which they shall shew thee, to the right hand, nor to the left.

And the man that will do presumptuously, and will not hearken unto the priest that standeth to minister there before the LORD thy God, or unto the judge, even that man shall die: and thou shalt put away the evil from Israel.

And all the people shall hear, and fear, and do no more presumptuously.

When thou art come unto the land which the LORD thy God giveth thee, and shalt possess it, and shalt dwell therein, and shalt say, I will set a king over me, like as all the nations that are about me;

Thou shalt in any wise set him king over thee, whom the LORD thy God shall choose: one from among thy brethren shalt thou set king over thee: thou mayest not set a stranger over thee, which is not thy brother.

But he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses: forasmuch as the LORD hath said unto you, Ye shall henceforth return no more that way.

Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away: neither shall he greatly multiply to himself silver and gold.

And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book out of that which is before the priests the Levites:

And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life: that he may learn to fear the LORD his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them:

That his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left: to the end that he may prolong his days over throne of his kingdom, he, and his children, in the midst of Israel.

The priests the Levites, and all the tribe of Levi, shall have no part nor inheritance with Israel: they shall eat the offerings of the LORD made by fire, and his inheritance.

Therefore shall they have no inheritance among their brethren: the LORD is their inheritance, as he hath said unto them.

And this shall be the priest's due from the people, from them that offer a sacrifice, whether it be ox or sheep; and they shall give unto the priest the shoulder, and the two cheeks, and the maw.

The firstfruit also of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the first of the fleece of thy sheep, shalt thou give him.

For the LORD thy God hath chosen him out of all thy tribes, to stand to minister before the LORD God of you and to minister and to bless in the name of the LORD, him and his sons for ever.

And if a Levite come from any of thy gates out of all Israel, where he sojourned, and come with all the desire of his mind unto the place which the LORD shall choose;

Then he shall minister in the name of the LORD his God, as all his brethren the Levites do, which stand there before the LORD.

They shall have like portions to eat, and beside that which cometh of the sale of his patrimony.

When thou art come into the land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not learn to do after the abominations of those nations.

There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, or that useth divination, or an observer of times, an enchanter, a witch

A charmer, or a consulter with familiar spirits, a wizard, or a necromancer.

For all that do these things are an abomination unto the LORD God of you: and because of these abominations the LORD thy God doth drive them out from before thee.

Thou shalt be perfect with the LORD thy God.

For these nations, which thou shalt possess, hearkened unto observers of times, and unto diviners: but as for thee, the LORD thy God hath not suffered thee so to do.

The LORD thy God will raise up unto thee a Prophet from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken;

According to all that thou desiredst of the LORD thy God in Horeb in the day of the assembly, saying, Let me not hear again the voice of the LORD my God, neither let me see this great fire any more, that I die not.

And the LORD said unto me, They have well spoken that which they have spoken.

I will raise them up a Prophet from among their brethren, like unto thee, and will put my words in his mouth; and he shall speak unto them all that I shall command him.

And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto my words which he shall speak in my name, I will require it of him.

But the prophet, which shall presume to speak a word in my name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, even that prophet shall die.

And if thou say in thine heart, How shall we know the word which the LORD hath not spoken?

When a prophet speaketh in the name of the LORD, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the LORD hath not spoken, but the prophet hath spoken it presumptuously: thou shalt not be afraid of him.

When the LORD thy God hath cut off the nations, whose land the LORD thy God giveth thee, and thou succeedest them, and dwellest in their cities, and in their houses;

Thou shalt separate three cities for thee in the midst of thy land, which the LORD thy God giveth thee to possess it.

Thou shalt prepare thee a way, and divide the coasts of thy land, which the LORD thy God giveth thee to inherit, into three parts, that every slayer may flee thither.

And this is the case of the slayer, which shall flee thither, that he may live: Whoso killeth his neighbour ignorantly, whom he hated not in time past;

As when a man goeth into the wood with his neighbour to hew wood, and his hand fetcheth a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slippeth from the helve, and lighteth upon his neighbour, that he die; he shall flee unto one of those cities, and live:

Lest the avenger of the blood pursue the slayer, while his heart is hot, and overtake him, because the way is long, and slay him; whereas he was not worthy of death, inasmuch as he hated him not in time past.

Wherefore I command thee, saying, Thou shalt separate three cities for thee.

And if the LORD thy God enlarge thy coast, as he hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which he promised to give unto thy fathers;

If thou shalt keep all these commandments to do them, which I command thee this day, to love the LORD thy God, and to walk ever in his ways; then shalt thou add three cities more for thee, beside these three:

That innocent blood be not shed in thy land, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and so blood be upon thee.

But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die, and fleeth into one of these cities:

Then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die.

Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the guilt of innocent blood from Israel, that it may go well with thee.

Thou shalt not remove thy neighbour's landmark, which they of old time have set in thine inheritance, which thou shalt inherit in the land that the LORD thy God giveth thee to possess it.

One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth: at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall the matter be established.

And if a false witness rise up against any man to testify against him that which is wrong;

Then both the men, between whom the controversy is, shall stand before the LORD, before the priests and the judges, which shall be in those days;

And the judges shall make diligent inquisition: and, behold, if the witness be a false witness, and hath testified falsely against his brother;

Then shall ye do unto him, as he had thought to have done unto his brother: so shalt thou put the evil away from among you.

And those which remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil among you.

Thine eye shall not pity; but life shall go for life, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.

When thou goest out to battle against thine enemies, and seest horses, and chariots, and a people more than thou, be not afraid of them: for the LORD thy God is with thee, which brought thee up out of the land of Egypt.

And it shall be, when ye are come nigh unto the battle, that the priest shall approach and speak unto the people

And shall say unto them, Hear, O Israel, ye approach this day unto battle against your enemies: let not your hearts faint, fear not, and do not tremble, neither be ye terrified because of them;

For the LORD your God is he that goeth with you, to fight for you against your enemies, and to save you.

And the officers shall speak unto the people, saying, What man is there that hath built a new house, and hath not dedicated it? let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it.

And what man is he that hath planted a vineyard, and hath not yet eaten of it? let him also go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man eat of it.

And what man is there that hath betrothed a wife, and hath not taken her? let him go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man take her.

And the officers shall speak further unto the people, and they shall say, What man is there that is fearful and fainthearted? let him go and return unto his house, lest his brethren's heart faint as well as his heart.

And it shall be, when the officers have made an end of speaking unto the people, that they shall make captains of the armies to lead the people.

When thou comest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it.

And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that is found therein shall be tributaries unto thee, and they shall serve thee.

And if it will make no peace with thee, but will make war against thee, then thou shalt besiege it:

And when the LORD thy God hath delivered it into thine hands, thou shalt smite every male thereof with the edge of the sword:

But the women, and the little ones, and the cattle, and all that is in the city, even all the spoil thereof, shalt thou take unto thyself; and thou shalt eat the spoil of thine enemies, which the LORD thy God hath given thee.

Thus shalt thou do unto all the cities which are very far off from thee, which are not of the cities of these nations.

But of the cities of these people, which the LORD thy God doth give thee for an inheritance, thou shalt save alive nothing that breatheth:

But thou shalt utterly destroy them; namely, the Canaanites, and the Amorites, and the Hittites, and the Gergashites, and the Perizzites, and the Hivites, and the Jebusites; as the LORD thy God hath commanded thee:

That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods; so should ye sin against the LORD your God.

When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by forcing an axe against them: for thou mayest eat of them, and thou shalt not cut them down (for the tree of the field is man's life) to employ them in the siege:

Only the trees which thou knowest that they be not trees for meat, thou shalt destroy and cut them down; and thou shalt build bulwarks against the city that maketh war with thee, until it be subdued.

If one be found slain in the land which the LORD thy God giveth thee to possess it, lying in the field, and it be not known who hath slain him:

Then thy elders and thy judges shall come forth, and they shall measure unto the cities which are round about him that is slain:

And it shall be, that the city which is next unto the slain man, even the elders of that city shall take an heifer, which hath not been wrought with, and which hath not drawn in the yoke;

And the elders of that city shall bring down the heifer unto a rough valley, which is neither eared nor sown, and shall strike off the heifer's neck there in the valley:

And the priests the sons of Levi shall come near; for them the LORD thy God hath chosen to minister, and to bless in the name of the LORD; and by their word shall every controversy and every stroke be tried:

And all the elders of that city, that are next unto the slain man, shall wash their hands over the heifer that is beheaded in the valley:

And they shall answer and say, Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it.

Be merciful, O LORD, unto thy people Israel, whom thou hast redeemed, and lay not innocent blood unto thy people of Israel's charge. And the blood shall be forgiven them.

So shalt thou put away the guilt of innocent blood from among you, when thou shalt do that which is right in the sight of the LORD.

When thou goest forth to war against thine enemies, and the LORD thy God hath delivered them into thine hands, and thou hast taken them captive

And seest among the captives a beautiful woman, and hast a desire unto her, that thou wouldest have her to thy wife;

Then thou shalt bring her home to thine house; and she shall shave her head, and pare her nails;

And she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thine house, and bewail her father and her mother a full month: and after that thou shalt go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.

And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not make merchandise of her, because thou hast humbled her.

If a man have two wives, one beloved, and another hated, and they have born him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son be hers that was hated:

Then it shall be, when he maketh his sons to inherit that which he hath, that he may not make the son of the beloved firstborn before the son of the hated, which is indeed the firstborn:

But he shall acknowledge the son of the hated for the firstborn, by giving him a double portion of all that he hath: for he is the beginning of his strength; and the right of the firstborn is his.

If a man have a stubborn and rebellious son, which will not obey the voice of his father, or the voice of his mother, and that, when they have chastened him, will not hearken unto them:

Then shall his father and his mother lay hold on him, and bring him out unto the elders of his city, and unto the gate of his place;

And they shall say unto the mortals of his city, This our son is stubborn and rebellious, he will not obey our voice; he is a glutton, and a drunkard.

And all the men of his city shall stone him with stones, that he die: so shalt thou put evil away from among you; and all Israel shall hear, and fear.

And if a man have committed a sin worthy of death, and he be to be put to death, and thou hang him on a tree:

His body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day; (for he that is hanged is accursed of God;) that thy land be not defiled, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance.

Thou shalt not see thy brother's ox or his sheep or any animal of his go astray, and hide thyself from them: thou shalt in any case bring them again unto thy brother.

And if thy brother be not nigh unto thee, or if thou know him not, then thou shalt bring it unto thine own house, and it shall be with thee until thy brother seek after it from you, and thou shalt restore it to him again.

In like manner shalt thou do with his ass; and so shalt thou do with his raiment; and with all lost thing of thy brother's, which he hath lost, and thou hast found, shalt thou do likewise: thou mayest not hide thyself.

Thou shalt not see thy brother's ass or his ox or any animal of him fall down by the way, and hide thyself from them: thou shalt surely help him to lift them up again.

The woman shall not wear that which pertaineth unto a man, neither shall a man put on a woman's garment: for all that do so are abomination unto the LORD thy God.

If a bird's nest chance to be before thee in the way in any tree, or on the ground, whether they be young ones, or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young:

But thou shalt in any wise let the dam go, and take the young to thee; that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days.

When thou buildest a new house, then thou shalt make a battlement for thy roof, that thou bring not blood upon thine house, if any man fall from thence.

Thou shalt not sow thy vineyard with divers seeds: lest the fruit of thy seed which thou hast sown, and the fruit of thy vineyard, be defiled.

Thou shalt not plow with an ox and an ass together.

Thou shalt not wear a garment of divers sorts, as of woollen and linen together.

Thou shalt make thee fringes upon the four quarters of thy vesture, wherewith thou coverest thyself.

הושע י״ד:ב׳-י׳

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ (ס) אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

Hosea 14:2-10

Return, O Israel, to the LORD your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to the LORD. Say to Him: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips. Assyria shall not save us, No more will we ride on steeds; Nor ever again will we call Our handiwork our god, Since in You alone orphans find pity!” I will heal their affliction, Generously will I take them back in love; For My anger has turned away from them. I will be to Israel like dew; He shall blossom like the lily, He shall strike root like a Lebanon tree. His boughs shall spread out far, His beauty shall be like the olive tree’s, His fragrance like that of Lebanon. They who sit in his shade shall be revived: They shall bring to life new grain, They shall blossom like the vine; His scent shall be like the wine of Lebanon. Ephraim [shall say]: “What more have I to do with idols? When I respond and look to Him, I become like a verdant cypress.” Your fruit is provided by Me. He who is wise will consider these words, He who is prudent will take note of them. For the paths of the LORD are smooth; The righteous can walk on them, While sinners stumble on them.

מיכה ז׳:י״ח-כ׳

מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃

Micah 7:18-20

Who is a God like You, Forgiving iniquity And remitting transgression; Who has not maintained His wrath forever Against the remnant of His own people, Because He loves graciousness! He will take us back in love; He will cover up our iniquities, You will hurl all our sins Into the depths of the sea. You will keep faith with Jacob, Loyalty to Abraham, As You promised on oath to our fathers In days gone by.

יואל ב׳:ט״ו-כ״ז

תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃ וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם׃ וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃ וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃ וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ (ס)

Joel 2:15-27

Blow a horn in Zion, Solemnize a fast, Proclaim an assembly! Gather the people, Bid the congregation purify themselves. Bring together the old, Gather the babes And the sucklings at the breast; Let the bridegroom come out of his chamber, The bride from her canopied couch. Between the portico and the altar, Let the priests, the LORD’s ministers, weep And say: “Oh, spare Your people, LORD! Let not Your possession become a mockery, To be taunted by nations! Let not the peoples say, ‘Where is their God?’” Then the LORD was roused On behalf of His land And had compassion Upon His people. In response to His people The LORD declared: “I will grant you the new grain, The new wine, and the new oil, And you shall have them in abundance. Nevermore will I let you be A mockery among the nations. I will drive the northerner far from you, I will thrust it into a parched and desolate land— Its van to the Eastern Sea And its rear to the Western Sea; And the stench of it shall go up, And the foul smell rise.” For [the LORD] shall work great deeds. Fear not, O soil, rejoice and be glad; For the LORD has wrought great deeds. Fear not, O beasts of the field, For the pastures in the wilderness Are clothed with grass. The trees have borne their fruit; Fig tree and vine Have yielded their strength. O children of Zion, be glad, Rejoice in the LORD your God. For He has given you the early rain in [His] kindness, Now He makes the rain fall [as] formerly— The early rain and the late— And threshing floors shall be piled with grain, And vats shall overflow with new wine and oil. “I will repay you for the years Consumed by swarms and hoppers, By grubs and locusts, The great army I let loose against you. And you shall eat your fill And praise the name of the LORD your God Who dealt so wondrously with you— My people shall be shamed no more. And you shall know That I am in the midst of Israel: That I the LORD am your God And there is no other. And My people shall be shamed no more.”

שמואל ב כ״ב:א׳-נ״א

וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽיהוָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל יְהוָ֥ה אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל׃ וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי־לִֽי׃ אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה־בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי׃ מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ׃ כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי־מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי׃ חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ בַּצַּר־לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל־אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו׃ ותגעש [וַיִּתְגָּעַ֤שׁ] וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ עָלָ֤ה עָשָׁן֙ בְּאַפּ֔וֹ וְאֵ֥שׁ מִפִּ֖יו תֹּאכֵ֑ל גֶּחָלִ֖ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֵּ֥ט שָׁמַ֖יִם וַיֵּרַ֑ד וַעֲרָפֶ֖ל תַּ֥חַת רַגְלָֽיו׃ וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ וַיָּ֥שֶׁת חֹ֛שֶׁךְ סְבִיבֹתָ֖יו סֻכּ֑וֹת חַֽשְׁרַת־מַ֖יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ מִנֹּ֖גַהּ נֶגְדּ֑וֹ בָּעֲר֖וּ גַּחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ יַרְעֵ֥ם מִן־שָׁמַ֖יִם יְהוָ֑ה וְעֶלְי֖וֹן יִתֵּ֥ן קוֹלֽוֹ׃ וַיִּשְׁלַ֥ח חִצִּ֖ים וַיְפִיצֵ֑ם בָּרָ֖ק ויהמם [וַיָּהֹֽם׃] וַיֵּֽרָאוּ֙ אֲפִ֣קֵי יָ֔ם יִגָּל֖וּ מֹסְד֣וֹת תֵּבֵ֑ל בְּגַעֲרַ֣ת יְהוָ֔ה מִנִּשְׁמַ֖ת ר֥וּחַ אַפּֽוֹ׃ יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יַצִּילֵ֕נִי מֵאֹיְבִ֖י עָ֑ז מִשֹּׂ֣נְאַ֔י כִּ֥י אָמְצ֖וּ מִמֶּֽנִּי׃ יְקַדְּמֻ֖נִי בְּי֣וֹם אֵידִ֑י וַיְהִ֧י יְהוָ֛ה מִשְׁעָ֖ן לִֽי׃ וַיֹּצֵ֥א לַמֶּרְחָ֖ב אֹתִ֑י יְחַלְּצֵ֖נִי כִּי־חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃ יִגְמְלֵ֥נִי יְהוָ֖ה כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כִּ֥י כָל־משפטו [מִשְׁפָּטָ֖יו] לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ וָאֶהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵעֲוֺנִֽי׃ וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃ עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם׃ עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃ וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל׃ כִּֽי־אַתָּ֥ה נֵירִ֖י יְהוָ֑ה וַיהוָ֖ה יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי׃ כִּ֥י בְכָ֖ה אָר֣וּץ גְּד֑וּד בֵּאלֹהַ֖י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ הָאֵ֖ל תָּמִ֣ים דַּרְכּ֑וֹ אִמְרַ֤ת יְהוָה֙ צְרוּפָ֔ה מָגֵ֣ן ה֔וּא לְכֹ֖ל הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ כִּ֥י מִי־אֵ֖ל מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֑ה וּמִ֥י צ֖וּר מִֽבַּלְעֲדֵ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ הָאֵ֥ל מָעוּזִּ֖י חָ֑יִל וַיַּתֵּ֥ר תָּמִ֖ים דרכו [דַּרְכִּֽי׃] מְשַׁוֶּ֥ה רגליו [רַגְלַ֖י] כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַעֲמִדֵֽנִי׃ מְלַמֵּ֥ד יָדַ֖י לַמִּלְחָמָ֑ה וְנִחַ֥ת קֶֽשֶׁת־נְחוּשָׁ֖ה זְרֹעֹתָֽי׃ וַתִּתֶּן־לִ֖י מָגֵ֣ן יִשְׁעֶ֑ךָ וַעֲנֹתְךָ֖ תַּרְבֵּֽנִי׃ תַּרְחִ֥יב צַעֲדִ֖י תַּחְתֵּ֑נִי וְלֹ֥א מָעֲד֖וּ קַרְסֻלָּֽי׃ אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי׃ וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי׃ וְאֹ֣יְבַ֔י תַּ֥תָּה לִּ֖י עֹ֑רֶף מְשַׂנְאַ֖י וָאַצְמִיתֵֽם׃ יִשְׁע֖וּ וְאֵ֣ין מֹשִׁ֑יעַ אֶל־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עָנָֽם׃ וְאֶשְׁחָקֵ֖ם כַּעֲפַר־אָ֑רֶץ כְּטִיט־חוּצ֥וֹת אֲדִקֵּ֖ם אֶרְקָעֵֽם׃ וַֽתְּפַלְּטֵ֔נִי מֵרִיבֵ֖י עַמִּ֑י תִּשְׁמְרֵ֙נִי֙ לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֔ם עַ֥ם לֹא־יָדַ֖עְתִּי יַעַבְדֻֽנִי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִתְכַּֽחֲשׁוּ־לִ֑י לִשְׁמ֥וֹעַ אֹ֖זֶן יִשָּׁ֥מְעוּ לִֽי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִבֹּ֑לוּ וְיַחְגְּר֖וּ מִמִּסְגְּרוֹתָֽם׃ חַי־יְהוָ֖ה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְיָרֻ֕ם אֱלֹהֵ֖י צ֥וּר יִשְׁעִֽי׃ הָאֵ֕ל הַנֹּתֵ֥ן נְקָמֹ֖ת לִ֑י וּמוֹרִ֥יד עַמִּ֖ים תַּחְתֵּֽנִי׃ וּמוֹצִיאִ֖י מֵאֹֽיְבָ֑י וּמִקָּמַי֙ תְּר֣וֹמְמֵ֔נִי מֵאִ֥ישׁ חֲמָסִ֖ים תַּצִּילֵֽנִי׃ עַל־כֵּ֛ן אוֹדְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם וּלְשִׁמְךָ֖ אֲזַמֵּֽר׃ מגדיל [מִגְדּ֖וֹל] יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)

II Samuel 22:1-51

David addressed the words of this song to the LORD, after the LORD had saved him from the hands of all his enemies and from the hands of Saul. He said: O LORD, my crag, my fastness, my deliverer! O God, the rock wherein I take shelter: My shield, my mighty champion, my fortress and refuge! My savior, You who rescue me from violence! All praise! I called on the LORD, And I was delivered from my enemies. For the breakers of Death encompassed me, The torrents of Belial terrified me; The snares of Sheol encircled me, The coils of Death engulfed me. In my anguish I called on the LORD, Cried out to my God; In His Abode He heard my voice, My cry entered His ears. Then the earth rocked and quaked, The foundations of heaven shook— Rocked by His indignation. Smoke went up from His nostrils, From His mouth came devouring fire; Live coals blazed forth from Him. He bent the sky and came down, Thick cloud beneath His feet. He mounted a cherub and flew; He was seen on the wings of the wind. He made pavilions of darkness about Him, Dripping clouds, huge thunderheads; In the brilliance before Him Blazed fiery coals. The LORD thundered forth from heaven, The Most High sent forth His voice; He let loose bolts, and scattered them; Lightning, and put them to rout. The bed of the sea was exposed, The foundations of the world were laid bare By the mighty roaring of the LORD, At the blast of the breath of His nostrils. He reached down from on high, He took me, Drew me out of the mighty waters; He rescued me from my enemy so strong, From foes too mighty for me. They attacked me on my day of calamity, But the LORD was my stay. He brought me out to freedom, He rescued me because He was pleased with me. The LORD rewarded me according to my merit, He requited the cleanness of my hands. For I have kept the ways of the LORD And have not been guilty before my God; I am mindful of all His rules And have not departed from His laws. I have been blameless before Him, And have guarded myself against sinning— And the LORD has requited my merit, According to my purity in His sight. With the loyal You deal loyally; With the blameless hero, blamelessly. With the pure You act in purity, And with the perverse You are wily. To humble folk You give victory, And You look with scorn on the haughty. You, O LORD, are my lamp; The LORD lights up my darkness. With You, I can rush a barrier, With my God, I can scale a wall. The way of God is perfect, The word of the LORD is pure. He is a shield to all who take refuge in Him. Yea, who is a god except the LORD, Who is a rock except God— The God, my mighty stronghold, Who kept my path secure; Who made my legs like a deer’s, And set me firm on the heights; Who trained my hands for battle, So that my arms can bend a bow of bronze! You have granted me the shield of Your protection And Your providence has made me great. You have let me stride on freely, And my feet have not slipped. I pursued my enemies and wiped them out, I did not turn back till I destroyed them. I destroyed them, I struck them down; They rose no more, they lay at my feet. You have girt me with strength for battle, Brought low my foes before me, Made my enemies turn tail before me, My foes—and I wiped them out. They looked, but there was none to deliver; To the LORD, but He answered them not. I pounded them like dust of the earth, Stamped, crushed them like dirt of the streets. You have rescued me from the strife of peoples, Kept me to be a ruler of nations; Peoples I knew not must serve me. Aliens have cringed before me, Paid me homage at the mere report of me. Aliens have lost courage And come trembling out of their fastnesses. The LORD lives! Blessed is my rock! Exalted be God, the rock Who gives me victory; The God who has vindicated me And made peoples subject to me, Rescued me from my enemies, Raised me clear of my foes, Saved me from lawless men! For this I sing Your praise among the nations And hymn Your name: Tower of victory to His king, Who deals graciously with His anointed, With David and his offspring evermore.

זכריה י״ב-י״ד

מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ (פ) הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִי שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֧ם סַף־רַ֛עַל לְכָל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִֽהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠הוּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אַכֶּ֤ה כָל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָֽעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּֽעִוָּרֽוֹן׃ וְאָֽמְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם בַּיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כָּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלִַ֥ם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (פ) וְהוֹשִׁ֧יעַ יְהוָ֛ה אֶת־אָהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֗ם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַדְ־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃ וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ (ס) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח לְבֵ֥ית דָּוִ֖יד וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִנָּבֵ֣א אִישׁ֮ עוֹד֒ וְאָמְר֣וּ אֵ֠לָיו אָבִ֨יו וְאִמּ֤וֹ יֹֽלְדָיו֙ לֹ֣א תִֽחְיֶ֔ה כִּ֛י שֶׁ֥קֶר דִּבַּ֖רְתָּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וּדְקָרֻ֜הוּ אָבִ֧יהוּ וְאִמּ֛וֹ יֹלְדָ֖יו בְּהִנָּבְאֽוֹ׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵבֹ֧שׁוּ הַנְּבִיאִ֛ים אִ֥ישׁ מֵחֶזְיֹנ֖וֹ בְּהִנָּֽבְאֹת֑וֹ וְלֹ֧א יִלְבְּשׁ֛וּ אַדֶּ֥רֶת שֵׂעָ֖ר לְמַ֥עַן כַּחֵֽשׁ׃ וְאָמַ֕ר לֹ֥א נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי אִישׁ־עֹבֵ֤ד אֲדָמָה֙ אָנֹ֔כִי כִּ֥י אָדָ֖ם הִקְנַ֥נִי מִנְּעוּרָֽי׃ וְאָמַ֣ר אֵלָ֔יו מָ֧ה הַמַּכּ֛וֹת הָאֵ֖לֶּה בֵּ֣ין יָדֶ֑יךָ וְאָמַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכֵּ֖יתִי בֵּ֥ית מְאַהֲבָֽי׃ (ס) חֶ֗רֶב עוּרִ֤י עַל־רֹעִי֙ וְעַל־גֶּ֣בֶר עֲמִיתִ֔י נְאֻ֖ם יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת הַ֤ךְ אֶת־הָֽרֹעֶה֙ וּתְפוּצֶ֣יןָ הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֹתִ֥י יָדִ֖י עַל־הַצֹּעֲרִֽים׃ וְהָיָ֤ה בְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה פִּֽי־שְׁנַ֣יִם בָּ֔הּ יִכָּרְת֖וּ יִגְוָ֑עוּ וְהַשְּׁלִשִׁ֖ית יִוָּ֥תֶר בָּֽהּ׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶת־הַשְּׁלִשִׁית֙ בָּאֵ֔שׁ וּצְרַפְתִּים֙ כִּצְרֹ֣ף אֶת־הַכֶּ֔סֶף וּבְחַנְתִּ֖ים כִּבְחֹ֣ן אֶת־הַזָּהָ֑ב ה֣וּא ׀ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֗י וַֽאֲנִי֙ אֶעֱנֶ֣ה אֹת֔וֹ אָמַ֙רְתִּי֙ עַמִּ֣י ה֔וּא וְה֥וּא יֹאמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ (ס) הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַֽיהוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלִַם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים תשגלנה [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃ וְיָצָ֣א יְהוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖ו בְּי֥וֹם קְרָֽב׃ וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠הוּא עַל־הַ֨ר הַזֵּתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרוּשָׁלִַם֮ מִקֶּדֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃ וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כָּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת יקפאון [וְקִפָּאֽוֹן׃] וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַֽיהוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃ וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ יִסּ֨וֹב כָּל־הָאָ֤רֶץ כָּעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלִַ֖ם לָבֶֽטַח׃ וְזֹ֣את ׀ תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם הָמֵ֣ק ׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּֽהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃ וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כָּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃ וְכֵ֨ן תִּֽהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכָ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃ וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ מִכָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְ֠הָיָה כָּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלִַ֜ם וּבִֽיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כָּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

Zechariah 12-14

A pronouncement: The word of the LORD concerning Israel. The utterance of the LORD, Who stretched out the skies And made firm the earth, And created man’s breath within him: Behold, I will make Jerusalem a bowl of reeling for the peoples all around. Judah shall be caught up in the siege upon Jerusalem, when all the nations of the earth gather against her. In that day, I will make Jerusalem a stone for all the peoples to lift; all who lift it shall injure themselves. In that day—declares the LORD—I will strike every horse with panic and its rider with madness. But I will watch over the House of Judah while I strike every horse of the peoples with blindness. And the clans of Judah will say to themselves, “The dwellers of Jerusalem are a task set for us by their God, the LORD of Hosts.” In that day, I will make the clans of Judah like a flaming brazier among sticks and like a flaming torch among sheaves. They shall devour all the besieging peoples right and left; and Jerusalem shall continue on its site, in Jerusalem. The LORD will give victory to the tents of Judah first, so that the glory of the House of David and the glory of the inhabitants of Jerusalem may not be too great for Judah. In that day, the LORD will shield the inhabitants of Jerusalem; and the feeblest of them shall be in that day like David, and the House of David like a divine being—like an angel of the LORD—at their head. In that day I will all but annihilate all the nations that came up against Jerusalem. But I will fill the House of David and the inhabitants of Jerusalem with a spirit of pity and compassion; and they shall lament to Me about those who are slain, wailing over them as over a favorite son and showing bitter grief as over a first-born. In that day, the wailing in Jerusalem shall be as great as the wailing at Hadad-rimmon in the plain of Megiddon. The land shall wail, each family by itself: The family of the House of David by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Nathan by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Levi by themselves, and their women-folk by themselves; the family of the Shimeites by themselves, and their womenfolk by themselves; and all the other families, every family by itself, with their womenfolk by themselves. In that day a fountain shall be open to the House of David and the inhabitants of Jerusalem for purging and cleansing. In that day, too—declares the LORD of Hosts—I will erase the very names of the idols from the land; they shall not be uttered any more. And I will also make the “prophets” and the unclean spirit vanish from the land. If anyone “prophesies” thereafter, his own father and mother, who brought him into the world, will say to him, “You shall die, for you have lied in the name of the LORD”; and his own father and mother, who brought him into the world, will put him to death when he “prophesies.” In that day, every “prophet” will be ashamed of the “visions” [he had] when he “prophesied.” In order to deceive, he will not wear a hairy mantle, and he will declare, “I am not a ‘prophet’; I am a tiller of the soil; you see, I was plied with the red stuff from my youth on.” And if he is asked, “What are those sores on your back?” he will reply, “From being beaten in the homes of my friends.” O sword! Rouse yourself against My shepherd, The man in charge of My flock —says the LORD of Hosts. Strike down the shepherd And let the flock scatter; And I will also turn My hand Against all the shepherd boys. Throughout the land —declares the LORD— Two-thirds shall perish, shall die, And one-third of it shall survive. That third I will put into the fire, And I will smelt them as one smelts silver And test them as one tests gold. They will invoke Me by name, And I will respond to them. I will declare, “You are My people,” And they will declare, “The LORD is our God!” Lo, a day of the LORD is coming when your spoil shall be divided in your very midst! For I will gather all the nations to Jerusalem for war: The city shall be captured, the houses plundered, and the women violated; and a part of the city shall go into exile. But the rest of the population shall not be uprooted from the city. Then the LORD will come forth and make war on those nations as He is wont to make war on a day of battle. On that day, He will set His feet on the Mount of Olives, near Jerusalem on the east; and the Mount of Olives shall split across from east to west, and one part of the Mount shall shift to the north and the other to the south, a huge gorge. And the Valley in the Hills shall be stopped up, for the Valley of the Hills shall reach only to Azal; it shall be stopped up as it was stopped up as a result of the earthquake in the days of King Uzziah of Judah.—And the LORD my God, with all the holy beings, will come to you. In that day, there shall be neither sunlight nor cold moonlight, but there shall be a continuous day—only the LORD knows when—of neither day nor night, and there shall be light at eventide. In that day, fresh water shall flow from Jerusalem, part of it to the Eastern Sea and part to the Western Sea, throughout the summer and winter. And the LORD shall be king over all the earth; in that day there shall be one LORD with one name. Then the whole country shall become like the Arabah, from Geba to Rimmon south of Jerusalem. The latter, however, shall perch high up where it is, and shall be inhabited from the Gate of Benjamin to the site of the Old Gate, down to the Corner Gate, and from the Tower of Hananel to the king’s winepresses. Never again shall destruction be decreed, and Jerusalem shall dwell secure. As for those peoples that warred against Jerusalem, the LORD will smite them with this plague: Their flesh shall rot away while they stand on their feet; their eyes shall rot away in their sockets; and their tongues shall rot away in their mouths. In that day, a great panic from the LORD shall fall upon them, and everyone shall snatch at the hand of another, and everyone shall raise his hand against everyone else’s hand. Judah shall join the fighting in Jerusalem, and the wealth of all the nations roundabout—vast quantities of gold, silver, and clothing—shall be gathered in. The same plague shall strike the horses, the mules, the camels, and the asses; the plague shall affect all the animals in those camps. All who survive of all those nations that came up against Jerusalem shall make a pilgrimage year by year to bow low to the King LORD of Hosts and to observe the Feast of Booths. Any of the earth’s communities that does not make the pilgrimage to Jerusalem to bow low to the King LORD of Hosts shall receive no rain. However, if the community of Egypt does not make this pilgrimage, it shall not be visited by the same affliction with which the LORD will strike the other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. Such shall be the punishment of Egypt and of all other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. In that day, even the bells on the horses shall be inscribed “Holy to the LORD.” The metal pots in the House of the LORD shall be like the basins before the altar; indeed, every metal pot in Jerusalem and in Judah shall be holy to the LORD of Hosts. And all those who sacrifice shall come and take of these to boil [their sacrificial meat] in; in that day there shall be no more traders in the House of the LORD of Hosts.

קהלת ו׳-ט׳

יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שהתקיף [שֶׁתַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃ כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר [יְחֻבַּ֔ר] אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ (ס) שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃

Ecclesiastes 6-9

There is an evil I have observed under the sun, and a grave one it is for man: that God sometimes grants a man riches, property, and wealth, so that he does not want for anything his appetite may crave, but God does not permit him to enjoy it; instead, a stranger will enjoy it. That is futility and a grievous ill. Even if a man should beget a hundred children and live many years—no matter how many the days of his years may come to, if his gullet is not sated through his wealth, I say: The stillbirth, though it was not even accorded a burial, is more fortunate than he. Though it comes into futility and departs into darkness, and its very name is covered with darkness, though it has never seen or experienced the sun, it is better off than he— yes, even if the other lived a thousand years twice over but never had his fill of enjoyment! For are not both of them bound for the same place? All of man’s earning is for the sake of his mouth, yet his gullet is not sated. What advantage then has the wise man over the fool, what advantage has the pauper who knows how to get on in life? Is the feasting of the eyes more important than the pursuit of desire? That, too, is futility and pursuit of wind. Whatever happens, it was designated long ago and it was known that it would happen; as for man, he cannot contend with what is stronger than he. Often, much talk means much futility. How does it benefit a man? Who can possibly know what is best for a man to do in life—the few days of his fleeting life? For who can tell him what the future holds for him under the sun? A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth. It is better to go to a house of mourning than to a house of feasting; for that is the end of every man, and a living one should take it to heart. Vexation is better than revelry; for though the face be sad, the heart may be glad. Wise men are drawn to a house of mourning, and fools to a house of merrymaking. It is better to listen to a wise man’s reproof than to listen to the praise of fools. For the levity of the fool is like the crackling of nettles under a kettle. But that too is illusory; for cheating may rob the wise man of reason and destroy the prudence of the cautious. The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit. Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools. Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” For it is not wise of you to ask that question. Wisdom is as good as a patrimony, and even better, for those who behold the sun. For to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money, and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it. Consider God’s doing! Who can straighten what He has twisted? So in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: The one no less than the other was God’s doing; consequently, man may find no fault with Him. In my own brief span of life, I have seen both these things: sometimes a good man perishes in spite of his goodness, and sometimes a wicked one endures in spite of his wickedness. So don’t overdo goodness and don’t act the wise man to excess, or you may be dumfounded. Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both. Wisdom is more of a stronghold to a wise man than ten magnates that a city may contain. For there is not one good man on earth who does what is best and doesn’t err. Finally, don’t pay attention to everything that is said, so that you may not hear your slave reviling you; for well you remember the many times that you yourself have reviled others. All this I tested with wisdom. I thought I could fathom it, but it eludes me. [The secret of] what happens is elusive and deep, deep down; who can discover it? I put my mind to studying, exploring, and seeking wisdom and the reason of things, and to studying wickedness, stupidity, madness, and folly. Now, I find woman more bitter than death; she is all traps, her hands are fetters and her heart is snares. He who is pleasing to God escapes her, and he who is displeasing is caught by her. See, this is what I found, said Koheleth, item by item in my search for the reason of things. As for what I sought further but did not find, I found only one human being in a thousand, and the one I found among so many was never a woman. But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning. Who is like the wise man, and who knows the meaning of the adage: “A man’s wisdom lights up his face, So that his deep discontent is dissembled”? I do! “Obey the king’s orders—and don’t rush into uttering an oath by God.” Leave his presence; do not tarry in a dangerous situation, for he can do anything he pleases; inasmuch as a king’s command is authoritative, and none can say to him, “What are you doing?” One who obeys orders will not suffer from the dangerous situation. A wise man, however, will bear in mind that there is a time of doom. For there is a time for every experience, including the doom; for a man’s calamity overwhelms him. Indeed, he does not know what is to happen; even when it is on the point of happening, who can tell him? No man has authority over the lifebreath—to hold back the lifebreath; there is no authority over the day of death. There is no mustering out from that war; wickedness is powerless to save its owner. All these things I observed; I noted all that went on under the sun, while men still had authority over men to treat them unjustly. And then I saw scoundrels coming from the Holy Site and being brought to burial, while such as had acted righteously were forgotten in the city. And here is another frustration: the fact that the sentence imposed for evil deeds is not executed swiftly, which is why men are emboldened to do evil— the fact that a sinner may do evil a hundred times and his [punishment] still be delayed. For although I am aware that “It will be well with those who revere God since they revere Him, and it will not be well with the scoundrel, and he will not live long, because he does not revere God”— here is a frustration that occurs in the world: sometimes an upright man is requited according to the conduct of the scoundrel; and sometimes the scoundrel is requited according to the conduct of the upright. I say all that is frustration. I therefore praised enjoyment. For the only good a man can have under the sun is to eat and drink and enjoy himself. That much can accompany him, in exchange for his wealth, through the days of life that God has granted him under the sun. For I have set my mind to learn wisdom and to observe the business that goes on in the world—even to the extent of going without sleep day and night— and I have observed all that God brings to pass. Indeed, man cannot guess the events that occur under the sun. For man tries strenuously, but fails to guess them; and even if a sage should think to discover them he would not be able to guess them. For all this I noted, and I ascertained all this: that the actions of even the righteous and the wise are determined by God. Even love! Even hate! Man knows none of these in advance— none! For the same fate is in store for all: for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths. That is the sad thing about all that goes on under the sun: that the same fate is in store for all. (Not only that, but men’s hearts are full of sadness, and their minds of madness, while they live; and then—to the dead!) For he who is reckoned among the living has something to look forward to—even a live dog is better than a dead lion— since the living know they will die. But the dead know nothing; they have no more recompense, for even the memory of them has died. Their loves, their hates, their jealousies have long since perished; and they have no more share till the end of time in all that goes on under the sun. Go, eat your bread in gladness, and drink your wine in joy; for your action was long ago approved by God. Let your clothes always be freshly washed, and your head never lack ointment. Enjoy happiness with a woman you love all the fleeting days of life that have been granted to you under the sun—all your fleeting days. For that alone is what you can get out of life and out of the means you acquire under the sun. Whatever it is in your power to do, do with all your might. For there is no action, no reasoning, no learning, no wisdom in Sheol, where you are going. I have further observed under the sun that The race is not won by the swift, Nor the battle by the valiant; Nor is bread won by the wise, Nor wealth by the intelligent, Nor favor by the learned. For the time of mischance comes to all. And a man cannot even know his time. As fishes are enmeshed in a fatal net, and as birds are trapped in a snare, so men are caught at the time of calamity, when it comes upon them without warning. This thing too I observed under the sun about wisdom, and it affected me profoundly. There was a little city, with few men in it; and to it came a great king, who invested it and built mighty siege works against it. Present in the city was a poor wise man who might have saved it with his wisdom, but nobody thought of that poor man. So I observed: Wisdom is better than valor; but A poor man’s wisdom is scorned, And his words are not heeded. Words spoken softly by wise men are heeded sooner than those shouted by a lord in folly. Wisdom is more valuable than weapons of war, but a single error destroys much of value.

משנה עוקצים א׳-ג׳

כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף. לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד, לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא: שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין: אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, וְיַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, יַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ, וְיַד הַמַּכְבֵּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקָנֶה שֶׁל שִׁבֹּלֶת שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִים שְׁלשָׁה, וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם כָּל שֶׁהֵן, וּמַלְעִין שֶׁל שִׁבֳּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין: אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת: כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן: עֳקָצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלוּסִים וְהֶחָרוּבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עֹקֶץ דְּלָעַת. עֳקָצֵי הָאַגָּסִין וְהַקְּרֻסְטְמֵלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהָעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. וּשְׁאָר כָּל הָעֳקָצִים, לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין: זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן, טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר, טְמֵאָה: כָּל הַגַּלְעִינִין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. גַּלְעִינָה שֶׁל רֹטֶב, אַף עַל פִּי יוֹצְאָה, מִצְטָרֶפֶת. שֶׁל יְבֵשָׁה, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. לְפִיכָךְ, חוֹתָל שֶׁל יְבֵשָׁה, מִצְטָרֵף. וְשֶׁל רֹטֶב, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. גַּלְעִינָה שֶׁמִּקְצָתָהּ יוֹצְאָה, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. הָיָה עָלָיו מִצַּד אֶחָד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַקִּיפוֹ בְטַבַּעַת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּמּוֹק מִקְצָתוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁלֵם מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִמּוֹק מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. הַפִּטְמָא שֶׁל רִמּוֹן, מִצְטָרֶפֶת. וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּסְרֵק טָהוֹר: כָּל הַקְּלִפִּין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה קְלִפִּין בַּבָּצָל. הַפְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה, מִצְטָרֶפֶת. הָאֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת, וּקְדוּרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. וְהַחִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה: הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבֹּשׁ וְלִשְׁלֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס: בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת, עַד שֶׁיָּגוֹס. וּשְׁלוּקָה, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. עֶצֶם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֹחַ, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָדוֹ, חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר: עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּים, מִצְטָרְפִין. וּלְבָנִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַלְּבָנִים מִצְטָרְפִים בַּכְּרוּב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֹכֶל. וּבַחֲזָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אֶת הָאֹכֶל: עֲלֵי בְצָלִים וּבְנֵי בְצָלִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. פַּת סְפוֹגָנִית, מִשְׁתַּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא. אִם יֶשׁ בָּהּ חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ. בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵט, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן: קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טִּיבָהּ לִטָּהֵר. אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לָצֵאת בָּהֶן, אֵינָם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן. מִלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ, הֲרֵי הוּא כְטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז: יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה: הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִכְּרֵשֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּץ מִן הַכְּלוּסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר: נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים, אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר: הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם: הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְכֶסֶף מַעֲשֵׂר: הַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיָּבֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת: הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כְעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כַּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת: דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה: חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה, מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים: כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר: חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

Mishnah Oktzin 1-3

That which serves as a handle but does not protect, both contracts uncleanness and conveys uncleanness; but it is not included. If it protects but is not a handle, it contracts and conveys uncleanness and is included. If it neither protects nor serves as a handle, it neither contracts nor conveys uncleanness. Roots of garlic, onions or leeks that are still moist, or their top-parts, whether they are moist or dry, also the central stalk that is within the edible part, the roots of lettuce, the radish and the turnip, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: only the large roots of the radish are included, but its fibrous roots are not included. The roots of the mint, rue, wild herbs and garden herbs that have been uprooted in order to be planted elsewhere, and the spine of an ear of grain, and its husk. Rabbi Elazar says: also the earth covering of roots; All these things contract and convey impurity and are included. The following are both defiled and defile, but do not join together [together with the rest]: Roots of garlic, onions or leeks when they are dry, the stalk that is not within the edible part, the twig of a vine a handbreadth long on either side, the stem of the cluster whatsoever be its length, the tail of the cluster bereft of grapes, the stem of the ‘broom’ of the palm-tree to a length of four handbreadths, the stalk of the ear [of grain] to a length of three handbreadths, and the stalk of all things that are cut, to the length of three handbreadths. In the case of those things not usually cut, their stalks and roots of any size whatsoever. As for the outer husks of grains, they defile and are defiled, but do not join together. The following neither defile nor can they be defiled and they do not join together: The roots of cabbage-stalks, Young shoots of beet growing out of the root, and [similar] such turnip-heads, [And produce whose roots] that are ordinarily cut off but in this case were pulled up [with their roots]. Rabbi Yose declares them all susceptible to contract uncleanness, but he declares insusceptible cabbage-stalks and turnip-heads. Stalks of all foods that have been threshed on the threshing-floor are clean. Rabbi Yose declares them unclean. A sprig of a vine when stripped of its grapes is clean, but if one grape alone is left on it, it is unclean. A twig of a date-tree stripped of its dates is clean, but if one date remains on it, it is unclean. Similarly, with beans, if the pods were stripped from the stem it is clean, but if even one pod alone remains, it is unclean. Rabbi Elazar ben Azariah declares [the stalk] of the broad bean clean, but declares unclean the stalk of other beans, since it is of use when [the pulse] is handled. Stems of figs and dried figs, kelusim, and carobs are both defiled and defile, and they join together. Rabbi Yose says: also the stalks of the gourd. The stems of pears and krutumelin pears, quinces, and crab-apples, the stalks of the gourd and the artichoke [to the length of] one handbreadth. Rabbi Elazar bar Zadok says: two handbreadths; [All] these are defiled and defile; but do not join together. As for other stems, they are neither defiled nor do they defile. Leaves of olives pickled together with the olives remain clean, for their pickling was only for the sake of appearances. The fibrous substance on a zucchini and the flower-like substance on it are clean. Rabbi Judah says: that as long as it is still before the merchant, it is unclean. All kinds of pits can be defiled and defile but do not join together. The pits of fresh dates, even when detached [from the edible part], do join together; but those of dried dates do not join together. Accordingly, the stems of dried dates do join together, but that of fresh dates do not join together. If only part of a pit is detached, then only that part near the edible portion joins together. [Similarly] with a bone on which there is flesh, only that part that is close to the edible part joins together. [If a bone] has flesh only upon one of its sides: Rabbi Ishmael says: we take it as though [the flesh] encompasses it like a ring; But the sages say: [only] that part close to the edible part is included [as is the case] for example with savory, hyssop and thyme. If a pomegranate or melon has rotted in part, [what is rotten] does not join together. And if [the fruit] is sound at either end but has rotted in the middle, [what is rotten] does not join together. The stem of a pomegranate does join together, but the fibrous substance in it does not join together. Rabbi Elazar says: also the comb is not susceptible to uncleanness. All kinds of peels defile and are defiled, and join together. Rabbi Judah says: an onion has three skins: the innermost one whether it is in its entire state or whether it be pierced with holes joins together; the middle one when it is in a whole state joins together, but when it is pierced with holes does not join together; the outermost skin is in either case insusceptible to uncleanness. If one chops up [fruit] for cooking, even if [the chopping had] not been completely finished, it is not regarded as connected. If his intention had been to pickle or to boil it, or to set it on the table, then it is regarded as connected. If he began to take [the pieces] apart, [only] that part of the food which he began to take apart is not considered connected. Nuts that had been strung together, or onions that had been piled together, count as connected. If he began to take the nuts apart, or to strip the onions, they are not connected. [Shells of] nuts and almonds are considered connected [with the edible part] until they are crushed. [The shell of] a roasted egg [is considered connected] until it is cracked. That of a hard-boiled egg [is considered connected] until it is entirely broken up. A marrow-bone serves as connected until it is wholly crushed. A pomegranate that has been divided into sections is connected until it has been knocked with a stick. Similarly, loose stitches of laundrymen or a garment that had been stitched together with threads of kilayim, are connected until one begins to loosen them. The [outer] leaves of vegetables: if they are green they join together, but if they have whitened they not join together. Rabbi Elazar bar Zadok says: the white leaves of cabbage join together because they are edible. So also those of lettuces, because they preserve the edible part. Onion leaves or the offshoots of onions, if there is moisture in them they are to be measured as they are; if there is empty space within them, it must be squeezed tightly together. Spongy bread is measured as it is, but if there is empty space within it, it must be pressed firmly. The flesh of a calf which had swollen, or the flesh of an old [beast] that has shrunken in size, are measured in the condition they are in. A cucumber planted in a pot which grew until it was out of the pot is pure. Rabbi Shimon said: what is its nature to make it clean? Rather, that which has already become unclean remains unclean, and only that which is pure can be eaten. Vessels made of cattle dung or of earth through which the roots can penetrate, do not render the seeds susceptible. A perforated plant-pot does not render seeds susceptible; but if it has no hole, the seeds do become susceptible. What should be the hole's dimension? Such that a small root can push its way through. If it was filled with earth to its brim, it is deemed as a frame without an edge. Some things need to be rendered susceptible [to uncleanness] but they do not need intention, [Other things need] intention and to be rendered susceptible. [Other things] need intention, but do not need to be rendered susceptible, [And other things] need neither to be rendered susceptible nor intention. Any food that is meant for people need to be rendered susceptible, but does not need intention. That which has been severed from a human, beast, wild animal, bird, or from the carrion of an unclean bird, and the fat in villages. And all kinds of wild vegetables, except for truffles and mushrooms; Rabbi Judah says, except for field-leeks, purslane and ornithagolum. And Rabbi Shimon says: except for cynara sycaria. Rabbi Yose says: except for muscari comusum. Behold all these need both intention and to be rendered susceptible [to uncleanness]. The carrion of an unclean beast at all places, and of a clean bird in villages, need intention but do not need to be rendered susceptible. The carrion of a clean beast in all places, and that of a clean bird and also fat in the market places, require neither intention nor to be rendered susceptible. Rabbi Shimon says: also [the carrion of] the camel, rabbit, hare or pig. The aneth stalk after having given its taste to a dish is no longer subject to the laws of terumah, and also no longer imparts food uncleanness. The young sprouts of hawthorn, of lapidum, or leaves of the wild arum, do not impart food uncleanness until they are sweetened. Rabbi Shimon says: also [the leaves of] the colocynth are like them. Costus, amomum, principal spices, [roots of] crowfoot, asafoetida, pepper and lozenges made of saffron may be bought with tithe money, but they do not convey food uncleanness, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Yohanan ben Nuri to him: if they may be bought with [second] tithe money, then why should they not impart food uncleanness? And if they do not impart food uncleanness, then they should also not be bought with [second] tithe money? Unripe figs or grapes: Rabbi Akiva says: they convey food uncleanness; Rabbi Yohanan ben Nuri says: [this is only] when they have reached the season when they are liable to tithes. Olives and grapes that have hardened: Bet Shammai says: they are susceptible to uncleanness, Bet Hillel says: they are insusceptible. Black cumin: Bet Shammai says: is not susceptible, Bet Hillel says: it is susceptible. Similarly [they dispute with regard to their liability to] tithes. The heart of a palm is like wood in every respect, except that it may be bought for [second] tithe money. Unripened dates are considered food, but are exempt from tithes. When do fish become susceptible to uncleanness? Bet Shammai say: after they have been caught. Bet Hillel say: only after they are dead. Rabbi Akiva says: if they can still live. If a branch of a fig tree was broken off, but it was still attached by its bark: Rabbi Judah says: [the fruit] is still not susceptible to uncleanness. But the sages say: [it all depends] whether they could still live. Grain that had been uprooted, but is still attached to the soil even by the smallest of roots, is not susceptible to uncleanness. The fat [of the carcass] of a clean beast is not regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it must first be made susceptible. The fat of an unclean beast, however, is regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it need not be made at first susceptible. As for unclean fish and unclean locusts, intention is required in villages. A bee-hive: Rabbi Eliezer says: it is treated as if it were land; and one can write a prozbul on it security, it is also not susceptible to uncleanness as long as it remains in its own place, and the one who scrapes honey from it on Shabbat is liable to a sin-offering. But the sages say: it is not to be treated as if it were land, and one many not write a prozbul on its security; it is susceptible even if it remains in its own place; and the one who scrapes honey from it on Shabbat is exempt [from a sin-offering]. When do honeycombs become susceptible to uncleanness on account of their being regarded as liquids? Bet Shammai says: from the moment he begins to smoke the bees out. But Bet Hillel says: once he breaks up the honeycomb. Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the world to come the Holy One, Blessed be He, will make each righteous person inherit three hundred and ten worlds, for it is written: "That I may cause those that love me to inherit yesh (numerical value of; and that I may fill their treasuries" (Proverbs 8:21. Rabbi Shimon ben Halafta said: the Holy One, Blessed be He, found no vessel that could contain blessing for Israel save that of peace, as it is written: "The Lord will give strength unto his people; the Lord will bless his people with peace" (Psalms 29:11).

Chok L'Yisrael Ha'Azxinu Yom Chamishi

תהילים ח׳

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַגִּתִּ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) יְהוָ֤ה אֲדֹנֵ֗ינוּ מָֽה־אַדִּ֣יר שִׁ֭מְךָ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־הַשָּׁמָֽיִם׃ (ג) מִפִּ֤י עֽוֹלְלִ֨ים ׀ וְֽיֹנְקִים֮ יִסַּ֪דְתָּ֫ עֹ֥ז לְמַ֥עַן צוֹרְרֶ֑יךָ לְהַשְׁבִּ֥ית א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם׃ (ד) כִּֽי־אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה׃ (ה) מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ׃ (ו) וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ׃ (ז) תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת־רַגְלָֽיו׃ (ח) צֹנֶ֣ה וַאֲלָפִ֣ים כֻּלָּ֑ם וְ֝גַ֗ם בַּהֲמ֥וֹת שָׂדָֽי׃ (ט) צִפּ֣וֹר שָׁ֭מַיִם וּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם עֹ֝בֵ֗ר אָרְח֥וֹת יַמִּֽים׃ (י) יְהוָ֥ה אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה־אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃

Psalms 8

(1) For the leader; on the gittith. A psalm of David. (2) O LORD, our Lord, How majestic is Your name throughout the earth, You who have covered the heavens with Your splendor! (3) From the mouths of infants and sucklings You have founded strength on account of Your foes, to put an end to enemy and avenger. (4) When I behold Your heavens, the work of Your fingers, the moon and stars that You set in place, (5) what is man that You have been mindful of him, mortal man that You have taken note of him, (6) that You have made him little less than divine, and adorned him with glory and majesty; (7) You have made him master over Your handiwork, laying the world at his feet, (8) sheep and oxen, all of them, and wild beasts, too; (9) the birds of the heavens, the fish of the sea, whatever travels the paths of the seas. (10) O LORD, our Lord, how majestic is Your name throughout the earth!

תהילים ל״ה

(א) לְדָוִ֨ד ׀ רִיבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־יְרִיבַ֑י לְ֝חַ֗ם אֶת־לֹֽחֲמָֽי׃ (ב) הַחֲזֵ֣ק מָגֵ֣ן וְצִנָּ֑ה וְ֝ק֗וּמָה בְּעֶזְרָתִֽי׃ (ג) וְהָ֘רֵ֤ק חֲנִ֣ית וּ֭סְגֹר לִקְרַ֣את רֹדְפָ֑י אֱמֹ֥ר לְ֝נַפְשִׁ֗י יְֽשֻׁעָתֵ֥ךְ אָֽנִי׃ (ד) יֵבֹ֣שׁוּ וְיִכָּלְמוּ֮ מְבַקְשֵׁ֪י נַ֫פְשִׁ֥י יִסֹּ֣גוּ אָח֣וֹר וְיַחְפְּר֑וּ חֹ֝שְׁבֵ֗י רָעָתִֽי׃ (ה) יִֽהְי֗וּ כְּמֹ֥ץ לִפְנֵי־ר֑וּחַ וּמַלְאַ֖ךְ יְהוָ֣ה דּוֹחֶֽה׃ (ו) יְֽהִי־דַרְכָּ֗ם חֹ֥שֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּ֑וֹת וּמַלְאַ֥ךְ יְ֝הוָ֗ה רֹדְפָֽם׃ (ז) כִּֽי־חִנָּ֣ם טָֽמְנוּ־לִ֭י שַׁ֣חַת רִשְׁתָּ֑ם חִ֝נָּ֗ם חָפְר֥וּ לְנַפְשִֽׁי׃ (ח) תְּבוֹאֵ֣הוּ שׁוֹאָה֮ לֹֽא־יֵ֫דָ֥ע וְרִשְׁתּ֣וֹ אֲשֶׁר־טָמַ֣ן תִּלְכְּד֑וֹ בְּ֝שׁוֹאָ֗ה יִפָּל־בָּֽהּ׃ (ט) וְ֭נַפְשִׁי תָּגִ֣יל בַּיהוָ֑ה תָּ֝שִׂישׂ בִּישׁוּעָתֽוֹ׃ (י) כָּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֮ יְהוָ֗ה מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּזְלֽוֹ׃ (יא) יְ֭קוּמוּן עֵדֵ֣י חָמָ֑ס אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָ֝דַ֗עְתִּי יִשְׁאָלֽוּנִי׃ (יב) יְשַׁלְּמ֣וּנִי רָ֭עָה תַּ֥חַת טוֹבָ֗ה שְׁכ֣וֹל לְנַפְשִֽׁי׃ (יג) וַאֲנִ֤י ׀ בַּחֲלוֹתָ֡ם לְב֬וּשִׁי שָׂ֗ק עִנֵּ֣יתִי בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וּ֝תְפִלָּתִ֗י עַל־חֵיקִ֥י תָשֽׁוּב׃ (יד) כְּרֵֽעַ־כְּאָ֣ח לִ֭י הִתְהַלָּ֑כְתִּי כַּאֲבֶל־אֵ֝֗ם קֹדֵ֥ר שַׁחֽוֹתִי׃ (טו) וּבְצַלְעִי֮ שָׂמְח֪וּ וְֽנֶאֱ֫סָ֥פוּ נֶאֶסְפ֬וּ עָלַ֣י נֵ֭כִים וְלֹ֣א יָדַ֑עְתִּי קָֽרְע֥וּ וְלֹא־דָֽמּוּ׃ (טז) בְּ֭חַנְפֵי לַעֲגֵ֣י מָע֑וֹג חָרֹ֖ק עָלַ֣י שִׁנֵּֽימוֹ׃ (יז) אֲדֹנָי֮ כַּמָּ֪ה תִּ֫רְאֶ֥ה הָשִׁ֣יבָה נַ֭פְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶ֑ם מִ֝כְּפִירִ֗ים יְחִידָתִֽי׃ (יח) א֭וֹדְךָ בְּקָהָ֣ל רָ֑ב בְּעַ֖ם עָצ֣וּם אֲהַֽלְלֶֽךָּ׃ (יט) אַֽל־יִשְׂמְחוּ־לִ֣י אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר שֹׂנְאַ֥י חִ֝נָּ֗ם יִקְרְצוּ־עָֽיִן׃ (כ) כִּ֤י לֹ֥א שָׁל֗וֹם יְדַ֫בֵּ֥רוּ וְעַ֥ל רִגְעֵי־אֶ֑רֶץ דִּבְרֵ֥י מִ֝רְמוֹת יַחֲשֹׁבֽוּן׃ (כא) וַיַּרְחִ֥יבוּ עָלַ֗י פִּ֫יהֶ֥ם אָ֭מְרוּ הֶאָ֣ח ׀ הֶאָ֑ח רָאֲתָ֥ה עֵינֵֽינוּ׃ (כב) רָאִ֣יתָה יְ֭הוָה אַֽל־תֶּחֱרַ֑שׁ אֲ֝דֹנָ֗י אֲל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי׃ (כג) הָעִ֣ירָה וְ֭הָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִ֑י אֱלֹהַ֖י וַֽאדֹנָ֣י לְרִיבִֽי׃ (כד) שָׁפְטֵ֣נִי כְ֭צִדְקְךָ יְהוָ֥ה אֱלֹהָ֗י וְאַל־יִשְׂמְחוּ־לִֽי׃ (כה) אַל־יֹאמְר֣וּ בְ֭לִבָּם הֶאָ֣ח נַפְשֵׁ֑נוּ אַל־יֹ֝אמְר֗וּ בִּֽלַּעֲנֽוּהוּ׃ (כו) יֵ֘בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ ׀ יַחְדָּו֮ שְׂמֵחֵ֪י רָעָ֫תִ֥י יִֽלְבְּשׁוּ־בֹ֥שֶׁת וּכְלִמָּ֑ה הַֽמַּגְדִּילִ֥ים עָלָֽי׃ (כז) יָרֹ֣נּוּ וְיִשְׂמְחוּ֮ חֲפֵצֵ֪י צִ֫דְקִ֥י וְיֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל יְהוָ֑ה הֶ֝חָפֵ֗ץ שְׁל֣וֹם עַבְדּֽוֹ׃ (כח) וּ֭לְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּוֹם תְּהִלָּתֶֽךָ׃

Psalms 35

(1) Of David. O LORD, strive with my adversaries, give battle to my foes, (2) take up shield and buckler, and come to my defense; (3) ready the spear and javelin against my pursuers; tell me, “I am your deliverance.” (4) Let those who seek my life be frustrated and put to shame; let those who plan to harm me fall back in disgrace. (5) Let them be as chaff in the wind, the LORD’s angel driving them on. (6) Let their path be dark and slippery, with the LORD’s angel in pursuit. (7) For without cause they hid a net to trap me; without cause they dug a pit for me. (8) Let disaster overtake them unawares; let the net they hid catch them; let them fall into it when disaster [strikes]. (9) Then shall I exult in the LORD, rejoice in His deliverance. (10) All my bones shall say, “LORD, who is like You? You save the poor from one stronger than he, the poor and needy from his despoiler.” (11) Malicious witnesses appear who question me about things I do not know. (12) They repay me evil for good, [seeking] my bereavement. (13) Yet, when they were ill, my dress was sackcloth, I kept a fast— may what I prayed for happen to me! (14) I walked about as though it were my friend or my brother; I was bowed with gloom, like one mourning for his mother. (15) But when I stumble, they gleefully gather; wretches gather against me, I know not why; they tear at me without end. (16) With impious, mocking grimace they gnash their teeth at me. (17) O Lord, how long will You look on? Rescue me from their attacks, my precious life, from the lions, (18) that I may praise You in a great congregation, acclaim You in a mighty throng. (19) Let not my treacherous enemies rejoice over me, or those who hate me without reason wink their eyes. (20) For they do not offer amity, but devise fraudulent schemes against harmless folk. (21) They open wide their mouths at me, saying, “Aha, aha, we have seen it!” (22) You have seen it, O LORD; do not hold aloof! O Lord, be not far from me! (23) Wake, rouse Yourself for my cause, for my claim, O my God and my Lord! (24) Take up my cause, O LORD my God, as You are beneficent, and let them not rejoice over me. (25) Let them not think, “Aha, just what we wished!” Let them not say, “We have destroyed him!” (26) May those who rejoice at my misfortune be frustrated and utterly disgraced; may those who vaunt themselves over me be clad in frustration and shame. (27) May those who desire my vindication sing forth joyously; may they always say, “Extolled be the LORD who desires the well-being of His servant,” (28) while my tongue shall recite Your beneficent acts, Your praises all day long.

תהילים ל״ו

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לְעֶֽבֶד־יְהוָ֬ה לְדָוִֽד׃ (ב) נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע בְּקֶ֣רֶב לִבִּ֑י אֵֽין־פַּ֥חַד אֱ֝לֹהִ֗ים לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו׃ (ג) כִּֽי־הֶחֱלִ֣יק אֵלָ֣יו בְּעֵינָ֑יו לִמְצֹ֖א עֲוֺנ֣וֹ לִשְׂנֹֽא׃ (ד) דִּבְרֵי־פִ֭יו אָ֣וֶן וּמִרְמָ֑ה חָדַ֖ל לְהַשְׂכִּ֣יל לְהֵיטִֽיב׃ (ה) אָ֤וֶן ׀ יַחְשֹׁ֗ב עַֽל־מִשְׁכָּ֫ב֥וֹ יִ֭תְיַצֵּב עַל־דֶּ֣רֶךְ לֹא־ט֑וֹב רָ֝֗ע לֹ֣א יִמְאָֽס׃ (ו) יְ֭הוָה בְּהַשָּׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ עַד־שְׁחָקִֽים׃ (ז) צִדְקָֽתְךָ֨ ׀ כְּֽהַרְרֵי־אֵ֗ל מִ֭שְׁפָּטֶךָ תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה אָ֤דָֽם־וּבְהֵמָ֖ה תוֹשִׁ֣יעַ יְהוָֽה׃ (ח) מַה־יָּקָ֥ר חַסְדְּךָ֗ אֱלֹ֫הִ֥ים וּבְנֵ֥י אָדָ֑ם בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ יֶחֱסָיֽוּן׃ (ט) יִ֭רְוְיֻן מִדֶּ֣שֶׁן בֵּיתֶ֑ךָ וְנַ֖חַל עֲדָנֶ֣יךָ תַשְׁקֵֽם׃ (י) כִּֽי־עִ֭מְּךָ מְק֣וֹר חַיִּ֑ים בְּ֝אוֹרְךָ֗ נִרְאֶה־אֽוֹר׃ (יא) מְשֹׁ֣ךְ חַ֭סְדְּךָ לְיֹדְעֶ֑יךָ וְ֝צִדְקָֽתְךָ֗ לְיִשְׁרֵי־לֵֽב׃ (יב) אַל־תְּ֭בוֹאֵנִי רֶ֣גֶל גַּאֲוָ֑ה וְיַד־רְ֝שָׁעִ֗ים אַל־תְּנִדֵֽנִי׃ (יג) שָׁ֣ם נָ֭פְלוּ פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן דֹּ֝ח֗וּ וְלֹא־יָ֥כְלוּ קֽוּם׃

Psalms 36

(1) For the leader. Of the servant of the LORD, of David. (2) I know what Transgression says to the wicked; he has no sense of the dread of God, (3) because its speech is seductive to him till his iniquity be found out and he be hated. (4) His words are evil and deceitful; he will not consider doing good. (5) In bed he plots mischief; he is set on a path of no good, he does not reject evil. (6) O LORD, Your faithfulness reaches to heaven; Your steadfastness to the sky; (7) Your beneficence is like the high mountains; Your justice like the great deep; man and beast You deliver, O LORD. (8) How precious is Your faithful care, O God! Mankind shelters in the shadow of Your wings. (9) They feast on the rich fare of Your house; You let them drink at Your refreshing stream. (10) With You is the fountain of life; by Your light do we see light. (11) Bestow Your faithful care on those devoted to You, and Your beneficence on upright men. (12) Let not the foot of the arrogant tread on me, or the hand of the wicked drive me away. (13) There lie the evildoers, fallen, thrust down, unable to rise.

תהילים ל״ז

(א) לְדָוִ֨ד ׀ אַל־תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל־תְּ֝קַנֵּ֗א בְּעֹשֵׂ֥י עַוְלָֽה׃ (ב) כִּ֣י כֶ֭חָצִיר מְהֵרָ֣ה יִמָּ֑לוּ וּכְיֶ֥רֶק דֶּ֝֗שֶׁא יִבּוֹלֽוּן׃ (ג) בְּטַ֣ח בַּֽ֭יהוָה וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכָן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה׃ (ד) וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְהוָ֑ה וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ׃ (ה) גּ֣וֹל עַל־יְהוָ֣ה דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה׃ (ו) וְהוֹצִ֣יא כָא֣וֹר צִדְקֶ֑ךָ וּ֝מִשְׁפָּטֶ֗ךָ כַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ (ז) דּ֤וֹם ׀ לַיהוָה֮ וְהִתְח֪וֹלֵ֫ל ל֥וֹ אַל־תִּ֭תְחַר בְּמַצְלִ֣יחַ דַּרְכּ֑וֹ בְּ֝אִ֗ישׁ עֹשֶׂ֥ה מְזִמּֽוֹת׃ (ח) הֶ֣רֶף מֵ֭אַף וַעֲזֹ֣ב חֵמָ֑ה אַל־תִּ֝תְחַ֗ר אַךְ־לְהָרֵֽעַ׃ (ט) כִּֽי־מְ֭רֵעִים יִכָּרֵת֑וּן וְקֹוֵ֥י יְ֝הוָ֗ה הֵ֣מָּה יִֽירְשׁוּ־אָֽרֶץ׃ (י) וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ׃ (יא) וַעֲנָוִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְ֝הִתְעַנְּג֗וּ עַל־רֹ֥ב שָׁלֽוֹם׃ (יב) זֹמֵ֣ם רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וְחֹרֵ֖ק עָלָ֣יו שִׁנָּֽיו׃ (יג) אֲדֹנָ֥י יִשְׂחַק־ל֑וֹ כִּֽי־רָ֝אָ֗ה כִּֽי־יָבֹ֥א יוֹמֽוֹ׃ (יד) חֶ֤רֶב ׀ פָּֽתְח֣וּ רְשָׁעִים֮ וְדָרְכ֪וּ קַ֫שְׁתָּ֥ם לְ֭הַפִּיל עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן לִ֝טְב֗וֹחַ יִשְׁרֵי־דָֽרֶךְ׃ (טו) חַ֭רְבָּם תָּב֣וֹא בְלִבָּ֑ם וְ֝קַשְּׁתוֹתָ֗ם תִּשָּׁבַֽרְנָה׃ (טז) טוֹב־מְ֭עַט לַצַּדִּ֑יק מֵ֝הֲמ֗וֹן רְשָׁעִ֥ים רַבִּֽים׃ (יז) כִּ֤י זְרוֹע֣וֹת רְ֭שָׁעִים תִּשָּׁבַ֑רְנָה וְסוֹמֵ֖ךְ צַדִּיקִ֣ים יְהוָֽה׃ (יח) יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה יְמֵ֣י תְמִימִ֑ם וְ֝נַחֲלָתָ֗ם לְעוֹלָ֥ם תִּהְיֶֽה׃ (יט) לֹֽא־יֵ֭בֹשׁוּ בְּעֵ֣ת רָעָ֑ה וּבִימֵ֖י רְעָב֣וֹן יִשְׂבָּֽעוּ׃ (כ) כִּ֤י רְשָׁעִ֨ים ׀ יֹאבֵ֗דוּ וְאֹיְבֵ֣י יְ֭הוָה כִּיקַ֣ר כָּרִ֑ים כָּל֖וּ בֶעָשָׁ֣ן כָּֽלוּ׃ (כא) לֹוֶ֣ה רָ֭שָׁע וְלֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם וְ֝צַדִּ֗יק חוֹנֵ֥ן וְנוֹתֵֽן׃ (כב) כִּ֣י מְ֭בֹרָכָיו יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ וּ֝מְקֻלָּלָ֗יו יִכָּרֵֽתוּ׃ (כג) מֵ֭יְהוָה מִֽצְעֲדֵי־גֶ֥בֶר כּוֹנָ֗נוּ וְדַרְכּ֥וֹ יֶחְפָּֽץ׃ (כד) כִּֽי־יִפֹּ֥ל לֹֽא־יוּטָ֑ל כִּֽי־יְ֝הוָ֗ה סוֹמֵ֥ךְ יָדֽוֹ׃ (כה) נַ֤עַר ׀ הָיִ֗יתִי גַּם־זָ֫קַ֥נְתִּי וְֽלֹא־רָ֭אִיתִי צַדִּ֣יק נֶעֱזָ֑ב וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם׃ (כו) כָּל־הַ֭יּוֹם חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה וְ֝זַרְע֗וֹ לִבְרָכָֽה׃ (כז) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֗וֹב וּשְׁכֹ֥ן לְעוֹלָֽם׃ (כח) כִּ֤י יְהוָ֨ה ׀ אֹ֘הֵ֤ב מִשְׁפָּ֗ט וְלֹא־יַעֲזֹ֣ב אֶת־חֲ֭סִידָיו לְעוֹלָ֣ם נִשְׁמָ֑רוּ וְזֶ֖רַע רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽת׃ (כט) צַדִּיקִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְיִשְׁכְּנ֖וּ לָעַ֣ד עָלֶֽיהָ׃ (ל) פִּֽי־צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה חָכְמָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ תְּדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּֽט׃ (לא) תּוֹרַ֣ת אֱלֹהָ֣יו בְּלִבּ֑וֹ לֹ֖א תִמְעַ֣ד אֲשֻׁרָיו׃ (לב) צוֹפֶ֣ה רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וּ֝מְבַקֵּ֗שׁ לַהֲמִיתוֹ׃ (לג) יְ֭הוָה לֹא־יַעַזְבֶ֣נּוּ בְיָד֑וֹ וְלֹ֥א יַ֝רְשִׁיעֶ֗נּוּ בְּהִשָּׁפְטֽוֹ׃ (לד) קַוֵּ֤ה אֶל־יְהוָ֨ה ׀ וּשְׁמֹ֬ר דַּרְכּ֗וֹ וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ בְּהִכָּרֵ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה׃ (לה) רָ֭אִיתִי רָשָׁ֣ע עָרִ֑יץ וּ֝מִתְעָרֶ֗ה כְּאֶזְרָ֥ח רַעֲנָֽן׃ (לו) וַ֭יַּֽעֲבֹר וְהִנֵּ֣ה אֵינֶ֑נּוּ וָֽ֝אֲבַקְשֵׁ֗הוּ וְלֹ֣א נִמְצָֽא׃ (לז) שְׁמָר־תָּ֭ם וּרְאֵ֣ה יָשָׁ֑ר כִּֽי־אַחֲרִ֖ית לְאִ֣ישׁ שָׁלֽוֹם׃ (לח) וּֽ֭פֹשְׁעִים נִשְׁמְד֣וּ יַחְדָּ֑ו אַחֲרִ֖ית רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽתָה׃ (לט) וּתְשׁוּעַ֣ת צַ֭דִּיקִים מֵיְהוָ֑ה מָֽ֝עוּזָּ֗ם בְּעֵ֣ת צָרָֽה׃ (מ) וַֽיַּעְזְרֵ֥ם יְהוָ֗ה וַֽיְפַ֫לְּטֵ֥ם יְפַלְּטֵ֣ם מֵ֭רְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵ֑ם כִּי־חָ֥סוּ בֽוֹ׃

Psalms 37

(1) Of David. Do not be vexed by evil men; do not be incensed by wrongdoers; (2) for they soon wither like grass, like verdure fade away. (3) Trust in the LORD and do good, abide in the land and remain loyal. (4) Seek the favor of the LORD, and He will grant you the desires of your heart. (5) Leave all to the LORD; trust in Him; He will do it. (6) He will cause your vindication to shine forth like the light, the justice of your case, like the noonday sun. (7) Be patient and wait for the LORD, do not be vexed by the prospering man who carries out his schemes. (8) Give up anger, abandon fury, do not be vexed; it can only do harm. (9) For evil men will be cut off, but those who look to the LORD— they shall inherit the land. (10) A little longer and there will be no wicked man; you will look at where he was— he will be gone. (11) But the lowly shall inherit the land, and delight in abundant well-being. (12) The wicked man schemes against the righteous, and gnashes his teeth at him. (13) The Lord laughs at him, for He knows that his day will come. (14) The wicked draw their swords, bend their bows, to bring down the lowly and needy, to slaughter upright men. (15) Their swords shall pierce their own hearts, and their bows shall be broken. (16) Better the little that the righteous man has than the great abundance of the wicked. (17) For the arms of the wicked shall be broken, but the LORD is the support of the righteous. (18) The LORD is concerned for the needs of the blameless; their portion lasts forever; (19) they shall not come to grief in bad times; in famine, they shall eat their fill. (20) But the wicked shall perish, and the enemies of the LORD shall be consumed, like meadow grass consumed in smoke. (21) The wicked man borrows and does not repay; the righteous is generous and keeps giving. (22) Those blessed by Him shall inherit the land, but those cursed by Him shall be cut off. (23) The steps of a man are made firm by the LORD, when He delights in his way. (24) Though he stumbles, he does not fall down, for the LORD gives him support. (25) I have been young and am now old, but I have never seen a righteous man abandoned, or his children seeking bread. (26) He is always generous, and lends, and his children are held blessed. (27) Shun evil and do good, and you shall abide forever. (28) For the LORD loves what is right, He does not abandon His faithful ones. They are preserved forever, while the children of the wicked will be cut off. (29) The righteous shall inherit the land, and abide forever in it. (30) The mouth of the righteous utters wisdom, and his tongue speaks what is right. (31) The teaching of his God is in his heart; his feet do not slip. (32) The wicked watches for the righteous, seeking to put him to death; (33) the LORD will not abandon him to his power; He will not let him be condemned in judgment. (34) Look to the LORD and keep to His way, and He will raise you high that you may inherit the land; when the wicked are cut off, you shall see it. (35) I saw a wicked man, powerful, well-rooted like a robust native tree. (36) Suddenly he vanished and was gone; I sought him, but he was not to be found. (37) Mark the blameless, note the upright, for there is a future for the man of integrity. (38) But transgressors shall be utterly destroyed, the future of the wicked shall be cut off. (39) The deliverance of the righteous comes from the LORD, their stronghold in time of trouble. (40) The LORD helps them and rescues them, rescues them from the wicked and delivers them, for they seek refuge in Him.

תהילים ל״ח

(א) מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר׃ (ב) יְֽהוָ֗ה אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וּֽבַחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי׃ (ג) כִּֽי־חִ֭צֶּיךָ נִ֣חֲתוּ בִ֑י וַתִּנְחַ֖ת עָלַ֣י יָדֶֽךָ׃ (ד) אֵין־מְתֹ֣ם בִּ֭בְשָׂרִי מִפְּנֵ֣י זַעְמֶ֑ךָ אֵין־שָׁל֥וֹם בַּ֝עֲצָמַ֗י מִפְּנֵ֥י חַטָּאתִֽי׃ (ה) כִּ֣י עֲ֭וֺנֹתַי עָבְר֣וּ רֹאשִׁ֑י כְּמַשָּׂ֥א כָ֝בֵ֗ד יִכְבְּד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ (ו) הִבְאִ֣ישׁוּ נָ֭מַקּוּ חַבּוּרֹתָ֑י מִ֝פְּנֵ֗י אִוַּלְתִּֽי׃ (ז) נַעֲוֵ֣יתִי שַׁחֹ֣תִי עַד־מְאֹ֑ד כָּל־הַ֝יּ֗וֹם קֹדֵ֥ר הִלָּֽכְתִּי׃ (ח) כִּֽי־כְ֭סָלַי מָלְא֣וּ נִקְלֶ֑ה וְאֵ֥ין מְ֝תֹ֗ם בִּבְשָׂרִֽי׃ (ט) נְפוּג֣וֹתִי וְנִדְכֵּ֣יתִי עַד־מְאֹ֑ד שָׁ֝אַ֗גְתִּי מִֽנַּהֲמַ֥ת לִבִּֽי׃ (י) אֲ‍ֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י וְ֝אַנְחָתִ֗י מִמְּךָ֥ לֹא־נִסְתָּֽרָה׃ (יא) לִבִּ֣י סְ֭חַרְחַר עֲזָבַ֣נִי כֹחִ֑י וְֽאוֹר־עֵינַ֥י גַּם־הֵ֝֗ם אֵ֣ין אִתִּֽי׃ (יב) אֹֽהֲבַ֨י ׀ וְרֵעַ֗י מִנֶּ֣גֶד נִגְעִ֣י יַעֲמֹ֑דוּ וּ֝קְרוֹבַ֗י מֵרָחֹ֥ק עָמָֽדוּ׃ (יג) וַיְנַקְשׁ֤וּ ׀ מְבַקְשֵׁ֬י נַפְשִׁ֗י וְדֹרְשֵׁ֣י רָ֭עָתִי דִּבְּר֣וּ הַוּ֑וֹת וּ֝מִרְמ֗וֹת כָּל־הַיּ֥וֹם יֶהְגּֽוּ׃ (יד) וַאֲנִ֣י כְ֭חֵרֵשׁ לֹ֣א אֶשְׁמָ֑ע וּ֝כְאִלֵּ֗ם לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיו׃ (טו) וָאֱהִ֗י כְּ֭אִישׁ אֲשֶׁ֣ר לֹא־שֹׁמֵ֑עַ וְאֵ֥ין בְּ֝פִ֗יו תּוֹכָחֽוֹת׃ (טז) כִּֽי־לְךָ֣ יְהוָ֣ה הוֹחָ֑לְתִּי אַתָּ֥ה תַ֝עֲנֶ֗ה אֲדֹנָ֥י אֱלֹהָֽי׃ (יז) כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי פֶּן־יִשְׂמְחוּ־לִ֑י בְּמ֥וֹט רַ֝גְלִ֗י עָלַ֥י הִגְדִּֽילוּ׃ (יח) כִּֽי־אֲ֭נִי לְצֶ֣לַע נָכ֑וֹן וּמַכְאוֹבִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ (יט) כִּֽי־עֲוֺנִ֥י אַגִּ֑יד אֶ֝דְאַ֗ג מֵֽחַטָּאתִֽי׃ (כ) וְֽ֭אֹיְבַי חַיִּ֣ים עָצֵ֑מוּ וְרַבּ֖וּ שֹׂנְאַ֣י שָֽׁקֶר׃ (כא) וּמְשַׁלְּמֵ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה יִ֝שְׂטְנ֗וּנִי תַּ֣חַת רדופי־[רָֽדְפִי־] טֽוֹב׃ (כב) אַל־תַּֽעַזְבֵ֥נִי יְהוָ֑ה אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי׃ (כג) ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י תְּשׁוּעָתִֽי׃

Psalms 38

(1) A psalm of David. Lehazkir. (2) O LORD, do not punish me in wrath; do not chastise me in fury. (3) For Your arrows have struck me; Your blows have fallen upon me. (4) There is no soundness in my flesh because of Your rage, no wholeness in my bones because of my sin. (5) For my iniquities have overwhelmed me; they are like a heavy burden, more than I can bear. (6) My wounds stink and fester because of my folly. (7) I am all bent and bowed; I walk about in gloom all day long. (8) For my sinews are full of fever; there is no soundness in my flesh. (9) I am all benumbed and crushed; I roar because of the turmoil in my mind. (10) O Lord, You are aware of all my entreaties; my groaning is not hidden from You. (11) My mind reels; my strength fails me; my eyes too have lost their luster. (12) My friends and companions stand back from my affliction; my kinsmen stand far off. (13) Those who seek my life lay traps; those who wish me harm speak malice; they utter deceit all the time. (14) But I am like a deaf man, unhearing, like a dumb man who cannot speak up; (15) I am like one who does not hear, who has no retort on his lips. (16) But I wait for You, O LORD; You will answer, O Lord, my God. (17) For I fear they will rejoice over me; when my foot gives way they will vaunt themselves against me. (18) For I am on the verge of collapse; my pain is always with me. (19) I acknowledge my iniquity; I am fearful over my sin; (20) for my mortal enemies are numerous; my treacherous foes are many. (21) Those who repay evil for good harass me for pursuing good. (22) Do not abandon me, O LORD; my God, be not far from me; (23) hasten to my aid, O Lord, my deliverance.

משנה כלים י״ב:ד׳-ה׳

(ד) מַסְמֵר הַגָּרָע, טָמֵא. וְשֶׁל אֶבֶן הַשָּׁעוֹת, טָהוֹר. רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא. מַסְמֵר הַגַּרְדִּי, טָמֵא. וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת, רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. הָיְתָה עֲגָלָה שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת, טְמֵאָה:

(ה) מַסְמֵר שֶׁהִתְקִינוֹ לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ, טָמֵא. הֶעָשׂוּי לִשְׁמִירָה, טָהוֹר. מַסְמֵר שֶׁהִתְקִינוֹ לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ בּוֹ אֶת הֶחָבִית, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיִּצְרְפֶנּוּ. מַסְמֵר שֶׁל שֻׁלְחָנִי, טָהוֹר. וְרַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מַסְמֵר שֶׁל שֻׁלְחָנִי, וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן הַשָּׁעוֹת, רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

Mishnah Kelim 12:4-5

(4) A blood-letters’ nail is susceptible to impurity. But [the nail] of a sundial is clean. Rabbi Zadok says that it is susceptible to impurity. A weaver's nail is susceptible to impurity. The chest of a grist-dealer: Rabbi Zadok says: it is susceptible to impurity, But the sages say that it is clean. If its wagon was made of metal it is susceptible to impurity.

(5) A nail which he adapted to be able to open or to shut a lock is susceptible to impurity. But one used for guarding is clean. A nail which he adapted to open a jar: Rabbi Akiva says that it is susceptible to impurity, But the sages say that it is clean unless he forges it. A money-changer's nail is clean, But Rabbi Zadok says: it is susceptible to impurity. There are three things which Rabbi Zadok holds to be susceptible to impurity and the sages hold clean: The nail of a money-changer, The chest of a grist-dealer And the nail of a sundial. Rabbi Zadok rules that these are susceptible to impurity and the sages rule that they are clean.

תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:ד׳:א׳-י׳

אין גופו קרב עולה מהו כדון ההין אמר הקדש דמים <קדוש> הקדיש וההין אמר הקדש גופו <קדוש> הקדיש ר' זעירא בשם ר"ש בן לקיש טעמא דרבי יהושע (ויקרא כב) דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב לה' לעולה הכל קרב לעולה לרצונכם תמים זכר מנין אפי' נקיבות ת"ל (שם) בבקר לרבות את הנקיבות רבי יצחק בי רבי אליעזר שאל כתיב זכר ואת אמרת בבקר לרבות את הנקיבות ודכוותה כתיב תמים ואת אמרת בבקר לרבות בעלי מומין מה ביניהון רב אמר שבטא דכדכדא ביניהן: ר"א אומר ימכרו כו' המין: ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש טעמא דר"א (שם) דבר אל אהרן ואל בניו וגו' אשר יקריבו לה' לעולה הכל קרב עולה לרצנוכם תמים זכר יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא עופות רבי ירמיה ור' בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין תמן א"ר יוחנן טעמא דר"ש שכן נקיבה שבעוף כשירה לבא עולה וכא אמר הכין א"ר יוסי קיימתיה כהא דא"ר שמואל בשם ר' זעירא כל שאינה יכולה ליקרב לא היא ולא דמיה לא קדשה אלא הקדש דמים ואת אמרת יאות להקריבו אין את יכול דכתיב בבקר ולא עופות לפדותו אין את יכול שאין לעוף פדיון לפום כן צריך מימר לא קדשה אלא קדושת דמים חברייא בשם רבי יוחנן ר' אייבו בר נגרי אמר קומי רבי אילא בשם רבי יוחנן

Jerusalem Talmud Shekalim 4:4:1-10

...

תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:ד׳:א׳-ה׳:ב׳

טעמא דהין תנייא (ויקרא טז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מה ת"ל טמאה אלא אפילו טמאה באותו השם וקשיא בדא כתיב (שם) והעמיד והעריך ר' זעירא בשם ר"א לא אמר כן אלא (שם) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינה עושה תמורה יצאת נקיבה <שבעוף> לעולה אע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן ראויה ליקרב במקום אחר רבי אבון ורבי בון בעון קומי רבי זעירא הרי הרובע והנרבע שאינן ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר והרי הן עושין תמורה אמר לון אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש <ס"א ממום> וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך: אחת לל' יום משערין את הלשכה כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע עמדו משלש יספק מד' משלש ועמדו מד' יספק מד' שיד הקדש על העליונה אם התליעה סולת התליעה לו ואם החמיץ יין החמיץ לו אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה: תני בשם ר"ש מיד היו מקבלין את מעותיהן והכהנים זריזין הן:

Jerusalem Talmud Shekalim 4:4:1-5:2

...

סוכה י״ג א

דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק אמר רב חנן בר רבא הני היזמי והיגי מסככין בהו אביי אמר בהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן מאי טעמא כיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא דדיקלא מסככין בהו אע"ג דאגידי אגד בידי שמים לא שמיה אגד אע"ג דהדר אגיד להו איגד בחד לא שמיה אגד אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא הני דוקרי דקני מסככין בהו אע"ג דאגידי נינהו אגד בידי שמים לא שמיה אגד אע"ג דהדר אגיד להו איגד בחד לא שמיה אגד תניא נמי הכי קנים ודוקרנין מסככין בהן קנים פשיטא אימא קנים של דוקרנין מסככין בהן ואמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא הני מרריתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מיתיביה אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי ולא אזוב שיש לו שם לווי אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאת' תורה והקפידה עליה בידוע שיש לו שם לווי והני לא נשתנה שמייהו קודם מתן תורה כלל רבא אמר הני מרריתא סתמא שמייהו והאי דקרי להו מרריתא דאגמא משום דמשתכח באגמא אמר רב חסדא איגד בחד לא שמיה אגד שלש שמיה אגד שנים מחלוקת ר' יוסי ורבנן דתנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהן שלשה גבעולין רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולין ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא קא סלקא דעתין מדשיריו שנים תחילתו נמי שנים והאי דקתני שלשה למצוה ומדרבי יוסי שלשה למצוה לרבנן שלשה לעכב והתניא ר' יוסי אומר אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד פסול ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים איפוך לר' יוסי שלשה לעכב לרבנן שלשה למצוה והתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שיהא תחלתו ושיריו אחד שיריו אחד פסול הא אמרת שיריו אחד כשר

Sukkah 13a

their odor grows offensive over time, one abandons the sukka and exits. It is inappropriate to establish a sukka in which it is impossible to remain. Similarly, Rav Ḥanan bar Rava said: With regard to these thorns and shrubs, one may roof the sukka with them. Abaye said: With thorns, one may roof his sukka; with shrubs, one may not roof his sukka. What is the reason for this distinction? Since their leaves fall over time and they are apt to fall into the food and disturb those in the sukka, one abandons the sukka and exits. Rav Giddel said that Rav said: With regard to this offshoot of the trunk of the palm tree, from which several branches emerge; one may roof the sukka with it. Although the branches are naturally bound, a binding at the hand of Heaven is not considered a binding. Furthermore, although one then binds the branches together at the end removed from the trunk, where they grow apart into separate branches, and roofs with them, the sukka is fit, since if one binds a bundle that is already bound into one unit it is not considered a binding. Likewise, Rav Ḥisda said that Ravina bar Sheila said: With regard to these offshoots of reeds, one may roof the sukka with them. Although the branches are naturally bound, a binding at the hand of Heaven is not considered a binding. Furthermore, although one then binds the reeds together at the other end, the sukka is fit, since if one binds a bundle that is already bound into one unit it is not considered a binding. The Gemara notes that this opinion is also taught in a baraita: With regard to reeds and spades, one may roof a sukka with them. The Gemara asks: The fact that one may roof his sukka with reeds is obvious. After all, they meet all the criteria of fit roofing. Rather, say: With regard to these offshoots of reeds, one may roof the sukka with them. § Apropos the above halakha, the Gemara cites another statement that Rav Ḥisda said that Ravina bar Sheila said: With these bitter herbs of a marsh, a person fulfills his obligation on Passover. The Gemara raises an objection to his opinion. With regard to every mitzva that requires use of hyssop, one takes standard hyssop and neither a hyssop that grows in Greece, nor stibium hyssop, nor desert hyssop, nor Roman hyssop, nor any other kind of hyssop whose name is accompanied by a modifier. The same should hold true for the mitzva of bitter herbs; bitter herbs of the marsh, whose name is accompanied by a modifier, are not the bitter herbs mentioned in the Torah. Abaye said in response: There is a distinction between the cases. Every species whose name was differentiated prior to the giving of the Torah, i.e., the distinction between its different subspecies predated the Revelation at Sinai, and the Torah then came and was particular about one specific subspecies, it is known that the species has other subspecies identified with a modifier that are unfit for use in fulfilling the mitzva. And these bitter herbs, their names were not differentiated prior to the giving of the Torah at all; all the subspecies were known simply as bitter herbs. Therefore, when the Torah requires bitter herbs, one may fulfill the mitzva with all subspecies of bitter herbs. Rava said a different explanation. Actually, the name of this plant is merely bitter herbs without a modifier. And the fact that one calls them bitter herbs of the marsh is because they are typically found in the marsh. Therefore, there is no reason that they may not be used to fulfill the mitzva on Passover. § Rav Ḥisda said: If one bound one item, even if he did so with a knot, it is not considered a binding. If one bound three items together, everyone agrees that it is considered a binding. If one bound two items, it is the subject of a dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis, as we learned in a mishna: With regard to all matters that involve the mitzva of hyssop, the requirement is to have three stalks with their roots, and on them three stems, one on each stalk. Rabbi Yosei says: The mitzva of hyssop fundamentally requires three stems. If the bundle of hyssop was rendered incomplete, its remnants are fit for use with two stems. If all the stems broke, the hyssop is fit for use, as long as the stumps of its central stem remain any size. It enters our minds to say: From the fact that Rabbi Yosei said that for the bundle of hyssop to be fit for the mitzva after the fact its remnants are two, apparently its origins were also two stalks. And the fact that the mishna teaches that the binding includes three plants, that is the requirement for the mitzva to be performed ab initio. And from the fact that Rabbi Yosei requires three plants only for the mitzva to be performed ab initio, conclude that the Rabbis, who disagree with him, hold that failure to include three stalks in the bundle renders it unfit for the mitzva. Apparently, the Rabbis and Rabbi Yosei dispute whether it is two or three items that are necessary to be considered a binding. The Gemara questions that understanding of the dispute. But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei said: With regard to the hyssop bundle, if its origins were two stalks and its remnants are one, it is unfit. And it is fit only when its origins were three and its remnants are two. Rather, reverse the opinions in the mishna: According to Rabbi Yosei, failure to include three stalks in the bundle renders it unfit for the mitzva; according to the Rabbis, three is the requirement for the mitzva to be performed ab initio. The Gemara cites a baraita supporting this understanding. And this was taught in a baraita: With regard to the hyssop bundle, if its origins were two stalks and its remnants are one, it is fit. And it is unfit only when its origins and its remnants are one. Clearly, this is the opinion of the Rabbis. The Gemara questions the end of the baraita: If its remnants are one, it is unfit? Didn’t you say in the first clause of the baraita that if its remnants are one it is fit?

עירובין מ״ו א

כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָווּ לְהוּ נוֹלָד, דַּאֲסִירִי! אֶלָּא: מַיָּא בְּעָבִים מֵינָד נָיְידִי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אוֹקְיָינוֹס נָמֵי לָא לִיקְשׁוֹ לָךְ, מַיָּא בְּאוֹקְיָינוֹס נָמֵי מֵינָד נָיְידִי, וְתַנְיָא: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָינוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי. מַאי כְּלָלָא? דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב. וְתַרְתֵּי לְמָה לִי?! אָמַר רַבִּי זֵירָא: צְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הֲוָה אָמֵינָא בֵּין לְקוּלָּא וּבֵין לְחוּמְרָא, קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב. וְלֵימָא ״הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב״. הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד וְרַבִּים בִּמְקוֹם רַבִּים, אֲבָל יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים — אֵימָא לָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי עֵירוּבִין דְּרַבָּנַן, מָה לִי יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד, וּמָה לִי יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים! אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וּבִדְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי לַן בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד לְיָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים! וְהָתְנַן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת — דַּיָּיהּ שְׁעָתָהּ. וְתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וְעָשָׂה רַבִּי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר, אָמַר: כְּדַי הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק. מַאי ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״? אִילֵּימָא: לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא כְּרַבָּנַן — בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּווֹתֵיהּ! אֶלָּא: דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְלָא כְּרַבָּנַן. ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״ דְּלָאו יָחִיד פְּלִיג עֲלֵיהּ אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ, אָמַר: כְּדַי הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: וּבִדְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד, בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים? וְהָתַנְיָא: שְׁמוּעָה קְרוֹבָה נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים, רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד. וְאֵי זוֹ הִיא קְרוֹבָה וְאֵיזוֹ הִיא רְחוֹקָה? בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים — קְרוֹבָה, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים — רְחוֹקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְאַחַת שְׁמוּעָה רְחוֹקָה נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יָחִיד מֵיקֵל וְרַבִּים מֵחֲמִירִין, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִירִין הַמְרוּבִּים, חוּץ מִזּוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מֵיקֵל וַחֲכָמִים מֵחֲמִירִין — הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וְסָבַר לַהּ כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל. בַּאֲבֵילוּת הוּא דְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן, אֲבָל בְּעָלְמָא — אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן שָׁנֵי בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים.

Eruvin 46a

The Gemara raises a difficulty: If the water was previously not in its current state, all the more so should it be considered as something that came into being [nolad] on the Festival, and consequently it is prohibited to carry it. Something that came into being or assumed its present form on Shabbat or Festivals is considered set-aside [muktze] and may not be handled on Shabbat or Festivals. Rather, we should say: The water in clouds is in constant motion and therefore does not acquire residence there. The Gemara comments: Now that you have arrived at this answer, the ocean should also not be difficult for you, as the water in the ocean is also in constant motion. And it was taught in a baraita: Flowing rivers and streaming springs are like the feet of all people, as their waters do not acquire residence in any particular place. The same law also applies to clouds and seas. Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, that one who was asleep at the beginning of Shabbat may travel two thousand cubits in every direction. Rabbi Zeira said to Rabbi Ya’akov bar Idi: Did you hear this halakha explicitly from Rabbi Yehoshua ben Levi, or did you understand it by inference from some other ruling that he issued? Rabbi Ya’akov bar Idi said to him: I heard it explicitly from him. The Gemara asks: From what other teaching could this ruling be inferred? The Gemara explains: From that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv. The Gemara asks: Why do I need both? Why was it necessary for Rabbi Yehoshua ben Levi to state both the general ruling that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, and also the specific ruling that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri on this issue? Rabbi Zeira said: Both rulings were necessary, as had he informed us only that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, I would have said that the halakha is in accordance with him whether this is a leniency, i.e., that a sleeping person acquires residence and may walk two thousand cubits in every direction, or whether it is a stringency, i.e., that ownerless utensils acquire residence and can be carried only two thousand cubits from that place. Consequently, he teaches us that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, so that we rule in accordance with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only when it entails a leniency. The Gemara asks: Let him state only that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv. Why do I need the statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri? The Gemara answers: This ruling was necessary as well, for had he informed us only that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, it might have entered your mind to say that this statement applies only to disputes in which a single authority disagrees with another single authority, or several authorities disagree with several other authorities. But when a single authority maintains a lenient opinion against several authorities who maintain a more stringent position, you might have said that we do not rule in his favor. Hence, it was necessary to state that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri although he disputes the Rabbis. Rava said to Abaye: Now, since the laws of eiruvin are rabbinic in origin, what reason is there for me to differentiate between a disagreement of a single authority with a single authority and a disagreement of a single authority with several authorities? Rav Pappa said to Rava: Is there no difference with regard to rabbinic laws between a disagreement of a single authority with a single authority, and a disagreement of a single authority with several authorities? Didn’t we learn in a mishna that Rabbi Elazar says: Any woman who passed three expected menstrual cycles without experiencing bleeding is presumed not to be menstruating. If afterward she sees blood, it is enough that she be regarded as ritually impure due to menstruation from the time that she examined herself and saw that she had a discharge, rather than retroactively for up to twenty-four hours. The Rabbis, however, maintain that this halakha applies only to an older woman or to a woman after childbirth, for whom it is natural to stop menstruating, but not to a normal young woman for whom three periods have passed without bleeding. And it was taught in a baraita: It once happened that Rabbi Yehuda HaNasi ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. After he remembered that Rabbi Elazar’s colleagues disagree with him on this matter and that he had apparently ruled incorrectly, he nonetheless said: Rabbi Elazar is worthy to rely upon in exigent circumstances. The Gemara comments: What is the meaning of: After he remembered? If you say that it means after he remembered that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar but rather in accordance with the opinion of the Rabbis, then how could he rule in accordance with him even in exigent circumstances, given that the halakha had been decided against him? Rather, it must be that the halakha had not been stated on this matter, neither in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, nor in accordance with the opinion of the Rabbis. And after he remembered that it was not a single authority who disagreed with Rabbi Elazar, but rather several authorities who disagreed with him, he nonetheless said: Rabbi Elazar is worthy to rely upon in exigent circumstances. This demonstrates that even with a dispute that involves a rabbinic decree, such as whether a woman is declared ritually impure retroactively, there is room to distinguish between a disagreement of a single authority and a single authority, and a disagreement of a single authority and several authorities. Rav Mesharshiya said to Rava, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said to Rava: Is there no difference with regard to rabbinic laws between a disagreement of a single authority with a single authority, and a disagreement of a single authority with several authorities? Wasn’t it was taught in a baraita: If a person receives a proximate report that one of his close relatives has died, he practices all the customs of the intense seven day mourning period as well as the customs of the thirty day mourning period. But if he receives a distant report, he practices only one day of mourning. What is considered a proximate report, and what is considered a distant report? If the report arrives within thirty days of the close relative’s passing, it is regarded as proximate, and if it arrives after thirty days it is considered distant; this is the statement of Rabbi Akiva. But the Rabbis say: Both in the case of a proximate report and in the case of a distant report, the grieving relative practices the seven-day mourning period and the thirty-day mourning period. And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Wherever you find that a single authority is lenient with regard to a certain halakha and several other authorities are stringent, the halakha is in accordance with the words of the stringent authorities, who constitute the majority, except for here, where despite the fact that the opinion of Rabbi Akiva is lenient and the opinion of the Rabbis is more stringent, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. And Rabbi Yoḥanan holds like Shmuel, as Shmuel said: The halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to mourning practices, i.e., wherever there is a dispute with regard to mourning customs, the halakha is in accordance with the lenient opinion. From here the Gemara infers: It is only with regard to mourning practices that the Sages were lenient, but in general, with regard to other areas of halakha, even in the case of rabbinic laws there is a difference between a disagreement of a single authority with a single authority and a disagreement of a single authority with several authorities. This being the case, Rabbi Yehoshua ben Levi did well to rule explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, even though he is a single authority who ruled leniently in dispute with the Rabbis.

עירובין מ״ו ב

וְרַב פָּפָּא אָמַר, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין — אֵימָא לָא צְרִיכָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת לְעֵירוּבֵי תְּחוּמִין — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת מְעָרְבִין בֵּין לְדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעַת, שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. רַב אָשֵׁי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הָנֵי מִילֵּי בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב, אֲבָל בִּתְחִילַּת עֵירוּב — אֵימָא לָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין שִׁיּוּרֵי עֵירוּב לִתְחִילַּת עֵירוּב — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב — אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב חֲצֵירוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ, וּכְרַבִּי יוֹסֵי מֵחֲבֵרָיו, וּכְרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ. לְמַאי הִלְכְתָא? רַבִּי אַסִּי אָמַר: הֲלָכָה. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: מַטִּין. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: נִרְאִין. כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב אַסִּי: אַף אֲנִי לוֹמֵד: רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא? אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי? תֵּיקוּ. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי. מְנָא לֵיהּ לְרַב מְשַׁרְשְׁיָא הָא? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: לֵיתַנְהוּ? וּמַאי קוּשְׁיָא, דִּילְמָא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר. אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים — מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ. שֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד — אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה חוּצָה לָהּ, כָּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דָּיוֹרִין — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

Eruvin 46b

Rav Pappa said a different explanation for the fact that Rabbi Yehoshua ben Levi made both statements: It was necessary for Rabbi Yehoshua ben Levi to inform us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, because had he said only that the halakha follows the lenient opinion with regard to an eiruv, it could have entered your mind to say that this statement applies only with regard to the laws governing the eiruv of courtyards, which are entirely rabbinic in origin. But with regard to the more stringent laws governing the eiruv of Shabbat limits, you would have said that we should not rule leniently, and therefore it was necessary to make both statements. The Gemara asks: And from where do you say that we distinguish between an eiruv of courtyards and an eiruv of Shabbat limits? As we learned in a mishna that Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said, that an eiruv may be established for another person only with his knowledge? It was said with regard to an eiruv of Shabbat limits, but with regard to an eiruv of courtyards, an eiruv may be established for another person whether with his knowledge or without his knowledge, as one may act in a person’s interest in his absence; however, one may not act to a person’s disadvantage in his absence. One may act unilaterally on someone else’s behalf when the action is to that other person’s benefit; however, when it is to the other person’s detriment, or when there are both advantages and disadvantages to him, one may act on the other person’s behalf only if one has been explicitly appointed as an agent. Since an eiruv of courtyards is always to a person’s benefit, it can be established even without his knowledge. However, with regard to an eiruv of Shabbat limits, while it enables one to walk in one direction, it disallows him from walking in the opposite direction. Therefore, it can be established only with his knowledge. Rav Ashi said that Rabbi Yehoshua ben Levi’s need to issue two rulings can be explained in another manner: It is necessary for Rabbi Yehoshua ben Levi to inform us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, as if he had said only that the halakha is in accordance with the lenient opinion with regard to an eiruv, it could have entered your mind to say that this statement applies only with regard to the remnants of an eiruv, i.e., an eiruv that had been properly established, where the concern is that it might subsequently have become invalid. But with regard to an initial eiruv, i.e., an eiruv that is just being established and has not yet taken effect, you might have said that we should not rule leniently, and therefore it was necessary to issue both rulings. The Gemara asks: And from where do you say that we distinguish between the remnants of an eiruv and an initial eiruv? As we learned in a mishna: Rabbi Yosei said: In what case is this statement said, that the Sages stipulated that a fixed quantity of food is necessary for establishing an eiruv? It is said with regard to an initial eiruv, i.e., when setting up an eiruv for the first time; however, with regard to the remnants of an eiruv, i.e., on a subsequent Shabbat when the measure may have become diminished, even a minimal amount suffices. And they said to establish an eiruv for courtyards only after all the inhabitants of the city merge their alleyways and become like the inhabitants of a single courtyard, so that the law of eiruv should not be forgotten by the children, who may not be aware of the arrangement that has been made with regard to the alleyways. Since the Gemara discussed the principles cited with regard to halakhic decision-making, it cites additional principles. Rabbi Ya’akov and Rabbi Zerika said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in disputes with any individual Sage, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei even in disputes with other Sages, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with any individual Sage. The Gemara asks: With regard to what halakha do these principles apply, meaning, to what degree are they binding? Rabbi Asi said: This is considered binding halakha. And Rabbi Ḥiyya bar Abba said: One is inclined toward such a ruling in cases where an individual asks, but does not issue it as a public ruling in all cases. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: It appears that one should rule this way, but it is not an established halakha that is considered binding with regard to issuing rulings. Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: In the case of a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; in the case of a dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and, needless to say, in the case of a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As now, if in disputes with Rabbi Yehuda, the opinion of Rabbi Meir is not accepted as law, need it be stated that in disputes with Rabbi Yosei, Rabbi Meir’s opinion is rejected? Rabbi Yehuda’s opinion is not accepted in disputes with Rabbi Yosei. Rav Asi said: I also learn based on the same principle that in a dispute between Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As Rabbi Abba said that Rabbi Yoḥanan said: In cases of dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Now, if where it is opposed by Rabbi Yehuda the opinion of Rabbi Shimon is not accepted as law, where it is opposed by the opinion of Rabbi Yosei, with whom the halakha is in accordance against Rabbi Yehuda, is it necessary to say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? The Gemara raises a dilemma: In a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon, what is the halakha? No sources were found to resolve this dilemma, and it stands unresolved. Rav Mesharshiya said: These principles of halakhic decision-making are not to be relied upon. The Gemara asks: From where does Rav Mesharshiya derive this statement? If you say that he derived it from that which we learned in the mishna that Rabbi Shimon said: To what is this comparable? It is like three courtyards that open into one another, and also open into a public domain. If the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, the residents of the middle one are permitted to carry to the two outer ones, and they are permitted to carry to it, but the residents of the two outer courtyards are prohibited to carry from one to the other, as they did not establish an eiruv with one another. And Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; and who disagrees with Rabbi Shimon on this matter? It is Rabbi Yehuda. Didn’t you say: In disputes between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Rather, can we not conclude from this mishna that these principles should not be relied upon? The Gemara rejects this argument: What is the difficulty posed by this ruling? Perhaps where it is stated explicitly to the contrary, it is stated, but where it is not stated explicitly to the contrary, it is not stated, and these principles apply. Rather, the proof is from that which we learned elsewhere in a mishna: If a city that belongs to a single individual subsequently becomes one that belongs to many people, one may establish an eiruv of courtyards for all of it. But if the city belongs to many people, and it falls into the possession of a single individual, one may not establish an eiruv for all of it, unless he excludes from the eiruv an area the size of the town of Ḥadasha in Judea, which contains fifty residents; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says:

יבמות י״ט א

מבית אחד יבומי חדא ואיפטור אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוסה והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה וכי תימא מדאורייתא ה"נ דמייבמא חדא ומפטרא חדא ומדרבנן הוא דאסור גזירה משום שמא יאמרו ב' יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא ואידך מיפטרא בולא כלום והא טעמא דר"ש משום מאמר ולאו מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל אמר ליה אביי ולא שני לך בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים דלמא כי אר"ש זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא ומי שני ליה לר"ש והתניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת נשואין קודם ללידה או חולצת או מתייבמת מאי לאו ביבם אחד וקתני לא חולצת ולא מתייבמת לא בשני יבמים אבל ביבם אחד מאי הכי נמי או חולצת או מתייבמת אי הכי אדתני נשואין קודמין ללידה או חולצת או מתייבמת ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשני יבמים אבל ביבם אחד או חולצת או מתייבמת כולה בשני יבמין קמיירי ואלא מאי כללא ועוד מתיב רב אושעיא ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר ואי ס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה דמיא לייבם לקמייתא ותיפטר אידך אמר רב עמרם מאי פוטר נמי פוטר בשניה והתניא ר"ש פוטר בשתיהן אמר רבא שניה שבזוג זה והשניה שבזוג זה קא טעי רבא בארבעה זוגי חדא דאו או קתני ועוד ר' שמעון פוטר בארבעתן מיבעי ליה ועוד תניא ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנא' (ויקרא יח, יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן אלא אמר רב אשי אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפול בבת אחת ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם רב פפא אמר בייבם ואח"כ נולד פליג ר"ש בנולד ואח"כ ייבם לא פליג ותרווייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת עשה בה מאמר ואח"כ נולד אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת

Yevamot 19a

from a single household, i.e., husband, and everyone agrees that only one wife from each household may be taken in levirate marriage, as the verse states: “To build his brother’s house,” which is interpreted to mean that the remaining brother may perform levirate marriage with only one wife of his late brother and not with two. To take one in levirate marriage and exempt the other without any procedure, he may not do, as perhaps the levirate bond is not substantial enough to make the first brother’s widow like a married woman to the second brother. In that case this woman whose husband died first remains the wife of the first brother, and the second woman is the wife of the second brother. Then there would be two separate levirate obligations, and one could not exempt the other; they would be two yevamot who come from two households. Therefore, apparently even when levirate betrothal was performed Rabbi Shimon is uncertain whether or not the levirate bond is substantial. And if you would say that by Torah law, indeed, one of them may be taken in levirate marriage and thereby exempt the other, and this was prohibited only by rabbinic law, this would be a rabbinic decree due to the concern lest those who were not aware of the details mistakenly say that in general if two yevamot come from two households then one is taken in levirate marriage and the other is exempt without anything. One might have thought that the reason Rabbi Shimon required the other woman to perform ḥalitza is to avoid the possibility of such a mistake. But this cannot be, as Rabbi Shimon’s reason is mentioned explicitly in the baraita, and there he does not state that this is a decree of the Sages. Rather, his reason is due to the question with regard to the strength of levirate betrothal, specifically whether the status of marriage is achieved by levirate betrothal or not achieved by levirate betrothal. As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon said to the Rabbis in explanation of his opinion that one of the women could enter into levirate marriage: If the levirate betrothal of the second brother is indeed levirate betrothal and is considered as a fully valid marriage, then the third brother is engaging in relations with the wife of the second brother when he takes her in levirate marriage. That is, if the levirate betrothal by the second brother has the same status as full marriage, then she becomes the wife of this second brother, and all previous connections are no longer relevant. But if the levirate betrothal of the second brother is not levirate betrothal, i.e., it does not have the full status of marriage, then there was never in fact any connection between the two. If she is then taken by the third brother in levirate marriage, he would be engaging in relations with the wife of the first brother. From here one can conclude that the basis for Rabbi Shimon’s uncertainty is related to the questions concerning the strength of the levirate betrothal. Abaye said to him: From here you cannot prove what Rabbi Shimon’s opinion was. Is there no difference to you between a levirate bond to a single yavam and a bond to two yevamim? Perhaps when Rabbi Shimon said that a levirate bond is substantial enough to render her like a married woman, this applies only when there is a single yavam. If these were the circumstances of the case discussed, that when one brother died there remained only one yavam, then because the obligation of levirate marriage would apply only to him, she would be considered his wife. But perhaps he held that if there were two yevamin, then no, she would not be considered a married woman, as here the bond would apply to both at once. Accordingly, Rabbi Shimon’s uncertainty is with regard to the case of a levirate bond with two yevamin. The Gemara challenges: Does Rabbi Shimon differentiate between the case of one yavam and the case of two yevamin in the matter of a wife of a brother with whom he did not coexist? But it is taught in a baraita with regard to the wife of a brother with whom he did not coexist: Rabbi Shimon stated a principle: Whenever the birth of the third brother precedes the levirate marriage of the second brother, if this second brother dies and the yevama falls before the third brother, she does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. In such circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. But if the levirate marriage preceded his birth, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. What, is it not referring to the case of a single yavam, and it is taught in a baraita: She does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. Even if there is only a single yavam this is not considered full marriage, and she remains forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Consequently, she who is subject to a levirate bond is not like a married woman. The Gemara answers: No. it refers to a case of two yevamin. The Gemara asks: But what, then, is the ruling for a single yavam? So too, one should say she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, as the woman who requires levirate marriage is like the wife of the second brother for all purposes. If so, rather than teaching the case when the marriage of the second brother precedes the birth of the third brother, that if this second brother dies and she falls before the third brother, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, let Rabbi Shimon distinguish and teach the distinction within the situation itself and say: In what case is this statement said? When there are two yevamin. But if there is one yavam, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara rejects this: No, the entire baraita is in reference to two yevamin and differentiates between various cases involving two yevamin, namely, the case where the birth of the third brother preceded the marriage of the second brother and the case where the marriage of the second brother preceded the birth of the third brother. The Gemara asks: Rather, what is the principle in this matter? If Rabbi Shimon is speaking of two yevamin and not a single yavam, then it makes no sense to speak of a principle, as the halakha is different in the case of a single yavam. Moreover, Rav Oshaya raised an objection from that which was taught in a mishna (28b): If there were three brothers, two of whom were married to two sisters, or to a woman and her daughter, or a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, who are, in each case, two women who may not be married to the same person simultaneously, and subsequently these brothers who were married to relatives died, then those two women must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. Since they both have a levirate bond to the third brother at the same time and he is prohibited from marrying both, they cause one another to be unable to perform levirate marriage. And Rabbi Shimon exempts them even from ḥalitza. And if it enters your mind that Rabbi Shimon held that a levirate bond is substantial enough to make her like a married woman, then let the third brother consummate the levirate marriage to the widow of the first husband to die, since as soon as her husband dies she has a levirate bond with the other brothers and should be considered to be like his wife, and let the other be exempt as a result, as her levirate bond began only with the death of the second husband. Rav Amram said: What is really the meaning of the word exempt used by Rabbi Shimon? Only the second is exempt. The Gemara objects: But it is taught in a baraita: Rabbi Shimon exempts both. From here it is clear that in his opinion a woman subject to a levirate bond does not have the same status as a married woman. Rava said: In the case mentioned in that baraita, there were three brothers, two of whom died. Each of the deceased brothers had four wives who were related to the wives of the other brother as described in the mishna. One wife of the first brother was the sister of a wife of the second brother. Another wife was the mother of a wife of the second brother. Another was the daughter of the daughter of a wife of the second brother. And another was the daughter of the son of a wife of the second brother. When these brothers died, all eight women happened before the remaining brother for levirate marriage. When Rabbi Shimon deemed both of them exempt, he was referring to the second from this pair and the second from that pair. That is, since one of them was bound to the third brother her relative became exempt as a forbidden relative, and the other of the pair was her rival wife in each of the cases. The Gemara comments: Rava was mistaken about there being four pairs. He mistakenly understood that the mishna spoke of two brothers who married four pairs of relatives. Why does the Gemara assume that he was mistaken? One piece of evidence is that the mishna teaches the case using the expression: Or, or. The mishna teaches: Or to a woman and her daughter, or to a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, meaning that not all of the pairs happened before a single yavam for levirate marriage. And further, the baraita should have said: Rabbi Shimon exempts all four of them, i.e., the four women married to the second brother. And further, it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Shimon exempts both of them from both ḥalitza and levirate marriage, as it is stated: “And you shall not take a woman to her sister, to be a rival to her” (Leviticus 18:18). From here it is derived that when two sisters are about to become rival wives one to the other, that is, at the moment they fall before one brother for levirate marriage, you do not have the option of taking even one of them. In other words, levirate marriage to either of them is not permitted, and therefore both are exempt and not only the second. Thus Rava’s explanation is rejected. Rather, Rav Ashi said an alternative answer to the Gemara’s challenge: If these yevamot happened before him for levirate marriage one after the other, indeed it is so that the first woman bound is like a married woman, and she exempts the second, who is her close relative. However, here we are dealing with a case when both brothers died at once and so both women happened before him at once. And Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said: It is possible to be precise. He held, contrary to the opinion of the Rabbis, that it was possible to be exact about measurements of time. Therefore, it is possible for two things to truly occur at once, and it is possible that both brothers died simultaneously. Until this point the Gemara dealt with Rav Oshaya’s opinion stating that according to Rabbi Shimon’s statement, even in the case of one who was born before his brother’s levirate marriage the ruling of a wife of a brother with whom one did not coexist would not apply. However, Rav Pappa said: Rabbi Shimon disagreed in the case where the second brother performed levirate marriage and after that the third brother was born; however, where the third brother was born after the death of the first brother and after that the second brother performed levirate marriage Rabbi Shimon did not disagree. He agreed that in this case she would be forbidden to the newly born brother as the wife of a brother with whom he did not coexist. As for the question that Rav Oshaya raised with regard to the apparent redundancy of the similar rulings in both the first mishna of the chapter and the mishna on 18b, it can be explained that both were necessary for the opinion of the Rabbis who prohibited marriage to the wife of a brother with whom one did not coexist in every case. The difficulty raised concerning the apparent redundancy of the first mishna, given the greater scope of the opinion revealed in the second mishna, can be explained by saying that the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. That is, the mishna follows the stylistic principle of first teaching the obvious case and continues by saying that this principle applies not only in the obvious case but even in the less obvious case. If so, there is no need to assume that there is an additional dispute with Rabbi Shimon. The Gemara continues: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Oshaya: If there were two coexisting brothers, and one died childless, and the second was about to perform levirate betrothal with his yevama but did not manage to perform levirate betrothal before his brother was born, and then the second brother died, then the first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. She was never the rival wife of the widow of the first brother. If the second brother performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed the levirate betrothal, and then he died, the first goes out and is free to remarry as the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. This is because, due to the levirate betrothal, she is considered by the Rabbis to be the rival wife of a wife of a brother with whom he did not coexist.

יבמות י״ט ב

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כנסה ונולד לו אח ואח"כ מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום דברי ר"מ ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזו מהן שירצה הא בבא דסיפא למאן קתני לה אילימא לר' מאיר קתני לה מכדי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם לערבינהו ולתנינהו אלא לאו רבי שמעון ובייבם ואח"כ נולד פליג בנולד ואחר כך ייבם לא פליג ש"מ אמר מר עמד השני לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת מאי עמד ומאי לא הספיק אי עבד עבד ואי לא עבד לא עבד אלא עמד מדעתה ולא הספיק מדעתה אלא בעל כרחה ודלא כרבי דתניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בעל כרחה ורבנן גמרי מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה במאי קמיפלגי מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה ליה למילף ומר סבר מילי דקדושין ממילי דקדושין הוה ליה למילף עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת ר"ש אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ש אהייא קאי אילימא אנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר הא אמרת בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש אלא אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה מ"ט משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי יתיב רב מנשה בר זביד קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דר"ש מ"ט דר"ש כדאמר טעמא הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אלא מאי טעמא דרבנן אמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר רבי יוסי בר חנינא מלמד

Yevamot 19b

Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them, i.e., the wife of the second brother, exempts her rival wife, but if he performed ḥalitza with the one who received the levirate betrothal, then her rival wife, i.e., the wife of the second brother, is not thereby exempt, since possibly levirate betrothal does not have the same strength as marriage. If the second brother married his deceased brother’s wife and then died himself, and afterward a brother was born, or if a brother was born and then he married her and died, the two wives are both exempt from ḥalitza and levirate marriage. In this case, one was the wife of a brother with whom he did not coexist and the other her rival wife. The baraita continues: If he married his yevama and then a brother was born, and then he died, both the wife of the first deceased brother and the original wife of the yavam are exempt from ḥalitza and levirate marriage; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon says: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him, as when he was born she was already the wife of the second brother, who was still alive, he therefore takes whichever he wishes in levirate marriage, or performs ḥalitza with whichever he wishes. The Gemara clarifies: The section of the latter clause of the baraita, which refers to the case of a brother born after the levirate marriage, according to whom is it taught? If we say it is taught for the purpose of clarifying the opinion of Rabbi Meir, it does not make sense, since it makes no difference to Rabbi Meir whether the levirate marriage preceded the birth or the birth preceded the levirate marriage. In his opinion under both circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. And if this were in fact taught for the purpose of clarifying his opinion it should have combined the cases and taught them together. Rather, is it not that the latter segment was meant to clarify the opinion of Rabbi Shimon, since the different parts of the baraita enumerate different possibilities? And Rabbi Shimon disagrees in the case when the brother first performed levirate marriage and afterward his brother was born, but he does not disagree in the case where the younger brother was born and afterward the second brother performed levirate marriage. The Gemara summarizes: Conclude from this that Rabbi Shimon disagrees only here, as Rav Pappa explained. § The Gemara proceeds to discuss the baraita itself. The Master said: The second was about to perform levirate betrothal with his yevama, but did not manage to perform levirate betrothal with his yevama before his brother was born, and then the second brother died. The first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second woman performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: Was about to, and what is the meaning of: Did not manage to perform levirate betrothal? The important issue is not his intention but his actions. If he did it, he did it; and if he did not do it, he did not do it. Rather, the correct interpretation is: Was about to means that he was about to perform levirate betrothal with her consent. Did not manage means that he did not manage to perform it with her consent, but instead did it against her will. Consequently, it is understood that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: With regard to one who performs levirate betrothal with his yevama without her consent, Rabbi Yehuda HaNasi says: He acquired her and the betrothal is fully valid, like a consensual levirate betrothal with his yevama; and the Rabbis say: He did not acquire her. The Gemara explains: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? He learned this from the case of a yavam engaging in intercourse with a yevama. Just as even non-consensual intercourse with the yevama renders her his wife, as the matter does not require her consent, so too, betrothal of a yevama can be non-consensual. But the Rabbis learned from the halakhot of betrothal in general; just as betrothal in general requires consent by the woman, so too, betrothal of a yevama for purposes of levirate marriage requires consent. The Gemara explains: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree? One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that halakhic matters concerning yevamot must be inferred from matters concerning yevamot and not from other areas of halakha. And one Sage, the Rabbis, holds that halakhic matters concerning levirate betrothal must be inferred from matters concerning betrothal. The Gemara clarifies another segment of the baraita. It is taught: If the second brother performed levirate betrothal with her, and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed levirate betrothal and died, the first woman goes out and is free to remarry because she is the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, performs ḥalitza but does not enter into levirate marriage. Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them exempts her rival wife. The Gemara asks: To which case is Rabbi Shimon referring? If we say that he is referring to the case when his brother was born and then he performed levirate betrothal with her, didn’t you already say that Rabbi Shimon did not dispute the case where the brother was born and then ultimately he performed a levirate marriage, and she would be forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Rather, one must say that Rabbi Shimon disputed the case where he performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born. Later in the baraita it is taught: If the third brother performed ḥalitza with the wife of the first brother, to whom the second brother performed levirate betrothal, her rival wife is not exempt. The Gemara clarifies: What is the reason for this? It is because the rival wife, the widow of the second brother, has a definite legal status that requires an act to free her to remarry, as she is the wife of a brother with whom he did coexist, whereas the widow of the first brother with whom the second brother performed levirate betrothal had only an uncertain legal status, as it is not clear if she is to be considered truly the wife of the second brother by means of the levirate betrothal or not. And the principle is that an uncertainty does not override a certainty. Therefore, even if the third brother performs ḥalitza, since the status of the first woman’s obligation is uncertain, the status of the ḥalitza itself is uncertain, as it is possible that she did not require ḥalitza at all. Consequently, this ḥalitza is not sufficient to exempt her rival wife. This teaches that he must perform ḥalitza or levirate marriage with the woman who is definitely obligated, and then the other will be exempt. Rav Menashe bar Zevid sat before Rav Huna. He sat and said: What is the reason that Rabbi Shimon allows the third brother to marry the wife of his brother with whom he did not coexist where she was taken in levirate marriage prior to his birth? The Gemara also wonders: What is Rabbi Shimon’s reason? The reason is as he stated in that same baraita: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him he may perform levirate marriage with her. Rather, the question was as follows: Rabbi Shimon gave such a persuasive explanation of his opinion that it raises the question: What is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers that the verse states: “Her brother-in-law will…take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage [veyibbema]” (Deuteronomy 25:5). This means that the first levirate bond is still upon her. Even after she is taken as a wife by the second brother, her earlier status as wife of her late first husband is still in effect. The Gemara challenges this: But what about that which we learn in a mishna (38a): If he took his yevama in marriage as his wife, then her legal status is that of his wife in every sense; and Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches

משנה תורה, הלכות אישות כ״ג-כ״ה

(א) הָאִשָׁה שֶׁהִתְנֵית עַל בַּעְלָהּ לְבַטֵּל זְכוּת מִדְּבָרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶן הַבַּעַל אִם כָּתַב לָהּ וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ. אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ קַיָּם. וְאִם כָּתַב לָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ:

(ב) הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ אִם מָכְרָה וְנָתְנָה מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם. אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתָהּ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵין לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ הֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ בִּנְכָסֶיהָ פֵּרוֹת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ עִרְעֵר עַל קִנְיָנוֹ וְאָמַר לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי פֵּרוֹת מִפְּנֵי קִנְיָן זֶה אֶלָּא שֶׁאִם מָכְרָה מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּלֹא נְכָסִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כְּבָר סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע:

(ג) הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן אֲבָל מוֹכְרִין אֶת הַפֵּרוֹת וְלוֹקְחִין בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. שֶׁלֹּא סִלֵּק עַצְמוֹ אֶלָּא מִפֵּרוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּלְבַד:

(ד) הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן לוֹקְחִין הַפֵּרוֹת וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע וְלוֹקְחִין פֵּרוֹת קַרְקַע זוֹ וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע שְׁנִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן פֵּירֵי פֵּירֵי פֵּרוֹת. וְכֵן הַדָּבָר תָּמִיד עַד שֶׁיַּתְנֶה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ לֹא פֵּרוֹת וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן עַד לְעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִהְיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ אֲבָל אִם מֵתָה יִירַשׁ הַכּל:

(ה) הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִירָשֶׁנָּה אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁיִּירַשׁ מִקְצָת נְכָסִים וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאִם מֵתָה בְּלֹא בָּנִים יַחְזְרוּ נְכָסִין לְבֵית אָבִיהָ הַכּל קַיָּם:

(ו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא שֶׁהַנַּחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה קֹדֶם שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת תְּנָאוֹ בָּטֵל וְיִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

(ז) הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר נִשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ וְלֹא בְּפֵירֵי פֵּרוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם בְּחַיֶּיהָ וּבְמוֹתָהּ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּלָל. אֲבָל אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

(ח) הַבַּעַל שֶׁהוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהוֹצִיא מְעַט וְאָכַל פֵּרוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל פֵּרוֹת מְעַט וַאֲפִלּוּ אָכַל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד אוֹ שֶׁאָכַל דִּינָר אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד וַאֲפִלּוּ לֹא לָקַח בַּפֵּרוֹת מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא אֶלָּא חֲבִילָה אַחַת שֶׁל זְמוֹרוֹת. מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל:

(ט) וְכֵן אִם נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים בְּמָקוֹם רָחוֹק וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן הוֹצָאוֹת עַד שֶׁהֱבִיאָן אוֹ עַד שֶׁהוֹצִיאָן מִיַּד מִי שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ וְלָקַח בָּהֶן קַרְקַע וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ כַּשִּׁעוּר מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שָׁמִין כַּמָּה שֶׁהִשְׁבִּיחוּ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוֹצִיא. אִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְנוֹטֵל הַהוֹצָאָה. וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח אֵין לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּשִׁעוּר הַשֶּׁבַח וּבִשְׁבוּעָה:

(י) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְגָרֵשׁ אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ אֲפִלּוּ אָכַל הַרְבֵּה שָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָכַל וּפוֹחֵת אוֹתוֹ מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע וְנוֹטְלוֹ. שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא מֵעַצְמָהּ. וְכֵן הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה וּמֵאֲנָה בּוֹ רוֹאִין כַּמָּה אָכַל וְכַמָּה הוֹצִיא וְכַמָּה הִשְׁבִּיחַ וְשָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת יָרַד:

(יא) מִנְהָגוֹת רַבּוֹת יֵשׁ בִּנְדוּנְיָא. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבּוֹת הַנְּדוּנְיָא יֶתֶר עַל דָּמֶיהָ בִּשְׁלִישׁ אוֹ בְּחֹמֶשׁ אוֹ בְּמֶחֱצָה. כְּגוֹן שֶׁתִּהְיֶה הַנְּדוּנְיָא מֵאָה וְכוֹתְבִים שֶׁהִכְנִיסָה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּפְנֵי הָעָם וּכְשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא הַמֵּאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב פָּחוֹת. וְאִם פָּסְקָה לְהָבִיא לוֹ בְּמֵאָה כֵּלִים נוֹתֶנֶת שְׁוֵה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וְכוֹתְבִין שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָנֶה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאִישׁ מָעוֹת לְפִי הַנְּדוּנְיָא דָּבָר קָצוּב שֶׁתִּתְקַשֵּׁט בּוֹ הַכַּלָּה וְתִקְנֶה בּוֹ בְּשָׂמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיַּכְנִיס הָאִישׁ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לָאִשָּׁה וְיִצְטָרֵף לִנְדֻנְיָתָהּ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ:

(יב) הַנּוֹשֵׂא סְתָם כּוֹתֵב וְנוֹתֵן כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְכֵן הִיא שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס נוֹתֶנֶת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה וּכְשֶׁתָּבֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מַגְבִּין לָהּ מַה שֶּׁבִּכְתֻבָּתָהּ כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִנְהַג הַמְּדִינָה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְעַל פִּיו דָּנִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הַמְּדִינָה:

(יג) אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין וְאָמַר לָהּ כַּמָּה אֶת מַכְנֶסֶת לִי כָּךְ וְכָךְ וְאָמְרָה לוֹ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹ כּוֹתֵב לִי כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ וְעָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶן קִנְיָן. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה:

(יד) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפָּסַק הָאָב לְבִתּוֹ בֵּין קְטַנָּה וּבֵין גְּדוֹלָה וּפָסַק הָאָב לִבְנוֹ [ב.] וּבְנִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ וּמֵרֹב שִׂמְחָתוֹ בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים גָּמַר וּמַקְנֶה לוֹ בַּאֲמִירָה. אֲבָל אָח שֶׁפָּסַק לַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לְבִתָּהּ וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים לֹא קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים עַד שֶׁיִּקְנוּ מִידֵי הַפּוֹסֵק שֶׁיִּתֵּן כָּךְ וְכָךְ:

(טו) הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יַד בִּתּוֹ לֹא קָנְתָה הַבַּת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ בַּעְלָהּ. וְכֵן הַבֵּן לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס. שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא עַל מְנָת לִכְנֹס. לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיִבּוּם יָכוֹל הָאָב לוֹמַר לַיָּבָם לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן וּלְךָ אֵינִי רוֹצֶה לִתֵּן. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְהַשֵּׁנִי חָכָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת רוֹצָה בּוֹ:

(טז) הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וְהָלַךְ הָאָב לִמְדִינָה אַחֶרֶת יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לַבַּעַל אֲנִי לֹא פָּסַקְתִּי עַל עַצְמִי מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת אוֹ כְּנוֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא אוֹ פָּטְרֵנִי בְּגֵט. אֲבָל אִם פָּסְקָה הִיא עַל עַצְמָהּ וְלֹא הִגִּיעָה יָדָהּ הֲרֵי זוֹ יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתִּמְצָא מַה שֶּׁפָּסְקָה אוֹ עַד שֶׁתָּמוּת. וְלָמָּה לֹא תִּפְטֹר עַצְמָהּ בְּמַרְדּוּת. שֶׁהַמּוֹרֶדֶת וְהִיא אֲרוּסָה הַבַּעַל רוֹצֶה לְכָנְסָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֲבָל זוֹ אֵין הַבַּעַל רוֹצֶה בָּהּ עַד שֶׁתִּתֵּן הַנְּדוּנְיָא שֶׁפָּסְקָה וְהִיא רוֹצָה בּוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֶרֶת לוֹ אוֹ כְּנֹס אוֹ פְּטֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוֹלָה אֲבָל בִּקְטַנָּה שֶׁפָּסְקָה עַל עַצְמָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן גֵּט אוֹ יִכְנֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא:

(יז) הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אֶת בִּתָּהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים חַיָּב לָזוּן אוֹתָם שָׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיִּתְּנוּ עַל דָּבָר זֶה בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיָּדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר. נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ הַשָּׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָה גַּם עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אוֹתָהּ הַבַּת כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים לֹא יֹאמַר רִאשׁוֹן אִם תָּבוֹא לְבֵיתִי אֲזוּנָהּ אֶלָּא מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לַמָּקוֹם שֶׁהִיא שָׁם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאַחַת אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

(יח) נִשֵּׂאת הַבַּת בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּבַעֲלֵי אִמָּהּ שְׁנֵיהֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ אֵלּוּ שֶׁפָּסְקוּ לָזוּן אוֹתָהּ אִם קָנוּ מִיָּדָן אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר הֲרֵי זוֹ כְּבַעַל חוֹב בִּשְׁטָר וְטוֹרֶפֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ מִנִּכְסֵיהֶן הַמְשֻׁעְבָּדִים עַד סוֹף הַזְּמַן שֶׁפָּסְקוּ. וְאִם פָּסְקוּ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְלֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן הֲרֵי הֵם דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִכָּתֵב וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ:

(א) הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאַיְלוֹנִית וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹצִיא הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל בְּמַה שֶּׁזָּכָה בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים:

(ב) אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלֹא הִכִּיר בָּהּ וְנִמְצֵאת אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא שְׁנִיָּה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ. אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַפְרִישִׁין בֵּינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל:

(ג) וְלָמָּה אֵין לָהֶן עִקָּר וְיֵשׁ לָהֶן תּוֹסֶפֶת. הָעִקָּר שֶׁהוּא תַּקָּנַת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ הוֹאִיל וְלֹא הִכִּיר בָּהּ אֵין לָהּ עִקָּר. אֲבָל תּוֹסֶפֶת שֶׁהוּא חִיֵּב עַצְמוֹ בָּהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה וְתַעֲמֹד לְפָנָיו הֲרֵי עָמְדָה בַּתְּנַאי שֶׁלָּהּ וַהֲרֵי הִקְנֵית לוֹ הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת [לְפָנָיו] אֲבָל הַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָהּ עָלָיו וּמַה הִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת שֶׁאֵין מַעֲשֶׂיהָ הֵן הַגּוֹרְמִין לָהּ לְהֵאָסֵר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא אֲסוּרָה הָיְתָה מִקֹּדֶם:

(ד) וְלָמָּה לֹא חִלְּקוּ בַּשְּׁנִיָּה בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה בְּכָל מָקוֹם. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ בָּהּ חִזּוּק. אֲבָל אִם נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין; וְהִכִּיר בָּהּ. אוֹ אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. שֶׁחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהִכִּיר בָּהּ רָצָה לָזוּן בִּנְכָסָיו וְחַיָּבֵי עֲשֵׂה אִסּוּרָן קַל. וְיֵשׁ לִשְׁתֵּיהֶן מְזוֹנוֹת לְאַחַר מוֹתוֹ. וְכֵן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל כָּל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִכָּל נְכָסֶיהָ:

(ה) הַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ כְּתֻבָּה אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם לָוְתָה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחְתָּיו וְאָכְלָה וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מְזוֹנוֹת מִן הַבַּעַל:

(ו) מִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:

(ז) וְהֵיאַךְ דִּין נָשִׁים אֵלּוּ בִּנְדוּנְיָא שֶׁלָּהֶם. כָּל אִשָּׁה שֶׁנְּדֻנְיָתָהּ קַיֶּמֶת אֲפִלּוּ זִנְּתָה נוֹטֶלֶת שֶׁלָּהּ וְהוֹלֶכֶת. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה אוֹ אֶחָד מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְהִכִּיר בָּהּ הֲרֵי הִיא בִּנְדֻנְיָתָהּ כְּכָל הַנָּשִׁים:

(ח) נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְנִכְסֵי מְלוֹג מַה שֶּׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אָבַד לָהּ וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא הִכִּיר בָּהּ כָּל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב אוֹ בָּלָה אוֹ שֶׁנִּשְׁחַק מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהֲרֵי הִיא נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לִהְיוֹתָן אֶצְלוֹ. וְכָל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי מְלוֹג חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֵפֶךְ מִכָּל הַנָּשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אִישׁוּת גְּמוּרָה לֹא זָכָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג:

(ט) וְהַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ בְּלָיוֹת כְּלָל שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנְּכָסֶיהָ בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֶלָּא נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ וְיוֹצְאָה:

(י) מִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵהַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא הַמְזַנָּה בִּלְבַד אֶלָּא אַף הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ הַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכָל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ מִנְּדֻנְיָתָהּ וְיוֹצְאָה וְאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם לֹא מַה שֶּׁפִּחֵת וְלֹא מַה שֶּׁאָבַד:

(יא) וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן עָבְרָה עַל דַּת משֶׁה. יוֹצְאָה בַּשּׁוּק וּשְׂעַר רֹאשָׁהּ גָּלוּי. אוֹ שֶׁנּוֹדֶרֶת אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּעַת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. אוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְהִיא נִדָּה. אוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹצָה לָהּ חַלָּה. אוֹ שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת בַּעְלָהּ דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלוֹת, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְעֵשָּׂרִין. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה לוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקְּנָם לִי וְעִסָּה זוֹ פְּלוֹנִית הִפְרִישָׁה לִי חַלָּתָהּ וּפְלוֹנִי הֶחָכָם טִהֵר לִי אֶת הַכֶּתֶם וְאַחַר שֶׁאָכַל אוֹ בָּא עָלֶיהָ שָׁאַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן אִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ טְהוֹרָה אֲנִי וּבָא עָלֶיהָ:

(יב) וְאֵי זוֹ הִיא דָּת יְהוּדִית הוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן עָבְרָה עַל דָּת יְהוּדִית. יוֹצְאָה לַשּׁוּק אוֹ לְמָבוֹי מְפֻלָּשׁ וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד כְּכָל הַנָּשִׁים. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת. אוֹ שֶׁהָיְתָה טוֹוָה בַּשּׁוּק וּוֶרֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ עַל פַּדַּחְתָּהּ אוֹ עַל לְחָיֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשׂוֹת הָעַכּוּ''ם הַפְּרוּצוֹת. אוֹ שֶׁטּוֹוָה בַּשּׁוּק וּמַרְאֵית זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים. אוֹ שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת הַתַּשְׁמִישׁ בְּקוֹל רָם מִבַּעְלָהּ עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ מְדַבֶּרֶת עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעְלָהּ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:

(יג) עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר תָּמִיד בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. וְאִם לֹא חָגְרָה אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן אִם יָצְתָה בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ מֵחָצֵר לְחָצֵר בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי הוֹאִיל וּשְׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת:

(יד) הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת צְרִיכָה הַתְרָאָה וְעֵדִים וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ. עָבְרָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְיָדַע שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל דָּת וְהִתְרָה בָּהּ בְּלֹא עֵדִים וְחָזְרָה וְעָבְרָה הוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר אַחַר הַתְרָאָה עָבְרָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא עָבַרְתִּי כְּלָל אוֹ לֹא הִתְרָה בִּי. אִם רָצָה לְהוֹצִיא הֲרֵי זֶה נוֹתֵן כְּתֻבָּה אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא עָבְרָה. שֶׁאִם תּוֹדֶה שֶׁעָבְרָה אַחַר הַתְרָאָה זוֹ אֵין לָהּ כְּלוּם:

(טו) כֵּיצַד הִיא יוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר בְּיוֹתֵר שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהָיְתָה שָׁם עֲבֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה בִּזְנוּת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֶּחָצֵר לְבַדָּהּ וְרָאוּ רוֹכֵל יוֹצֵא וְנִכְנְסוּ מִיָּד בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת מֵעַל הַמִּטָּה וְהִיא לוֹבֶשֶׁת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ חוֹגֶרֶת אֲזוֹרָהּ. אוֹ שֶׁמָּצְאוּ רֹק לַח לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה. אוֹ שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמָּקוֹם אָפֵל. אוֹ מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁרָאוּהוּ מְנַשֵּׁק עַל פִּי חֲלוּקָהּ אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתָן מְנַשְּׁקִין זֶה אֶת זֶה אוֹ מְגַפְּפִין זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה וְהֵגִיפוּ דְּלָתוֹת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אִם רָצָה הַבַּעַל לְהוֹצִיאָהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאֵין זוֹ צְרִיכָה הַתְרָאָה:

(טז) עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דָּת יְהוּדִית וְכֵן זֹאת שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר אֵין כּוֹפִין אֶת הַבַּעַל לְהוֹצִיא אֶלָּא אִם רָצָה לֹא יוֹצִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה שֶׁהַכְּתֻבָּה תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְלֹא הִקְפִּידוּ אֶלָּא עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַצְּנוּעוֹת אֲבָל אֵלּוּ הַפְּרוּצוֹת אֵין לָהֶן תַּקָּנָה [זוֹ] אֶלָּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:

(יז) מִי שֶׁרָאָה אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ אַחַת מִקְּרוֹבוֹתָיו אוֹ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהוּא מַאֲמִינָם וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הָאוֹמֵר אִישׁ בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית לוֹ שֶׁזִּנְּתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו אִם רָאָה אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל בְּדָבָר אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל:

(יח) אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בִּרְצוֹנָהּ אֵין מַשְׁגִּיחִין לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. אֲבָל אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְאִבְּדָה הַבְּלָאוֹת שֶׁהֲרֵי הוֹדֵית בִּזְנוּת. וְאִם הָיָה מַאֲמִינָהּ וְסוֹמֵךְ דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרֶיהָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ. וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ זֹאת בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:

(יט) הָאִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג) "וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה" הָא נִתְפָּשָׂה מֻתֶּרֶת. בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ בְּרָצוֹן וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָנִיחוּ לוֹ שֶׁאִלְמָלֵי לֹא אָנַס אוֹתִי הָיִיתִי שׂוֹכַרְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהַיֵּצֶר לְבָשָׁהּ וּמִתְּחִלָּה [הָיְתָה] בְּאֹנֶס:

(כ) נָשִׁים שֶׁגָּנְבוּ אוֹתָן לִסְטִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁבֻיּוֹת שֶׁהֵן אֲנוּסוֹת וּמֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְאִם הֱנִיחוּם וְהָלְכוּ לַלִּסְטִים מֵעַצְמָן הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן וַאֲסוּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְדִין הַשּׁוֹגֶגֶת וְדִין הַנֶּאֱנֶסֶת אֶחָד הוּא שֶׁהַשְּׁגָגָה צַד אֹנֶס יֵשׁ בָּהּ:

(כא) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁשָּׁגְגָה אוֹ שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית זוֹנָה מִכָּל מָקוֹם וְהוּא אָסוּר בְּזוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

(כב) אֶחָד אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת וְלֹא הִפְסִידָה מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם. וְכוֹפִין אֶת הַכֹּהֵן לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְגָרְשָׁהּ:

(כג) אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ נֶאֱנַסְתִּי אוֹ שָׁגַגְתִּי וְנִבְעַלְתִּי לְאַחֵר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הָיְתָה נֶאֱמֶנֶת לוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

(כד) הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לְסֵתֶר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סוֹטָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר מְכֹעָר מִזֶּה. וְהַיּוֹם שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר:

(כה) אָמַר לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה. וְחַיָּב לְהוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁהִתְרָה בָּהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וּלְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ עַל זֶה וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה:

(א) הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. בְּאֵלּוּ נְדָרִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַמִּינִים שֶׁדֶּרֶךְ כָּל נְשֵׁי הַמָּקוֹם לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן. אֲבָל נִמְצָא עָלֶיהָ נֵדֶר אַחֵר חוּץ מֵאֵלּוּ לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם:

(ב) וְכֵן הַכּוֹנֵס אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מִמּוּמֵי הַנָּשִׁים שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם וְלֹא יָדַע הַבַּעַל בְּמוּם זֶה וְלֹא שָׁמַע בּוֹ וְרָצָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד. הָיָה מֶרְחָץ בָּעִיר וְהָיוּ לוֹ קְרוֹבִים אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי מוּמִין אֵלּוּ וַאֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו וַחֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע וְרָצָה. וְאִם אֵין שָׁם מֶרְחָץ אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים טוֹעֵן בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. וְנִכְפָּה בְּעִתִּים יְדוּעִים הֲרֵי הוּא מִמּוּמֵי סֵתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. דָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיָה מִנְהַג הַנָּשִׁים שָׁם לְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּפְנֵיהֶן גְּלוּיוֹת וְהַכּל יוֹדְעִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין זוֹ הִיא בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי כְּמוֹ עָרֵי אֱדוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה. אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּנוֹת שָׁם לָצֵאת לַשּׁוּק כְּלָל וְאִם תֵּצֵא הַבַּת לַמֶּרְחָץ בַּנֶּשֶׁף תֵּצֵא מִתְנַכֵּרָה וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָהּ אָדָם חוּץ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מֶרְחָץ וְשֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ קְרוֹבָה לִבְדֹּק בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מֶרְחָץ בְּעִיר זוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לָצֵאת בָּהּ וּפְנֵיהֶם מְגֻלּוֹת אִם יֵשׁ לוֹ קְרוֹבָה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָהּ עֲרֻמָּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם דַּרְכָּן לְהִתְנַכֵּר וּלְהִתְחַבֵּא אַף בַּמֶּרְחָץ וְשֶׁתִּהְיֶה הַבַּת רוֹחֶצֶת בַּלַּיְלָה אוֹ בְּבַיִת קָטָן בַּמֶּרְחָץ לְבַדָּהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה וְלֹא תִּוָּדַע הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי. וְהַדְּבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְאֵינָם גְּזֵרַת הַכָּתוּב:

(ג) הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו אֵינוֹ קְרוֹבוֹתָיו בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְיֻדָּעָיו. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּר בְּעִיר שֶׁאֵין לוֹ קָרוֹב כְּלָל אִם יֵשׁ שָׁם מֶרְחָץ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ רֵעִים וְאוֹמֵר לְאֶחָד מֵרֵעָיו שֶׁתִּבְדֹּק לוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ עַל פְּלוֹנִית. וּלְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דִּין זֶה שֶׁאֵין כָּל אָדָם מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ לַכּל אֶלָּא לִקְרוֹבָיו וְעוֹד שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא לְדִבְרֵי קְרוֹבָיו בְּיוֹתֵר:

(ד) כֵּיצַד הִיא טַעֲנַת הַמּוּמִין. אִם הָיוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁוַּדַּאי הָיוּ בָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס כְּגוֹן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁיָּדַע בָּהֶן הַבַּעַל וְרָצָה. אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל. הָיוּ מוּמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ אַחַר הָאֵרוּסִין אִם נִמְצְאוּ בָּהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית הַבַּעַל עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. וְאִם נִמְצְאוּ בָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאַחַר הָאֵרוּסִין נוֹלְדוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ:

(ה) הֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ אוֹ שֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכָךְ. וְהֵבִיא הָאָב רְאָיָה שֶׁרָאָה וְשָׁתַק וְנִתְפַּיֵּס אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע בָּהֶן וְנִתְפַּיֵּס הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּכְתֻבָּה:

(ו) בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים וְטָעַן שֶׁמּוּם זֶה לֹא נִרְאָה לִי עַד עַתָּה אֲפִלּוּ הָיָה בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים אוֹ בְּכַף הָרֶגֶל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ יָפֶה וְחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע וְרָצָה:

(ז) הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְנִמְצָא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְנִדָּתָהּ אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁתִּרְאֶה דַּם נִדָּה הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁבּוֹדֶקֶת בָּהֶן עַצְמָהּ אֶחָד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ חוּץ מִן הָעֵד שֶׁל אִישׁ שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

(ח) וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוּם גָּדוֹל הוּא זֶה לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ תְּחִלָּה וּמְשַׁמֶּשֶׁת. הֲרֵי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְנִבְעֲלָה וּבְעֵת שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ הִיא וְהוּא נִמְצָא דָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ אִם אֵרַע זֶה פַּעַם אַחַר פַּעַם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְיוֹצִיא וְלֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּתְרַפֵּא וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַנִּדָּה:

(ט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה כָּךְ מִתְּחִלַּת נִשּׂוּאֶיהָ וּמִבְּעִילָה רִאשׁוֹנָה רָאֲתָה דָּם. אֲבָל אִם אֵרַע לָהּ חלִי זֶה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. לְפִיכָךְ אִם בָּעַל פַּעַם אַחַת וְלֹא נִמְצָא דָּם וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה כֻּלָּהּ וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

(י) וְכֵן אִשָּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית מֻכַּת שְׁחִין אִם רָצָה לְקַיֵּם יְקַיֵּם וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא יִתֵּן כְּתֻבָּה:

(יא) הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשָּׂא אֲפִלּוּ נִקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב וְאִם לֹא רָצְתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם נוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ שֶׁחָזַר לִלְקֹט צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ לַחְצֹב נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ אוֹ לְעַבֵּד עוֹרוֹת. כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ:

(יב) נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישִׁין אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוֹ. וְאִם אָמְרָה אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלֶיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

(יג) מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ. יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

Mishneh Torah, Marriage 23-25

(3) Some of the Geonim taught that what the Sages said indicating that [a husband] may check [concerning his wife] with his relatives does not [mean] only his relatives alone but even to [other] people he knows. Even if he was living in a city without a relative, if there is [in that city] a bathhouse, he cannot bring a legal claim, because it is impossible that he has no friends [there] and he ask one of his friends to have his wife or sister check [the appearance] of such-and-such [woman that he wants to marry]. Therefore, the presumption is that he has heard [of any blemish] and accepted [it]. It does not appear to me that such a ruling [is correct], as no man will reveal all that is in his heart in these matters to [people who are] not his relatives. And furthermore, he will rely only on the words of his relatives.

ספר המצוות, מצוות עשה רי״ב

(א) היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו. וכבר בארו (ברכות ט"ו) שהחתן פטור מקריאת שמע כשישא בתולה מפני שהיא עסוק במצוה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז' מיבמות. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. ובבאור אמרו (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. (בראשית, נשים הלכות אישות פט"ו):

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 212

...

משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים ט״ו

(א) שִׁשָּׁה דְּבָרִים מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. הַלָּשׁוֹן. וְהַמּוּמִין. וִהָעֲבֵרָה. וְהַשָּׁנִים. וְהַיַּיִן. וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. הַלָּשׁוֹן כֵּיצַד. הָעִלְּגִים שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לַאֲלֵפִי״ן עַיְנִי״ן וּלְעַיְנִי״ן אֲלֵפִי״ן אוֹ לְשִׁבּלֶת סִבּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. וְכֵן כְּבֵדֵי פֶּה וּכְבֵדֵי לָשׁוֹן שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִים לַכּל אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:

(ב) הַמּוּמִין כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מוּמִין בְּפָנָיו אוֹ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת אוֹ עֲקֻּשּׁוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. מִי שֶׁהָיָה רִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְכֵן הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה דַּשׁ בְּעִירוֹ וְהַכּל הָיוּ רְגִילִים בְּזֶה הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו אוֹ בְּזֶה שֶׁרִירוֹ זָב מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:

(ג) הָעֲבֵרָה כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״ וּכְתִיב (ישעיה א טו) ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״ וְגוֹ׳‎. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג ט) ״אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת״ וְגוֹ׳‎. וּבְרָכָה כַּעֲבוֹדָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י ח) ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ״ם אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֵין מוֹנְעִין:

(ד) הַשָּׁנִים כֵּיצַד. כֹּהֵן נַעַר לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. וְהַיַּיִן כֵּיצַד. מִי שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן בְּבַת אַחַת אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו לְפִי שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לַעֲבוֹדָה. שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם מֻתָּר. וְאִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתָאוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית אֶצְבָּעִים עַל אֶצְבָּעִים בְּרוּם אֶצְבָּעִים וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע כְּגוּדָל. וְזֶה הָאֶצְבַּע שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא הַגּוּדָל וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן יָד:

(ה) טֻמְאַת הַיָּדַיִם כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל אֶת יָדָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֶלָּא נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד הַפֶּרֶק כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדְּשִׁין לַעֲבוֹדָה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלד ב) ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרַכוּ אֶת יְיָ׳‎״. וְהֶחָלָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּכִהוּנוֹ:

(ו) כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּצֶדֶק הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל כֹּהֵן וְכֹהֵן שֶׁרָאוּי לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵין אוֹמְרִים לְאָדָם רָשָׁע הוֹסֵף רֶשַׁע וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְוֹת:

(ז) וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר וּמַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה. שֶׁאֵין קִבּוּל הַבְּרָכָה תָּלוּי בַּכֹּהֲנִים אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם״. הַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים מִצְוָתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ:

(ח) עַם שֶׁהֵם אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְהָעוֹמְדִים מִצִּדֵּיהֶן הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה מְחִצָּה בֵּין הַכֹּהֲנִים וּבֵין הַמִּתְבָּרְכִים אֲפִלּוּ הִיא חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל הוֹאִיל וּפְנֵיהֶם מוּל פְּנֵי הַכֹּהֲנִים הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה:

(ט) נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּעֲשָׂרָה וְכֹהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּן כֹּהֲנִים כֻּלָּם נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. וּלְמִי הֵם מְבָרְכִים לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן וְלַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן הַנָּשִׁים וְהַטַּף. וְאִם נִשְׁאֲרוּ שָׁם עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים יוֹתֵר עַל אֵלּוּ שֶׁעָלוּ לַדּוּכָן הָעֲשָׂרָה עוֹנִין אָמֵן וְהַשְּׁאָר מְבָרְכִין:

(י) צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן כֹּהֵן אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיְתָה הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ רַשַּׁאי. וְאִם אֵין לָהֶם כֹּהֵן כְּלָל כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְשִׂים שָׁלוֹם אוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ כָּאָמוּר (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ יְיָ׳‎ וְיִשְׁמְרֶךָ״ (במדבר ו כה) ״יָאֵר יְיָ׳‎ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ״ (במדבר ו כו) ״יִשָּׂא יְיָ׳‎ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״ (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם״. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר שִׂים שָׁלוֹם:

(יא) כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אֶת כַּפָּיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וְלֹא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים נוֹשֵׂא יָדָיו לָהֶן וּמְבָרְכָן. וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו מִמְּקוֹמוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר רְצֵה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אֲבָל אִם עָקַר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַדּוּכָן אֶלָּא אַחַר עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה עוֹלֶה וּמְבָרֵךְ:

(יב) כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב ג) ״וַאֲבָרַכָה מְבָרְכֶיךָ״:
סְלִיקוּ הִלְכוֹת תְּפִלָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 15

(1) Six things prevent the performance of the rite of the Priestly Benediction: Defective speech; Physical blemishes; Transgressions; Wine; Age; Uncleanliness of the hands. Defective speech: Sufferers from a defect in speech, who cannot utter the letters as they should be pronounced, who, for example, read Aleph as if it were Ayin, or vice versa, or Shibboleth as if it were Sibboleth, etc., do not perform the rite of the Priestly Benediction. So too, those who are heavy of tongue and whose utterance is thick so that they are not understood by all, do not perform this rite.

(2) Physical blemishes: A priest who has blemishes on his face, hands or feet, as, for instance one whose fingers are twisted inwards or sideways, or whose hands are covered with tetters, does not perform this rite, as the people will stare at him. He who slavers, when speaking, or is blind of one eye, shall not perform this rite. If however, the person who is blind of one eye, or slavers is a well known and familiar figure in the town, he is permitted to perform the rite, as no one will stare at him. So too, a person whose hands are stained with indigo or other colouring material, shall not perform this rite. But if the majority of the residents in that town are engaged in the dyeing industry, he may do so, as they will not stare at him.

(3) Transgressions: A priest who had slain a human being, even if he has repented, must not perform this rite, for it is said, "Your hands are full of blood" (Isaiah 1:15), and it is further written, "And when ye spread forth your hands I will hide mine eyes from you" (Isaiah 1:15). A priest who had worshiped idols, whether under compulsion or in error, even if he had repented, must never perform this rite, for it is said, "Nevertheless, the priests of the high places came not up to the altar of the Lord in Jerusalem" (II Kings 23:9); and the Priestly Benediction is like the Temple service, as it is said, "To minister unto Him and to bless in His name" (Deuteronomy 10:8). So too, a priest who had become a convert to idolatry, though he returned to Judaism, never performs this rite. The commission of other transgressions is no disqualification.

(4) Age: A priest who is a youth does not perform this rite till his beard has grown. Wine: One who has drunk a fourth of a log^*A log is equal in capacity to six hen’s eggs, hence a quarter of a log equals one and a half eggs. of wine in one draught does not perform this rite till the effect of the wine has passed off—the Priestly Benediction being analogous to the Temple service. If, however, he drank a fourth of a log of wine in two draughts, or diluted it with a little water, he is permitted to perform the rite. If he drank more than a quarter of a log, even mixed with water, and even if he drank it in several draughts, he must not perform the rite till the effect of the wine has passed off. How much is the fourth of a log? The contents of a vessel two finger breadths long, two finger breadths wide and two and seven-tenths finger breadths high. In all measurements throughout the Torah, the finger used is the thumb, called Bohen Yad.

(5) Uncleanliness of the hands: A priest who has not washed his hands must not perform this rite. But he first washes his hands as far as the wrists, just as the priests did in preparation for the Temple service and then he blesses the people, as it is said, "Lift up your hands to the sanctuary",^*That is, wash your hands for a holy service. (Psalms 134:2). The profaned^*Who himself, or whose father prior to his birth, has violated the restrictions on the priests in marital relations. priest does not perform this rite because he has not the status of priesthood.

(6) A priest who is free from any of these disqualifications, even though he is not a scholar nor punctilious in the observance of religious duties, and even though people talk about him and his dealings are not marked by strict integrity, nevertheless pronounces the Priestly Benediction and should not be prevented from performing the rite; since it is a duty incumbent on every qualified priest to bless the people, and we do not say to a wicked man, "Be still more wicked and abstain from fulfilling religious duties."

(7) Do not wonder and say, "Of what use is the blessing of this ordinary person?" The acceptance of the Benediction does not depend upon the priest but upon the Almighty, as it is said, "So shall they put My name upon the children of Israel, and I will bless them" (Numbers 6:27). The priests fulfill their duty with which they have been charged, and the Almighty, in His mercy, blesses Israel according to His will.

(8) The people in the rear of the priests are not included in the blessing. Those, however, who stand at their side are included. If there was a partition—even if it were an iron wall—between the priests and those that were being blessed, since their faces are turned toward those of the priests, they are included in the blessing.

(9) The Benediction by the priests requires the presence of ten [male adult] Israelites, the priests being counted in the quorum. If the Congregation present in the synagogue consists wholly of priests, all of them perform the rite of pronouncing the Benediction. Whom are they blessing? Their brethren in the north and their brethren in the south. Who responds Amen to their blessings? The women and children. If, in addition to those who have gone up to the platform, there are ten priests present, these ten respond Amen, and the rest pronounce the Benediction.

(10) In a congrgation where there is no other priest but the Reader, he does not perform the rite of the Priestly Benediction. But he may perform it if he is confident that after doing so, he will return to the reading of the service. In a congregation where there is no priest, the Reader, when he comes to the last paragraph, beginning, "Grant peace" first recites the following: "Our God and God of our fathers, bless us with the threefold blessing of Thy Law, written by the hand of Moses, Thy servant, which was spoken by the mouth of Aaron and his sons, the priests, Thy holy people, as it is said, 'The Lord bless thee and keep thee: The Lord make His face to shine upon thee and be gracious unto thee: the Lord turn His face unto thee and give thee peace. So shall they put my name upon the children of Israel and I will bless them' ". The people do not respond Amen. He then begins the paragraph, "Grant peace etc."

(11) A priest who, after performing the rite in one synagogue, went to another synagogue and found that the congregation was at prayers, but had not yet reached the Priestly Benediction, repeats the rite. And he may do so several times in the day. A priest who had not moved from his place to go up to the platform while the reader was reciting the paragraph beginning, "Be pleased with the service of Thy people etc.", may not go up during that service. But if he had moved to go up to the platform, even though he had not reached it till this paragraph was concluded, he goes up and blesses the people.

(12) The priest who does not go up to the platform to bless the people, although he has neglected to fulfill one affirmative precept, is accounted as having transgressed three affirmative precepts, for it is said, "On this wise ye shall bless the children of Israel"; "Ye shall say unto them"; "So shall they put my name" (Numbers 6:22-27). Any priest who does not bless the people is not blessed. Every priest who blesses them is blessed, for it is said, "I will bless them that bless thee" (Genesis 12:3). Blessed be the All-Merciful who hath helped us.

קיצור שלחן ערוך קצ״ה:י״ד-קצ״ו:ד׳

(יד) בְּחֹל הַמּוֹעֵד, נוֹהֲגִים בִּמְדִינוֹת אֵלוּ, שֶׁאֵין קוֹרְעִין כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמוֹ, בֵּין בְּיוֹם הַקְּבוּרָה, בֵּין בְּיוֹם הַשְׁמוּעָה, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה. אַךְ אִם מֵתוּ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם טוֹב, הוֹאִיל וְנִדְחֲתָה הַקְּרִיעָה, לֹא יִקְרַע בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַד לְאַחַר הָרֶגֶל כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִתְאַבֵּל. וְעַל שְׁאָר קְרוֹבִים, אֵין קוֹרְעִין בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַד לְאַחַר הָרֶגֶל. אַךְ אִם שָׁמַע בְּחֹל הַמּוֹעֵד שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב תְּהֵא רְחוֹקָה, בְּכִי הַאי גַּוְנָא יִקְרַע בְּחֹל הַמּוֹעֵד. (אִסּוּר שְׂרִיטָה וְקָרְחָה עַל הַמֵּת, כָּתוּב בְּסִימָן קסט).

(א) מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, הֲרֵי זֶה אוֹנֵן עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה. לֹא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל הַמֵּת, שֶׁהָיָה אָדָם קַל וְלָכֵן אֵין זֶה טָרוּד בִּקְבוּרָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְמִיתָתוֹ. וְזֶהוּ גְּנַאי גָּדוֹל לַמֵּת, וְהוּא בִּכְלַל לוֹעֵג לָרָשׁ, אֶלָּא יִתְרָאֶה לַכֹּל, שֶׁהוּא טָרוּד וְנִבְהָל עַל מִיתָתוֹ וּקְבוּרָתוֹ. לֹא יֹאכַל בַּחֶדֶר שֶׁהַמֵּת בּוֹ, אֶלָּא בְּחֶדֶר אַחֵר. וְאִם אֵין לוֹ חֶדֶר אַחֵר, יֹאכַל בְּבֵית חֲבֵרוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בֵּית חָבֵר, יַעֲשֶׂה בִּפְנֵי הַמֵּת מְחִצָּה גְבֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֹא יְהֵא רֶוַח פָּתוּחַ תַּחְתֶּיהָ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּתְהֵא רְאוּיָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי הָרוּחַ. וְאִם אֵין לוֹ דָבָר לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְחִצָה, מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. בֵּין כָךְ וּבֵין כָּךְ, וַאֲפִלּוּ הוּא בְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ מֵסֵב וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ קְבִיעוּת, אֶלָּא דֶרֶךְ אַרְעַי, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יָיִן.

(ב) אוֹנֵן, פָּטוּר מִכָּל הַמִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, כְּגוֹן שֶׁיֶשׁ לוֹ אֲחֵרִים שֶׁעוֹסְקִים בִּשְׁבִילוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֵּת. אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא הַמּוֹצִיא וְלֹא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וַאֲפִילוּ אִם אֲחֵרִים אוֹכְלִין וּמְבָרְכִין, אֵינוֹ עוֹנֶה אָמֵן. וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לֹא לַזִּמוּן וְלֹא לַעֲשָׂרָה. אֲבָל מַה שֶׁהוּא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנָן, אָסוּר גַּם לוֹ. וְלָכֵן אִם בָּא לֶאֱכֹל פַּת, צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו, וְלֹא יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית נוֹטֵל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדַרְכּוֹ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ (עַיֵּן בהלכות אונן להגאון מוהרא"ז מרגליות זצ"ל אות ו).

(ג) אִם אָכַל קֹדֶם שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת, וּלְאַחַר שֶׁנִּקְבַּר עֲדַיִן לֹא נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן, יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכֵן אִם עָשָׂה צְרָכָיו קֹדֶם הַקְּבוּרָה, יְבָרֵךְ אַחַר כָךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר, אֲפִלּוּ כָּל הַיוֹם.

(ד) אִם הָאוֹנֵן הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, וּבִמְקוֹם הַמֵּת יֵשׁ גַּם כֵּן קְרוֹבִים שֶׁחַיָבִים לְהִתְאַבֵּל, אֲזַי עַל זֶה שֶׁהוּא בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵין עָלָיו דִּין אוֹנֵן. אֲבָל אִם אֵין קְרוֹבִים בִּמְקוֹם הַמֵּת, חָל עַל זֶה דִּין אוֹנֵן.

Kitzur Shulchan Arukh 195:14-196:4

(14) When death occurs on Chol Hamoed, it is the custom in these areas,⁹The author of Kitzur Shulchan Aruch refers to the areas of Hungary-Czechoslovakia. ¹⁰Mishnah Berurah quotes from Rema (547:6) that the Jews of Ashkenaz have the custom not to tear garments except for a father or mother (as the Kitzur Shuchan Aruch wrote). Mishah Berurah then defines Ashkenaz as the area of Germany-Austria, and says that in Poland the custom is to tear the garments for all relatives on Chol Hamoed. In places where there is no established custom, the garments should be torn for all relatives. (See Mishnah Berurah 547:17, 16, 11.) to tear the garments only for father or mother, whether it is the day of burial or the day when he heard even delayed news of their death.¹¹See details, below chapter 206. However, if his father or mother died on Yom Tov, since the tearing of the garments had been postponed, he should not tear them on Chol Hamoed, [but wait] until after Yom Tov when the period of mourning begins. But for all other relatives, the garments are not torn on Chol Hamoed, until after the Yom Tov. However, if he heard on Chol Hamoed, current news of their death, which will become delayed news if he waits till after Yom Tov, in such an instance, he should tear his garments on Chol Hamoed.

(1) When a person suffers the loss [death] of a relative for whom he is obligated to observe the ritual mourning,¹See below, Chapter 203. he is considered an onein until after the burial.²However if the deceased is being taken for burial to a distant place which will delay his burial for several days, the mourner is not considered an onein until they arrive at the city of burial. (See Shulchan Aruch 71:1, Biyur Halacha.) An onein must avoid [all kinds of] levity, lest his conduct lead people to say that the deceased was a worthless person, and therefore he is not bothered about his burial, and his mourning, and is not concerned about his death. This is a tremendous disgrace to the deceased, and such a person is included among those "Who ridicule the poor." Rather he should manifest to all that he is distressed and concerned about the deceased and his burial. He should not eat in the room where the deceased lies, but in another room. If there is no other room, he should eat in his neighbor's house. If he has no neighbor, he should put up a partition in front of the deceased, that is at least ten tefachem high,³See Glossary. and the open space below [the partition] should be less than three tefachim. It should be strong enough to resist the wind. If he has no material with which to make a partition, he should turn his face aside and eat. Under all circumstances, and even if he happens to be in another city, he should not have an elaborate meal, but only a simple snack, and he must not eat meat or drink wine.

(2) An onein is exempt⁴The period of onein lasts until the deceased has been covered with earth. Once the attendants begin throwing earth on the body, the mourner should immediately go into a house or building on the cemetery and say Kerias Shema and Shemoneh Esrei. (Mishnah Berurah 71:2) from all mitzvos of the Torah, even if it is not necessary for him to be occupied with the arrangements for the deceased, as he has others to do so in his behalf. Even if he wants to be stringent [and perform mitzvos] he is not permitted to do so,⁵If he said Kerias Shema etc. while he was an onein, he did not fulfil his obligation and must repeat his prayers after the burial (Ibid 71:3). out of respect to the deceased.⁶When there are others who are occupied with the burial arrangements, the son is permitted to go to the synagogue to say Kaddish, as this is a mark of respect. This is certainly true on Shabbos and Yom Tov when there is no burial. (Mishna Berurah 71:7) He should not say the berachah of Hamotzei on bread nor recite Birkas Hamazon after eating. Even if others eat and recite berachos, he should not respond Amein [to their berachos]. He cannot be included in a quorum of three for Birkas Hamazon, or in quorum of ten (a minyan) for prayers. However, prohibitory mitzvos, even those enacted by the Sages, are forbidden even to an onein. Therefore if he wants to eat bread, he must wash his hands, but he must not say the berachah, Al Netilas Yadayim, just as he must not say the Hamotzi. Regarding the washing of hands upon arising in the morning, he should wash his three times as customary but without saying the berachah.

(3) If the onein had eaten before the burial, and after the burial, the food was not yet digested, he should say Birkas Hamazon. Similarly, if he had gone to the toilet before the burial, he should say the berachah, Asher Yatzar, at anytime during the whole day.

(4) If the onein is in another city, and there are relatives in the city where the dead lies, and they too are obligated to observe the rules of mourning, then the one who is in the other city, is not considered an onein. However if there are no relatives where the dead lies, he assumes all the laws of an onein.

תניא, אגרת הקדש כ׳

(א) איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות משא"כ בבי"ע כו'). וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש בע"ח. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול לבד ומ"ש הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכ"ה בזוה"ק פ' בראשית היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י שאינן בבחי' יש ומהות מושג וכמו הא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמ"ש ופני לא יראו ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש כמ"ש בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמ"ש במ"א וע"ש ויש מאין נקרא בריאה בלה"ק והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כ"כ רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים די"ס דאצי' שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס וגם גופות המלאכים דאצי' שהן בחי' יש וכמ"ש ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום וכעין הכלים די"ס דאצי' שהן בבחי' גבול ע"י צמצום אור הא"ס הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצי' לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דא"א וז"א אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצי' ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחי' הגולגלתא ודיקנא) אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' וברוח פיו כל צבאם וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוק' ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא ע"י עילה ועלול אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וז"ש נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחי' האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחי' אחרונה דא"ס היא מל' דאין סוף ולכן גם המל' דאצי' נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפ"ע בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת י"ס דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא ע"י אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה. ובזה יובן היות המצות במל' ה' של שם הוי' והתורה בז"א וא"ו של שם הוי'. הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דא"א והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ב"ה לברוא יש מאין ולא ע"י עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לר"ש שמפסיק ללולב וכו' וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו ע"פ וכו' כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. והנה כמו"כ מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים ע"י אור הנשמה שבתוכן שהיא אלקות מהכלים די"ס דמל' דאצי' וגם בתוכה הארת הקו דאור א"ס המלובש באצי' עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמל' בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במל' דעשיה הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די"ס דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמ"ש הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחי' מקיף וסובב וכמ"ש הפי' בלק"א ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כ"א ע"י הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל וגם מאור א"ס הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די"ס דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא ע"י הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט ע"י האותיות כנ"ל. ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשי' ותחת רגליו מאיר אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחי' אור חוזר כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצי' מאיר באור חוזר ממל' דאצי' ומל' דאצי' היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמל' דאצי'. ולפמ"ש בס' הגלגולים פ"כ הובא בלק"א מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור א"ס באור האצי' שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה ועי"ז יש כח ועוז בסיום הכלי דמל' דמל' דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחי' אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמל' דמל' דעשיה שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחי' א"ס שאם יתקיים עוה"ז ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן ע"י העלאת מ"נ והם הזרועים והנטועים ואעפ"כ הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין א' הוא כמו יש מאין ומכ"ש הקשין והשבלים והנה הפירות שע"י העלאת מ"נ היא הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמ"ש במ"א. ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחי' עפר מים אש רוח שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי אעפ"כ החי ניזון וחי מהצומח והמדבר מקבל חיותו משניהם וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו' ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו' כי הוא בחי' אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור א"ס הסובב כ"ע ומהקו אור א"ס שבסיום רגלי היושר דא"ק בבחי' אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שע"ג המזבח וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 20

...

בראשית כ״א:י״ז-י״ט

(יז) וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃ (יח) ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ׃ (יט) וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃

Genesis 21:17-19

(17) God heard the cry of the boy, and an angel of God called to Hagar from heaven and said to her, “What troubles you, Hagar? Fear not, for God has heeded the cry of the boy where he is. (18) Come, lift up the boy and hold him by the hand, for I will make a great nation of him.” (19) Then God opened her eyes and she saw a well of water. She went and filled the skin with water, and let the boy drink.

"Why... hadn't Hagar seen the well before G?d pointed it out to her? Because her eyes were filled with tears. It was only after G?d had assured her Ishmael would be saved that she dried her tears and saw the well." ~ The View from Jacob's Ladder

Textual Activism: Educating the Yated