עקרות - רחל ולאה
1א
הדף מאת: בית מדרש אלול / בית מדרש אלול
2ב
הלימוד עוסק ביחסים במשפחת יעקב אבינו: הוא, נשותיו, ילדיו ולבן הארמי. בעיקר נתרכז במצוקת העקרות של רחל ותגובת יעקב למצוקה זו.
3ג
בראשית כט
בראשית פרק כט
א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים. טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. טז וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. כג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ, אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ--לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. כז מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה. כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ--לָהּ, לְשִׁפְחָה. ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא ה’ כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה ה’ בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה’ כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. לד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה’--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת.
4ד
בראשית פרק (ל)
(א) וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. (ב) וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן. (ג) וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה. (ד) וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב. (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן. (ז) וַתַּהַר עוֹד--וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי--גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי. (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. (י) וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה--לְיַעֲקֹב בֵּן. (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד. (יב) וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה--בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר. (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי. (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר. (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב--הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, זְבֻלוּן. (כא) וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה. (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. (כג) וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. (כד) וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה’ לִי, בֵּן אַחֵר. (כה) וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. (כו) תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן--וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. (כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה’ בִּגְלָלֶךָ. (כח) וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו--אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה’ אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי--לְבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה--אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר. (לב) אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. (לג) וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים--גָּנוּב הוּא, אִתִּי. (לד) וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ. (לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ, וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים; וַיִּתֵּן, בְּיַד-בָּנָיו. (לו) וַיָּשֶׂם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בֵּינוֹ, וּבֵין יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב, רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן--הַנּוֹתָרֹת. (לז) וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח--וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת--מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת. (לח) וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם--אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. (מ) וְהַכְּשָׂבִים, הִפְרִיד יַעֲקֹב, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם, בְּצֹאן לָבָן; וַיָּשֶׁת-לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן. (מא) וְהָיָה, בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים--לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת. (מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים; וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. (מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.
And when Rachel saw that she bore Jacob no children, Rachel envied her sister; and she said unto Jacob: ‘Give me children, or else I die.’ And Jacob’s anger was kindled against Rachel; and he said: ‘Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?’ And she said: ‘Behold my maid Bilhah, go in unto her; that she may bear upon my knees, and I also may be builded up through her.’ And she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son. And Rachel said: ‘God hath judged me, and hath also heard my voice, and hath given me a son.’ Therefore called she his name Dan. And Bilhah Rachel’s handmaid conceived again, and bore Jacob a second son. And Rachel said: ‘With mighty wrestlings have I wrestled with my sister, and have prevailed.’ And she called his name Naphtali. When Leah saw that she had left off bearing, she took Zilpah her handmaid, and gave her to Jacob to wife. And Zilpah Leah’s handmaid bore Jacob a son. And Leah said: ‘Fortune is come! ’ And she called his name Gad. And Zilpah Leah’s handmaid bore Jacob a second son. And Leah said: ‘Happy am I! for the daughters will call me happy.’ And she called his name Asher. And Reuben went in the days of wheat harvest, and found mandrakes in the field, and brought them unto his mother Leah. Then Rachel said to Leah: ‘Give me, I pray thee, of thy son’s mandrakes.’ And she said unto her: ‘Is it a small matter that thou hast taken away my husband? and wouldest thou take away my son’s mandrakes also?’ And Rachel said: ‘Therefore he shall lie with thee to-night for thy son’s mandrakes.’ And Jacob came from the field in the evening, and Leah went out to meet him, and said: ‘Thou must come in unto me; for I have surely hired thee with my son’s mandrakes.’ And he lay with her that night. And God hearkened unto Leah, and she conceived, and bore Jacob a fifth son. And Leah said: ‘God hath given me my hire, because I gave my handmaid to my husband. And she called his name Issachar. And Leah conceived again, and bore a sixth son to Jacob. And Leah said: ‘God hath endowed me with a good dowry; now will my husband dwell with me, because I have borne him six sons.’ And she called his name Zebulun. And afterwards she bore a daughter, and called her name Dinah. And God remembered Rachel, and God hearkened to her, and opened her womb. And she conceived, and bore a son, and said: ‘God hath taken away my reproach.’ And she called his name Joseph, saying: ‘The LORD add to me another son.’ And it came to pass, when Rachel had borne Joseph, that Jacob said unto Laban: ‘Send me away, that I may go unto mine own place, and to my country. Give me my wives and my children for whom I have served thee, and let me go; for thou knowest my service wherewith I have served thee.’ And Laban said unto him: ‘If now I have found favour in thine eyes—I have observed the signs, and the LORD hath blessed me for thy sake.’ And he said: ‘Appoint me thy wages, and I will give it.’ And he said unto him: ‘Thou knowest how I have served thee, and how thy cattle have fared with me. For it was little which thou hadst before I came, and it hath increased abundantly; and the LORD hath blessed thee whithersoever I turned. And now when shall I provide for mine own house also?’ And he said: ‘What shall I give thee?’ And Jacob said: ‘Thou shalt not give me aught; if thou wilt do this thing for me, I will again feed thy flock and keep it. I will pass through all thy flock to-day, removing from thence every speckled and spotted one, and every dark one among the sheep, and the spotted and speckled among the goats; and of such shall be my hire. So shall my righteousness witness against me hereafter, when thou shalt come to look over my hire that is before thee: every one that is not speckled and spotted among the goats, and dark among the sheep, that if found with me shall be counted stolen.’ And Laban said: ‘Behold, would it might be according to thy word.’ And he removed that day the he-goats that were streaked and spotted, and all the she-goats that were speckled and spotted, every one that had white in it, and all the dark ones among the sheep, and gave them into the hand of his sons. And he set three days’journey betwixt himself and Jacob. And Jacob fed the rest of Laban’s flocks. And Jacob took him rods of fresh poplar, and of the almond and of the plane-tree; and peeled white streaks in them, making the white appear which was in the rods. And he set the rods which he had peeled over against the flocks in the gutters in the watering-troughs where the flocks came to drink; and they conceived when they came to drink. And the flocks conceived at the sight of the rods, and the flocks brought forth streaked, speckled, and spotted. And Jacob separated the lambs—he also set the faces of the flocks toward the streaked and all the dark in the flock of Laban— and put his own droves apart, and put them not unto Laban’s flock. And it came to pass, whensoever the stronger of the flock did conceive, that Jacob laid the rods before the eyes of the flock in the gutters, that they might conceive among the rods; but when the flock were feeble, he put them not in; so the feebler were Laban’s, and the stronger Jacob’s. And the man increased exceedingly, and had large flocks, and maid-servants and men-servants, and camels and asses.
5ה
דיון
  • התבוננו ביחסים בתוך משפחת יעקב אבינו המתרחבת: איך מתפתחים היחסים בין: רחל ולאה, יעקב ולאה ויעקב ורחל, דרך לידת הילדים?
  • מה מבטאים השמות הניתנים לילדי יעקב ומה חלקם של הילדים, בעיקר של ראובן, בדרמות המשפחתיות?
  • התבוננו באופיין של הדמויות, הפעילות והסבילות, ובהתפתחות האישית שלהן במהלך העלילה, בפרט דמותו של לבן הארמי והתנהגותו כאב.
  • מהו מקומו של אלוהים בסיפור?
  • 6ו
    בראשית רבה עא, ז
    ויחר אף יעקב ברחל וגו' אמר לו הקב"ה: כך, עונים את המעיקות?! חייך! שבניך עתידים לעמוד לפני בנה. ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, ממך מנע, ממני לא מנע. אמרה לו: כך עשה אביך לאמך, לא חגר מתניו כנגדה?! אמר לה: אבי לא היה לו בנים, אבל אני, יש לי בנים! אמרה לו: וזקינך לא היה לו בנים, וחגר מתניו כנגד שרה. אמר לה: יכולה את לעשות, כשם שעשתה זקנתי! אמרה לו: מה עשתה? אמר לה: הכניסה צרתה לתוך ביתה. אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה בא אליה, ואבנה גם אנכי. מה זו נבנית על ידי צרתה, אף זו נבנית ע"י צרתה.

    מילים
    • חגר מותניו כנגדה - התאמץ מאוד בשבילה
    7ז
    עקידת יצחק, רבי יצחק עראמה, פרשת ויצא, שער עשרים וחמש
    "אשה" ו "חוה"
    והנה בשני השמות - "אשה", "חוה" נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם "אשה, כי מאיש לוקחה", וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל" (משלי לא). והשני עניין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם "חוה-אם כל חי". והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן (השני דלעיל) ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד ונאמר עליהם (על האיש העקר והאשה העקרה):"ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיה נו:ה) כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (רש"י בראשית ו,ט ד"ה "אלה תולדות נח"). על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", לגעור בה ולהשכילה בזה בעניין הנכבד והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף, כאשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד.
    8ח
    דיון
    תגובתה הקיצונית של רחל לעקרות - "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (פרק ל, פס' א) ותשובתו של יעקב - "התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן" (פרק ל, פס' ב).
  • מה מחוללת תשובת יעקב אצל רחל על פי מדרש רבה, על פי 'עקידת יצחק' לרבי יצחק עראמה, ועל פי הבנתנו?
  • בעקבות ההבחנה של ר' יצחק עראמה בין 'אשה' ו'חוה' נדון באימהות וזהות נשית.
  • התבוננו במצוקת העקרות, ההשתוקקות לילד והרצון להשאיר המשכיות בעולם בשיריה של רחל המשוררת.
    9ט
    רחל, עקרה, מתוך: רחל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 69
    עקרה / רחל
    בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

    שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

    לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

    בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

    יֶלֶד.

    קָטָן.

    אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

    רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

    רְסִיס נְהָרָה.

    לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

    "אוּרִי!"

    אֶקְרָא!

    עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

    עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

    עוֹד אֲחַכֶּה

    לוֹ.

    מושגים
    • רחל המשוררת - (רחל בלובשטיין), 1890–1931, מן המשוררות הבולטות בשירה העברית המודרנית. רחל נולדה ברוסיה והגיעה כחלוצה לארץ-ישראל בשנת 1909 לקבוצה השיתופית כינרת. בשנת 1913 נסעה לצרפת להשתלם בחקלאות ובציור, אך כעבור שנה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היא נאלצה לחזור לרוסיה. ב-1919 שבה לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה. משהתגלתה אצלה מחלת השחפת היא נאלצה לעזוב את הקיבוץ, ושנותיה האחרונות עברו עליה בבדידות ובייסורים.
    10י
    רחל, (ללא כותרת), מתוך: רחל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 70
    תקראי נא בשמי לבתך הקטנה
    להציב לי יד.
    כה עגום - לעבור לעד.

    שירי היתום,
    זה ניגון ערבי שנדם -
    היא תשמיע-תמשיך בבוקר-יום.

    זה חוטי שניתק
    ישוזר אל בתה, נכדתה -
    למרחק.

    (אב, תרפ"ט)
    11יא
    (טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. (יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. (יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. (יט) וַתָּמָת רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. (כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם.
    And they journeyed from Beth-el; and there was still some way to come to Ephrath; and Rachel travailed, and she had hard labour. And it came to pass, when she was in hard labour, that the mid-wife said unto her: ‘Fear not; for this also is a son for thee.’ And it came to pass, as her soul was in departing—for she died—that she called his name Ben-oni; but his father called him Benjamin. And Rachel died, and was buried in the way to Ephrath—the same is Beth-lehem. And Jacob set up a pillar upon her grave; the same is the pillar of Rachel’s grave unto this day.
    12יב
    דליה רביקוביץ', כמו רחל, מתוך: כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 190, 1995
    כמו רחל / דליה רביקוביץ'
    לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
    כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר
    רוֹצָה לְהִמָּלֵט.
    מֵעֵבֶר לָאֹהֶל עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,
    דִבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.
    כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.
    כַּתִינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.

    כַּמָּה קָשֶׁה.
    אַהֲבַת יַעֲקֹב אָכְלָה בָּהּ
    בְּכָל פֶּה.
    עַכְשָׁו כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת
    אֵין לָהּ חֵפֶץ בְּכָל זֶה.
    לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק
    וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל
    אַךְ רָחֵל אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה
    עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיה
    וְרֹאשָׁהּ.

    מְנוּחָה גְּדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.
    נִשְׁמַת אַפָּהּ שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.
    הֵנִיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים
    וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.
    לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
    אֲנִי רוֹצָה.

    © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
    www.acum.org.il
    14 יד
    15טו
    16טז
    דף מספר 2 בסדרה בין הורים וילדים, דפים נוספים בסדרה:
    1 3 4 5