קהילת 'ביתא ישראל'

דף זה מוקדש לקהילת 'ביתא ישראל', קהילת יהודי אתיופיה. זוהי הקהילה היהודית היחידה בעולם שהתקיימה לאורך יותר מאלפיים שנים(!) כשהיא מנותקת מכל שאר קהילות ישראל בעולם, בתנאים קשים ובסביבה עוינת, ובכל זאת הצליחה לשמור על יהדותה. מהו סוד השימור? האם יש מקום להבדלותה של קהילה זו גם היום, במדינת היהודים?

דיון
פתיחה והסבר
דף לימוד זה הוא חלק מסדרת דפי לימוד שנכתבו על ידי המדרשה באורנים עבור פרויקט 'נפגשים בשביל ישראל'.
בכל שנה באביב, החל משנת תשס"ו (2006), יוצאים מטיילים מגילאים ומרקעים שונים למסע לאורך שביל ישראל ולעומק התרבות היהודית והישראלית.
דפי הלימוד שנוצרים במדרשה באורנים מלווים את המסע ונלמדים בתחנותיו. הם מחברים בין נופיה הפיזיים של הארץ לנופיה התרבותיים והחברתיים, ומעלים לדיון שאלות על עצמנו כחברה וכעם.
דפי הלימוד לא קשורים ישירות לתחנות המסע, החיבורים נעשים באורח טבעי וספונטני על ידי המנחים והלומדים. הלימוד יכול להיעשות כמובן בכל מקום, גם בין כתליו הסגורים של בית המדרש, אבל אנחנו מזמינים אתכם לצאת למסע בשבילי הדעת, המחשבה והרגש; להתנסות בלימוד בחיק הטבע, בין כותלי הקַניונים והוואדיות; לחוות את השילוב שבין הארץ ותרבותה תוך כדי הליכה.

דיון
החיים הקהילתיים ההדוקים והמיוחדים של ביתא ישראל היו ללא ספק גורם מרכזי ביכולת ההישרדות המופלאה של הקהילה. יהודי אתיופיה חיו בקהילות כפריות כשכל קהילה היא אוטונומית ועצמאית, ומונהגת על ידי הקֵסים [=כוהנים] וזקני הקהילה. בתחילת שנות השבעים הגיעה לביתא ישראל יעל כהנא, אנתרופולוגית ישראלית צעירה, שחיה בקרב הקהילה כשנה, תיעדה את אורחות חייה והליכותיה, וראיינה רבים מבניה ומנהיגיה. בספר שכתבה על שנה זו, 'אחים שחורים', היא מצטטת את הקֵס אורי בן ברוך (קֵס בְּרְהַן), שמספר לה כך:

יעל כהנא, אחים שחורים, הוצאת עם עובד, 1977 עמוד 73

דעי לך, אנחנו הכוהנים הפלשים [=כינויים של יהודי אתיופיה], רואים במלאכתנו מצווה ראשונה במעלה. עלינו לראות שהעם ישמור את חוקות משה, עלינו גם לשמש מורים לעם הפשוט. ואם אנו לא ננהג ביושר כיצד נוכל לבוא ולהטיף להם? על כן אנו באים לחתונות של עניים כלחתונות של עשירים ומלווים אביונים ובעלי-אמצעים כאחד בדרכם האחרונה....

...הכוהן הוא האדם הנכבד ביותר בחברה ולעת זקנה הוא ה'טיליק שְמַאגִילֵה', כלומר, זקן גדול. ...הדת היא הסמכות העליונה של הפלשים. הכוהנים הם השומרים על גחלת הדת בעם שלא תכבה. לשם כך הם מצביעים על חוקות התורה ומתריעים מפני השפעות זרות ופסולות ומלמדים את הצעירים את ההיסטוריה הפלשית, העוברת בעל-פה מאב לבן. באחת הם מורי הדרך של העם, ולפי-כך הם נערצים עליו ושמם הולך לפניהם, הן בבקיאותם ובחכמתם לעוץ עצה ולפשר בין ניצים והן בטוב-לבם ובנדיבותם. רעב לא יעבור את סף ביתו של כוהן בלא שישיב רוחו במאכל ובמשקה. על-פניהם לא יעבור מקבץ נדבות בלא שיזכה לשקית טֵף [=קמח] מידיהם. בבוא אלמנה עניה לבית כוהן הוא יפריש לה מתרומותיו. כל נצרך יזכה למתת ידו של הכוהן".

יעל כהנא, אחים שחורים, הוצאת עם עובד, 1977 עמוד 77
נדיבות-לבם של הפלשים יצאו לה מוניטין, והקבצנים והסמרטוטרים המסתופפים במבואות של הכפרים הפלשיים יוצאים נשכרים. אך ידפוק העני המקונן על דלת וכבר מושיטה לו אשה רחומה שקיק טף או כמה סנטים...