הדף מאת: המדרשה באורנים / נפגשים בשביל ישראל
האם אחריות הקהילה היא רק על המתרחש בתוך ד' אמותיה או שישנה גם אחריות על המתרחש מחוצה לה? האם לראות את האחר הוא בהכרח גם להיות אחראי לו ולגורלו???
דיון
פתיחה והסבר
דף לימוד זה הוא חלק מסדרת דפי לימוד שנכתבו על ידי המדרשה באורנים עבור פרויקט 'נפגשים בשביל ישראל'.
בכל שנה באביב, החל משנת תשס"ו (2006), יוצאים מטיילים מגילאים ומרקעים שונים למסע לאורך שביל ישראל ולעומק התרבות היהודית והישראלית.
דפי הלימוד שנוצרים במדרשה באורנים מלווים את המסע ונלמדים בתחנותיו. הם מחברים בין נופיה הפיזיים של הארץ לנופיה התרבותיים והחברתיים, ומעלים לדיון שאלות על עצמנו כחברה וכעם.
דפי הלימוד לא קשורים ישירות לתחנות המסע, החיבורים נעשים באורח טבעי וספונטני על ידי המנחים והלומדים. הלימוד יכול להיעשות כמובן בכל מקום, גם בין כתליו הסגורים של בית המדרש, אבל אנחנו מזמינים אתכם לצאת למסע בשבילי הדעת, המחשבה והרגש; להתנסות בלימוד בחיק הטבע, בין כותלי הקַניונים והוואדיות; לחוות את השילוב שבין הארץ ותרבותה תוך כדי הליכה.
פתיחה והסבר
דף לימוד זה הוא חלק מסדרת דפי לימוד שנכתבו על ידי המדרשה באורנים עבור פרויקט 'נפגשים בשביל ישראל'.
בכל שנה באביב, החל משנת תשס"ו (2006), יוצאים מטיילים מגילאים ומרקעים שונים למסע לאורך שביל ישראל ולעומק התרבות היהודית והישראלית.
דפי הלימוד שנוצרים במדרשה באורנים מלווים את המסע ונלמדים בתחנותיו. הם מחברים בין נופיה הפיזיים של הארץ לנופיה התרבותיים והחברתיים, ומעלים לדיון שאלות על עצמנו כחברה וכעם.
דפי הלימוד לא קשורים ישירות לתחנות המסע, החיבורים נעשים באורח טבעי וספונטני על ידי המנחים והלומדים. הלימוד יכול להיעשות כמובן בכל מקום, גם בין כתליו הסגורים של בית המדרש, אבל אנחנו מזמינים אתכם לצאת למסע בשבילי הדעת, המחשבה והרגש; להתנסות בלימוד בחיק הטבע, בין כותלי הקַניונים והוואדיות; לחוות את השילוב שבין הארץ ותרבותה תוך כדי הליכה.
"וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" [מלכים א ו, ד נאמר על שלמה ובית המקדש].
אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: אַתְּ מוֹצֵא, מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת - עוֹשֶׂה אוֹתָם רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ.
לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר.
אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים,
לָמָּה? שֶׁיִּהְיֶה הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: אַתְּ מוֹצֵא, מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת - עוֹשֶׂה אוֹתָם רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ.
לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר.
אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים,
לָמָּה? שֶׁיִּהְיֶה הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.
יעל נאמן, "היינו העתיד", אחוזת בית 2011, עמ' 19-18
טבענו בים הזיעה של עצמנו. קולות החליליות, המנדולינות והמצִלתיים מחרישים את אוזנינו. נשרפנו בכתובת האש שבה היה כתוב: "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", כמו הסיסמה של "על המשמר" שהגיע כל יום לתאי הדואר של הורינו. אבל לא קישרנו את זה לשכנינו בינוח, הכפר הדרוזי שנשקף בקצה האופק מצדו המזרחי של המבצר, שאליו היינו הולכים לטייל עם מורתנו, חוצים את הוואדי שלנו, נחל יחיעם, שומעים על הקטלבים ועל כליל החורש, ועולים במפגן של אחוות עמים להתארח בבית הספר הענק של ינוח. בינוח הוגשו לנו תמיד ממתקים בצבעים עזים והוזמנו לראות את כיתותיהם. במועדים אחרים הם הוזמנו אלינו לביקורי גומלין. כשהם הגיעו אלינו כיבדנו אותם בוופלים. שיחקנו כדורגל. ניצחנו אותם בהפרשים שסיחררו אותנו במשך כמה ימים. ניצחנו אותם 13:1, או 12:0.
לא ידענו שבינוח חיים אלפי תושבים, שאין שם תשתיות, שהם מוכרחים ללמוד ביאליק. הם אמנם סיפרו לנו, אבל אנחנו לא למדנו ביאליק, אז לא הבנו מה זה אומר. לא ידענו כלום. לא עברית ולא ערבית. ינוח היה במרחק שני קילומטרים מאיתנו, אבל שנות אור הפרידו בינינו.
ולא ידענו דבר על שכנינו במעלות, מלבד זה שהֲחל בכיתה ז', צריך לעזור להם פעם בשבוע, למשך שעתיים, בשיעורי בית. לא ידענו דבר על לבנון שמעבר לגבול.
לא ידענו כלום גם על קיבוץ כברי, שלמרגלותיו היינו חולפים בדרך לרופאים בקופת חולים בנהריה, כי כברי לא היו בשומר הצעיר.
כמו פָקירים הלכנו, מבוגרים וטף, על פני ירח שאיש לא רצה לגלות. האמנו שנקטוף כוכבים, והכוכבים יאירו כזיקוקים את שמי כולם; את כל ארצות העולם. ופועלים יצעדו לאורם כאילו היו אבוקות, ושוויון וצדק ירדו על העולם. רגלינו כאבו כל כך מן המאמץ, עד שיכולנו להתרכז רק בצעדה עצמה. שכחנו עם מי עושים שוויון, עם מי כורתים שלום ולמי מגיע צדק. שתינו את זיעתנו שלנו ולא עזרנו לאיש.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה
טבענו בים הזיעה של עצמנו. קולות החליליות, המנדולינות והמצִלתיים מחרישים את אוזנינו. נשרפנו בכתובת האש שבה היה כתוב: "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", כמו הסיסמה של "על המשמר" שהגיע כל יום לתאי הדואר של הורינו. אבל לא קישרנו את זה לשכנינו בינוח, הכפר הדרוזי שנשקף בקצה האופק מצדו המזרחי של המבצר, שאליו היינו הולכים לטייל עם מורתנו, חוצים את הוואדי שלנו, נחל יחיעם, שומעים על הקטלבים ועל כליל החורש, ועולים במפגן של אחוות עמים להתארח בבית הספר הענק של ינוח. בינוח הוגשו לנו תמיד ממתקים בצבעים עזים והוזמנו לראות את כיתותיהם. במועדים אחרים הם הוזמנו אלינו לביקורי גומלין. כשהם הגיעו אלינו כיבדנו אותם בוופלים. שיחקנו כדורגל. ניצחנו אותם בהפרשים שסיחררו אותנו במשך כמה ימים. ניצחנו אותם 13:1, או 12:0.
לא ידענו שבינוח חיים אלפי תושבים, שאין שם תשתיות, שהם מוכרחים ללמוד ביאליק. הם אמנם סיפרו לנו, אבל אנחנו לא למדנו ביאליק, אז לא הבנו מה זה אומר. לא ידענו כלום. לא עברית ולא ערבית. ינוח היה במרחק שני קילומטרים מאיתנו, אבל שנות אור הפרידו בינינו.
ולא ידענו דבר על שכנינו במעלות, מלבד זה שהֲחל בכיתה ז', צריך לעזור להם פעם בשבוע, למשך שעתיים, בשיעורי בית. לא ידענו דבר על לבנון שמעבר לגבול.
לא ידענו כלום גם על קיבוץ כברי, שלמרגלותיו היינו חולפים בדרך לרופאים בקופת חולים בנהריה, כי כברי לא היו בשומר הצעיר.
כמו פָקירים הלכנו, מבוגרים וטף, על פני ירח שאיש לא רצה לגלות. האמנו שנקטוף כוכבים, והכוכבים יאירו כזיקוקים את שמי כולם; את כל ארצות העולם. ופועלים יצעדו לאורם כאילו היו אבוקות, ושוויון וצדק ירדו על העולם. רגלינו כאבו כל כך מן המאמץ, עד שיכולנו להתרכז רק בצעדה עצמה. שכחנו עם מי עושים שוויון, עם מי כורתים שלום ולמי מגיע צדק. שתינו את זיעתנו שלנו ולא עזרנו לאיש.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה
דיון
- האם בקהילה שלך יש "חלונות אטומים" או "חלונות שקופים" לקהילות אחרות, או לסביבה? (אולי לחלק כך, ולחלק כך.. אילו?)
- האם יש בקהילה שלך "גאוות יחידה"? אפשר ליצור "גאוות יחידה" בלי התנשאות?
- אילו שיתופי פעולה, "חלונות שקופים", יכולים להיווצר בין קהילות?
קישורים לרקע והרחבה:
נפגשים בשביל ישראל
נפגשים בשביל ישראל