הדף מאת: רוקמים שבת ישראלית / מרקם
הצעה לקידוש שבת בבוקר בליווי תכנים.
נאסף על ידי דורית פנד מקהילת 'קשת' מזכרת בתיה ורמי תמם מקהילת 'יחד' מודיעין במסגרת התוכנית "שַבָּת אחים גם יחד: רוקמים שבת ישראלית - הכשרת מובילי שבת בקהילה" של מרק"ם.
גרסה מקוצרת, ללא הטקסטים, נמצאת גם בתוך הדף "פעילויות קהילתיות לשבת בבוקר/צהריים".
דיון
כללי
קהל יעד: כל חברי הקהילה
מיקום: מקום סגור ותחום. מקום שיכול להכיל את כמות חברי הקהילה.
מקום ניטראלי שכולם ירגישו נוח להגיע אליו מרחב ציבורי.
תיאור הפעילות:
5 שולחנות מארחים עליהם מטעמים מסורתיים מ-5 עדות/ארצות מוצא שונות.
שולחנות שיביאו איתם זיכרונות ילדות של קידוש שבת בבוקר...
השולחנות ערוכים ומסודרים מראש. מלבד האוכל מונחים על השולחנות טקסטים המוסיפים
'טעם ערכי' לאוכל עצמו ראו טקסטים מצורפים.
1. להוסיף טקסטים כתובים שכתבו חברי קהילה מזיכרונות קידוש שבת בבוקר בבית אבא מוסיף ערך נוסף לקידוש. הם יכולים להיות מונחים על השולחנות בתוך מעמד אנכי שיהיה נוח לקריאה תוך כדי אכילה.
2. משחק 'אפרופו' בנושא: קידוש שבת בבוקר בילדות שלי......
תאור המשחק: יושבים במעגל ואחד המשתתפים מתחיל לספר על זיכרונות הילדות שלו מקידוש שבת בבוקר. חבר אחר שזה מזכיר לו משהו מזיכרונות ילדותו פותח ואומר: אפרופו אצלנו בבית... וכך כל אחר מוזמן להיכנס לדברי החבר הקודם ולספר על זיכרונותיו.
ציוד נלווה:
הכנת פלטות שבת ומיחם מראש עם שעון שבת.
5 שולחנות ומפות בהירות.
כלים חד פעמיים: צלחות, סכו"ם, קסמים, מפיות, כוסות- קר וחם ולשתייה חריפה, כלי הגשה, סכין חדה, פותחן.
בהמשך הדף מצורפים טקסטים לדוגמה. (למשל, ליד הדג המלוח נשים את הקטע מתוך "עירם של האנשים הקטנים")
כללי
קהל יעד: כל חברי הקהילה
מיקום: מקום סגור ותחום. מקום שיכול להכיל את כמות חברי הקהילה.
מקום ניטראלי שכולם ירגישו נוח להגיע אליו מרחב ציבורי.
תיאור הפעילות:
5 שולחנות מארחים עליהם מטעמים מסורתיים מ-5 עדות/ארצות מוצא שונות.
שולחנות שיביאו איתם זיכרונות ילדות של קידוש שבת בבוקר...
השולחנות ערוכים ומסודרים מראש. מלבד האוכל מונחים על השולחנות טקסטים המוסיפים
'טעם ערכי' לאוכל עצמו ראו טקסטים מצורפים.
- שולחן תימני: ג'חנון, ביצים, רסק עגבניות וסחוג.
- שולחן אמריקאי: בייגל, 2 סוגים של גבינות שמנת, דג סלמון = לקס.
- שולחן עירקי: חציל בטחינה, עמבה, חמוצים.
- שולחן אשכנזי: קיגל, חמין פרווה, הרינג וחמוצים.
- שולחן טריפוליטאי: טונה מעושנת, פלפל צומה, טשרשי, גבינה מלוחה ומציות.
- מטעמים נוספים מתקבלים בברכה על השולחנות.
- שתייה : קרה, חמה וחריפה.
1. להוסיף טקסטים כתובים שכתבו חברי קהילה מזיכרונות קידוש שבת בבוקר בבית אבא מוסיף ערך נוסף לקידוש. הם יכולים להיות מונחים על השולחנות בתוך מעמד אנכי שיהיה נוח לקריאה תוך כדי אכילה.
2. משחק 'אפרופו' בנושא: קידוש שבת בבוקר בילדות שלי......
תאור המשחק: יושבים במעגל ואחד המשתתפים מתחיל לספר על זיכרונות הילדות שלו מקידוש שבת בבוקר. חבר אחר שזה מזכיר לו משהו מזיכרונות ילדותו פותח ואומר: אפרופו אצלנו בבית... וכך כל אחר מוזמן להיכנס לדברי החבר הקודם ולספר על זיכרונותיו.
ציוד נלווה:
הכנת פלטות שבת ומיחם מראש עם שעון שבת.
5 שולחנות ומפות בהירות.
כלים חד פעמיים: צלחות, סכו"ם, קסמים, מפיות, כוסות- קר וחם ולשתייה חריפה, כלי הגשה, סכין חדה, פותחן.
בהמשך הדף מצורפים טקסטים לדוגמה. (למשל, ליד הדג המלוח נשים את הקטע מתוך "עירם של האנשים הקטנים")
שלום עליכם, מתוך "עירם של האנשים הקטנים", ידיעות אחרונות (2004)
"עירם של האנשים הקטנים"
"עירם של האנשים הקטנים, שאל תוכה אני מוליך אותך, ידידי הקורא, נמצאת בדיוק בלב ה"תחום" המבורך, שבו יושבו היהודים ראש אל ראש, כמו דגים מלוחים בחבית, וצווּ לפרות ולרבות - ושמה של העיר המהוללת הזאת הוא כתריאלבקה."
"עירם של האנשים הקטנים"
"עירם של האנשים הקטנים, שאל תוכה אני מוליך אותך, ידידי הקורא, נמצאת בדיוק בלב ה"תחום" המבורך, שבו יושבו היהודים ראש אל ראש, כמו דגים מלוחים בחבית, וצווּ לפרות ולרבות - ושמה של העיר המהוללת הזאת הוא כתריאלבקה."
"שַבָּת אחים גם יחד: רוקמים שבת ישראלית, אסופת פעילויות שבת בקהילות מעורבות", מרק"ם (בעריכת רגב בן דוד), עמ' 40
בייגל
האגדה מספרת שבשנת 1683 בווינה שבאוסטריה, אופה יהודי מקומי רצה להודות למלך פולין שהגן על אנשי כפרו מפני הפולשים התורכים.
האופה הכין לחמנייה קשה מיוחדת, בצורת עיגול, בדומה למסלול הרכיבה בגרמניה וכך הנציח את המקום האהוב על מלכו.
הבייגל הפך להיות נפוץ מאד בפולין והגיע גם לרוסיה, שם הוא נקרא בובליקי.
כאשר הגיעו היהודים, המזרח אירופאים לאמריקה בסוף המאה ה-19, הם הביאו איתם את הבייגל. השורשים של הבייגל באמריקה התמסדו בניו יורק בשנים 1910-1915 עם הקמת ארגון "אופי הבייגל המקומי" אשר החליטו שהחברות בארגון זה תעבור בירושה בלבד. אפייה מקצועית של הבייגל דורשת ידיעת דרך האפייה ולכן הבנים של האופים למדו את המלאכה במשך חודשים. העבודה הייתה איטית וקשה, הרווח היה נמוך, קופסא של 64 בייגל נמכרה ב-19 סנט. באמצע שנות החמישים החלו להתפשט ברחבי ארה"ב מאפיות של הבייגל. ב-1960 דן תומפסון המציא את המכונה הראשונה לאפיית בייגל.
למקור השלם
בייגל
האגדה מספרת שבשנת 1683 בווינה שבאוסטריה, אופה יהודי מקומי רצה להודות למלך פולין שהגן על אנשי כפרו מפני הפולשים התורכים.
האופה הכין לחמנייה קשה מיוחדת, בצורת עיגול, בדומה למסלול הרכיבה בגרמניה וכך הנציח את המקום האהוב על מלכו.
הבייגל הפך להיות נפוץ מאד בפולין והגיע גם לרוסיה, שם הוא נקרא בובליקי.
כאשר הגיעו היהודים, המזרח אירופאים לאמריקה בסוף המאה ה-19, הם הביאו איתם את הבייגל. השורשים של הבייגל באמריקה התמסדו בניו יורק בשנים 1910-1915 עם הקמת ארגון "אופי הבייגל המקומי" אשר החליטו שהחברות בארגון זה תעבור בירושה בלבד. אפייה מקצועית של הבייגל דורשת ידיעת דרך האפייה ולכן הבנים של האופים למדו את המלאכה במשך חודשים. העבודה הייתה איטית וקשה, הרווח היה נמוך, קופסא של 64 בייגל נמכרה ב-19 סנט. באמצע שנות החמישים החלו להתפשט ברחבי ארה"ב מאפיות של הבייגל. ב-1960 דן תומפסון המציא את המכונה הראשונה לאפיית בייגל.
למקור השלם
"שַבָּת אחים גם יחד: רוקמים שבת ישראלית, אסופת פעילויות שבת בקהילות מעורבות", מרק"ם (בעריכת רגב בן דוד), עמ' 40
ג'חנון
הג'חנון במקורו הוא מהעיר עדן שבתימן.
בעדן נהגו להכינו מתקתק יותר, תוך שימוש בסמנה (חמאה מזוקקת), ולאכלו עם תוספת של חלבה או סוכר ולא עם עגבניות מרוסקות.
במקור הג'חנון נעשה כמעט תמיד מקמח מלא ולא לבן היות שקמח לבן טרם היה נפוץ כמו שהוא היום.
באופן מסורתי מכינים את הג'חנון בערב שבת, במקרה זה הוא נאכל כארוחת בוקר משביעה של שבת. אולם מקובל לאכול את הג'חנון במהלך כל השבוע.
במטבח הישראלי יש המכינים את הג'חנון בסיר החמין.
את הג'חנון מקובל לאכול בתוספת של עגבניות מרוסקות טריות, ממרח חריף כגון סחוג וביצה קשה חומה המבושלת בסיר יחד עם הג'חנון.
למקור השלם
ג'חנון
הג'חנון במקורו הוא מהעיר עדן שבתימן.
בעדן נהגו להכינו מתקתק יותר, תוך שימוש בסמנה (חמאה מזוקקת), ולאכלו עם תוספת של חלבה או סוכר ולא עם עגבניות מרוסקות.
במקור הג'חנון נעשה כמעט תמיד מקמח מלא ולא לבן היות שקמח לבן טרם היה נפוץ כמו שהוא היום.
באופן מסורתי מכינים את הג'חנון בערב שבת, במקרה זה הוא נאכל כארוחת בוקר משביעה של שבת. אולם מקובל לאכול את הג'חנון במהלך כל השבוע.
במטבח הישראלי יש המכינים את הג'חנון בסיר החמין.
את הג'חנון מקובל לאכול בתוספת של עגבניות מרוסקות טריות, ממרח חריף כגון סחוג וביצה קשה חומה המבושלת בסיר יחד עם הג'חנון.
למקור השלם
משה נקש, "חמין- צ'ולנט", סיפורים מסדנת מספרי הסיפורים בהנחיית יהודה עצבה שהתקיימה במוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן
חמין - צ'ולנט
בקהילות ישראל נהוג להכין תבשיל מיוחד לשבת הקרוי חמין בפי עדות המזרח וצ'ולנט בפי האשכנזים. החמין הפך לאחד המאפיינים המובהקים של שבת, הפיוטים והזמירות ובעדות המזרח שירת "הבקשות"
לבישול החמין היו מתכונים שונים כל עדה והחמין שלה.
אמי נהגה לבשל חמין עם שעועית לבנה או חומוס, לחמין הוכנסה שקית מבד כותנה שמולאה באורז, בשר קצוץ, פטרוזיליה, בצל ותבלינים.
צידה הפתוח של השקית הודק בחוט תפירת יד כמו כן הכינה אמי קציצות מעיסה של לחם שהושרה במים, בשר קצוץ, בצל, פטרוזיליה ותבלינים הקציצות טוגנו והוכנסו אליהן
לחמין. נהוג היה להוסיף לחמין ביצים רתוחות (ומכאן השם "וובוס חמינדוס") וכן תפוחי אדמה. בקרב עדות המזרח יש המכינים את החמין מחיטה ואילו בקרב האשכנזים נהוג להוסיף לשעועית הלבנה גריסים.
יש המוסיפים לחמין מעיים הממולאים באורז אצל עדות המזרח, בעוד שאצל האשכנזים ממלאים את המעיים בקמח.
בעדה הפרסית יש חמין מיוחד הקרוי "כולו ביבי" המכיל שעועית אדומה, בשר שמן, אורז וירקות כגון: לפת כרוב וקולרבי חמין הוכן גם מקישואים שרוקנו את תוכנם והם מולאו באורז ובבשר. מאכל זה נקרא "קוסה מחשי". וכן מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר הנקרא "יפרק".
בעבר היו ברב הבתים פתיליות ששמשו לבישול, לאחר הבישול הראשוני שמו את סיר החמין על פתיליה מכניסת השבת ועד סעודת השבת, עם חזרת הגברים מבית הכנסת.
כדי לשמור על החום, כוסה הסיר במגבת עבה או בכרית.
החמין התבשל באיטיות בחום נמוך וכל הטעמים של המרכיבים השונים נטמעו זה בזה, הפיגו ריח וטעם עשירים. כן נהוג היה באותם שנים לקחת את סיר החמין ל"תנור" השכונתי.
אשה-אשה והסיר בידה היו מגיעות לתנור, הן נתנו בסיר סימנים, כגון: סרט צבעוני או פיסת בד כדי שיזהו את הסיר בבואן לקחתו.
הבעלים של התנור היה מבעיר אש בגזרי עצים שהפכו לגחלים לוהטות. יש וקרו תקלות לעיתים החמין נחרך ולא נשאר ממנו זכר. לכן היו נשים שהורו לבעלי התנור היכן להניח את הסיר שלהם.
לעיתים, למרות כל הסימנים שהיו על הסירים-נפלו טעויות, בן משפחה שנשלח להביא את הסיר מן התנור חזר הביתה עם סיר של משפחה אחרת. אם החמין היה ערב לחיכם של בני המשפחה-מה טוב, ואם לאו... גורלו של בן המשפחה שטעה היה רע ומר.
ואשר לטעמו של החמין נפוצה האימרה: כשמכניסים חמין ביום שישי לתנור אין יודעים כיצד יצא ביום השבת.
עורכי הדין אמצו אימרה זו כי חששו ששולחיהם יטילו בהם אשמה. במקרה שלא יזכו בדין.
ולסיום ציטוט מספר "אורחות צדיקים" דף ז':
"לעושם תבשיל, וצריך ירק ובשר ומים ומלח ופילפלין וכל אלו המינים צריך לקח מכל אחד כשעור, מזה מעט ומזה הרבה. אם ימעט הבשר, יהיה רזה ואם ירבה מלח, לא יהיה נאכל מחמת מלחו. וכן כולם, אם ימעט במה שצריך הרבה וירבה במה שצריך מעט, יהא המאכל מקולקל אבל הבקי אשר ייקח מכל אחד משקל הראוי, אז יהא המאכל ערב ומתוק לאוכליו".
למקור השלם
חמין - צ'ולנט
בקהילות ישראל נהוג להכין תבשיל מיוחד לשבת הקרוי חמין בפי עדות המזרח וצ'ולנט בפי האשכנזים. החמין הפך לאחד המאפיינים המובהקים של שבת, הפיוטים והזמירות ובעדות המזרח שירת "הבקשות"
לבישול החמין היו מתכונים שונים כל עדה והחמין שלה.
אמי נהגה לבשל חמין עם שעועית לבנה או חומוס, לחמין הוכנסה שקית מבד כותנה שמולאה באורז, בשר קצוץ, פטרוזיליה, בצל ותבלינים.
צידה הפתוח של השקית הודק בחוט תפירת יד כמו כן הכינה אמי קציצות מעיסה של לחם שהושרה במים, בשר קצוץ, בצל, פטרוזיליה ותבלינים הקציצות טוגנו והוכנסו אליהן
לחמין. נהוג היה להוסיף לחמין ביצים רתוחות (ומכאן השם "וובוס חמינדוס") וכן תפוחי אדמה. בקרב עדות המזרח יש המכינים את החמין מחיטה ואילו בקרב האשכנזים נהוג להוסיף לשעועית הלבנה גריסים.
יש המוסיפים לחמין מעיים הממולאים באורז אצל עדות המזרח, בעוד שאצל האשכנזים ממלאים את המעיים בקמח.
בעדה הפרסית יש חמין מיוחד הקרוי "כולו ביבי" המכיל שעועית אדומה, בשר שמן, אורז וירקות כגון: לפת כרוב וקולרבי חמין הוכן גם מקישואים שרוקנו את תוכנם והם מולאו באורז ובבשר. מאכל זה נקרא "קוסה מחשי". וכן מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר הנקרא "יפרק".
בעבר היו ברב הבתים פתיליות ששמשו לבישול, לאחר הבישול הראשוני שמו את סיר החמין על פתיליה מכניסת השבת ועד סעודת השבת, עם חזרת הגברים מבית הכנסת.
כדי לשמור על החום, כוסה הסיר במגבת עבה או בכרית.
החמין התבשל באיטיות בחום נמוך וכל הטעמים של המרכיבים השונים נטמעו זה בזה, הפיגו ריח וטעם עשירים. כן נהוג היה באותם שנים לקחת את סיר החמין ל"תנור" השכונתי.
אשה-אשה והסיר בידה היו מגיעות לתנור, הן נתנו בסיר סימנים, כגון: סרט צבעוני או פיסת בד כדי שיזהו את הסיר בבואן לקחתו.
הבעלים של התנור היה מבעיר אש בגזרי עצים שהפכו לגחלים לוהטות. יש וקרו תקלות לעיתים החמין נחרך ולא נשאר ממנו זכר. לכן היו נשים שהורו לבעלי התנור היכן להניח את הסיר שלהם.
לעיתים, למרות כל הסימנים שהיו על הסירים-נפלו טעויות, בן משפחה שנשלח להביא את הסיר מן התנור חזר הביתה עם סיר של משפחה אחרת. אם החמין היה ערב לחיכם של בני המשפחה-מה טוב, ואם לאו... גורלו של בן המשפחה שטעה היה רע ומר.
ואשר לטעמו של החמין נפוצה האימרה: כשמכניסים חמין ביום שישי לתנור אין יודעים כיצד יצא ביום השבת.
עורכי הדין אמצו אימרה זו כי חששו ששולחיהם יטילו בהם אשמה. במקרה שלא יזכו בדין.
ולסיום ציטוט מספר "אורחות צדיקים" דף ז':
"לעושם תבשיל, וצריך ירק ובשר ומים ומלח ופילפלין וכל אלו המינים צריך לקח מכל אחד כשעור, מזה מעט ומזה הרבה. אם ימעט הבשר, יהיה רזה ואם ירבה מלח, לא יהיה נאכל מחמת מלחו. וכן כולם, אם ימעט במה שצריך הרבה וירבה במה שצריך מעט, יהא המאכל מקולקל אבל הבקי אשר ייקח מכל אחד משקל הראוי, אז יהא המאכל ערב ומתוק לאוכליו".
למקור השלם
סיפור עממי. מובא בתוך "שַבָּת אחים גם יחד: רוקמים שבת ישראלית, אסופת פעילויות שבת בקהילות מעורבות", מרק"ם (בעריכת רגב בן דוד), עמ' 42
קוגל של שלום בית
בעל ואישה באו לרבי ישראל מקוזניץ (המגיד מקוזניץ, 17371814).
הם הסתכסכו והבעל חפץ לגרש את אשתו....
כשנשאל מדוע, התלונן הגבר: "אשתי מכינה כל שבוע פשטידה (קוגל) טעימה לשבת. אני כל כך אוהב את הפשטידה הזו! כל השבוע אני טורח ועמל רק בשביל הפשטידה! כשאני רק חושב על הפשטידה, פי מתחיל להזיל ריר...
אבל ראה מה אשתי עושה לי? היא מענה אותי. אתה חושב שאחרי שאני אומר את הקידוש אקבל את הפשטידה? בשום פנים ואופן לא! קודם היא מגישה את הדגים. אחר-כך את המרק. אחר-כך עוף ותפוחי אדמה. ורק כשבטני מלאה ואני לא מסוגל לאכול ולו נגיסה אחת נוספת, היא מביאה את הפשטידה! האם אינך חושב שעליי לגרש אותה?
האישה מיהרה להשיב: "ראה מה בעלי עושה לי! אמי המנוחה עליה השלום, הייתה מגישה את הפשטידה רק בסיום הסעודה.
כיצד אוכל להפר ממנהג אמא?
המגיד מקוזניץ הציע בעדינות להכין מעתה ואילך שתי פשטידות. את האחת יאכלו בני הזוג מיד לאחר הקידוש, ואילו האחרת תוגש בסוף הסעודה, כמנהג האישה.
בני הזוג יצאו שמחים ומרוצים.
מאותו היום ואילך, היו מגישים על שולחנו של המגיד מקוזניץ שתי פשטידות. האחת לאחר הקידוש, והשנייה בתום הסעודה. את הפשטידה הראשונה היו מכנים "קוגל של שלום בית", על-שום המעשה...
למקור השלם
קוגל של שלום בית
בעל ואישה באו לרבי ישראל מקוזניץ (המגיד מקוזניץ, 17371814).
הם הסתכסכו והבעל חפץ לגרש את אשתו....
כשנשאל מדוע, התלונן הגבר: "אשתי מכינה כל שבוע פשטידה (קוגל) טעימה לשבת. אני כל כך אוהב את הפשטידה הזו! כל השבוע אני טורח ועמל רק בשביל הפשטידה! כשאני רק חושב על הפשטידה, פי מתחיל להזיל ריר...
אבל ראה מה אשתי עושה לי? היא מענה אותי. אתה חושב שאחרי שאני אומר את הקידוש אקבל את הפשטידה? בשום פנים ואופן לא! קודם היא מגישה את הדגים. אחר-כך את המרק. אחר-כך עוף ותפוחי אדמה. ורק כשבטני מלאה ואני לא מסוגל לאכול ולו נגיסה אחת נוספת, היא מביאה את הפשטידה! האם אינך חושב שעליי לגרש אותה?
האישה מיהרה להשיב: "ראה מה בעלי עושה לי! אמי המנוחה עליה השלום, הייתה מגישה את הפשטידה רק בסיום הסעודה.
כיצד אוכל להפר ממנהג אמא?
המגיד מקוזניץ הציע בעדינות להכין מעתה ואילך שתי פשטידות. את האחת יאכלו בני הזוג מיד לאחר הקידוש, ואילו האחרת תוגש בסוף הסעודה, כמנהג האישה.
בני הזוג יצאו שמחים ומרוצים.
מאותו היום ואילך, היו מגישים על שולחנו של המגיד מקוזניץ שתי פשטידות. האחת לאחר הקידוש, והשנייה בתום הסעודה. את הפשטידה הראשונה היו מכנים "קוגל של שלום בית", על-שום המעשה...
למקור השלם
