| א. השוואת פסוקים |
בתפילתו כאן (פסוק י"א) פונה משה אל ה' בתארים הנמנים בין י"ג המידות שנאמרו לו בנקרת הצור (שמות ל"ד ה'-ז').
נסה לבאר את טעמם של ההשמטות שבתפילתו.
|
שמות ל"ד ו' – ז'
1. "ה' ה' 2. אֵל רַחוּם וְחַנּוּן 3. וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת 4. נֹצֵר חֶסֶד... 5. נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה 6. וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה 7. פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" |
במדבר י"ד י"ח
"ה' - - - אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד- - - - - - נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע– וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" |
העזר בדברי המפרשים הבאים:
ל 1. רש"י, שמות ל"ד ו':
ד"ה ה' ה': מידת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב.
ד"ה ה' ה': מידת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב.
ראב"ע, שמות ל"ד ו':
ד"ה ויעבר: ... אמר הגאון, כי השם הראשון דבק עם ויקרא...
ד"ה ויעבר: ... אמר הגאון, כי השם הראשון דבק עם ויקרא...
ל 2. ראב"ע, שמות ל"ד ו':
ד"ה ויעבר: ... והנה ה' הנכבד הכניסוהו במידות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפרשת ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מידה, והם שתים. ומילת אל שלישית. רחום רביעית. וחנון חמישית. ארך אפים ששית. ורב חסד שביעית. ומלת רב תשרת בעבור אחרת. ורב אמת שמינית. נוצר חסד לאלפים תשיעית. נושא עון עשירית. ונושא פשע אחת עשרה. ונושא חטאה שתים עשרה. ונקה שלש עשרה. והשם שהוא תואר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. ואל כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. ורחום כדרך כרחם אב על בנים (תהלים ק"ג י"ג), שישמרם שלא יפלו. וחנון כדרך כי חנון אני (שמות כ"ב כ"ו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. ארך אפים שלא יכעוס מהרה על הרשע. ורב חסד לצדיק ולרשע. ורב אמת שימלא ויקיים דברו. נוצר חסד האב לבנים אם היו טובים. נושא עוון שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מלכים א' ב' ב'), והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב: כי זקנתי מהיות לאיש (רות א' י"ב). והפירוש מהיות בעולה או אשה לאיש כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (בראשית כ"ט כ"א), הוא המשכב כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (בראשית י"ט ה'), אינו מזה הטעם כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקרא ה' א'), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבוא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט' י"ב). ועתה שא נא חטאתי (שמות י' י"ז), כי משה צדיק היה. והכלל: כי הנושא עוונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העוון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העוון אחד רשע, והנה לנושא העוון יהיה לגנאי ולנשוא העוון לשבח, כמו ונשא את עונה (במדבר ל' ט"ז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו. ונושא פשע דע, כי פשע קשה מעוון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו: אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מלכים ב' ח' כ"ב). והנה עוון פחות ממנו, והוא בזדון. ומילת חטאה כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו: הממלכה החטאה (עמוס ט' ח') כי היא תואר, ומילת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה כי עוון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפילת משה על דבר המרגלים (במדבר יד, י"ח) ויאמר ה' שהוא שם העצם, והמידות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תואר - כי השם רצה להשמיד, ולא אל - כי אין צורך להזכיר המידה הזאת, ולא רחום - כי ישראל לא היו פתאים, ולא חנון - כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל ה’ להושיעם.
ד"ה ויעבר: ... והנה ה' הנכבד הכניסוהו במידות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפרשת ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מידה, והם שתים. ומילת אל שלישית. רחום רביעית. וחנון חמישית. ארך אפים ששית. ורב חסד שביעית. ומלת רב תשרת בעבור אחרת. ורב אמת שמינית. נוצר חסד לאלפים תשיעית. נושא עון עשירית. ונושא פשע אחת עשרה. ונושא חטאה שתים עשרה. ונקה שלש עשרה. והשם שהוא תואר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. ואל כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. ורחום כדרך כרחם אב על בנים (תהלים ק"ג י"ג), שישמרם שלא יפלו. וחנון כדרך כי חנון אני (שמות כ"ב כ"ו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. ארך אפים שלא יכעוס מהרה על הרשע. ורב חסד לצדיק ולרשע. ורב אמת שימלא ויקיים דברו. נוצר חסד האב לבנים אם היו טובים. נושא עוון שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מלכים א' ב' ב'), והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב: כי זקנתי מהיות לאיש (רות א' י"ב). והפירוש מהיות בעולה או אשה לאיש כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (בראשית כ"ט כ"א), הוא המשכב כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (בראשית י"ט ה'), אינו מזה הטעם כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקרא ה' א'), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבוא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט' י"ב). ועתה שא נא חטאתי (שמות י' י"ז), כי משה צדיק היה. והכלל: כי הנושא עוונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העוון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העוון אחד רשע, והנה לנושא העוון יהיה לגנאי ולנשוא העוון לשבח, כמו ונשא את עונה (במדבר ל' ט"ז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו. ונושא פשע דע, כי פשע קשה מעוון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו: אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מלכים ב' ח' כ"ב). והנה עוון פחות ממנו, והוא בזדון. ומילת חטאה כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו: הממלכה החטאה (עמוס ט' ח') כי היא תואר, ומילת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה כי עוון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפילת משה על דבר המרגלים (במדבר יד, י"ח) ויאמר ה' שהוא שם העצם, והמידות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תואר - כי השם רצה להשמיד, ולא אל - כי אין צורך להזכיר המידה הזאת, ולא רחום - כי ישראל לא היו פתאים, ולא חנון - כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל ה’ להושיעם.
ד"ה ועתה יגדל: ...ולא ידעתי למה לא הזכיר "רחום וחנון", אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא ביקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו "סלחתי כדבריך" שאהיה להם ארך אפים ורב חסד...
ד"ה ואמת: לשלם שכר טוב לעושי רצונו.
ואמת AND TRUTH — faithfully rewarding those who perform His will.
ד"ה נוצר חסד: שהאדם עושה לפניו.
נצר חסד means God keeps (stores up) the mercy which a person does in His presence,
ד"ה ונקה לא ינקה: לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העוון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים.
ונקה לא ינקה AND WHO WILL BY NO MEANS CLEAR THE GUILTY — According to its plain sense this means that He is not altogether indulgent to sin (He does not entirely remit the punishment), but little by little exacts punishment from, him (the sinner). Our Rabbis, however, have explained: ונקה, And he clears — He clears those who repent, לא ינקה, He does not clear — but does not clear those who will not repent (Yoma 86a).
ד"ה ונקה: לשבים.
The LORD is slow to anger, and plenteous in lovingkindness, forgiving iniquity and transgression, and that will by no means clear the guilty; visiting the iniquity of the fathers upon the children, upon the third and upon the fourth generation.
ד"ה לא ינקה: לשאינן שבים.
לא ינקה BUT DOES NOT CLEAR those who do not repent (Yoma 86a; cf. Onkelos and Rashi on Exodus 34:7).
א. מה ראה רש"י להביא כאן רק השני משני פירושיו שם?
ל 6. מקשה בעל עקדת יצחק:
מה ראה משה להזכיר מידת פורענות בתפילתו "פוקד עון אבות", והראוי שיזכיר "עושה חסד לאלפים"!
מה ראה משה להזכיר מידת פורענות בתפילתו "פוקד עון אבות", והראוי שיזכיר "עושה חסד לאלפים"!
*
ב. ישב תמיהתו!
| ב. "ה' ארך אפים" |
"ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם"
ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם “The Lord is long suffering” towards both the righteous and the wicked. When Moses ascended to Heaven to receive the Law he found the Holy One, blessed be He, engaged in writing: “The Lord is long-suffering”. He asked, “Surely only to the righteous?” The Holy One, blessed be He, answered him, “To the wicked also!” Whereupon Moses said: “The wicked — let them perish!” He (the Lord) replied to him: “I swear by your life that you shall eventually need this thing (the extension of My mercy also to the wicked)”. When the Israelites sinned at the incident of the Golden Calf and at that of the spies, Moses offered prayer before Him, with mention of God’s attribute of ארך אפים (of His being long suffering). The Holy One, blessed be He, then said to him: Did you not say, “Surely only to the righteous!?” Whereupon Moses replied, “But did You not tell me, ‘To the wicked also’?” Let then — Moses added — the strength of My Lord be great [even as Thou didst say] — by fulfilling Thy statement and not mine! (Sanhedrin 111a).
סנהדרין קי"א ב':
תניא: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שכותב (בתורתו) "ארך אפים". אמר (משה) לפניו: ריבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים? אמר לו: אף לרשעים! אמר לו (משה): רשעים – יאבדו! אמר לו: השתא חזית דמבעי לך (=יבוא יום שתצטרך לקבל פירושי: "ארך אפים" – אף לרשעים). וכשחטאו ישראל אמר לו הקב"ה: לא כך אמרת לי: ארך אפים לצדיקים? (רש"י= ולא לרשעים!) אמר (משה) לפניו: ריבונו של עולם! ולא כך אמרת לי: אף לרשעים. והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמור".
תניא: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שכותב (בתורתו) "ארך אפים". אמר (משה) לפניו: ריבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים? אמר לו: אף לרשעים! אמר לו (משה): רשעים – יאבדו! אמר לו: השתא חזית דמבעי לך (=יבוא יום שתצטרך לקבל פירושי: "ארך אפים" – אף לרשעים). וכשחטאו ישראל אמר לו הקב"ה: לא כך אמרת לי: ארך אפים לצדיקים? (רש"י= ולא לרשעים!) אמר (משה) לפניו: ריבונו של עולם! ולא כך אמרת לי: אף לרשעים. והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמור".
ד"ה ארך אפים: לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים. אמר לו הקב"ה אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים.
ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם “The Lord is long suffering” towards both the righteous and the wicked. When Moses ascended to Heaven to receive the Law he found the Holy One, blessed be He, engaged in writing: “The Lord is long-suffering”. He asked, “Surely only to the righteous?” The Holy One, blessed be He, answered him, “To the wicked also!” Whereupon Moses said: “The wicked — let them perish!” He (the Lord) replied to him: “I swear by your life that you shall eventually need this thing (the extension of My mercy also to the wicked)”. When the Israelites sinned at the incident of the Golden Calf and at that of the spies, Moses offered prayer before Him, with mention of God’s attribute of ארך אפים (of His being long suffering). The Holy One, blessed be He, then said to him: Did you not say, “Surely only to the righteous!?” Whereupon Moses replied, “But did You not tell me, ‘To the wicked also’?” Let then — Moses added — the strength of My Lord be great [even as Thou didst say] — by fulfilling Thy statement and not mine! (Sanhedrin 111a).
1. מהן שתי הדעות המסומלות בויכוח שבין הקב"ה לבין משה?
*
2. כידוע אין רש"י מביא בפירושו מאמר ממאמרי חז"ל אלא לצורך פרשני בפסוק. עיין גיליון שמיני תשי"א ב3, 4. הסבר מהו הקושי בפסוקנו המתורץ בדברי חז"ל אלה!
3. השוה את לשון רש"י כאן ללשון מקורו (דברי הגמרא דלעיל) והסבר, מהי סיבת השינויים (הוספות, השמטות) בלשונו!