מורה נבוכים, מאמר א' פרק נ"ד:
ודע כי אמרו "פוקד עון..." אמנם זה בחטא של עבודה זרה לבד, לא בחטא אחר. (לכל חטא אחר נקוטה מידת ארך אפים). והראיה על זה אמרו בעשרת הדברות: "על שילשים ועל ריבעים לשונאי" – ולא יקרא "שונא" אלא עובד עבודה זרה לבד. ואמנם הספיק לו "ריבעים" (כלומר: ודרך אגב נבאר מה שמידת הדין של האלוקים מסתפקת בדור ריבעים) כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו – הוא דור רביעי (משום שהזקנה המופלגת ביותר אינה נותנת לאדם לראות מזרעו יותר מדור רביעי). וכשיהרגו אנשי המדינה עובדי עבודה זרה (כלומר: ומשום כך כשנצטוו ישראל לאבד ערי שבעה עממים השקועים בתועבות עבודה זרה), ייהרג הזקן ההוא העובד ובנו... ובן בן בנו שהוא הדור הרביעי. וכאילו סיפר, שמכלל מצוותיו יתברך – שהם מכלל פעולותיו (=שהחרמת עיר של עבודה זרה על כל ארבעת דורותיה היא אחת ממצוותיו, שהן – המצוות – פעולות האלוה, כלומר שהמעשים שיעשו בני אדם לפי מצוות אלוה הם בעצם מעשי אלוה), ונמצא שהאלוה "פוקד עון אבות על בנים" בצוותו על עובדיו לבער את הרע של עובדי עבודה זרה עד תומו) שייהרג זרע עובדי עבודה זרה, אף על פי שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצווה נמשכת בתורה בכל מקום, כמו שציוה בעיר הנידחת (דברים י"ג ט"ז) "החרם אותה ואת כל אשר בה". כל זה למחות הרושם ההוא, המביא להפסד הגדול...