הערה: הגיליון הזה הוא המשך גיליון שלח תש"ב שעסק בפרק י"ג ובשליחות המרגלים בכללה. גיליון זה עוסק בייחוד בתפילת משה ובהתבוננות מדוקדקת בדברי רש"י.
| א. למהות תפילת משה |
על התפילה הזו מקשה אברבנאל:
איך חשב משה שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו המצרים בסכלותם, והוא יתברך לא יירא מרבבות עם, כי הוא מושלם בעצמו, ומה יתן ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרים, או בהפך זה, שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ובעמו?
איך חשב משה שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו המצרים בסכלותם, והוא יתברך לא יירא מרבבות עם, כי הוא מושלם בעצמו, ומה יתן ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרים, או בהפך זה, שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ובעמו?
ד"ה אשביתה מאנוש זכרם: גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול יתברך, כענין שאמר ביחזקאל (כ' מ"א מ"ד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט') ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו'. ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר י"ד ט"ו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ') ויאמר ה' סלחתי כדברך.
והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק ל"ו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה ס"ג ח') ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'.
מה היא תשובת הרמב"ן לשאלה הנ"ל?
| ב. למבנה התפילה |
ד"ה ושמעו מצרים: ושמעו את אשר תהרגם.
ושמעו מצרים WHEN THE EGYPTIANS SHALL HEAR IT — i.e. when they hear how you are killing them, [as stated in the previous verse].
ד"ה כי העלית: כי משמש בלשון "אשר". והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם, וזו היא.
כי העלית — The word כי here is used in the sense of אשר, “that”, and the meaning is: they have seen that Thou broughtest them forth in Thy great strength from their midst, and when they hear that Thou art killing them they will not say that it is because they have sinned against Thee, but they will say that against them Thou wast able to fight, but against the in habitants of the Land of Canaan, however, Thou wast unable to fight; and this is the meaning of —
ד"ה ואמרו אל יושב הארץ הזאת: כמו על יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו עליהם - מה שאמור בסוף הענין: מבלתי יכולת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם ועין בעין אתה ה' נראה להם והכל בדרך חיבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה.
ואמרו אל יושב הארץ which is the same as על יושב הארץ THEY WILL SAY CONCERNING THE INHABITANTS OF THIS LAND — What will they say concerning them? That which is stated at the end of the paragraph, (v. 16): 'מבלתי יכולת ה “Because the Lord was unable etc. … [he hath slaughtered them in the wilderness]”. — The connection between that verse and what preceeds is as follows: Because they have heard that Thou, O Lord, dwellest in their midst and that Thou appearest to them face to face and all this is in an affectionate manner (i.e. all this is evidence of the affection in which Thou holdest them), and until now they had not realized that Your love for them had been withdrawn.
ד"ה והמתה את העם הזה כאיש אחד: פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו'.
והמתה את העם הזה כאיש אחד IF THOU PUTTEST TO DEATH ALL THIS PEOPLE AS ONE MAN — i.e. suddenly; then, because of this the nations who have heard the fame of Thee [will say as follows]:
ד"ה מבלתי יכלת וגו': לפי שיושבי הארץ חזקים וגיבורים (ברכות ל"ב) ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת.
מבלתי יכלת וגו׳ BECAUSE THE LORD IS UNABLE etc., — “He is unable to bring them into the land on Canaan because the inhabitants of the land are strong and mighty; and besides, one king, Pharaoh, is not like thirty-one kings, who inhabit Canaan”. — This is what they will say concerning the inhabitants of this land (these kings): מבלתי יכלת because He had no power to bring them into the Land He hath slaughtered them (Midrash Tanchuma, Sh'lach 13).
ד"ה מבלתי יכלת: מתוך שלא היה יכולת בידו להביאם שחטם.
'מבלתי יכולת ה “Because the Lord was unable etc. … [he hath slaughtered them in the wilderness]”. — The connection between that verse and what preceeds is as follows: Because they have heard that Thou, O Lord, dwellest in their midst and that Thou appearest to them face to face and all this is in an affectionate manner (i.e. all this is evidence of the affection in which Thou holdest them), and until now they had not realized that Your love for them had been withdrawn.
ד"ה כאשר דברת לאמר: ומהו הדיבור.
כאשר דברת לאמר ACCORDING AS THOU HAST SPOKEN, SAYING — And what is the utterance which Thou hast spoken?
ד"ה ה' ארך אפים: לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים? אמר לו הקב"ה אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שאתה צריך לדבר.
כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים אמר לו הקב"ה - והלא אמרת לי לצדיקים? אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים.
ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם “The Lord is long suffering” towards both the righteous and the wicked. When Moses ascended to Heaven to receive the Law he found the Holy One, blessed be He, engaged in writing: “The Lord is long-suffering”. He asked, “Surely only to the righteous?” The Holy One, blessed be He, answered him, “To the wicked also!” Whereupon Moses said: “The wicked — let them perish!” He (the Lord) replied to him: “I swear by your life that you shall eventually need this thing (the extension of My mercy also to the wicked)”. When the Israelites sinned at the incident of the Golden Calf and at that of the spies, Moses offered prayer before Him, with mention of God’s attribute of ארך אפים (of His being long suffering). The Holy One, blessed be He, then said to him: Did you not say, “Surely only to the righteous!?” Whereupon Moses replied, “But did You not tell me, ‘To the wicked also’?” Let then — Moses added — the strength of My Lord be great [even as Thou didst say] — by fulfilling Thy statement and not mine! (Sanhedrin 111a).
ד"ה ואמרו אל יושבי הארץ: ואמרו מצרים על יושבי ארץ כנען כמו שמפורש לפנינו שיאמרו מצרים מבלתי יכולת וגו'. אבל עכשיו מפרש תחילה למה יאמרו מצרים כן. כי שמעו שאתה הוצאתם בכח גדול ובעמוד אש ובעמוד ענן הכל דרך אהבה יתירה וחיבה - ולבסוף יהרגם כאיש אחד, ואמרו מצרים: לא מתוך שנאה עשה להם כך אלא מבלתי יכולת להלחם עם שלושים ואחד מלכים.
סר צילם מעליהם, they have no more shelter behind which to take refuge, for all the inhabitants of the land are quaking in their boots, have lost their self confidence after they had heard that G’d had split the sea for you and drowned the Egyptians. Rachav, 40 years later,still relates to the spies that even then the impact of that miracle had not faded from the consciousness of the Canaanites (compare Joshua 2, 9-11). ואמרו אל יושב הארץ הזאת, the Egyptians will say concerning the inhabitants of the land of Canaan, as Rashi explained on verse 13 (that the Jewish G’d was unable to cope with the Canaanites) Now the Torah explains first what would prompt the Canaanites to say what Moses assumed they would be saying if G’d were to wipe out the Jewish nation. They would recall that they had heard about what G’d had done on behalf of the Jewish nation, how He had displayed so much fondness for them in the manner in which He had redeemed them from their slavery in Egypt. If, in spite of this, He had now killed them in one fell swoop, this was not because He suddenly hated them, but because He realised that He could not keep His promise to them, being unable to overcome the 31 kings who banded together to resist the invasion of their country. Moses appeals for G’d to reconsider so that His Holy name would not be desecrated by the nations.
1. לפי פירושו של רש"י, יש בדברי משה מאמר מוסגר (או מאמרים מוסגרים). סמן את תחילתו ואת סופו!
"וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם... לֵאמֹר"
now if Thou shalt kill this people as one man, then the nations which have heard the fame of Thee will speak, saying:
למה חזר הכתוב על "ואמרו" ולא הסתפק במילת "ואמרו" שבפסוק י"ד?
| ג. לפרטי התפילה |
ד"ה ושמעו מצרים אשר העלית: וישמעו מצרים שתהרגם. כי העלית, כי משמעו בלשון אשר. והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם, לא יאמרו שחטאו לך, אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת. וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת, ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין (פסוק טז) מבלתי יכולת ה', לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, לשון רש"י.
אם כן, יהיה "אל יושב" כמו "על יושב", וכן רבים. ולפי דעתי אין הכוונה למשה רבנו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגיבורים במלחמה, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים, ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגיבורים והחזקים כדלים וכחלשים.
אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר: יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם, והנה יהיה בזה חילול השם ויחזקו ידי עובדי עבודה זרה. ואם כן, יתכן שיהיה "אל יושב הארץ הזאת" כפשוטו, שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען: מבלתי יכולת ה' וגו', כי בכם אל ואפס אלהים.
מה בינו לבין פירוש רש"י? (ראו שאלה ב')
ד"ה ואמרו אל יושב הארץ, כמו על יושב הארץ הזאת.
כי העלית — The word כי here is used in the sense of אשר, “that”, and the meaning is: they have seen that Thou broughtest them forth in Thy great strength from their midst, and when they hear that Thou art killing them they will not say that it is because they have sinned against Thee, but they will say that against them Thou wast able to fight, but against the in habitants of the Land of Canaan, however, Thou wast unable to fight; and this is the meaning of —
מניין לו שכך הוא? והבא לו עד מן המקרא!
ד"ה והמתה את העם הזה כאיש אחד: פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו'.
והמתה את העם הזה כאיש אחד IF THOU PUTTEST TO DEATH ALL THIS PEOPLE AS ONE MAN — i.e. suddenly; then, because of this the nations who have heard the fame of Thee [will say as follows]:
מה ראה רש"י להוסיף את המילה "פתאום"?
ד"ה וישחטם: הטעם - ויהרגם, ואמר וישחטם בעבור כי שם ירעו הצאן.
הראב"ע מתקשה כאן בזה שבחרה התורה בביטוי "וישחטם" ולא אמרה "ויהרגם". מהו הסברו לכך, ואיך אפשר להסביר את הדבר בדרך אחרת?
5. פסוק י"ח, רש"י:
ד"ה ה' ארך אפים: לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים? אמר לו הקב"ה אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שאתה צריך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים אמר לו הקב"ה - והלא אמרת לי לצדיקים? אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים.
ד"ה ה' ארך אפים: לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים? אמר לו הקב"ה אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שאתה צריך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים אמר לו הקב"ה - והלא אמרת לי לצדיקים? אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים.
מהו הרעיון הכלול במדרש הזה?
| ד. שאלות במפרשים |
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
ד"ה ושמעו מצרים: ושמעו את אשר תהרגם.
ושמעו מצרים WHEN THE EGYPTIANS SHALL HEAR IT — i.e. when they hear how you are killing them, [as stated in the previous verse].
2. לראב"ע, פסוק י"ד:
ד"ה עמד עליהם: בשבתם.
ד"ה עמד עליהם: בשבתם.
ד"ה יגדל נא כח ה': לעשות דיבורך.
And now, I pray Thee, let the power of the Lord be great, according as Thou hast spoken, saying:
4. לרש"י, פסוק י"ח:
ד"ה ונקה: לשבים.
ד"ה ונקה: לשבים.
ד"ה לא ינקה: לשאינן שבים.
לא ינקה BUT DOES NOT CLEAR those who do not repent (Yoma 86a; cf. Onkelos and Rashi on Exodus 34:7).
ולמה לא פירש כאן כמו שפירש בשמות ל"ד ז':
ד"ה ונקה לא ינקה: לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט...
ד"ה ונקה לא ינקה: לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט...
ונקה לא ינקה AND WHO WILL BY NO MEANS CLEAR THE GUILTY — According to its plain sense this means that He is not altogether indulgent to sin (He does not entirely remit the punishment), but little by little exacts punishment from, him (the sinner). Our Rabbis, however, have explained: ונקה, And he clears — He clears those who repent, לא ינקה, He does not clear — but does not clear those who will not repent (Yoma 86a).
ד"ה סלחתי: סולח אני עכשיו. כמו נתתי כסף השדה.
סלחתי כדבריך; I forgive immediately. The word is phrased in the past tense, just as Avraham had said to Ephron נתתי כסף השדה, “I have given the money for the field,” when he had not done so yet at all. He had meant that he had held the money available for the moment it would be required. Similarly, G’d had held His forgiveness in reserve awaiting the pretext to trigger it. (Genesis 23,13)
ד"ה סלחתי כדבריך: כשאמרתי אכנו בדבר כבר סלחתי בזה האופן שאתה אומר כי לא הייתה הכוונה שאמית אותם כולם יחדיו אבל שאמית את כולם מעט מעט במדבר ולא יכנס איש מהם לארץ.
פוקד עון אבות על בנים, this may extend until the fourth generation, i.e. if the fourth generation of the original sinner will still continue in the wicked ways of their forbears that will make the measure of sin of those families in the third generation so full that it has become irreversible and G’d will take the appropriate action. If the sons and grandsons continued in the evil ways of their forbears but not until the fourth generation, G’d will suspend retribution to see how the fourth generation would conduct themselves before exacting retribution.
סלחתי כדברך. As you said when I mentioned smiting them all with pestilence. Even when I said this, I had not intended to smite them all simultaneously; I had intended to let them all die, little by little, in the desert, preventing them from crossing to the land of Canaan.
מה בין רשב"ם לבין ספורנו?
מה הניע את ספורנו לפרש בדרך אחרת?
| ה. הערות למפרשי רש"י |
ד"ה אך בה' אל תמרדו: ושוב ואתם אל תיראו.
אל תמרדו [ONLY] REBEL NOT YE [AGAINST THE LORD], and consequently ואתם אל תיראו YOU WILL NOT HAVE TO FEAR [THE PEOPLE OF THE LAND].
אוצרות יוסף:
קשיא לי על פירוש רש"י, שסובר שאל תיראו היא הבטחה, ולמה לא פירשו מלשון אזהרה או דרך עצה שלא יהיה להם מורך לב?
קשיא לי על פירוש רש"י, שסובר שאל תיראו היא הבטחה, ולמה לא פירשו מלשון אזהרה או דרך עצה שלא יהיה להם מורך לב?
ענה על שאלתו.
ד"ה חי אני: לשון שבועה. כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ כך אקיים להם כי כל האנשים הרואים וגו', אם יראו את הארץ - הרי זה מקרא מסורס: חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באיחור ארבעים שנה מעט מעט.
חי אני AS TRULY AS I LIVE — This is the formula of an oath: Just as it is true that I live and that all the earth is filled with My glory, so, indeed, will I fulfil regarding them My threat “that all the men who have seen etc.”. [אם יראו את הארץ — This verse is out of order: Its connection with what precedes it is as follows: As truly as I live, I swear that all the men who have seen My glory etc. shall not see the Land, “and yet My Glory shall fill the earth”, since My Name will not become profaned through this plague which I proposed to bring upon them by people stating: “Because the Lord is unable to bring them into the Land etc.” since I shall not then be killing them suddenly, as one man (v. 15), but during a prolonged period of forty years — little by little].
לבוש האורה (ר' מרדכי יפה):
נראה לי כטעות נפל כאן בנוסח רש"י... דגבי מה שאמר רש"י "באם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסורס" חסר "דבר אחר" וגרסינן בד"ה דחי אני הנוסח כמו שהוא, ואחר כך גרסינן "דבר אחר אם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסורס וכו'".
נראה לי כטעות נפל כאן בנוסח רש"י... דגבי מה שאמר רש"י "באם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסורס" חסר "דבר אחר" וגרסינן בד"ה דחי אני הנוסח כמו שהוא, ואחר כך גרסינן "דבר אחר אם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסורס וכו'".
נמק את הגהתו! מה מכריחו לתקן את הגרסה?
3. רש"י, פסוק כ"ב:
ד"ה וינסו אותי: כמשמעו.
ד"ה וינסו אותי: כמשמעו.
מנחת יהודה:
בטעות נכתבה מילת "כמשמעו" ואין זה מקומה וצריך להיות ד"ה עשר פעמים: כמשמעו.
בטעות נכתבה מילת "כמשמעו" ואין זה מקומה וצריך להיות ד"ה עשר פעמים: כמשמעו.
נמק את הגהתו! מה מכריחו לתקן הגרסה?