| א. בטעם מצוות הוספת המלח לקרבנות |
"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח
וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ
עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"
And every meal-offering of thine shalt thou season with salt; neither shalt thou suffer the salt of the covenant of thy God to be lacking from thy meal-offering; with all thy offerings thou shalt offer salt.
בטעם מצוה זו נאמרו דעות שונות:
ד"ה ברית אלוקיך: הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון.
your God’s covenant I have made you party to a covenant, and I have bound you not to offer a worthless sacrifice. Nor may such a sacrifice be eaten: it would be disrespectful.
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק מ"ו:
... כבר אמרה תורה, כפי שפרש אונקלוס, שהמצריים היו עובדים למזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן... ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד – ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל - ... ובעבור שימחה זכר אלה הדעות, אשר אינן אמתיות, צוו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. כן מרפאים הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי בהפך אשר בקצה האחרון... ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים להם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר ה' מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח.
... כבר אמרה תורה, כפי שפרש אונקלוס, שהמצריים היו עובדים למזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן... ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד – ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל - ... ובעבור שימחה זכר אלה הדעות, אשר אינן אמתיות, צוו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. כן מרפאים הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי בהפך אשר בקצה האחרון... ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים להם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר ה' מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח.
ספר החנוך:
... ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל מן ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד.
... ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל מן ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד.
1. מהו ההבדל העקרוני בטעם מצות הוספת המלח לקרבנות בין שלושת החכמים הנ"ל?
2. השוה לדברי הרמב"ם כאן את טעמו בעניינים הבאים: באיסור בנין המזבח גזית: מורה נבוכים ג' מ"ה (גיליון יתרו תש"ד ה'), באיסור אכילת דם: מורה נבוכים ג' מ"ו (גיליון צו תש"ו ד'), במצוות ערלה: מורה נבוכים ג' ל"ז (אחרי מות-קדושים תש"ה) מהו הקו המשותף בדבריו בטעמי מצוות אלו?
השוה לפסוקנו (י"ג) את שני הפסוקים הבאים:
"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ"
All the heave-offerings of the holy things, which the children of Israel offer unto the LORD, have I given thee, and thy sons and thy daughters with thee, as a due for ever; it is an everlasting covenant of salt before the LORD unto thee and to thy seed with thee.’
"הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח"
ought ye not to know that the LORD, the God of Israel, gave the kingdom over Israel to David for ever, even to him and to his sons by a covenant of salt?
כיצד השפיע פסוקנו כאן על לשון הפסוקים שם?
| ב. שאלות מבנה וסגנון |
1. ויקרא ב׳:י״א
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ"
No meal-offering, which ye shall bring unto the LORD, shall be made with leaven; for ye shall make no leaven, nor any honey, smoke as an offering made by fire unto the LORD.
מקשים: מאחר שדין זה נאמר לגבי כל המנחות שנאמרו בפרק זה, למה הביאו הכתוב כאן (בין מנחת מרחשת לבין מנחת ביכורים) - ולמה לא יביאו בסוף פרק ב' בגמר דבריו על המנחה? ישב קושיה זו!
2. ויקרא ב׳:י״ג
"וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח..."
And every meal-offering of thine shalt thou season with salt; neither shalt thou suffer the salt of the covenant of thy God to be lacking from thy meal-offering; with all thy offerings thou shalt offer salt.
מלבי"ם, קמ"ה:
יש הבדל בין פועל "שבת" ובין יתר הלשונות "חשך", "מנע", "חדל", והנרדפים עמו. במה שהפועל "שבת" מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה, או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות. כמו (שמות ה') "והשבתם אותם מסבלותיהם"; מה שאין כן פעלים האחרים, מורים שמונע או חדל לעתיד. שאם יאמר "כי בו חשך מכל מלאכתו" – יפורש שלא יפעל בעתיד, וכשאמר: (בראשית ב' ג') "כי בו שבת מכל מלאכתו", יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר. ועל פי זה יפלא מה שאמר פה "ולא תשבית מלח", שעל שלא ימנע מתת מלח – לא יצרך פועל "שבת"?!
יש הבדל בין פועל "שבת" ובין יתר הלשונות "חשך", "מנע", "חדל", והנרדפים עמו. במה שהפועל "שבת" מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה, או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות. כמו (שמות ה') "והשבתם אותם מסבלותיהם"; מה שאין כן פעלים האחרים, מורים שמונע או חדל לעתיד. שאם יאמר "כי בו חשך מכל מלאכתו" – יפורש שלא יפעל בעתיד, וכשאמר: (בראשית ב' ג') "כי בו שבת מכל מלאכתו", יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר. ועל פי זה יפלא מה שאמר פה "ולא תשבית מלח", שעל שלא ימנע מתת מלח – לא יצרך פועל "שבת"?!
ישב את תמיהת המלבי"ם, והסבר את שימוש הלשון של פסוקנו בהתאם להגדרת המושג "שבת" של המלבי"ם.
השוה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ... וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ"
No meal-offering, which ye shall bring unto the LORD, shall be made with leaven; for ye shall make no leaven, nor any honey, smoke as an offering made by fire unto the LORD.
"קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ"
As an offering of first-fruits ye may bring them unto the LORD; but they shall not come up for a sweet savour on the altar.
"בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית... תַּקְרִיב מֶלַח"
And every meal-offering of thine shalt thou season with salt; neither shalt thou suffer the salt of the covenant of thy God to be lacking from thy meal-offering; with all thy offerings thou shalt offer salt.
הסבר את החילופין בין לשון יחיד ללשון רבים. העזר בדברי רמב"ן, לפסוק י"א:
ד"ה כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ: ... ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים, כי עם אהרן ובניו ידבר. וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח - כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחילת הפרשה "ואם מנחת מרחשת קרבנך". והטעם, כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה.
ד"ה כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ: ... ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים, כי עם אהרן ובניו ידבר. וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח - כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחילת הפרשה "ואם מנחת מרחשת קרבנך". והטעם, כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה.