פרשת צו תש"ו - איסור אכילת חלב ודם
א. הסדר בפרקנו
אברבנאל, שואל:
למה זה בזבח השלמים באו בכתוב שתי פרשיות: האחת (פסוקים י"א-כ"א): "זאת תורת זבח השלמים" עד "ונכרתה הנפש"... והשניה (פסוקים כ"ה-ל"ד): "וידבר ה' אל משה לאמור... המקריב את זבח שלמיו"... ובין הפרשה הראשונה והשניה, שהם בעניין אחד, נכנס דיבור אחר באיסור כל חלב שור וכבש ועז ואיסור הדם (פסוקים כ"ב-כ"ז), והוא זר מאוד, כי היה ראוי להשלים מצות השלמים ואחר כך יצוה באיסור החלב והדם?
**
הסבר את הסדר שבפרקנו, וישב את תמיהתו!
ב. "מניין המצוות"
בסדר מניין המצוות של ספר החינוך, (ההולך במניין המצוות בעקבות הרמב"ם) מנה איסור אכילת חלב ודם בפרשתנו ולא מנה מצוות לא תעשה אלה כבר בפרשת ויקרא, ששם (ג' י"ז) הוזכר איסורם לראשונה.
התוכל להסביר את סיבת הדבר?
ג. איסור חלב
ד"ה וטעם טומאתו: ...ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה, ואען ואומר: אמת, כי האליה תיקרא חלב, כי כן כתוב (לעיל ג' ט') "חלבו האליה תמימה", רק קדמונינו התירוה, ואסרו כל חלב. אז ענה: הלוא כל חלב אסור מן התורה, כי כן כתוב "כל חלב וכל דם לא תאכלנו", ובתחילה כתיב "חוקת עולם לדורותיכם". גם אני עניתיו כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מילת "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" ראיה גמורה, כי הנה כתוב "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" ושם כתוב "חוקת עולם". ואם כן, לא נאכל לחם בגלות, כי לא הקרבנו קרבן העומר? וגם הוא השיב: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלנו". גם אני השיבותי, כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, והעד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה, להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים, והכלל בשר חול. על כן הזכיר בפרשה הזאת "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלנו". וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות, והאיסור הוא הבשר, ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח, שמא יחשוב אדם שהוא מותר - על כן הזהיר "ואכול לא תאכלנו". ובעבור זה לא הזכיר הדם. ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קודש, וכן כל דם הוסיף לעוף. על כן חלב העוף מותר, והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה שהוא חול, שיאכלנו כולו, ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלושה מקומות, ואין זכר לחלב כלל. אז פקח הצדוקי עיניו, ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצוות רק יישען על העתקת הפירושים.
while he is ritually impure either an intrinsic ritual impurity (e.g., someone who suffers from a constant flow, someone who has ṣara‘at , or even a man who has had a nocturnal emission ) or a derived ritual impurity (e.g., ritual impurity acquired from a corpse, or from someone who suffers from a constant flow, or from someone who has ṣara‘at , or from a quadruped that is unfit for food, or from a ritually impure flying or crawling animal). Once a certain Sadducee [a derogatory reference to a Karaite — Translator] approached me and asked if the Torah forbade eating the fat-tail. I told him the truth, saying that although the fat-tail falls within the category of suet (as it is written: “its suet: the entire fat-tail…” [3:9]), our ancestors permitted it to be eaten and forbade all other suet. He then replied, Doesn’t the Torah prohibit all suet? — for it is written: “Eat no suet or blood” [3:17]; and this injunction is preceded by, “it is an everlasting decree for your generations…” [3:17]. I answered that the abovementioned verse appears in the context of the peace-offering. The phrase, “it is an everlasting decree for your generations in all your dwelling places” is not an irrefutable proof of his thesis, since Scripture also says, “You will eat [from the new crop] neither bread, nor parched grain, nor kernels, until that very day, until you bring the offering of your God” [23:14] — and there Scripture also says, “it is an everlasting decree…”. By this reasoning, we may not eat bread in Exile, since we have not brought the ‘Omer offering! He continued to argue, citing, Never eat the suet of cattle, sheep, and goats. I continued to refute him, pointing out that this verse also appears in the context of the peace-offering. My evidence is the qualifier in “Whoever eats the suet of animals that are brought as offerings to God” [:25]. Consider the consequences of his reasoning: the abovementioned qualifier is now needed only to exclude from the prohibition all meat that is not brought as a peace-offering (i.e., ordinary meat). Accordingly, this parasha specifies that the suet of an animal that dies by itself [Hebrew: neveylah] and the suet of an animal that has been torn [Hebrew: ṭereyfah] may be used for any purpose other than eating . The meat of a neveylah and of a ṭereyfah are elsewhere known to be forbidden [Deuteronomy 14:21; Exodus 22:30]; but it is the meat that is prohibited. Since the suet of such an animal is not brought on top of the Altar, one might think that it is permissible for food — hence the verse admonishes, other than eating . Consequently, Scripture did not need to repeat the prohibition against blood; and this passage was written to teach us the punishment for eating the suet of sanctified animals. Likewise, the verse Nor will you eat blood… exists only to incorporate birds in the prohibition — this is why the suet of birds is permissible [Karetot 4a]. The conclusive proof is that the Book of Deuteronomy mentions that meat of luxury (i.e., ordinary meat) is completely permissible, and in three different places excludes only the blood [Deuteronomy 12:23; 12:24; 12:25] — without any mention of suet! At this point the eyes of the Sadducee [a derogatory reference to a Karaite — Translator] were opened, and an oath escaped his lips, that he would not rely on his own reasoning for the derivation of the Commandments, but that he would depend on the exegesis of the traditional commentators.
ד"ה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה: לא ייתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן, ולהוציא את החולין, כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא (לעיל ג' י"ז) סתם כל חלב, ואין שם תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחילה כל חלב שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באיסור החלב, ואינן קרבנות לשם. ועוד שאמר שם "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם", ולא יימצא בכל ענייני הקרבנות "בכל מושבותיכם". ובמתנות כהונה אמר (במדבר י"ח ח') "לחק עולם" פעמים רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם", מפני שאין הקרבנות חוקת עולם בכל מושבותינו, רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה'. ואל יעוור עיניך, המשתבש בפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" (להלן כ"ג י"ד), כי החדש אסור מן התורה בכל מקום (ערלה פרק ג' משנה ט'), כי אמר הכתוב שלא נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה, ואם אין קרבן לא ייאסר מכאן ואילך, כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם", אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד. אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן, כשתוכלו להביא אותו, והוא טעם, כדי שיהיה הקרבן מנחה חדשה. ויתכן שיהיה "היום" נמשך, עד עצם היום הזה, עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם. והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כ"ז ט') "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש", ופירושו בהמה שמקריבין ממנה קרבן לה'. וכך "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" (שם פסוק י"א), יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממנה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו", "'ואשר לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן י"א ל"ט) "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" - המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל...
ד"ה מן הבהמה: אשר יקריב.
מן הבהמה אשר יקריב, from the category of animal one may bring a sacrifice, even if in this instance the animal remained secular, had not been designated as a sacrifice.
ד"ה אשה לה': ואפילו חולין.
מן הבהמה אשר יקריב, from the category of animal one may bring a sacrifice, even if in this instance the animal remained secular, had not been designated as a sacrifice.
ד"ה בכל מושבותיכם כל חלב: אפילו בכל מושבותיכם שנאכלין חולין, ואין שם קרבן וחלב ודם למזבח.
בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, even in those locations where you eat secular meat, i.e. meat from animals which were not offered on the altar as sacrificial meat. Although none of the fat or blood of those animals was destined for the altar, it is still forbidden.
**
1. במה חולקים הראב"ע והקראי (הנקרא בדבריו – "צדוקי")?
**
2. מה רצה ראב"ע להוכיח לקראי?
**
3. מהי דעתו של ראב"ע באיסור חלב בכלל?
**
4. כיצד מפרש ראב"ע את איסור החלב הנאמר במקומנו, ומהי ראייתו מפסוק כ"ה?
*
5. במה שונה הוא מן הרמב"ן והרשב"ם בפירושו לפסוק כ"ה?
*
6. מהי ראיית הרמב"ן מפסוקים י"א ל"ט; כ"ז ט'?
**
7. מהי ראיית הראב"ע מן הפסוק בויקרא כ"ג י"ד נגד דעת הקראי?
**
8. כיצד סותר הרמב"ן את דברי הראב"ע, וכיצד מפרש הרמב"ן את הפסוק מויקרא כ"ג י"ד?
ד. בטעם מצוות הקרבת הקרבנות
בטעם המצווה שואל אברבנאל:
למה בחר ה' בחלב ובדם להקריב על מזבחו, ולמה אסר אכילתם על ישראל?
וניתנו תשובות שונות לשאלות הנ"ל:
רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי (כשהיה יושב בתענית, היה אומר לאחר תפילתו): גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים – אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו. ועכשיו: ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי; יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני,
The Gemara recounts that when Rav Sheshet would sit in observance of a fast, after he prayed he said as follows:
Master of the Universe, it is revealed before You
that when the Temple is standing, one sins and offers a sacrifice.
And although only its fat and blood were offered from that sacrifice on the altar, his transgression is atoned for him.
And now, I sat in observance of a fast and my fat and blood diminished.
May it be Your will that my fat and blood that diminished be considered as if I offered a sacrifice before You on the altar,
and may I find favor in Your eyes.
Having cited statements that various Sages would recite after their prayers, the Gemara cites additional passages recited by the Sages on different occasions.
(אין בזה תשובה ישירה לשאלה הנ"ל, אלא שמתוך דבריו תוכל למצוא תשובה).
רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ו:
ודע כי הדם היה טמא מאוד בעיני הצאבא (כת עובדי עבודה זרה), ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלוֹ, כבר השתתף עם השדים ויביאוהו ויודיעוהו העתידות... ויועילו להם. אלו דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם... לא היה ספק לאחד מן ההמון באמתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשווה (=באותה לשון): אמרה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא". ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד עבודה זרה ואכילת דם... וטיהרה (התורה) הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו (אפודי: תורתנו טיהרה הדם וציותה להזות בו לטהר) "והזית על אהרן... ועל בגדיו... וקדַש"... וציותהו להזותו על המזבח... ושמה העבודה כולה לשופכו שם – לא לאספו – כמו שאמר "ואני נתתיו (=את הדם) לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (ויקרא י"ז י"א).
מורה נבוכים ג' מ"ח:
... וכן חלב הקרב משביע (=משמין יותר מדי) ומפסיד העיכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו (=וטוב להשתמש בו למאור). וכן הדם והנבלה קשים להתעכל, ומזונם רע...
אברבנאל:
ואמנם למה בחר ה' בחלב ובדם להקריב על מזבחו, ולמה אסר אכילתם לישראל, כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים... והטעם הרביעי אמרו, שהבריאות והיופי הוא סיבת החטא, וסיבת הבריאות הוא הדם וסיבת היופי – השומן, ומי שדמו רותח הוא חוטא, כמו הבחורים; וכן השומן סיבת החטא כמו שנאמר (דברים ל"א) "וישמן ישורון ויבעט" – לכך ציוה ה' שישרפו אל מזבחו שני הדברים הגופניים המביאים לידי חטא, לרמוז שכך ראוי לאדם שיבטל תאוותיו.. ועוד טעם ששי אומר אני בזה; שהעוונות נמשלו לאדום והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיה א') "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". ולזה ציוה שיגישו על מזבחו הדם, לרמוז שהם מודים על חטאם לפניו על דרך (תהלים ל"ח) "אודה עלי פשעי לה'" ושיקריבו גם כן החלב לרמוז לסליחה כאומר (תהלים נ"א) "כי עמך הסליחה".
מה הן התשובות השונות שניתנו לשאלה הנ"ל, ומה ההבדל העקרוני ביניהן?