עצה טובה: להבנת פסוק י"ז וענין הנסיון, למד רמב"ם מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ד.
| א. למיקומה של פרשתנו |
ד"ה וכל העם רואים: דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה, והוא שאמר (דברים ה' כ'-כ"ב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו'.
ואין כן דעתי, בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים, ולא אמר "עוד", ומשה אמר בכאן אל תיראו, ושם נאמר (שם ה' כ"ה) הטיבו כל אשר דברו. ועוד, כי בכאן לא סיפר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן, ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה' כ"ג). ועוד, כי בכאן (בפסוק כ"א) אמר ומשה נגש אל הערפל, ולא אמר שבא בתוכו.
והנכון בעיני בפרשה ובסידור הענין, כי "וכל העם רואים... ויאמרו אל משה" היה קודם מתן תורה, ומתחילה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שציוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה.
והסדר בדברים, כי בבוקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל י"ט ט"ז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מלכים א' י"ט י"א), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל י"ט ט"ז), ומשה חיזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם י"ז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם י"ח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד' י"א), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל י"ט י"ח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן. וכן כתוב (תהלים קי"ד ד') ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג'), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל י"ט י"ט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כולם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י' ט"ז), ואם ישמעו הדיבור ימותו, ומשה חיזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ'), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כ"א), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דיבר אלהים עשרת הדברות.
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה' כ') הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שיערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כ"ד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו.
הרמב"ן אינו מזהה את המסופר כאן עם הנאמר בדברים פרק ו' פסוקים י"ט-כ"ה. מהם נימוקיו?
| ב. "רואים את הקולות" |
"רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת"
And all the people perceived the thunderings, and the lightnings, and the voice of the horn, and the mountain smoking; and when the people saw it, they trembled, and stood afar off.
רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר (שם).
ראים את הקולת [THEY] SAW THE SOUNDS — they saw that which should be heard (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:15:1) — something which is impossible to see on any other occasion.
הברד והאבנים, כדכתיב קולות אלהים וברד.
רואים, the author translates this as literally “seeing” with one’s eyes.
כמו ולבי ראה. התבוננו בענין הקולות שלא יוכלו לסבלם, כאמרם לא אוסיף עוד לשמוע את קול ה' אלהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד, ולא אמות.
רואים את, the word רואים as “seeing” is to be understood as like the same word in Kohelet 1,16 ולבי ראה, “and my heart ‘saw.’” Just as the heart cannot see, so people cannot “see” sounds. The meaning is that they understood the meaning of these sounds. They could not continue to endure the volume or nature of thee sounds. The same is explained in greater detail by Moses in Deuteronomy 18,16. They were afraid they would die.
מה ביניהם?
ד"ה ותחמרה בחמר ובזפת נחה ה"א כה"א ויקרא לה נבח בשמו. וזאת המילה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק ימצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר. ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד, אולי אחותו נתנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו ומי ייכול לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם.
כיצד אפשר לפרש ביטוי זה בדרך הפשט לפי הנאמר בראב"ע?
| ג. "לבעבור נסות" |
"לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם"
And Moses said unto the people: ‘Fear not; for God is come to prove you, and that His fear may be before you, that ye sin not.’
לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם.
לבעבור נסות אתכם signifies, in order to exalt you in the world (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:17:2) — that you may obtain a great name amongst the nations because He has revealed Himself to you in His Glory.
ד"ה כי לבעבור נסות: לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות, לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה ס"ב י'), כנס על הגבעה (שם ל' י"ז), שהוא זקוף, לשון רש"י. ואיננו נכון. אבל יתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה. או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן ויואל ללכת כי לא נסה, ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א' י"ז ל"ט), כענין רגילות.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג' כ"ד) כי אמר להם אל תיראו, כי זה אשר ראיתם היה שכשינסה ה' אלהים אתכם להודיע ערך אמונתכם, וישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם, לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת, כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ואם כן יאמר, בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון.
ועל דעתי הוא נסיון ממש. יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצוותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון נסיון בחינה, ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א' י"ז ל"ט), לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו"ר ל"א כ') אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה' תגמלו זאת (דברים ל"ב ו'), ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג' ב'), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.
נראה לי לשון נסיון כמשמעו, כי רצה ה' לעשות כל ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. והיה המנהג בין המצרים כשהיו מכניסין אדם בסודותם לעשותו קדוש לאלוהיהם היו מנסים אותו בכמה נסיונות ואיומים ואם היה מפחד ובלתי עומד בכל הנסיונות – לא היו מקבלים אותו, והנה ישראל פחדו מאוד, אך לא חזרו לאהליהם, אבל עמדו שם לשמוע דבר ה', ובזה הראו עצמם ראויים להיות ממלכת כהנים.
1. מה הקושי במילה זו, ומה הם פירושיה השונים?
2. דברים ח׳:ט״ז
"לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"
who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that He might afflict thee, and that He might prove thee, to do thee good at thy latter end;
ולמען נסותך: אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער.
ולמען נסותך, to see if He will give you your livelihood without your having to perform back breaking labour if you perform His will as written in the Torah
ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.
למען אנסנו הילך בתורתי THAT I MAY TRY THEM WHETHER THEY WILL WALK IN MY LAW — whether they will observe the commands associated with it: viz., that they should not leave any overnight, and that they should not go out on the Sabbath to collect it.
שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו.
התשמר מצותו [THAT HE MIGHT KNOW WHAT WAS IN THY HEART] WHETHER THOU WOULDST KEEP HIS COMMANDMENTS — viz., the commandment that ye should not put Him to the test, and that you should not doubt Him (i.e. His ways).
4. במה שונה שד"ל מכל המפרשים?
*
"לְבַעֲבוּר נַסּוֹת"
באור (ר' משה בן מנחם):
למ"ד לבעבור - להורות על הסיבה התכליתית. וכמוהו למ"ד לבלתי, עניינו כמו "כדי" בלשון חז"ל, כי מילת "בעבור" לבדה מורה על הסיבה הגורמת , כמו "בשביל", וכך הוא שיעור הכתוב: כדי לנסות אתכם בא האלקים וכדי שלא תחטאו בשביל שתהיה יראתו על פניכם, על ידי שתהיה יראתו על פניכם לא תחטאו. וזהו התכלית שאליו יכוון.
למ"ד לבעבור - להורות על הסיבה התכליתית. וכמוהו למ"ד לבלתי, עניינו כמו "כדי" בלשון חז"ל, כי מילת "בעבור" לבדה מורה על הסיבה הגורמת , כמו "בשביל", וכך הוא שיעור הכתוב: כדי לנסות אתכם בא האלקים וכדי שלא תחטאו בשביל שתהיה יראתו על פניכם, על ידי שתהיה יראתו על פניכם לא תחטאו. וזהו התכלית שאליו יכוון.
השווה דבריו לדברי רש"י:
ד"ה ובעבור תהייה יראתו: ע"י שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו.
ד"ה ובעבור תהייה יראתו: ע"י שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו.
ובעבור תהיה יראתו AND THAT HIS FEAR MAY BE [BEFORE YOUR FACES] — Through the fact that you see that He is feared and dreaded you will know that there is none beside Him and you will therefore fear Him and not sin.
השווה דבריו לדברי ראב"ע:
ד"ה ויאמר: למ"ד לבעבור נוסף, כלמ"ד למבראשונה ולמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה.
ד"ה ויאמר: למ"ד לבעבור נוסף, כלמ"ד למבראשונה ולמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה.
מה ההבדל העקרוני ביניהם? האם "היראה" היא אמצעי או מטרה לדעתם?
| ד. ציווי על עבודה זרה |
"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו..."
ואלהי זהב AND GODS OF GOLD — This statement is intended to lay down a prohibition that one may not add to the number of two Cherubim which are prescribed: for if you make four they will be regarded by Me as gods of gold (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:20:2). לא תעשו לכם YE SHALL NOT MAKE FOR YOURSELVES — Ye shall not say: Behold I will make Cherubim in the Synagogues and the Houses of Study of the same kind as I make in the House of Eternity (a term for the Temple at Jerusalem); on this account it states: “ye shall not make for yourselves” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:20:2).
אברבנאל, מקשה:
למה ציוה עתה על העבודה זרה? כיוון שבדיבור שני מהדברות הזהיר עליה הרבה: "לא יהיה לך...", "לא תעשה לך...", "לא תשתחוה..."
למה ציוה עתה על העבודה זרה? כיוון שבדיבור שני מהדברות הזהיר עליה הרבה: "לא יהיה לך...", "לא תעשה לך...", "לא תשתחוה..."
*
נסה לענות על שאלתו וגם לבאר את הקשר שבין שני הפסוקים (י"ט-כ').
| ה. בטעם האיסור "לא תבנה אתהן גזית" |
פסוקים כ"א – כ"ב
"לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"
"לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"
ואם מזבח אבנים AND IF (according to Rashi, AND WHEN) [THOU WILT MAKE ME] AN ALTAR OF STONES — Rabbi Ishmael said: Every time the word אם it used in the Torah it refer to some action the doing of which is optional, except in three instances. Here: ואם מזבח אבנים תעשה לי — you see that this אם is used in the sense of כאשר, “when”, the meaning being: “And when thou makest me an altar of stone, לא תבנה אתהן גזית THOU SHALT NOT BUILD IT OF HEWN STONE, for, as a matter of fact, it is obligatory upon thee to build an altar of stone, as it is said, (Deuteronomy 27:6) “of whole stones thou shalt build [the altar of the Lord thy God]”. Similarly, (Exodus 22:24) אם כסף תלוה את עמי is obligatory and signifies: “when (אם) thou lendest My people money”, and not, “if thou lendest”, because it is said, (Deuteronomy 15:8) “And thou shalt surely lend him”; consequently this אם also is used in the sense of כאשר “when”. Similarly, (Leviticus 2:14) ואם תקריב מנחת בכורים, for this refers to the meal-offering of the Omer which is obligatory and therefore the trantlation is, “And when (ואם) thou offerest the meal-offering of first-fruits”, and not, “if thou offerest”. You must therefore admit that these instances of אם are not conditional, meaning “if”, but they are absolute, and that they are used in the sense of כאשר, “when” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:22:1; Yalkut Shimoni on Torah 306; cf. Rashi on Leviticus 2:14).
ד"ה ותחללה: הא למדת שאם הנפת עליה ברזל - חיללת (פ"ג דמדות) שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות - ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל - המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחברו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.
ותחללה THEN THOU HAST PROFANED IT — Thus you may learn that if thou liftest up thy iron tool above it thou profanest it. The reason of this it, because the altar is created (its purpose is) to lengthen man’s days and iron has been created (one of its purposes is) to shorten man’s days, it is not right that an object which shortens man’s life should be lifted up above that which lengthens it (Mekhilta, Middoth 3:4). And a further reason it: because the altar makes peace between Israel and their Father in Heaven, and therefore there should not come upon it anything that cuts and destroys. Now, the following statement follows logically, à fortiori: How is it in the case of stones which cannot see nor hear nor speak? Because that they promote peace Scripture ordains, “Thou shalt not lift up against them any iron tool!” Then in the case of one who makes peace between a man and his wife, between family and family, between a man and his fellow, how much more certain is it that punishment will not come upon him (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:22:2).
ד"ה ולא תעלה במעלות: ... וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להידור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך. ור"א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים (ג' מ"ה) שהיא הרחקה, שלא יבואו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה.
ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א' ג') הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ'), והחרב הוא כוחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה'.
וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש: אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחיללת אותה.
ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתדותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז ה'), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מ"ח ע"ב) הרי זה מותר, אע"פ שאינן שלמות.
וזה ישבר טעמו של ר"א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון.
רמב"ם, מורה נבוכים ג' פרק מ"ה:
אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל – כבר ידעת הסיבה שנתנו בו באומרם "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסיבה בו מבוארת וזה, שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחות באבני גזית, והזהיר מהידמות להם ושיהיה המזבח מאדמה - הרחקה מלהידמות להם, ואמר "מזבח אדמה תעשה לי" ואם אי אפשר לעשותו מבלי אבנים – יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והיא: שלא נעבוד ה' כדמות עבודתם החלקית אשר היו עושים אותה לנעבדים. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר: (דברים י"ב ל') "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני", רצוני לומר: שלא יעשו כן לשם לסיבה אשר אמר, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם. כבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר הייתה בגילוי הערווה, מפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר הערווה בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו.
אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל – כבר ידעת הסיבה שנתנו בו באומרם "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסיבה בו מבוארת וזה, שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחות באבני גזית, והזהיר מהידמות להם ושיהיה המזבח מאדמה - הרחקה מלהידמות להם, ואמר "מזבח אדמה תעשה לי" ואם אי אפשר לעשותו מבלי אבנים – יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והיא: שלא נעבוד ה' כדמות עבודתם החלקית אשר היו עושים אותה לנעבדים. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר: (דברים י"ב ל') "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני", רצוני לומר: שלא יעשו כן לשם לסיבה אשר אמר, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם. כבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר הייתה בגילוי הערווה, מפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר הערווה בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו.
מה ההבדל העקרוני שביניהם בטעם המצווה הזו?
הערה: עיין הבדל עקרוני זה בין הרמב"ם ובין הרמב"ן שאלון ויקרא תש"ב שאלה א'.