א. טעמי הקרבנות |
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג, פרק ל"ב:
כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו) על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: "אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו"] (דברים ד', ל"ה) "וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד"], ונתמסר כליל לעבודתו, כמו שאמר: "ולעָבדו בכל לבבכם", ואמר: "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ואמר: "ואותו תעבודו" (דברים י"ג, ה), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים, כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח), ושיהיה המזבח לשמו: "מזבח אדמה תעשה לי", ושהקורבן יהיה לו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: "זובח לָאֱלהים יחרם [בלתי לה' לבדו"] (שמות כ"ב, י"ט); "כי לא תִשתחוֶה לאל אחר" (שם, ל"ד, י"ד). הוא ייחד כהנים לשירות המקדש ואמר: "וכיהנו לי" (שם, כ"ח, מ"א). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים. בעורמת-חסד אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה, והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים, שהיו מורגלים אליהם, ושלא הכירו פולחן זולתם. יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישיג את כוונתו הראשונה? מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?" שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה, ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: "ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"]. ויּסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה. כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מטבע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק, כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים, שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושכל ראשון, ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר, עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשׂייה, שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה, אשר היא הכוונה הראשונה.
כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו) על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: "אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו"] (דברים ד', ל"ה) "וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד"], ונתמסר כליל לעבודתו, כמו שאמר: "ולעָבדו בכל לבבכם", ואמר: "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ואמר: "ואותו תעבודו" (דברים י"ג, ה), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים, כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח), ושיהיה המזבח לשמו: "מזבח אדמה תעשה לי", ושהקורבן יהיה לו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: "זובח לָאֱלהים יחרם [בלתי לה' לבדו"] (שמות כ"ב, י"ט); "כי לא תִשתחוֶה לאל אחר" (שם, ל"ד, י"ד). הוא ייחד כהנים לשירות המקדש ואמר: "וכיהנו לי" (שם, כ"ח, מ"א). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים. בעורמת-חסד אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה, והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים, שהיו מורגלים אליהם, ושלא הכירו פולחן זולתם. יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישיג את כוונתו הראשונה? מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?" שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה, ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: "ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"]. ויּסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה. כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מטבע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק, כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים, שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושכל ראשון, ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר, עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשׂייה, שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה, אשר היא הכוונה הראשונה.
פרק מ"ו:
המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השגתנו ונאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים", ונאמר: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים. לכן קראו לשדים שעירים. תפישׂה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים [אשר הם זֹנים אחריהם"]. לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה מוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים. כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם, כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תירפאנה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגוף", בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת המינים האלה דווקא לקורבן, בנוסף להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב, וְ(זה) אינו כמעשׂי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר, כמו שצוין בטמטם. ומכיוון שרוב בני-אדם אינם יכולים להקריב בהמה, הוא ציווה שיהיה הקורבן גם מן העופות המצויים ביותר בארץ ישׂראל, הטובים שבהם, ושקל ביותר להשיגם, והם תורים ובני יונה. ומי שידו אינה משׂגת אפילו עופות יקריב לחם אפוי באיזשהו מין אפייה שהיה ידוע באותם זמנים, מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. מי שקשה לו (להביא) מאפה יקריב סולת. כל זאת למי שרוצה. הוא גם הבהיר לנו שאם לא נבצע מין זה של פולחן, כלומר הקורבנות, לא יהיה בנו חטא כלל. הוא אמר: "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כ"ג, כג). ומכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שלא (הוחמץ על-ידי) שׂאור, והיו מרבים להקריב דברים מתוקים ולהגאיל את קורבנותיהם בדבש - כמפורסם בספרים שציינתי לך - וכן לא תמצא בשום קורבן מקורבנותיהם מלח, לכן אסר יתעלה להקריב כל שאור וכל דבש, וציווה להמליח תמיד: "על כל קָרבנך תקריב מלח". הוא ציווה שכּל הקורבנות יהיו תמימם (במדבר כ"ח, ג), במיטב מצביהם, כדי שלא יזלזלו בקורבן ולא יתרשלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שאמר: "הקריבהו-נא לפחתך! הירצך או הישא פניך?" (מלאכי א', ח). מטעם זה גם נאסר להקריב מה שלא מלאו לו שבעה ימים, מפני שהוא פחוּת במינו ונחשב למטונף שהרי הוא כמו נֵפֶל. זה הוא הטעם לאיסור אתנן זונה ומחיר כלב כדי להוקיע את שני אלה. וזה הוא הטעם שמקריבים תורים בוגרים וגוזלי יונים, שאלה הם הטובים ביותר ביניהם, מפני שיונה בוגרת אינה טעימה. זה גם הטעם מדוע המנחות בלולות בשמן ועשׂויות מסולת, כי זה שלם יותר וטעים יותר. הלבונה נבחרה לריח ניחוח להקטירה במקומות שבהם יש ריח שׂריפת בשר. כדי לכבד את הקורבן ושלא יעורר תיעוב ושאט-נפש, ציווה לפשוט את עור העולה ולרחוץ את הקרביים והכרעיים, אף-על-פי שהיתה נשרפת כולה. אתה מוצא שהקפידו על דבר זה תמיד ונזהרו בו: "באמרכם שולְחן ה' מגואל הוא, וניבו - נבזה אכלו" (מלאכי א', יב)...
המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השגתנו ונאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים", ונאמר: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים. לכן קראו לשדים שעירים. תפישׂה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים [אשר הם זֹנים אחריהם"]. לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה מוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים. כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם, כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תירפאנה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגוף", בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת המינים האלה דווקא לקורבן, בנוסף להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב, וְ(זה) אינו כמעשׂי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר, כמו שצוין בטמטם. ומכיוון שרוב בני-אדם אינם יכולים להקריב בהמה, הוא ציווה שיהיה הקורבן גם מן העופות המצויים ביותר בארץ ישׂראל, הטובים שבהם, ושקל ביותר להשיגם, והם תורים ובני יונה. ומי שידו אינה משׂגת אפילו עופות יקריב לחם אפוי באיזשהו מין אפייה שהיה ידוע באותם זמנים, מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. מי שקשה לו (להביא) מאפה יקריב סולת. כל זאת למי שרוצה. הוא גם הבהיר לנו שאם לא נבצע מין זה של פולחן, כלומר הקורבנות, לא יהיה בנו חטא כלל. הוא אמר: "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כ"ג, כג). ומכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שלא (הוחמץ על-ידי) שׂאור, והיו מרבים להקריב דברים מתוקים ולהגאיל את קורבנותיהם בדבש - כמפורסם בספרים שציינתי לך - וכן לא תמצא בשום קורבן מקורבנותיהם מלח, לכן אסר יתעלה להקריב כל שאור וכל דבש, וציווה להמליח תמיד: "על כל קָרבנך תקריב מלח". הוא ציווה שכּל הקורבנות יהיו תמימם (במדבר כ"ח, ג), במיטב מצביהם, כדי שלא יזלזלו בקורבן ולא יתרשלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שאמר: "הקריבהו-נא לפחתך! הירצך או הישא פניך?" (מלאכי א', ח). מטעם זה גם נאסר להקריב מה שלא מלאו לו שבעה ימים, מפני שהוא פחוּת במינו ונחשב למטונף שהרי הוא כמו נֵפֶל. זה הוא הטעם לאיסור אתנן זונה ומחיר כלב כדי להוקיע את שני אלה. וזה הוא הטעם שמקריבים תורים בוגרים וגוזלי יונים, שאלה הם הטובים ביותר ביניהם, מפני שיונה בוגרת אינה טעימה. זה גם הטעם מדוע המנחות בלולות בשמן ועשׂויות מסולת, כי זה שלם יותר וטעים יותר. הלבונה נבחרה לריח ניחוח להקטירה במקומות שבהם יש ריח שׂריפת בשר. כדי לכבד את הקורבן ושלא יעורר תיעוב ושאט-נפש, ציווה לפשוט את עור העולה ולרחוץ את הקרביים והכרעיים, אף-על-פי שהיתה נשרפת כולה. אתה מוצא שהקפידו על דבר זה תמיד ונזהרו בו: "באמרכם שולְחן ה' מגואל הוא, וניבו - נבזה אכלו" (מלאכי א', יב)...
ד"ה עולה: והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים, אשר ייראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד, כדי שייוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו, ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כוח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד, זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", ועושי העגל זבחו לו.
והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חודשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באוכלינו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם, ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן, וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) "וירח ה' את ריח הניחוח". וממנו אמר אל לבו, "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (שם). "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל.
ובלעם אמר "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדיבור. ולשון הקרבנות, "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות, שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים - כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח - כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה, שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.
as a burnt offering: [the kohen] must burn the animal with the intention that it is a burnt offering. (Torat Kohanim 1:58) a fire offering: When he slaughters [the animal], he must slaughter it with the intention [to burn it completely in] fire. Every [instance of the word] אִשֶּׁה in Scripture, is an expression related to אֵשׁ, “fire." pleasing: gives Me contentment, for I said [My commandment], and My will was fulfilled!” End quotation from Rashi. But the Rav did not explain what "for the fire" means. And in Gemara (Zevachim 46:b) they said: "To exclude unfinished burning," and he explains here that we slaughter it in order to place it over the burning wood fire upon the altar, not to place it over the coals that chill and go dim. And it seems to me that one needs to intend that the fire consume it completely, and not to roast it a little. And this relates to the rebellious son (Sanhedrin 70a): "Like midcooked thieve's meat." And in Tractate Eruvin: "Neither cooked nor consumed." (Eruvin 29b) And there are some that explain there: "To exclude unfinished burning." (Zevachim 46a) His intention was to place over wood fire, as it is written "over the fire on the wood," and not over straw fire nor kindling fire. It is like the matter we learned: "finished oven with straw and mulch." (Shabbat 36b) And behold, in this verse the reason for the sacrifices is that they are "a fire offering with a pleasing odor to the Lord." But the Rambam said in the Guide for the Perplexed (3:46) that the reason for the sacrifices was for the sake of the Egyptians and Chaldeans, in whose lands Israel used to live and dwell, who would worship the bull and the sheep. Because the Egyptians worshipped a lamb, and the Chaldeans worshipped demons that appeared to them as goats. And the people of India to this day never slaughter a cow. For this reason (God) commanded to slaughter these three species in God's name to make known that the matter which (the pagans) thought of as the ultimate sin is what (the Israelites) will sacrifice to their Creator and their sins will be attoned for. For thus are bad beliefs healed, which are ailments of the soul, since every ailment and illness is healed through its opposite. These are his words and he continues at length. This is rubbish! They have healed a great hurt and a great difficulty lightly! The table of the Eternal is made polluted. (Malachi 1:12) For they are not only to remove [false beliefs] from the hearts of the wicked and fools of the world. Doesn't Scripture say that they are "food of the gift offering, for a pleasing odor?" (Leviticus 3:16) And also due to the idiocy of the Egyptians their illness won't be healed this way. Rather it would increase suffering, because the intention of the aforementioned wicked ones was to worship the constellations of the sheep and the ox, which have power, according to their thinking. And therefore they don't eat them in deference to their power and strength. But if they are slaughtered for the Revered Name, this would be an honor for them... Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret...
1. מהם טעמי הקרבנות לפי הרמב"ם? (שים לב: הרמב"ן מביא רק אחד מהם: זה המובא במורה פרק מ"ו).
2. מהו טעם הקרבנות שהרמב"ן מביא אותו?
3. מהן טענותיו של הרמב"ן נגד הרמב"ם?
ד"ה איש שה לבית אבות: טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחודש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו משם, אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו, שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כמו שכתוב שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם): קחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים.
שלכאורה הם מסכימים עם דברי הרמב"ם?
ב. למבנה הפרשה |
1. המלבי"ם, ב"אילת השחר" (הקדמה לפירושו לויקרא), כלל צ"ח:
"יש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם", שמלת "כי" תבוא בתחילת המאמר התנאיי, ומלת "אם" תבוא בפרטי החלוקות".
"יש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם", שמלת "כי" תבוא בתחילת המאמר התנאיי, ומלת "אם" תבוא בפרטי החלוקות".
(ודוגמה שמות כ"א, "כי תקנה עבד עברי – אם בגפו – אם אדוניו יתן – אם אמר יאמר העבד").
השתמש בכלל זה לבאר את השימוש במילים כי ואם בפרשתנו.
בפרק א': פסוקים ב', ג', ד', י', י"ד;
בפרק ג': פסוקים א', ו', ז', י"ב;
בפרק ד': פסוקים ב', י', י"ג, ל"ב;
בפרק ח': פסוקים א', י"א, כ"א.
ציין את קרבנות בעלי החיים שבפרקים א', ג', ד', ח', לסוגיהם ולמיניהם לפי טבלה כזו:
א קרבנות נדבה | ב קרבנות.... |
1. א. ב. וגומר. | 1. וגומר. |
2. ....... |
ג. "אדם כי יקריב מכם" |
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
ד"ה אדם כי יקריב מכם: כשיקריב (תורת כהנים) בקרבנות נדבה דיבר העניין.
אדם כי יקריב מכם IF A MAN OF YOU OFFER [AN OFFERING] — This means, when he offers: Scripture is speaking here of free — will offerings (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 2 4).
ד"ה אדם: למה נאמר? - מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
אדם — Why is this term for “man” employed here? Since אדם also means Adam, its use suggests the following comparison: what was the characteristic of the first man (אדם הראשון)? He did not offer sacrifice of anything acquired by way of robbery, since everything was his! So you, too, shall not offer anything acquired by way of robbery (Leviticus Rabbah 2:7).
ד"ה מכם: מאוחר, וכן הוא אדם מכם כי יקריב קרבן וכמוהו רבים או יהיה מכם מממונכם, או יהיה מכם רמז להוציא את הגזל, כי כן כתוב "שונא גזל בעולה".
from among you: This word appears later in the sentence than is syntactically called for. The sentence is understood as if it read, “any man among you who brings a sacrifice…”. Many Hebrew sentences exhibit similar constructions. or Scripture employs synecdoche and connotes “from your possessions” by the words “from you”. or By altering its location in the sentence, and stressing “from you ”, Scripture alludes to the unacceptability of bringing offerings of stolen animals. Compare, “I hate robbery with burnt offerings” [Isaiah 61:8].
1. מניין לו לרש"י שבקרבנות נדבה דיבר העניין?
2. רש"י וראב"ע שניהם לומדים מכאן איסור הקרבת הגזול. מניין למדוֹ רש"י ומניין למדוֹ הראב"ע?
ד. "לרצונו" |
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'ֹ"
If his offering be a burnt-offering of the herd, he shall offer it a male without blemish; he shall bring it to the door of the tent of meeting, that he may be accepted before the LORD.
אם עלתא קרבניה מן תורי דכר שלים יקרבניה לתרע משכן זמנא יקרב יתיה לרעוא ליה קדם ה'.
(ערכין כא) מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו - תלמוד לומר: "לרצונו" - הא כיצד כופין אותו? - עד שיאמר רוצה אני.
יקריב אתו HE SHALL OFFER IT — This apparently superfluous word (אתו) teaches us that they (the בי"ד) must put pressure upon him to bring it if he is remiss in bringing the sacrifice he had promised. One might think that this means that they shall force him against his will! Scripture, however, states, לרצונו “[he must bring it] so that it shall be favourably accepted for him”. How is this possible? They press him until he says, “I wish to do it” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 3 15).
אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אוהל מועד, אז יהיה לו לרצון. אבל בחולה ובעל מום כתיב "הירצך או הישא פניך?". וכן "ומנחה לא ארצה מידכם".
לרצונו, if he chose a male, unblemished animal and brought it to the entrance of the Tent of Meeting, then it would be pleasing to the Lord. However, if the animal were to be diseased, or otherwise blemished, G’d would relate to it with disapproval as explained by Maleachi 1,8 הירצך או הישא פניך?, “Could you obtain the governor’s goodwill, or willingness to forgive your trespasses in return for such a gift?” The same considerations apply even to inexpensive offerings such as the מנחה as spelled out in verse 10 of the same chapter of Maleachi where the prophet has switched from the [parable to G’d Himself being the subject to Whom the gift is being offered.
שיקריבנו ברצונו ולא באונס.
The word willingly indicates that he must offer the sacrifice voluntarily, and not out of obligation.
אברבנאל:
כי יקריב מכם... שמהם ועצמותם יהיה הקרבן לרצונו לפני ה'. שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו, כאילו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בעבודת בוראו, ושכל מאויו וחפצו הם לדבקה בו.
כי יקריב מכם... שמהם ועצמותם יהיה הקרבן לרצונו לפני ה'. שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו, כאילו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בעבודת בוראו, ושכל מאויו וחפצו הם לדבקה בו.
להפיק רצון מלפניו. זהו עיקר פשוטו בזה הלשון בכל מקום, ועיין להלן כ"ב י"ט; כ"ג י"א.
(ועין רש"י בשני המקומות:
ד"ה לרצונכם: הביאו דבר הראוי לרַצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ"ט בלע"ז ואיזהו הראוי לרצון? "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים"...
ד"ה לרצונכם: הביאו דבר הראוי לרַצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ"ט בלע"ז ואיזהו הראוי לרצון? "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים"...
(ועין רש"י בשני המקומות:
ד"ה לרצנכם-:אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם).
ד"ה לרצנכם-:אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם).
מלבי"ם:
שיהיה לרצונו של מקריב ובדעתו, לא כמוכרח על הדבר שזה היפך רצונו.
שיהיה לרצונו של מקריב ובדעתו, לא כמוכרח על הדבר שזה היפך רצונו.
(ועיין בפירושו סימן כ"ו באריכות טעמים לשוניים לפירוש זה).
ותרגמו:
מנדלסון:
דאמיט עס איהם גנאדע אויסווירקע;
דאמיט עס איהם גנאדע אויסווירקע;
רש"ר הירש:
אלס אויסדרוק זיינעס שפרעבענס.
אלס אויסדרוק זיינעס שפרעבענס.
(ועין פירושו שם).
בובר-רוזנצוייג:
צו זיינער בעגנאדונג.
צו זיינער בעגנאדונג.
מה פירוש המילה? חלק את כל המפרשים הנ"ל לקבוצות. מהי דעת כל אחת מן הקבוצות?
ה. שאלות לשון וסגנון |
מה טעם לשינוי בסדר המילים בפסוקים הבאים?
"וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ... לְעֹלָה"
And if his offering be of the flock, whether of the sheep, or of the goats, for a burnt-offering, he shall offer it a male without blemish.
"וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ"
And if his offering to the LORD be a burnt-offering of fowls, then he shall bring his offering of turtle-doves, or of young pigeons.