| א. "המדיניות הישראלית" של פרעה |
ד"ה הבה נתחכמה לו: לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצוות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א' ט' כ"א). ואחרי כן ציוה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם.
ואחרי כן ציוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר: "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב' ג').
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א' כ"ט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יוודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבנו: "אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם" (שמות ה' כ"א), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה.
"Let us scheme against them" Pharaoh and his advisers did not decide to smite them with the sword, because that would be a great betrayal, to smite a nation that has come to the land on the command of the first king. Even the common people wouldn't give consent to the king to do such a crime, for he advises with them, and additionally the nation of Israel was numerous and mighty and would fight back in a great war. Rather he advised that they should act cleverly so that Israel should not feel that he is acting out of hate, and therefore he levied a tax on them, for it is common for foreigners to pay a tax to the king, as is seen by Solomon (Kings 1, 9:21)
1. שים לב: הרמב"ן נותן בדבריו אלה סקירה על כל "המדיניות הישראלית" של פרעה מלך מצרים המתוארת בפרשת שמות. הסבר, מהי – לדעת הרמב"ן – המגמה הכללית של מדיניות זו?
2. מהם השלבים השונים בהתפתחות מדיניות זו?
*
3. מהן התמיהות השונות שבפסוקי פרשתנו המתורצות בדבריו?
4. למה נתן הרמב"ן את הסקירה הכללית הזו דוקא לד"ה שבפסוק י'?
*
5. במה טעה הרמב"ן בהשקפתו המתבטאת כאן? (אם נשקיף על דבריו מתוך הנסיון ההיסטורי שרכשנו לנו בתקופתנו).
| ב. שפרה ופועה מצריות היו |
מדרש תדשא סוף פרק א':
כ"ג נשים ישרות, גדולות בצדקות היו בישראל... ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגויים נשים כשרות, ואלו הן: הגר, אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, יעל.
כ"ג נשים ישרות, גדולות בצדקות היו בישראל... ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגויים נשים כשרות, ואלו הן: הגר, אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, יעל.
ר' יצחק מוינה, (בעל אור זרוע 1200-1270):
מצאתי ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה...
מצאתי ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה...
1. מה הביא אותם לחשוב שהמילדות לא מזרע ישראל היו?
*
2. שמות א׳:ט״ו
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת"
*
And the king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, of whom the name of the one was Shiphrah, and the name of the other Puah;
ראה גם ירמיהו ל"א א':
"כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל".
"כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל".
Thus saith the LORD: The people that were left of the sword Have found grace in the wilderness, Even Israel, when I go to cause him to rest.
| ג. "ותראן המילדות את האלוהים" |
היש להביא ראיה מביטוי זה בעד או נגד הדעה המובאת בשאלה ב', על היות המילדות לא מבני ישראל?
והשוה למקומנו:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"
And Abraham said: ‘Because I thought: Surely the fear of God is not in this place; and they will slay me for my wife’s sake.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא"
And Joseph said unto them the third day.’ This do, and live; for I fear God:
"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים"
how he met thee by the way, and smote the hindmost of thee, all that were enfeebled in thy rear, when thou wast faint and weary; and he feared not God.
ועיין גיליון מקץ תש"ו שאלה ד'!
| ד. שאלות ודיוקים ברש"י |
1. פסוק ט"ז
ד"ה וחיה: ותחיה.
ד"ה וחיה: ותחיה.
מה קשה לרש"י, ומה תיקן בפירושו?
(ואל יעלה על דעתך שרצה ללמדנו שהוי"ו הופכו מעבר לעתיד, דזה כבר הסביר בכמה מקומות לפני כן ואין כאן מקומו).
ד"ה ותחיינה את הילדים: מספקות להם מים ומזון.
ותחיין את הילדים This may mean THEY MAINTAINED THE CHILDREN IN LIFE — they provided them with food (Sotah 11b). The Targum renders ותחיין the first time it occurs (i. e. in this verse) by וקימא (which means, “and they — the women — preserved the babes”). and the second time (Exodus 1:18) by וקימתן (which means, “and ye women have preserved etc.”) The Targum is able to distinguish between the two meanings of this word, but this cannot be done in Hebrew because in the Hebrew language in the case of fem. plur. this word and similar forms (ending in נָה or ןָ) are used in the sense of “they did something” (3rd person) and in the sense of “ye did something” (2nd person). For example: (Exodus 2:19) “And they (the daughters of Jethro) said, (וַתֹּאמַרְןָ) “An Egyptian man etc.”, which is the past tense (the Rashi text must read here לשון עָבַר) (imperf. with Vau conv.), just as one would use וַיֹאמְרוּ if one were speaking of men; (Jeremiah 54:25) “Ye women have spoken (ותדברנה) with your mouths”, having the same meaning as דברתן, and corresponding to ותדברו when used of men; (Ezekiel 13:19) “And ye (women) have profaned Me (ותחללנה) among My people” which is a past tense, the same as חללתן corresponding to ותחללו when used of men.
דברי רש"י אלה לקוחים משמות רבה א' י"ט, וזה לשון המדרש:
"ותחיין את הילדים": וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעים שקיימו את הילדים? ולמה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"? יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו אלא עוד הוסיפו לעשות עמהן טובות: יש מהן שהיו עניות והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהן של עשירות ובאות ונותנות לעניות ומחיות את בניהן. הוא שכתוב: "ותחיין את הילדים".
"ותחיין את הילדים": וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעים שקיימו את הילדים? ולמה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"? יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו אלא עוד הוסיפו לעשות עמהן טובות: יש מהן שהיו עניות והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהן של עשירות ובאות ונותנות לעניות ומחיות את בניהן. הוא שכתוב: "ותחיין את הילדים".
א. מה ההבדל בין המדרש לבין רש"י בסגנון הדברים? כיצד מסגנן רש"י את מקורו?
ב. כיצד אפשר לתרץ את קושיית המדרש בדרך הפשט? השוה את המתרגמים ללועזית: Revised Version: …but saved the men-children alive. …et elles laissèrent vivre les garcons. Bubber-Rosenzweig: …sie liessen die Knaben am Leben
מדוע נמנע רש"י מלפרש בדרך זו?
ועיין גם ספורנו, פסוק י"ח:
ד"ה ותחיין את הילדים: ולא די שלא עשיתן מצוותי להמיתן, כי גם נתתם עצות להחיותם.
ד"ה ותחיין את הילדים: ולא די שלא עשיתן מצוותי להמיתן, כי גם נתתם עצות להחיותם.
ותחיינה את הילדים, not only did you not kill these babies, but you were actively involved in ensuring their survival!
ד"ה כי חיות הנה: בקיאות כמילדות. תרגום מילדות "חיתא". ורבותינו דרשו: הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות? "גור אריה" (בראשית מ"ט ט'), "זאב יטרף" (שם כ"ז), "בכור שורו" (דברים ל"ג י"ז), "אילה שלוחה" (בראשית מ"ט כ"א). ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן: "ויברך אותם" (בראשית מ"ט כ"ח), ועוד כתיב: "מה אמך לביא" (יחזקאל י"ט ב').
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י, אין רש"י מביא שני פירושים אלא אם כן לא נחה דעתו באחד מהם. הסבר – איפוא – מדוע לא הסתפק רש"י באחד משני פירושיו, ומה חולשה מצא בכל אחד מהם? (והשווה לשאלה זו גיליון דברים תש"י ב', האזינו תש"י ב3).