פרשת נצבים - וילך תשי"ז - גאולת ישראל
לפסוקים אלה עיין גיליונות נצבים וילך תש"ה, תשי"ב.
א. מילה מדריכה
מקובלנו: צירוף מילים או שורש החוזר ונשנה בפרשה או ביחידה ספרותית אחרת במקרא פעמים אחדות (באותה צורה או בצורות דקדוק שונות) מורה דרך הוא בהבנת היחידה ובתפישת רעיונה העיקרי (אשר על כן גם יקראו לו חוקרים חדשים בשם "מילה מדריכה").
1. עיין בעשרת הפסוקים דלעיל ומצא את המילה המדריכה.
2. האם מופיעה היא בצורותיה השונות בהוראה אחת או בהוראות שונות?
3. נסח על פי המילה המדריכה הזו את רעיונה המרכזי של פרשתנו.
4. התוכל למצוא מילה מדריכה אחרת גם בחלק האחרון של פרקנו?
(לתופעה ספרותית זו של חזרה על שורש כמילה מדריכה עיין גם גיליון כי תבוא תשי"ד וכן גיליון מקץ תשי"ז).
ב. "ושב ה'..."
"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים"
that then the LORD thy God will turn thy captivity, and have compassion upon thee, and will return and gather thee from all the peoples, whither the LORD thy God hath scattered thee.
ד"ה הנסתרות: אמר כי אם תשוב אל ה' אף על פי שאתה חוצה לארץ, השב ישיב שבותך. ועל דעת ר' יהודה המדקדק הראשון, כי הוא יניח, והטעם: ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים. ואחר כן ישוב ויקבץ.
the hidden matters … that is, if someone practices idolatry in secret, it is for God our God — meaning, his judgment will be at the hand of God , Who will punish him; but if it be public, then we, and our descendants, are obliged to do what is written in the Torah. (Some have interpreted the verse as follows: “The hidden matters are for God our God, and the revealed matters. It is only for us to act according to the words of the Torah.” But this interpretation contains a non sequitur. What would be the point of mentioning it, in this context?) Having previously said that God “cast them into another land”, Scripture now proceeds to say, “but if you return to God , even though you be outside the Land of Israel, God will restore your exiles.” Rabbi Y e hudah ben David Ḥayyuj, the grammarian, is of the opinion that the first instance of the word “restore” means “grant rest”. The sense of the verse is: “He will provide respite to the captives, and grant them mercy; afterward, he will send them back, and gather them …”.
ביאור, פרק ל' פסוק ג':
ושב ה' אלוקיך את שבותך: כמו "והשיב". ועל דעת ר' יהודה המדקדק הראשון הוא מעניין השקטה והנחה, הטעם שישקיט הגלות ויניח להם מצרתם, וזה לא ייתכן זולת שישיבם אל מקומם, כי הגולה מארצו לא ישקוט, אף אם יהיה שם בתענוגים גדולים.
1. שני קשיים רצה הראב"ע ליישב בזה. אלו הם?
2. מה בין פירושו לבין פירוש ר' יהודה המדקדק?
3. כיצד דוחה בעל הביאור את דעת ר' יהודה המדקדק?
"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"?
And when it rested, he said: ‘Return, O LORD, unto the ten thousands of the families of Israel.’
ג. "ושב ה' אלוקיך את שבותך"
"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ"
that then the LORD thy God will turn thy captivity, and have compassion upon thee, and will return and gather thee from all the peoples, whither the LORD thy God hath scattered thee.
ספרי בהעלותך י' ל"ו:
אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדת... וכן הוא אומר (ישעיה ס"ג) "בכל צרתם לו צר". אין לי אלא צרת ציבור – צרת יחיד מניין? שנאמר (תהלים צ"א): "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכן הוא אומר (בראשית ל"ט) "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר... ויהי ה' את יוסף". אתה מוצא שכל מקום שגלו – שכינה היתה עמהם: גלו למצרים – שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א' ב') "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם מצרים לבית פרעה"; גלו לבבל – שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו מ"ג) "למענכם שולחתי בבלה"; גלו לאדום – שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה ס"ג) "מי זה בא מאדום"; וכשהם חוזרים – שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל') "ושב ה' אלוקיך את שבותך" – "והשיב" לא נאמר, אלא "ושב".
1. הסבר את הרעיון הכלול בדברי חז"ל אלה!
2. השווה את דברי הספרי בפירוש פסוקנו לדברי ראב"ע שהובאו בשאלה הקודמת ולדברי ר' יהודה המדקדק שהובאו בדבריו. כיצד מפרש ראב"ע, וכיצד מפרש הספרי את מילת "את" שבפסוק "ושב ה' את שבותך"?
ד. "ושב ה'... ושב וקיבצך..."
"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"
that then the LORD thy God will turn thy captivity, and have compassion upon thee, and will return and gather thee from all the peoples, whither the LORD thy God hath scattered thee.
ר' צבי הירש קלישר, במכתבו לאנשיל רוטשילד תקצ"ו:
גאולת ישראל ומשיח צדקנו אשר אנחנו מחכים לו כל יום, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד השם יתברך שמו משמים... או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויעשה לה חומת אש סביב... רק מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמח קרן ישועה עד ישראל יעשה חיל וישגה מאד באחריתו בקיום כל הייעודים וההבטחות של הנביאים הקדושים כאשר אברר בעזרת ה' מן הנביאים ומן המושכל... וזה לשון הרמב"ן על (שיר השירים ח' י"ב): "האלף לך שלמה...": "ראשית הגאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכויות, ויהיה קצת קיבוץ גלויות, ואחר כך יוסיף ה' שנית ידו כדכתיב (דברים ל' ג') "ושב ה' את שבותך" ואחר כך "ושב וקיבצך מכל העמים".
וריחמך: שיתן בלב אומות העולם שיאהבוך... ושב: היינו עוד הפעם, והכי תרגם אונקלוס ויתוב. ואם כן – הוא פועל עומד לעצמו. וקיבצך מכל העמים: אחר שישוב עיקר הגולה מן הגויים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה, מעט מעט, וכן כתב הרמב"ן* בפירוש על שיר השירים, שמתחילה יהיה קצת קיבוץ גלויות על ידי רשיון המלכויות, ואחר כך יוסיף ה' ידו שנית, כדכתיב "ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה".
1. כיצד משתקפים הלכי רוח של תקופתם בדברי שני חכמי התורה האלה בפרשם את פסוקנו?
2. מה היא האחיזה הלשונית שמצאו בפסוקנו לפירושם זה?
ה. "...למען חייך"
"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"
And the LORD thy God will circumcise thy heart, and the heart of thy seed, to love the LORD thy God with all thy heart, and with all thy soul, that thou mayest live.
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, (הנצי"ב מוולוז'ין), בפירושו "העמק דבר":
ד"ה למען חייך: אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות, דאם כן אינו אהבת ה' אלא אהבת עצמו, אלא משמעות "למען חייך" הוא כמו שכתבתי לעיל (י"ד א') "למען תחיו", שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר, ובאשר בהיותנו בחוץ לארץ, אפילו מי שמדבק עצמו באהבת ה' אינו משיגו בשלמות, משום שאין הקדוש ברוך הוא מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש – והרי טבע האהבה שאינה שלמה אלא באופן שהנאהב מתדבק לאוהב – ואם כך אין חיות הנפש עדיין; אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלמות, כי ישפוך הוא יתברך את רוחו עלינו, וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה. והנביא יואל אמר (ג') "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר...".
(להבנת דבריו אלה עיין המקום שרמז עליו: דברים ד' א':
ד"ה למען תחיו: לא ביארו רבותינו תיבות הללו כאן ובכל מקום... אבל הכונה הוא כמו שכתבתי בספר בראשית ב' ז' דמשמעות "חי" הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלמותו. והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד, והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתייה – ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשתו רק בתאות אכילה וכדומה, הרי זה נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי, שהרי מאבד מה שהיה בכוחו לחיות בטוב, כך שהעובד את ה' באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה, ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת... כל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה, רק עובד את ה' באמונה. אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלת משכיל להרגיש עונג מדבקות בה', הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש, וזה חיות שאין למעלה הימנו.)
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. כיצד מפרש בעל העמק דבר את מילת "חייך" בפסוקנו?
3. לכאורה סותרים דבריו לפסוקנו על מהות חיי ישראל בגולה את דברי הספרי שהובאו בשאלה ג. האפשר ליישב סתירה זו?
4. התוכלו למצוא בפרקנו (דברים ל') מילת "חיים" שנית באותה הוראה שבה מפרשה בעל העמק דבר בפסוקנו?