שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹקֵ֖ינוּ ה' ׀ אֶחָֽד׃
(א) ה' אלקינו ה' אחד. ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ עַתָּה, וְלֹא אֱלֹקֵי הָאֻמּוֹת, הוּא עָתִיד לִהְיוֹת ה' אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (צפ' ח') כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', וְנֶאֱמַר (זכריה י"ד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (ע' ספרי):
(ב) שמע ישראל וגו׳
חזקוני: שמע והבן לדבר זה. ה׳ שהיה מאז מאין תחלה הוא ה׳ של עכשיו והוא ה׳ שיהא חי וקיים באין סוף ותכלה ובענין זה הוא אחד, כלומר יש בו לבדו אחדות כזה מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם.
דעת זקנים: בלא שלשה הזכרות אי אפשר שאם אמר שמע ישראל ה' אחד כל אומה ואומה אומרת על עכו"ם שלהם שהוא אחד כשהוא אומר אלקינו יודע שעל אלקי ישראל הוא מדבר. ואם היינו אומרים ה' אחד משמע אלקינו אחד מן האלהות וכ"ש אם היינו אומרים אלקינו אחד אבל כשאנו כופלים ה"ק ה' שהוא אדון שלנו הוא אחד באדנות ואין עוד מלבדו.
א ואהבת. עשה דבריו מאהבה. אינו דומה העושה מאהבה לעושֶׂה מִיִּרְאָה, הָעוֹשֶׂה אֵצֶל רַבּוֹ מִיִּרְאָה, כְּשֶׁהוּא מַטְרִיחַ עָלָיו מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ (שם):
ב בכל לבבך. בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ (ספרי; ברכות נ"ד); דָּבָר אַחֵר בכל לבבך שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִבְּךָ חָלוּק עַל הַמָּקוֹם (ספרי):
ג ובכל נפשך. אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ (ספרי; ברכות נ"ד):
ד ובכל מאדך. בְּכָל מָמוֹנְךָ, יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ (בראשית נ"ז), לָכַךְ נֶאֱמַר בְּכָל מְאֹדֶךָ. דָּ"אַ — ובכל מאדך בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁמּוֹדֵד לְךָ, בֵּין בְּמִדָּה טוֹבָה בֵּין בְּמִדַּת פּוּרְעָנוּת
ואהבת את י"י אלקיך: תניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך
(א) והיו הדברים האלה. וּמַהוּ הָאַהֲבָה? והיו הדברים האלה, שֶׁמִּתּוֹךְ כַּךְ אַתָּה מַכִּיר בְּהַקָּבָּ"ה וּמְדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי):
(ב) אשר אנכי מצוך היום. לֹא יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִדְיוּטְגְּמָא יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סוֹפְנָהּ, אֶלָּא כַּחֲדָשָׁה שֶׁהַכֹּל רָצִין לִקְרָאתָהּ; דְּיוּטְגְּמָא – מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַבָּאָה בְּמִכְתָּב (ספרי):
(א) ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמוֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'):
(ב) לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים... וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כַּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי):
(ג) ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם):
(ד) ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
(יב) והתורה מביאה לידי מעשים טובים וזכות, כי כאשר הוא עוסק בתורה והוגד לו עונש העבירות וזכות המצוות – אז נותן אל לבו לעשות הטוב. ויגיעת התורה משכחת ומונעת אותו מן העון. אבל הבטלה גוררת את העון, ומורידתו לשאול. לכן יהא זריז לעסק בתורה תמיד יומם ולילה, ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במיטתו. ואם אינו יכול ללמד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו, ויהא דעתו על לימודו שלא יסיח דעתו מלימודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). כי אינו אומר "ודברת בו יומם ולילה" אלא "והגית בו", והגיון אינו אלא בלב. ועל זה נאמר: "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז, יא יט). וזהו שנשתבחו רבותינו זכרונם לברכה, שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה (מגילה כח א): או היו לומדים וגורסים, או היו מחשבים בלבם בשמועתם או בלימודם.
(12) And the Torah leads one to good deeds. For when a man occupies himself with Torah, and learns what is the punishment for sins and the reward for good deeds, then he sets his heart to do good. And the effort required in studying the Torah causes him to forget and restrains him from sin, while idleness leads to sin and brings him down to the nether world. Therefore, a man should be alert to occupy himself always with the Torah — day and night — even when he walks along the road or when he lies in his bed. And if he is not able to study by heart, let him think in his heart about what he has learned and let his mind be on his study, so as not to remove the thought of it from his heart, and then he will have fulfilled "But thou shalt meditate therein day and night" (Josh. 1:8); for the Scripture does not say, "You shall speak about it day and night," but "You shall meditate about it," and meditation is in the heart. And concern ing this it is said, "And shalt talk of them when thou sittest in thy house, and when thou walkest by the way, and when thou liest down, and when thou risest up" (Deut. 6:7, 11:19). And our Sages took pride in the fact that they did not walk four cubits without discussing the Torah. Either they would learn and study or they would think in their hearts about what they had heard concerning the Torah, or about their studies.
(א) וקשרתם לאות על ידך. אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבַּזְּרוֹעַ:
(ב) והיו לטטפת בין עיניך. אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, וְעַל שֵׁם מִנְיַן פַּרְשִׁיּוֹתֵיהֶם נִקְרְאוּ טוֹטָפוֹת, טֹט בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם פֹּת בְּאַפְרִיקֵי שְׁתַּיִם (סנהדרין ד'):
Our sages in Menachot 37 explain the wording “between your eyes” to mean that the phylacteries are to be placed on a spot, where the Gentiles tear out the hair as a sign of mourning their dead. (compare Deut. 14,1) We also learn from Menachot 36 that the reason why the Torah wrote לטוטפות, ornaments (plural), is that the plural form means that one must put on the phylacteries of the hand first so that when one puts on the phylacteries of the head there will be two (טוטפות) such ornaments.
(א) מזזות ביתך. מְזֻזַת כְּתִיב, שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא אֶחָת:
(ב) ובשעריך. לְרַבּוֹת שַׁעֲרֵי חֲצֵרוֹת וְשַׁעֲרֵי מְדִינוֹת וְשַׁעֲרֵי עֲיָרוֹת (יומא י"א):
שלחן ערוך: הלכות קריאת שמע
הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת ק"ש יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון:
יקרא ק"ש בכוונה באימה וביראה ברתת וזיע: