ענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו ומ"מ יש רק ג' רגלים. והענין הוא שהג' רגלים הם מתנות משמים. וכשמקבלים הג' רגלים כראוי זוכין לשמ"ע. וז"ש במד' פינחס עליך להוסיף לנו מועדות כו'. וז"ש והיית אך שמח שהוא לרבות שמ"ע כי זה בא ממילא כשמקיימין הרגלים כראוי. והוא כמו תוספות ברכה שמתפשט מהג' רגלים תוספות רגל בפני עצמו. ואיתא במשנה שלשה כתרים הם כתר תורה כהונה ומלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. והג' כתרים הם ג' מועדות ושמ"ע עולה על גביהם. והם הג' אבות ודוד המע"ה רגל ד' שבכסא:
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, הַאי אִיהוּ אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמוֹר. וּבְּגִין כָּךְ כְּתִיב, אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. שִׁבְעַת יָמִים אִלֵּין, לָאו אִינּוּן כְּשִׁבְעַת הַיָּמִים דְּסֻכּוֹת, דְּאִינּוּן עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְעַל דָּא, בְּאִינּוּן הַלֵּל גָּמוּר, וּבְהָנִי לָאו הַלֵּל גָּמוּר, וְעַל דְּאִינּוּן לְתַתָּא, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת. מַצֹּת כְּתִיב חָסֵר בְּלָא ו', דְּעַד לָא שָׁרָאן אִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, רָזָא דְּו'.
These “seven days” are not like the seven days of the feast of Tabernacles, avhich latter are “upper” days (belonging to the world of “Understanding”), whilst the former are “lower” days (belonging to the world of “Kingdom”). Therefore, on the feast of Tabernacles the full “Hallel”) in full. is recited, whilst on that of Passover (after the first day) only a part of it is recited.
ושלשה פעמים נאמר "ויאמינו"; כאשר בא משה לגאול אותם נאמר (שמות ד, לא) "ויאמן העם כי פקד יהוה את עמו וכי ראה ענים". ובקריעת ים סוף נאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו". ואצל הר סיני נאמר (שמות יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים.
(יד)ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת, וכאשר חס ושלום תפול אחת מהם, תפול הדת בכללה; האחת, הוא ההשגחה, שהוא משגיח בתחתונים, ולא כמו שאומרים המינים (יחזקאל ח, יב) "עזב יהוה את הארץ". שאם כן, למה נעבוד אותו, אחר שאין משגיח בתחתונים לפקוד את מעשיהם. האמונה השנית, שהכל הוא ביד יהוה, ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך. כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך, רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו יתברך. האמונה השלישית, שידבר השם יתברך את האדם, ויתן לו תורה, וזהו אמונת תורה מן השמים.
(טו)ולכך כאשר בא משה לגאול אותם, וראה יהוה ענים ולא עזב אותם, נאמר (שמות ד, לא) "ויאמינו כי פקד יהוה את עמו וכי ראה את ענים", וזהו אמונת ההשגחה. ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך, שאין דבר יוצא ממנו יתברך, והכל הוא ברשותו וביכלתו, אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה, כמו שהתבאר, ולכך נאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו ביהוה". ובמתן תורה כתיב (שמות יט, ט) "וגם בך יאמינו לעולם", הרי אמונה שלישית. והרי ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות, שזהו עיקר המופתים שעשה הקב"ה במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות.
... (מיני גיהינום) ...
(כה)וכנגד אלו שלש אמונות, שהם שרשים ויסוד לדת, צוה השם יתברך בשלשה רגלים (שמות כג, יד). ונקראים "רגלים" על שם שהם רגלי הדת, שעומד עליהם הדת. כי חג הפסח בו נודע שהוא יתברך כל יכול על ידי אותות ומופתים, עד קריעת ים סוף שהיה בשביעי של פסח (רש"י שמות יד, ה), ובו נודע בבירור שהכל ביכלתו, ואין חוץ ממנו. וחג השבועות, בו נודע נתינת התורה. וחג הסוכות, שהושיב אותם בענני כבוד בשמירתו, וזה מורה על ההשגחה והשמירה שהיה עליהם, ולא עזב אותם, שהושיב אותם בסכות, שהיא השמירה. וכמו שאנו אומרים "פורס סכת שלום עלינו* ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".
ובחג הסוכות היו מקריבין שבעים פרים (במדבר כט, יג-לב), נגד שבעים אומות, ויום השמיני פר אחד (שם פסוק לו), נגד אומה יחידה (סוכה נה:). לכך פר אחד באחרונה, כי אחר שיעברו האומות*, יהיו נשארים ישראל. וכל זמן ששבעים אומות בעולם, אז צריך סוכה ושמירה. וכאשר יעברו שבעים אומות העולם*, אז אין כאן סוכה, כי אין צריך עוד סוכה ושמירה כאשר אין אומות עוד מושלים, ודי בזה.
(44)Also there (Sota 30b): Rabbi Yosei HaGelili taught: At the time that [the Jewish people] ascended from the sea they resolved to sing a song. [And how did they recite this song?] If a baby was lying on his mother’s lap or an infant was nursing from his mother’s breasts, once they saw the Divine Presence, the baby straightened his neck and the infant dropped the breast from his mouth, and they recited, “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). As it is stated (Psalms 8:3): “Out of the mouths of babies and sucklings You have founded strength (oz, which is spelled the same as the first word in the song).” Rabbi Meir would say: Even fetuses in their mother’s womb recited the song at the sea, as it is stated (Psalms 68:27), “In full assemblies, bless God, the Lord, you that are from the source of Israel.” To here [is the Gemara.]
(45) They wanted to say with this as we said above. For the Song is from the angle of that which is caused desiring to cling to its Cause from which it comes. For every caused thing desires its cause. And hence Rabbi Yosei HaGelili reasoned that the baby who is caused by the mother and clings to his mother, or an infant who turned to the thing that is the source of existence for him, which is nursing – so he was nursing from his mother’s breasts – when he saw the Divine Presence, which is his true cause, he left the physical source and cause and turned to his Cause, which is actually his Cause. For all things turn to their cause. The general principle of the thing that they wanted to say with this is that their level was so great, to the point that they all turned to the Cause and were clinging to it. And this is the matter of Song. For you do not need to say that this Song of the infant was oral and with speech, as people think. Rather, since the level of the Jewish people was so great, to the point that they were all clinging to the First Cause, they were separated from the physical.
(א)הזמנים המקודשים בתורה, מצאנו שלש מהם חיבר הכתוב אותם ביחד, והם* חג המצות וחג השבועות וחג הסכות, והם נקראים "שלש רגלים" (שמות כג, יד). ומאחר שהתורה חברה אלו שלש רגלים יחד, חוץ מראש השנה ויום הכפורים, מזה נדע כי אלו שלש רגלים בפרט מתיחסים ביחד. גם מצאנו אלו שלש רגלים קבעה התורה זמנם בתבואת הארץ; בפסח כתיב (שמות כג, טו) "למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים", (שם פסוק טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך וחג האסיף בצאת השנה". הרי לך שלשה זמנים; האביב, והקציר, והאסיף, שאוסף התבואה לבית. ודבר זה צריך תלמוד מה ענין המועדים אל תבואה.
...
(ה)ודע כי כל שנה ושנה בפני עצמו יש בה הויה מיוחדת, כאילו בכל שנה ושנה יש בה בריאה בפני עצמה. ולכך השנה מתיחסת ומתדמה אל העולם. וזה כמו שיש לעולם התחלה, שנמצא נברא, כך יש בשנה התחלה. וזאת ההתחלה* היא בזמן האביב, שבו התחלת הוית הנבראים. וכמו שיש לעולם שלימות הויה, ודבר זה זולת התחלת ההויה, כי התחלת הויה התחלה בלבד, והשלימות מצד שהוא שלם. וכך יש לשנה שלימות הויה, וזהו בזמן הקציר, שהתבואה היא בשלימות, ראויה אל הקציר. ויש לעולם חזרה ואסיפה, שאחר תכלית הכל העולם נאסף אל המקיים, שאין עמידה לעולם בעצמו, ונאסף אל המקיים, שבו נתלה. וכן יש בשנה בצאת השנה, הוא תקופת השנה, אין להוית השנה עמידה, ויש זמן אסיפה, שנאסף אל המקיים, כמו שיתבאר.
(ו)ומצד שלש בחינות אלו יש לעולם מדריגה אלקית; כי במה שהוא נמצא מושפע מאתו יתברך, יש לו הצטרפות אל השם יתברך. והשני הוא הפך זה, שהעולם הוא חוזר ונאסף אל סבתו המקיים אותו, במה שהעולם נתלה בו יתברך, ואין לו קיום זולתו יתברך, ובזה כל המציאות שב אל השם יתברך. וכמו שהענין הראשון במה שהנמצאים הם מושפעים נמצאים מאתו יש לעולם דביקות בו, כן דבר זה במה שהם שבים אליו תלוים בו, יש לעולם דביקות בו יתברך. השלישי, שיש לעולם דביקות והצטרפות אל השם יתברך בשביל הנמצאים עצמם, שיש בהם השלימות, ובשביל שלימותם יש להם דביקות בו יתברך.
(ז)וזהו ששנינו (אבות פ"א מ"ב) "על שלשה דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". פירוש, כי העולם עומד במה שיש לעולם דביקות בו יתברך, והדביקות בו יתברך בשלשה דברים, והם העמודים שהעולם עומד עליהם.
והעמוד האחד, במה שיש לעולם דביקות בו יתברך שהוא נמצא מאתו יתברך, ומציאותו הוא בחסד, שהוא יתברך השפיע העולם מטובו ומחסדו*, כמו שאמר (תהלים פט, ג) "אמרתי עולם חסד יבנה". ולפיכך אמר שהעולם עומד על גמילות חסד, שזהו עמוד אחד מעמודי העולם שהוא מקושר עם* השם יתברך, מצד שבא הכל מאתו על צד החסד. ואם תשאל, הרי אין זה גמילות חסד שבני אדם עושין, כי זהו החסד שהשם יתברך עושה. כי אין זה קשיא* למבין, כי כאשר חסד בארץ, אז השם יתברך מתחסד עם העולם, ומשפיע* לעולם חסד. שהרי כל מדותיו של הקב"ה לעשות חסד עם העושה חסד, ודבר זה ידוע. ואל תאמר, כי חסד זה לא היה כי אם בעת הבריאה, שהשפיע את הנבראים. כי השם יתברך בכל יום מחדש מעשה בראשית, משפיע לעולם מציאותו.
(ח)כנגד השלישי אמר "על התורה". שכבר אמרנו לך כי יש לעולם קשור ודבוק בו יתברך על ידי התורה, כי בה יושלם המציאות, ודבר זה מבואר שהתורה היא שלימות* הכל.
(ט)וכנגד השני הוא העבודה, כי במה שאנו עובדים לו מורה שהנמצאים נתלים בו יתברך, כמו העבד שנתלה באדון שלו. ולפיכך העבודה מורה על שהנמצאים נתלים בו. ועוד, כי העבודה בעצמה מורה על שהנמצאים הם שבים אל השם יתברך כאשר מקריבים אליו הקרבן, שזהו בעצמה השבת הנמצאים אליו. ודבר זה יתבאר באריכות בסוף הספר (ר"פ סט) איך הקרבן הוא השבת הנמצאים אל השם יתברך, והתבאר למעלה גם כן בפרק ארבעים.
(י)וכאשר התבאר זה, יש לך לדעת כי כאשר אמרנו כי השנה מתיחסת אל העולם בכללו. ויש בשנה התחלת הויה, וזהו בחדש ראשון, שהוא חדש האביב, שבו יתחדשו הנבראים בכל שנה*. ויש זמן האסיף והחזרה, וזהו בתקופת השנה, שהוא זמן האסיף. ויש זמן שהעולם הוא בשלימות ההויה, וזה בזמן הקציר. וזה, שבשול התבואה הוא השפע מאתו יתברך, שהוא יתברך מניע השמים, והשמים מגדלים על ידי השמש את התבואה, עד תכלית בשול שלה. וכל זמן שהיא מחוברת בארץ, נחשב זה השפעה שנמצא מאתו יתברך. אבל הקצירה, שהוא כאשר נשלם הפרי ונקצר, וזה כאשר כבר נשלם על תכלית שלימותו, זהו שלימות הויה.
(יא)ומפני זה ראוי שיהיו הזמנים האלו קודש ליהוה. כי אף שהאביב הוא דבר טבעי, הרי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה, ז), כי יש עוד הויה על הויה יותר, כמו שיתבאר, והוא הדביקות בו יתברך...
(יד)ולכך בחג המצות בו יצאו ישראל ממצרים, שאז היו ישראל כאילו נולדו ונתהוו לעם, כאשר התבאר בכמה מקומות בספר הזה, ולקמן עוד* יתבאר. חג השבועות בו נתנה התורה לישראל. וחג הסוכות הושיב אותם בענני הכבוד, וזהו נראה שישראל נאספים אליו יתברך, ותחת כנפיו יחסו. לפיכך מצות סוכה לצאת מביתו של אדם, שהוא מקומו, לשבת בצל סוכה, כי צריך האדם להסתופפות. ולפיכך צריך לישב בסוכה, שהסוכה היא הסתופפות גם כן, והבן זה היטב.
(טו)אמנם מה שתמצא בחג השבועות מה שלא תמצא בשני החגים, ששני החגים הוקבע להם זמן בחדש, אך חג השבועות לא הוקבע לו יום בחדש, רק הכתוב תלאו בחג המצות לספור חמשים יום. דבר זה הוא כי חג השבועות וחג המצות מתיחסים זה לזה, שייכים זה לזה. כי כבר אמרנו לך כי חג המצות הוא התחלת הויה, והוא דומה לימי בראשית. ותכלית שלימות הויה הוא בתורה, כי התורה השלמת הנמצאים, שכן דרשו ז"ל במסכת עבודה זרה בפרק קמא (ג.), הוסיף יהוה בששי לומר (בראשית א, לא) "יום הששי", מלמד שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששה בסיון; אם ישראל* יקבלו התורה, מוטב. ואם לאו, יחזור העולם לתוהו ובוהו. פירוש, כי תכלית שלימות העולם בתורה, ואם אין תורה אין כאן שלימות. ולפיכך אם לא יקבלו ישראל התורה, יחזור העולם לתוהו ובוהו. מזה הטעם תולה חג השבועות בחג המצות, כי בחג המצות יצאו ישראל ממצרים, וזהו הויה חדשה של ישראל. ותכלית הויה הזאת לא נשלמה רק בקבלת התורה, שאז הויה שלימה, ולא קודם. וכן הקציר נתלה באביב, שידוע שאחר זמן של האביב הוא הקציר, והאביב מביא הקציר, ואין לו זמן מיוחד. ולא כן האסיף, שאינו תולה בקציר ולא באביב, אלא כאשר מתחילין ימי גשמים. ועוד יתבאר טעם לזה.
...
(כ)והתבאר לך כי בפסח יש להם שלימות אלהי נבדל, ולפיכך אסור בחמץ ושאור. ובחג השבועות קנו מעלת השכל, שהיא התורה. וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות, קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות, הוא רוח הקודש השורה עליהם. ולכך היו ענני כבוד עליהם, שהשכינה חופף עליהם, וכל מקום שהשכינה נמצאת, שם ענני כבוד, כמבואר* בכתוב. וזהו אמרם (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) למה נקרא "שמחת בית השואבה" שהיה בחג הסוכות, שמשם היו שואבים רוח הקודש.
(כא)ואלו שלשה דברים הם נרמזים בארון, שהארון של עץ, והוא זהב טהור מבית ומבחוץ, ואין הזהב מחובר בעץ. רמז על הנפש האלקית הנבדלת מן הגוף. והוא זהב טהור, כמו שאמרו (ברכות ס:) "נשמה שנתת בי טהורה". ובו מונחים הלוחות (ברכות ח:), שהיא התורה. ועל הארון הכרובים (שמות כה, כ), למקבלים כבוד השכינה. וכנגד אלו ג' דברים הם מועדי* יהוה המקודשים.
ויאמר הנה אנכי כרת כו'. ר"ל הנה אנכי כרת ברית והוא קיום ההבטחה אשר לא תופר כי בכל הדברים החטא מונע משא"כ בקיום הברית וז"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ והוא שריית הענן על המשכן והכבוד שורה עליהם לעין כל והולך לפניהם לעין כל כמ"ש אשר עין בעין נראה אתה וגו' ועננך כו' עד שתמהו כל האומו' עליהם ואמרו מי זאת עולה מן המדבר כתימרו' עשן כו' וכמ"ש בסוף פקודי וכבוד יהוה מלא כו' כי ענן יהוה על המשכן כו' ואף שהלך הענן לפניהם ביציאתו ממצרים לא היה אלא לשעתו עד הים וגם לא היה לעיני כל ישראל רק לפני הנביאי' שבהם משא"כ כאן וז"ש לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם וזו היא הפלא הגדול וכמ"ש האומות עליהן אין אלו אלא אלהים וכמ"ש משה ונפלינו אני ועמך מכל העם כו' ונפלינו לשון פלא וכן השיב לו ית"ש נגד כל עמך אעשה כו' כמ"ש לעיני כל בית ישראל. אשר לא נבראו בכל כו' וזהו ונפלינו והיה הולך לפניה' במסעיה' וחונה בחנייתם וע"פ משה שאמר קומה יהוה שובה יהוה וז"ש וראה כל העם כו' אשר אני עושה עמך שהכל בשבילך וברצונך וזה הגדולה והטובה אשר אין אחריה ולא היתה כזאת שנ' אשר עין בעין כו' וע"ז אנחנו מצפים כי עין בעין יראו וכו'. וחזר השי"ת וכרת הברית שכרת בסוף פ' משפטים אחר שהופר הברית כאן וחזר וכרת בראשי המצות שתולה הברית בהן וכמ"ש שהן עדות על יחודו והוציאם ממצרים להיות להם לאלהים.
בפסוק לך אכול בשמחה כו'. הוא על חג הסוכות זמן שמחתינו. כי כבר רצה מה זה הלשון כבר. הענין הוא כמ"ש השיבנו יהוה כו' חדש ימינו כקדם. כי שורש בנ"י למעלה מהטבע כמ"ש שעלו במחשבה קודם שנברא כל העולם. אך ע"י החטא כתיב עונותיכם היו מבדילים. וע"י תשובה חוזרים אל השורש. ונמצא ממילא למפרע נתקן הכל. וזה כבר רצה שע"י התשובה נתחזרו למקומם הראשון. ואיתא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. רמז למצות סוכה אחר יוהכ"פ שכל בנ"י שבין לפניו ית' זוכין לסוכה שהוא ע"ש ענני כבוד. ובס' כפות תמרים פי' על הגמ' הנ"ל שכל בנ"י חקוקין בכסא כמ"ש צורתו של יעקב חקוקה בכסה"כ שהוא שורש כל נשמת בנ"י. וע"י התשובה מתדבק כל אחד בשורשו ע"ש. ולכן יש אח"כ שמחה כי עיקר השמחה בהשורש ושם כל בני ישראל אחד. וע"ז כ' ראוין כל ישראל לישב בסוכה אחת כדכתיב כל האזרח. והוא זריחת שורש כללות בנ"י צורתו של יעקב כנ"ל:
