(סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃ (סו) וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃ {פ}
(65) and said to the servant, “Who is that man walking in the field toward us?” And the servant said, “That is my master.” So she took her veil and covered herself. (66) The servant told Isaac all the things that he had done. (67) Isaac then brought her into the tent of his mother Sarah, and he took Rebekah as his wife. Isaac loved her, and thus found comfort after his mother’s death.
(א) ותתכס. לְשׁוֹן וַתִּתְפַּעֵל, כְּמוֹ וַתִּקָּבֵר וַתִּשָּׁבֵר:
(1) ותתכס AND [SHE] COVERED HERSELF — This has a passive meaning (she was covered); it is like (35:8) ותקבר “and she was buried”, and (1 Samuel 4:18) ותשבר “and [his neck] was broken”.
(א) האהלה שרה אמו. וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ (בראשית רבה): (ב) אחרי אמו. דֶּרֶךְ אֶרֶץ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ שֶׁל אָדָם קַיֶּמֶת, כָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ; וּמִשֶּׁמֵּתָה, הוּא מִתְנַחֵם בְּאִשְׁתּוֹ:
(1) האהלה שרה אמו INTO HIS MOTHER SARAH’S TENT — He brought her into the tent and she became exactly like his mother Sarah — that is to say, the words signify as much as, [And he brought her into the tent] and, behold, she was Sarah, his mother). For whilst Sarah was living, a light had been burning in the tent from one Sabbath eve to the next, there was always a blessing in the dough (a miraculous increase) and a cloud was always hanging over the tent (as a divine protection), but since her death all these had stopped. However, when Rebecca came, they reappeared” (Genesis Rabbah 60:16). (2) אחרי אמו [AND ISAAC WAS COMFORTED] AFTER HIS MOTHER’S DEATH — It is natural that whilst a man’s mother is living he is wrapped up in her, but when she dies he finds comfort in his wife (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).
(א) וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃
(1) Abraham took another wife, whose name was Keturah.
(יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃
(18) And in that day
—declares the LORD—
You will call [Me] Ishi,
And no more will you call Me Baali.
—declares the LORD—
You will call [Me] Ishi,
And no more will you call Me Baali.
(ה) מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
(5) How fair are your tents, O Jacob,
Your dwellings, O Israel!
Your dwellings, O Israel!
(כז) צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃
(27) Zion shall be saved in the judgment;
Her repentant ones, in the retribution.
Her repentant ones, in the retribution.
(יג) כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלַ֖͏ִם תְּנֻחָֽמוּ׃
(13) As a mother comforts her son
So I will comfort you;
You shall find comfort in Jerusalem.
So I will comfort you;
You shall find comfort in Jerusalem.
(ד) וִיהִ֣י בְשׇׁכְב֗וֹ וְיָדַ֙עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו (ושכבתי) [וְשָׁכָ֑בְתְּ] וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִֽׂין׃
(4) When he lies down, note the place where he lies down, and go over and uncover his feet and lie down. He will tell you what you are to do.”
(א) וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ (ב) בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ׃ (ג) וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֨ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ לִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית׃ (ד) וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהׇמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהׇחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ׃ (ה) לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ׃ (ו) וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ (ז) רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ (ח) וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה וַתִּֽהְיִי־לִֽי׃ (ט) וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן׃ (י) וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי׃ (יא) וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ׃ (יב) וָ֥אֶתֵּֽן נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַֽעֲגִילִ֖ים עַל־אׇזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ׃ (יג) וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ (ששי) [שֵׁ֤שׁ] וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן (אכלתי) [אָכָ֑לְתְּ] וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה׃ (יד) וַיֵּ֨צֵא לָ֥ךְ שֵׁ֛ם בַּגּוֹיִ֖ם בְּיׇפְיֵ֑ךְ כִּ֣י ׀ כָּלִ֣יל ה֗וּא בַּהֲדָרִי֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עָלַ֔יִךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
(1) The word of the LORD came to me: (2) O mortal, proclaim Jerusalem’s abominations to her, (3) and say: Thus said the Lord GOD to Jerusalem: By origin and birth you are from the land of the Canaanites—your father was an Amorite and your mother a Hittite. (4) As for your birth, when you were born your navel cord was not cut, and you were not bathed in water to smooth you;-a you were not rubbed with salt, nor were you swaddled. (5) No one pitied you enough to do any one of these things for you out of compassion for you; on the day you were born, you were left lying, rejected, in the open field. (6) When I passed by you and saw you wallowing in your blood, I said to you: “Live in spite of your blood.” Yea, I said to you: “Live in spite of your blood.”-b (7) I let you grow like the plants of the field; and you continued to grow up until you attained to womanhood,-a until your breasts became firm and your hair sprouted.
You were still naked and bare (8) when I passed by you [again] and saw that your time for love had arrived. So I spread My robe over you-c and covered your nakedness, and I entered into a covenant with you by oath—declares the Lord GOD; thus you became Mine. (9) I bathed you in water, and washed the blood off you, and anointed you with oil. (10) I clothed you with embroidered garments, and gave you sandals of dolphin leather-a to wear, and wound fine linen about your head, and dressed you in silks. (11) I decked you out in finery and put bracelets on your arms and a chain around your neck. (12) I put a ring in your nose, and earrings in your ears, and a splendid crown on your head. (13) You adorned yourself with gold and silver, and your apparel was of fine linen, silk, and embroidery. Your food was choice flour, honey, and oil. You grew more and more beautiful, and became fit for royalty. (14) Your beauty won you fame among the nations, for it was perfected through the splendor which I set upon you—declares the Lord GOD.
You were still naked and bare (8) when I passed by you [again] and saw that your time for love had arrived. So I spread My robe over you-c and covered your nakedness, and I entered into a covenant with you by oath—declares the Lord GOD; thus you became Mine. (9) I bathed you in water, and washed the blood off you, and anointed you with oil. (10) I clothed you with embroidered garments, and gave you sandals of dolphin leather-a to wear, and wound fine linen about your head, and dressed you in silks. (11) I decked you out in finery and put bracelets on your arms and a chain around your neck. (12) I put a ring in your nose, and earrings in your ears, and a splendid crown on your head. (13) You adorned yourself with gold and silver, and your apparel was of fine linen, silk, and embroidery. Your food was choice flour, honey, and oil. You grew more and more beautiful, and became fit for royalty. (14) Your beauty won you fame among the nations, for it was perfected through the splendor which I set upon you—declares the Lord GOD.
(א) נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃
(1) Comfort, oh comfort My people,
Says your God.
Says your God.
(כא) וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃
(21) And so, fear not. I will sustain you and your dependents.” Thus he reassured them, speaking kindly to them.
(יג) וַ֠תֹּ֠אמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִי֙ לֹ֣א אֶהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃
(13) She answered, “You are most kind, my lord, to comfort me and to speak gently to your maidservant—though I am not so much as one of your maidservants.”
(א) קְרָ֤א בְגָרוֹן֙ אַל־תַּחְשֹׂ֔ךְ כַּשּׁוֹפָ֖ר הָרֵ֣ם קוֹלֶ֑ךָ וְהַגֵּ֤ד לְעַמִּי֙ פִּשְׁעָ֔ם וּלְבֵ֥ית יַעֲקֹ֖ב חַטֹּאתָֽם׃ (ב) וְאוֹתִ֗י י֥וֹם יוֹם֙ יִדְרֹשׁ֔וּן וְדַ֥עַת דְּרָכַ֖י יֶחְפָּצ֑וּן כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱלֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱלֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן׃ (ג) לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע הֵ֣ן בְּי֤וֹם צֹֽמְכֶם֙ תִּמְצְאוּ־חֵ֔פֶץ וְכׇל־עַצְּבֵיכֶ֖ם תִּנְגֹּֽשׂוּ׃ (ד) הֵ֣ן לְרִ֤יב וּמַצָּה֙ תָּצ֔וּמוּ וּלְהַכּ֖וֹת בְּאֶגְרֹ֣ף רֶ֑שַׁע לֹֽא־תָצ֣וּמוּ כַיּ֔וֹם לְהַשְׁמִ֥יעַ בַּמָּר֖וֹם קֽוֹלְכֶֽם׃ (ה) הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהֹוָֽה׃ (ו) הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֒הוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ (ז) הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃ (ח) אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻֽכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד יְהֹוָ֖ה יַֽאַסְפֶֽךָ׃ (ט) אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהֹוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃ (י) וְתָפֵ֤ק לָֽרָעֵב֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְנֶ֥פֶשׁ נַעֲנָ֖ה תַּשְׂבִּ֑יעַ וְזָרַ֤ח בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲפֵלָתְךָ֖ כַּֽצׇּהֳרָֽיִם׃ (יא) וְנָחֲךָ֣ יְהֹוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃ (יב) וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חׇרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם מוֹסְדֵ֥י דוֹר־וָד֖וֹר תְּקוֹמֵ֑ם וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת׃
(1) Cry with full throat, without restraint;
Raise your voice like a ram’s horn!
Declare to My people their transgression,
To the House of Jacob their sin.
(2) To be sure, they seek Me daily,
Eager to learn My ways.
Like a nation that does what is right,
That has not abandoned the laws of its God,
They ask Me for the right way,
They are eager for the nearness of God: (3) “Why, when we fasted, did You not see?
When we starved our bodies, did You pay no heed?”
Because on your fast day
You see to your business
And oppress all your laborers! (4) Because you fast in strife and contention,
And you strike with a wicked fist!
Your fasting today is not such
As to make your voice heard on high. (5) Is such the fast I desire,
A day for men to starve their bodies?
Is it bowing the head like a bulrush
And lying in sackcloth and ashes?
Do you call that a fast,
A day when the LORD is favorable? (6) No, this is the fast I desire:
To unlock fetters of wickedness,
And untie the cords of the yoke-a
To let the oppressed go free;
To break off every yoke. (7) It is to share your bread with the hungry,
And to take the wretched poor into your home;
When you see the naked, to clothe him,
And not to ignore your own kin.
(8) Then shall your light burst through like the dawn
And your healing spring up quickly;
Your Vindicator shall march before you,
The Presence of the LORD shall be your rear guard. (9) Then, when you call, the LORD will answer;
When you cry, He will say: Here I am.
If you banish the yoke from your midst,
The menacing hand,-b and evil speech, (10) And you offer your compassion to the hungry
And satisfy the famished creature—
Then shall your light shine in darkness,
And your gloom shall be like noonday. (11) The LORD will guide you always;
He will slake your thirst in parched places-d
And give strength to your bones.
You shall be like a watered garden,
Like a spring whose waters do not fail. (12) Men from your midst shall rebuild ancient ruins,
You shall restore foundations laid long ago.
And you shall be called
“Repairer of fallen walls,
Restorer of lanes for habitation.”
Raise your voice like a ram’s horn!
Declare to My people their transgression,
To the House of Jacob their sin.
(2) To be sure, they seek Me daily,
Eager to learn My ways.
Like a nation that does what is right,
That has not abandoned the laws of its God,
They ask Me for the right way,
They are eager for the nearness of God: (3) “Why, when we fasted, did You not see?
When we starved our bodies, did You pay no heed?”
Because on your fast day
You see to your business
And oppress all your laborers! (4) Because you fast in strife and contention,
And you strike with a wicked fist!
Your fasting today is not such
As to make your voice heard on high. (5) Is such the fast I desire,
A day for men to starve their bodies?
Is it bowing the head like a bulrush
And lying in sackcloth and ashes?
Do you call that a fast,
A day when the LORD is favorable? (6) No, this is the fast I desire:
To unlock fetters of wickedness,
And untie the cords of the yoke-a
To let the oppressed go free;
To break off every yoke. (7) It is to share your bread with the hungry,
And to take the wretched poor into your home;
When you see the naked, to clothe him,
And not to ignore your own kin.
(8) Then shall your light burst through like the dawn
And your healing spring up quickly;
Your Vindicator shall march before you,
The Presence of the LORD shall be your rear guard. (9) Then, when you call, the LORD will answer;
When you cry, He will say: Here I am.
If you banish the yoke from your midst,
The menacing hand,-b and evil speech, (10) And you offer your compassion to the hungry
And satisfy the famished creature—
Then shall your light shine in darkness,
And your gloom shall be like noonday. (11) The LORD will guide you always;
He will slake your thirst in parched places-d
And give strength to your bones.
You shall be like a watered garden,
Like a spring whose waters do not fail. (12) Men from your midst shall rebuild ancient ruins,
You shall restore foundations laid long ago.
And you shall be called
“Repairer of fallen walls,
Restorer of lanes for habitation.”
(ג) כִּֽי־נִחַ֨ם יְהֹוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כׇּל־חׇרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהֹוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ {ס}
(3) Truly the LORD has comforted Zion,
Comforted all her ruins;
He has made her wilderness like Eden,
Her desert like the Garden of the LORD.
Gladness and joy shall abide there,
Thanksgiving and the sound of music.
Comforted all her ruins;
He has made her wilderness like Eden,
Her desert like the Garden of the LORD.
Gladness and joy shall abide there,
Thanksgiving and the sound of music.
(ח) מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃ (ט) הַאֲנִ֥י אַשְׁבִּ֛יר וְלֹ֥א אוֹלִ֖יד יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה אִם־אֲנִ֧י הַמּוֹלִ֛יד וְעָצַ֖רְתִּי אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ {ס} (י) שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלַ֛͏ִם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כׇּל־הַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ׃ (יא) לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ׃ {ס} (יב) כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶ֠יהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשׇׁעֳשָֽׁעוּ׃ (יג) כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלַ֖͏ִם תְּנֻחָֽמוּ׃
(8) Who ever heard the like?
Who ever witnessed such events?
Can a land pass through travail
In a single day?
Or is a nation born
All at once?
Yet Zion travailed
And at once bore her children! (9) Shall I who bring on labor not bring about birth?
—says the LORD.
Shall I who cause birth shut the womb?
—said your God. (10) Rejoice with Jerusalem and be glad for her,
All you who love her!
Join in her jubilation,
All you who mourned over her— (11) That you may suck from her breast
Consolation to the full,
That you may draw from her bosom
Glory to your delight.
(12) For thus said the LORD:
I will extend to her
Prosperity like a stream,
The wealth of nations
Like a wadi in flood;
And you shall drink of it.
You shall be carried on shoulders
And dandled upon knees. (13) As a mother comforts her son
So I will comfort you;
You shall find comfort in Jerusalem.
Who ever witnessed such events?
Can a land pass through travail
In a single day?
Or is a nation born
All at once?
Yet Zion travailed
And at once bore her children! (9) Shall I who bring on labor not bring about birth?
—says the LORD.
Shall I who cause birth shut the womb?
—said your God. (10) Rejoice with Jerusalem and be glad for her,
All you who love her!
Join in her jubilation,
All you who mourned over her— (11) That you may suck from her breast
Consolation to the full,
That you may draw from her bosom
Glory to your delight.
(12) For thus said the LORD:
I will extend to her
Prosperity like a stream,
The wealth of nations
Like a wadi in flood;
And you shall drink of it.
You shall be carried on shoulders
And dandled upon knees. (13) As a mother comforts her son
So I will comfort you;
You shall find comfort in Jerusalem.
(יב) כִּ֤י שֶׁ֨מֶשׁ ׀ וּמָגֵן֮ יְהֹוָ֢ה אֱלֹ֫הִ֥ים חֵ֣ן וְ֭כָבוֹד יִתֵּ֣ן יְהֹוָ֑ה לֹ֥א יִמְנַע־ט֝֗וֹב לַֽהֹלְכִ֥ים בְּתָמִֽים׃
(12) For the LORD God is sun and shield;
the LORD bestows grace and glory;
He does not withhold His bounty from those who live without blame.
the LORD bestows grace and glory;
He does not withhold His bounty from those who live without blame.
(ו) תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק מִפְּ֒נֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּ֒שָׂמִים, פִּטְּ֒מָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִֽיעַ לֹא שָׁמַֽעְנוּ: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּ֒לָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין וְאִם חִסַּר אַחַת מִכָּל סַמָּנֶֽיהָ חַיָּב מִיתָה:
(6) It was taught in a Boraysa: Rabbi Nosson says, While [the Kohein] ground [the incense] he would say, ‘Hodeik heiteiv, heiteiv hodeik,’ because the sound is good for the spices. If half the quantity of incense was prepared, it was acceptable; but we have not heard if only a third or a fourth [of it was prepared] [whether it was acceptable].”
(ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס} (ט) ק֤וֹל יְהֹוָה֙ לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ׃
(8) “He has told you, O man, what is good,
And what the LORD requires of you:
Only to do justice
And to love goodness,
And to walk modestly with your God;-c (9) Then will your name achieve wisdom.”-d
Hark! The LORD
Summons the city:
Hear, O scepter;
For who can direct her
And what the LORD requires of you:
Only to do justice
And to love goodness,
And to walk modestly with your God;-c (9) Then will your name achieve wisdom.”-d
Hark! The LORD
Summons the city:
Hear, O scepter;
For who can direct her
(רמה) אחר [נאך, אנדרע]. עורי נקפו זאת בבראשית רבה (בריש פ' מט) וירא אליו ה' אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק לזאת אות ומבשרי אחזה אלוה אילולי שעשיתי כן מהיכן היה נגלה עלי הקב"ה. ואחר נדרים לבקר אם איחר אדם נדרו נתבקרה פנקסו (בבראשית רבה פרש' כב) קום עלה בית אל. אחר כבוד שלחני בילמדנו רב לכם אחרי קול רעש גדול בילמדנו שמע ישראל אחר חיתום שטרות בב"ב קעה ובגיטין כא). אחרים אומר רבי מאיר יש אומר רבי נתן מפורש בסוף (הוריות כא) כל המעשה. מאחיך פרט לאחרים (בב"מ קיא) בגמרא דאחד שכר אדם פרע לאשת אחרים (סנהדרין כב) פי' אשת אחרים עכו"ם. אחרי ה' אלהיכם תלכו (סוטה יד). אחורים ותוך בתרומ' אבל לא בקדש (חגיגה כב). אם נפלו משקין טמאין באחורי כלים תוכו של כלי טהור לתרומה אבל לא לקודש. כל הכלים יש להן אחורים ותוך (פסחים יז) פי' כגון הכרים והכסתות משתמשין באחוריהן שיושבין על גבן ובתוכן נותנין הנוצה חשובין כשני כלים וכן השקין והמרצופין פעמים ישב עליהן ופעמים טוען בתוכן וכן מפורש בכלים פרק כל הכלים כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים (בכלים פ"ב):
(א) שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י יְהֹוָ֑ה הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃ (ב) הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃ (ג) כִּֽי־נִחַ֨ם יְהֹוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כׇּל־חׇרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהֹוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ {ס} (ד) הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִ֨שְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ׃ (ה) קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן׃ (ו) שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵֽינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃ {פ}
(ז) שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ׃ (ח) כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃ {ס} (ט) עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהֹוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ (י) הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃ (יא) וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ {ס} (יב) אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃ (יג) וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהֹוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַ֘יִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָ֒רֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כׇּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃ (יד) מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃ (טו) וְאָנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ (טז) וָאָשִׂ֤ם דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה׃ {ס} (יז) הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהֹוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃ (יח) אֵין־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכׇּל־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכׇּל־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃ (יט) שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃ (כ) בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כׇּל־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת־יְהֹוָ֖ה גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃ (כא) לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ {פ}
(כב) כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהֹוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃ (כג) וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃ {פ}
(ז) שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ׃ (ח) כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃ {ס} (ט) עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהֹוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ (י) הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃ (יא) וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ {ס} (יב) אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃ (יג) וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהֹוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַ֘יִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָ֒רֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כׇּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃ (יד) מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃ (טו) וְאָנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ (טז) וָאָשִׂ֤ם דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה׃ {ס} (יז) הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהֹוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃ (יח) אֵין־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכׇּל־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכׇּל־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃ (יט) שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃ (כ) בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כׇּל־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת־יְהֹוָ֖ה גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃ (כא) לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ {פ}
(כב) כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהֹוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃ (כג) וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃ {פ}
(1) Listen to Me, you who pursue justice,
You who seek the LORD:
Look to the rock you were hewn from,
To the quarry you were dug from. (2) Look back to Abraham your father
And to Sarah who brought you forth.
For he was only one when I called him,
But I blessed him and made him many.
(3) Truly the LORD has comforted Zion,
Comforted all her ruins;
He has made her wilderness like Eden,
Her desert like the Garden of the LORD.
Gladness and joy shall abide there,
Thanksgiving and the sound of music.
(4) Hearken to Me, My people,-a
And give ear to Me, O My nation,-a
For teaching shall go forth from Me,
My way for the light of peoples.
In a moment I will bring it: (5) The triumph I grant is near,
The success I give has gone forth.
My arms shall provide for-c the peoples;
The coastlands shall trust in Me,
They shall look to My arm.
(6) Raise your eyes to the heavens,
And look upon the earth beneath:
Though the heavens should melt away like smoke,
And the earth wear out like a garment,
And its inhabitants die out as well,-d
My victory shall stand forever,
My triumph shall remain unbroken.
(7) Listen to Me, you who care for the right,
O people who lay My instruction to heart!
Fear not the insults of men,
And be not dismayed at their jeers; (8) For the moth shall eat them up like a garment,
The worm shall eat them up like wool.
But My triumph shall endure forever,
My salvation through all the ages.
(9) Awake, awake, clothe yourself with splendor.
O arm of the LORD!
Awake as in days of old,
As in former ages!
It was you that hacked Rahab in pieces,
That pierced the Dragon. (10) It was you that dried up the Sea,
The waters of the great deep;
That made the abysses of the Sea
A road the redeemed might walk. (11) So let the ransomed of the LORD return,
And come with shouting to Zion,
Crowned with joy everlasting.
Let them attain joy and gladness,
While sorrow and sighing flee.
(12) I, I am He who comforts you!
What ails you that you fear
Man who must die,
Mortals who fare like grass? (13) You have forgotten the LORD your Maker,
Who stretched out the skies and made firm the earth!
And you live all day in constant dread
Because of the rage of an oppressor
Who is aiming to cut [you] down.
Yet of what account is the rage of an oppressor? (14) Quickly the crouching one is freed;
He is not cut down and slain,
And he shall not want for food. (15) For I the LORD your God—
Who stirs up the sea into roaring waves,
Whose name is LORD of Hosts— (16) Have put My words in your mouth
And sheltered you with My hand;-h
I, who planted the skies and made firm the earth,
Have said to Zion: You are My people! (17) Rouse, rouse yourself!
Arise, O Jerusalem,
You who from the LORD’s hand
Have drunk the cup of His wrath,
You who have drained to the dregs
The bowl, the cup of reeling! (18) She has none to guide her
Of all the sons she bore;
None takes her by the hand,
Of all the sons she reared. (19) These two things have befallen you:
Wrack and ruin—who can console you?
Famine and sword—how shall I-k comfort you? (20) Your sons lie in a swoon
At the corner of every street—
Like an antelope caught in a net—
Drunk with the wrath of the LORD,
With the rebuke of your God. (21) Therefore,
Listen to this, unhappy one,
Who are drunk, but not with wine! (22) Thus said the LORD, your Lord,
Your God who champions His people:
Herewith I take from your hand
The cup of reeling,
The bowl, the cup of My wrath;
You shall never drink it again. (23) I will put it in the hands of your tormentors,
Who have commanded you,
“Get down, that we may walk over you”—
So that you made your back like the ground,
Like a street for passersby.
You who seek the LORD:
Look to the rock you were hewn from,
To the quarry you were dug from. (2) Look back to Abraham your father
And to Sarah who brought you forth.
For he was only one when I called him,
But I blessed him and made him many.
(3) Truly the LORD has comforted Zion,
Comforted all her ruins;
He has made her wilderness like Eden,
Her desert like the Garden of the LORD.
Gladness and joy shall abide there,
Thanksgiving and the sound of music.
(4) Hearken to Me, My people,-a
And give ear to Me, O My nation,-a
For teaching shall go forth from Me,
My way for the light of peoples.
In a moment I will bring it: (5) The triumph I grant is near,
The success I give has gone forth.
My arms shall provide for-c the peoples;
The coastlands shall trust in Me,
They shall look to My arm.
(6) Raise your eyes to the heavens,
And look upon the earth beneath:
Though the heavens should melt away like smoke,
And the earth wear out like a garment,
And its inhabitants die out as well,-d
My victory shall stand forever,
My triumph shall remain unbroken.
(7) Listen to Me, you who care for the right,
O people who lay My instruction to heart!
Fear not the insults of men,
And be not dismayed at their jeers; (8) For the moth shall eat them up like a garment,
The worm shall eat them up like wool.
But My triumph shall endure forever,
My salvation through all the ages.
(9) Awake, awake, clothe yourself with splendor.
O arm of the LORD!
Awake as in days of old,
As in former ages!
It was you that hacked Rahab in pieces,
That pierced the Dragon. (10) It was you that dried up the Sea,
The waters of the great deep;
That made the abysses of the Sea
A road the redeemed might walk. (11) So let the ransomed of the LORD return,
And come with shouting to Zion,
Crowned with joy everlasting.
Let them attain joy and gladness,
While sorrow and sighing flee.
(12) I, I am He who comforts you!
What ails you that you fear
Man who must die,
Mortals who fare like grass? (13) You have forgotten the LORD your Maker,
Who stretched out the skies and made firm the earth!
And you live all day in constant dread
Because of the rage of an oppressor
Who is aiming to cut [you] down.
Yet of what account is the rage of an oppressor? (14) Quickly the crouching one is freed;
He is not cut down and slain,
And he shall not want for food. (15) For I the LORD your God—
Who stirs up the sea into roaring waves,
Whose name is LORD of Hosts— (16) Have put My words in your mouth
And sheltered you with My hand;-h
I, who planted the skies and made firm the earth,
Have said to Zion: You are My people! (17) Rouse, rouse yourself!
Arise, O Jerusalem,
You who from the LORD’s hand
Have drunk the cup of His wrath,
You who have drained to the dregs
The bowl, the cup of reeling! (18) She has none to guide her
Of all the sons she bore;
None takes her by the hand,
Of all the sons she reared. (19) These two things have befallen you:
Wrack and ruin—who can console you?
Famine and sword—how shall I-k comfort you? (20) Your sons lie in a swoon
At the corner of every street—
Like an antelope caught in a net—
Drunk with the wrath of the LORD,
With the rebuke of your God. (21) Therefore,
Listen to this, unhappy one,
Who are drunk, but not with wine! (22) Thus said the LORD, your Lord,
Your God who champions His people:
Herewith I take from your hand
The cup of reeling,
The bowl, the cup of My wrath;
You shall never drink it again. (23) I will put it in the hands of your tormentors,
Who have commanded you,
“Get down, that we may walk over you”—
So that you made your back like the ground,
Like a street for passersby.
(מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃
(42) You shall live in booths seven days; all citizens in Israel shall live in booths,
(א) (ויקרא כ״ג:מ״ב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ חָסֵר, וְדָא עֲנָנָא חַד, דְּכֻלְּהוּ קְשִׁירִין בֵּיהּ. דִּכְתִּיב, כִּי עֲנַן יְיָ' עֲלֵיהֶם יוֹמָם. וּכְתִיב, (במדבר י״ד:י״ד) וּבְעַמּוּד עָנָן אַתָּה הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. דָּא הוּא עֲנָנָא דְּאַהֲרֹן, דְּאִקְרֵי יוֹמָם, דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ' חַסְדּוֹ. עֲנָנָא חַד, נָטִיל עִמֵּיהּ חָמֵשׁ אָחֳרָנִין, וְאִינּוּן שִׁית. וַעֲנָנָא אָחֳרָא, דִּכְתִּיב וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה, דָּא נָהֲרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, מִנְהִירוּ דְּאִינּוּן שִׁית.
(י) יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃
(10) They shall teach Your laws to Jacob
And Your instructions to Israel.
They shall offer You incense to savor*They shall offer You incense to savor Lit. “They shall place incense in Your nostril.”
And whole-offerings on Your altar.
And Your instructions to Israel.
They shall offer You incense to savor*They shall offer You incense to savor Lit. “They shall place incense in Your nostril.”
And whole-offerings on Your altar.
(ב) תִּכּ֤וֹן תְּפִלָּתִ֣י קְטֹ֣רֶת לְפָנֶ֑יךָ מַֽשְׂאַ֥ת כַּ֝פַּ֗י מִנְחַת־עָֽרֶב׃
(2) Take my prayer as an offering of incense,
my upraised hands as an evening sacrifice.
my upraised hands as an evening sacrifice.
(טו) וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃
(15) and every open vessel, with no lid fastened down, shall be impure.
(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם (בראשית יב, א), רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח (שיר השירים א, ג): לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמָה הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ דוֹמֶה, לִצְלוֹחִית שֶׁל אַפּוֹפִּילְסִימוֹן מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בְּזָוִית, וְלֹא הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה מִטַּלְטֶלֶת הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם.
(2) "G-d said to Abram…" (Genesis 12:1) Rabbi Berekhyah opened: "Your perfumes have good fragrance, your name is poured-out oil" (Song of Songs 1:3) Rabbi Berekhyah said: to what was Abraham our father similar? to a flask of balsam-tree juice close with a tight lid, placed in a corner and its fragrance was not emitted. When it was moved, its fragrance was emitted. Thus the Holy Blessed One said to Abraham our Father, move yourself from place to place and your name will become great in the world....
(ג) שֶׁמֶן שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב. אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּבָשׁוֹ אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. שֶׁמֶן שֶׁבִּשְׁמוֹ כְּעֵין שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדַס מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶן וְהוּא עֲצֵי בְּשָׂמִים:
(3) Balsam oil and the like require the blessing "... who created pleasant oil." If, however, one pressed or soaked olives until they produced oil with a pleasant fragrance, one should recite the blessing "...who created fragrant trees." Oil in which spices were mixed, as was done for the anointing oil, requires the blessing "...who created various kinds of spices."
If one brought both oil and a myrtle to a person, he should recite the blessing on the myrtle and include the oil, because the same blessing, "...who created fragrant trees," applies to both of them.
(א) עוד לפני כעשר שנים עוררתי באגף החינוך הדתי את השאלה, מדוע משקיעים תעצומות רבות כל כך בלימוד המשכן וכליו בבית־הספר, והרי חלק גדול מפרשיות אלה אינו לדורות, ואין ביניהם ובין בית־המקדש שיבנה במהרה הרבה. אילו חָבְרוּ ללימוד זה לפחות לימוד איזה מידות טובות, כי אז היה ללימוד זה גוון מעשי יותר, והעיקר - תשתקף בו יותר התקוה לבנין הבית מחדש. אמנם נתמנתה ועדה לעניין זה, אך כמו במקרים רבים אחרים - לא יצא מזה כלום. (פ' תצוה תשמ"ז) לשאלה זו נדרש רבנו בחיי להלן (לח, ט), והשיב: ודע כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אף־על־פי שאין בית המקדש קיים מצוה גדולה היא, עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין, וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות: כי כל המתעסק בלמוד פרשיות אלו, וישא ויתן בלבו עניניהן, כאילו הקריב הקרבן עצמו. הוא שאמרו (מנחות ק ע"ב): כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן כולם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד ששכרו אִתו ופעולותיו לפניו כאילו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח, והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש, שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטם ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם. והוא שהזכיר דוד על הענין הזה - על הנסתר והנגלה: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון" (תהלים מח, יג-יד), ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (שם, טו). ע"כ. ומעין זה אצל ר"י אברבנאל (בסוף דבריו לפרשת תרומה) וכן אצל בעל "עקידת יצחק" (פ' תצוה שער אחד וחמשים). וראה גם דברי האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי בספרו "נתיבות שלום" (ריש פרשתנו עמ' קפט). (ב) באשר ללמוד מידות טובות מן המשכן כתב המלבי"ם על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח): ...וציוה "וכן תעשו", שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמו שאמר ה' לדוד (שמואל ב' ז, יא) "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'", רצונו לומר שאתה בעצמך תהיה בית לה' וכו'. (ג) לרעיון זה של בנין המשכן בלב האדם מוקדש השיר "בלבבי משכן אבנה" אותו ערך הרב יצחק הוטנר זצ"ל בעל "פחד יצחק", ואלו מלות השיר: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". מקורו של השיר ב"ספר חרדים" של רבי אליעזר אזכרי, המקובל והפייטן שחי בצפת לפני קרוב לחמש מאות שנה. שם בפרק ז ישנו שיר הנקרא "שיר ידידות" המסודר על סדר "אלפא ביתא", ובאותיות ב' ו־ה' נאמר שם: "בתוך לבבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו - נפשי היחידה. החלב והדם שלי אקריבה - על מזבחו ועבוד עבודה". (ראה "מעט מן האור" של הרב חנן פורת, ספר שמות עמ' 299) (ד) לכבוד בר המצוה של עמנואל שי' ולאחר מכן של נחמיה שי' אספתי מעט מן המידות הטובות הנלמדות מפרשתנו: (ה) דרך ארץ (א): "ושכנתי בתוכם" (כה, ח), תניא, רבי טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (אבות דרבי נתן יא) (ו) דרך ארץ (ב): "ועשו ארון" (כה, י), רבי יוחנן רמי, כתיב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתיב "ועשו ארון", מכאן לתלמיד חכם, שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו (יומא עב ע"ב). ואולי מן הראוי להוסיף כאן מדברי המדרש (שמות רבה לו, ג) "מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון? אמר רבי יהודה אמר רבי שלום, אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה. (ז) לאמור - אין התורה רכוש היחיד, אבל היא רכוש־הרבים. ובצורה בוטה עוד יותר נאמר דבר זה בתנחומא (פ' ויקהל ח): ...אלא שציוה הקב"ה לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חבירו לומר, שאני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה ואני יש לי בו יותר ממך, ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט, לפיכך אין לך חלק בתורה וכו'. ולא בכדי כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, א): כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל. (ח) הרבה פעמים הזכרתי את הרהורי באשר לתלמיד חכם מיהו, והזכרתי את המשנה במסכת סוכה (ב, א), שם אומר רבן גמליאל על עבדו טבי: "ראיתם עבדי טבי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה", ולעומת זאת את דברי תוספות במסכת סוטה (כא ע"א): "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו ועוסק בה תמיד ואינו הולך ד' אמות בלא תורה". (ט) עכשיו התקדמתי קצת, שכן מצאתי סימן לתלמיד חכם, לא מבחינת ידיעותיו אלא מבחינת אופיו, כי כך אומר רבא בהמשך הגמרא (יומא שם): תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. והנה הראה לי רפאל שי' דין ודברים בהגדרתו של תלמיד חכם ואם יש דין תלמיד חכם בדורנו, בספר "מקראי קודש" על הלכות חנוכה של הרב משה הררי (עמ' ח-יא, מהדורה שלישית תש"ס). לאחר שדן שם המחבר אם בכלל יש דין תלמיד חכם בימינו (לעניין הספדו בפניו בימי חנוכה), מסכם ואומר: ובאמת שאף הגדרת תלמיד חכם אינה פשוטה - בגמרא מסכת שבת (קיד ע"א) איתא: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעות העין? זה המקפיד על חלוקו להופכו. ועוד איתא שם: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה (ושם בהמשך הגמרא: אם יודע בחדא מסכתא - הוי פרנס באתריה, ואי בכוליה, תנויה בריש מתיבתא). וראה בקדושין (מט ע"ב), שאמרו שם: על מנת שאני תלמיד - כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה (ובתוספות שם גרסו: על מנת שאני תלמיד חכם וכו'). ובגמרא תענית (י ע"ב) אמרו: יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד - כל ששואלים אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה (וראה תוספות שם ד"ה איזהו ותוספות בשבת ד"ה ואפילו), ועוד אמרו במסכת שבת שם: ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. נמצאנו למדים שגדר תלמיד חכם משתנה לפי הצורך והענין. ומכל מקום לענין הספד פסקו האחרונים כמו שכתב המשנה ברורה (תקמ"ז סקי"ב), ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו אינו יודע לישא וליתן בה. עיי"ש. והנה נזכרתי בסיפור שהיו מספרים על האי סבא קדישא ה"חפץ חיים" זצ"ל, שנשאל - מיהו תלמיד חכם? וכדרכו, המשיל משל וענה: הלומד ולא זה היודע ללמוד. והראיה מן הגנב. כי מי נקרא גנב, היודע לגנוב או הגונב?! (י) דרך ארץ (ג): עוד עניין שבדרך ארץ שרש"י מביאו מברייתא דמ"ט מידות שאבדה לנו: "יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו" (כו, יג) - מכאן אתה לומד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה. ע"כ. והכוונה לומר שיכסו יריעות האהל את יריעות המשכן (שהרי ג' או ד' כיסויים היו לו למשכן). והלימוד הוא מן המילים המיותרות "יהיה סרוח", שהרי כל יודע חשבון פשוט יכול לחשב שכך יהיה. כך אצל מפרשי רש"י. (יא) אך יש כאן מקום להרהר - כל יופין של יריעות המשכן נראה רק בתקרת המשכן, שהרי בחוץ, מה שעל הקרשים, כוסה על ידי יריעות האהל. (יב) ויותר מזה אפשר לשאול על ציפוי הבריחים בזהב - "וצפית את הבריחם זהב" (כו, כט), ומעשה אומנות מסובך זה לא נראה אלא לעיני בני קהת כאשר הקימו או פרקו את המשכן, שכן גם הוא כוּסה. (יג) ודומה שמכאן קשה על רבנו תם שאומר (מנחות לב ע"ב, תוספות ד"ה הא), שדבר המסותר מן העין אינו צריך הידור - "ספר תורה בעי שרטוט משום 'זה אלי ואנוהו', אבל תפילין דמכוסין בעור, לא בעו שרטוט, דלא שייך בהו נוי". (יד) ואכן, התיחסותם של חכמינו לעניין האסתטיקה שלא בקשר לחפצי קודש היא מאוד מצומצמת, ויפים הם דברי רש"י (דברים יד, א) בפירושו לאיסור לא תתגודדו - לפי שאתם בניו של הקב"ה, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. (פ' תרומה תשנ"ח, בר מצוה של עמנואל שי', ובתשנ"ט, בר מצוה של נחמיה שי') הערת נתנאל שי': לעניין כיסוי היופי במשכן, ניתן לומר כי זהו ההבדל בין הידור של בני האדם לבין משכן ה'. במצוות שמטרתן לצוות־ לקשר בינינו לבין הקב"ה, ישנו הידור שמכוון גם אלינו ואולי בעיקר אלינו, ולכן רק דברים הגלויים לעין צריכים הידור. אבל בבית ה', שאין נסתר מלפניו, יש משמעות עמוקה גם ליופי שנסתר מעינינו וגלוי לפניו. אנו מראים את חיבתנו לקב"ה בהידור, דווקא בדברים שוודאי לא מכוונים אלינו. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הבריחים ראום המפרקים והמקימים, אבל פרשיות התפילין אינן נראות כלל. (טו) פרשת תרומה מוקדשת, מתחילתה ועד סופה, לציווי האלהי על עשיית המשכן וכליו. בראש הפרשה (כה, א-ט) בא ציווי כללי על לקיחת תרומה ועל עשיית המשכן בכללו. לאחר מכן (כה, י - כו, לז) בא הציווי על עשיית כלֵי האהל (הארון, השולחן והמנורה. והנה נפקד מקומו של מזבח הקטורת, שלמרות עמידתו בתוך האהל נדחה הציווי עליו לסיומה של פרשת תצוה - ריש פרק ל) ועל עשיית האהל עצמו (תחילה כיסויי המשכן, כלומר היריעות למיניהן, ורק לאחר מכן הקירות - הקרשים, ולבסוף - הפרוכת שבין הקודש וקודש הקדשים ומסך פתח האהל). בחלקה האחרון של הפרשה (כז, א-יט) בא הציווי על מזבח הנחושת ועל עשיית החצר בתוכה עמד. כלי נוסף עמד בחצר - כיור הנחושת. על דחיית הציווי על עשייתו לפרשת כי תשא (ל, יז-כא) עמד ראב"ע (כז, ח) בסיום פירושו לפרשת מזבח העולה, וכך כתב: והנה לא נזכר הכיור (לאחר מזבח העולה, ככלי נוסף שעמד בחצר), כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדן (ראה להלן לח, ח), על-כן הזכירו עם פרשת הבשמים (ל, כב-לח), שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם (ראה להלן לה, כז-כח). (פ' תרומה תשמ"ז) ב"עיונים לפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט (סדרה שניה עמ' 349 הערה 2) מובא טעם נוסף: הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה, אלא תפקידו לסייע בהכשרת הכהנים לעבודתם. ועל הפתיחה בארון ובכפורת כתב רמב"ן בפתיחתו לפרשתנו: עיקר חפץ המשכן היה מקום מנוחת השכינה שהוא הארון. והוסיף רבנו בחיי (דברים י, א): אין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכולם במעשה, כך הוא מקודש מכולם, שהוא דוגמא לכסא הכבוד (ראה במדבר רבה ד, יג) ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון. ובאשר להקדמת היריעות לקרשים כתב ר"ע ספורנו להלן (מ, יח): עשר היריעות מעשה חושב שנקראו "משכן" הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות, הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו. ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי') (טז) ובאשר לאיחור הציווי על מזבח הזהב ראה מה שכתבתי להלן (ל, א). (פ' תצוה תש"ס)