Neciv Achare-Kedosim
בקרבתם לפני ה׳ וימותו. אם נפרש שבא להשלמת ספור הסבה שמתו. הרי מיותר תיבת וימותו. ותו ק׳ מאי וידבר ה׳ והדר ויאמר ה׳. אלא האי בקרבתם לפני ה׳ וימותו הוא הדבור הראשון. והענין דאע״ג שמתו נו״א בהקריבם אש זרה ולכל תנא כדאית ליה ביומא פ׳ הוציאו לו. בכ״ז לא היו ראוים שימותו מיד. וכי מי שהעובר על חייבי מיתה ב״ש פוגע בו מדה״ד מיד ולמה מתו נו״א מיד ע״ז בא הדבור מפי הגבורה למשה. כי בקרבתם לפני ה׳ וימותו. משום שחטאם היה בעת שקרבו לפני ה׳ בפלטין של ממה״מ הקב״ה מש״ה פגעו בהם תומ״י מלאכי מות. ואח״כ אמר ה׳ למשה כל הפ׳ והא שהקדים לה זה הדבור למאמר הפ׳ הוא כדי ללמד לדורות הבאים דבר הנוגע לפ׳ של יוה״כ. אשר מי שלא יהא נזהר בקטרת לפני ולפנים דמו בראשו וכמו שאירע בבית שני כדאי׳ ביומא די״ט. והיינו משום שפגע בהם עונש בקרבתם לפני ה׳:
דבר אל אהרן אחיך. כבר נדרש בת״כ דה״ה בניו וכהנים הדיוטים באזהרה זו וא״כ למאי כתיב אל אהרן ולא כתיב בפירוש אל אהרן ובניו. אלא ע״כ נאמרה פ׳ זו ביחוד לאהרן וכדאי׳ ברבה בפ׳ זו. דאהרן היה רשאי ליכנס בכל יום אל הקודש רק שיהא בהכנה זו. שהרי לא נזכר יוה״כ בכל הענין עד אח״כ. משא״כ בניו לא הותרו אלא ביוה״כ. ובזה יבואר סדר הפ׳ כאשר יבואר:
Speak to your brother Aharon. This was already interpreted in Toras Kohanim that the same thing applies to his sons; regular kohanim are included in this warning. If so, why does it say “to Aharon” and not “to Aharon and his sons”? It must be that this section was said solely to Aharon, as it says in the Midrash Rabbah on this section: Aharon was permitted to enter into the Holy of Holies every day. However, it had to be with this preparation. This is derived from here because Yom Kippur was not mentioned in all this matter until afterwards. His sons, on the other hand, were only permitted to enter on Yom Kippur.
ומפשעיהם לכל חטאתם. דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל:
השכן אתם בתוך טמאתם. הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. והא שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ובאשר שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז
הקשו הכ"מ והלח"מ על הרמב"ם דס"ל דשעיר המשתלח מכפר על הקלות בלי תשובה והרי זבח רשעים תועבה. ונ"ל דהנה אמרינן (זבחים ז':) דעולה דורון הוא דאי ס"ד לכפרה אי עשה תשובה לא זז עד שמוחלין לו ואי לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. ואולם הרמב"ם שפסק פ"ד ממעשה קרבנות דעולה מכפר על עשה ול"ת שניתק לעשה ע"כ דס"ל דלא שייך באיסור עשה זבח רשעים תועבה רק במומר לעכו"ם עי' מל"מ פ"ג משגגות ה"ז באריכות, ומפני זה ניחא שיטת הרמב"ם כאן:
ומ''ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ק''ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ''ע:
בכסף משנה בד"ה שעיר המשתלח כו'. ומ"ש אבל אם לא כו'. עי' בירוש' שם דמחלק בין עשה לל"ת וזה לפי מה דס"ל דלא תעשה היא מן החמורות ולדידן גם על ל"ת מכפר ועי' תוס' חגיגה ד' ה' ע"א ע"ש ומהך דשבועות לק"מ די"ל דמיירי בחטא לתאבון וס"ל כר"ש הוריות ד' י"א ולא הוה רשע:
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (ויקרא טז, ב): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר לוֹ לֵךְ נַחֲמוֹ בִּדְבָרִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם. (ויקרא טז, ב): וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, צַעַר גָּדוֹל הָיָה לוֹ לְמשֶׁה בְּדָבָר זֶה, אָמַר אוֹי לִי שֶׁמָּא נִדְחַף אַהֲרֹן אָחִי מִמְחִצָּתוֹ. בְּכָל עֵת, יֵשׁ עֵת לְשָׁעָה, וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת. יֵשׁ עֵת לְיוֹם (יחזקאל ד, יא): וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה. יֵשׁ עֵת לְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יא, א): וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה. יֵשׁ עֵת לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה (תהלים קה, יט): עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ. יֵשׁ עֵת לְשִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, ב): לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאוֹמֵר (ירמיה כז, ז): עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ. יֵשׁ עֵת לְעוֹלָם (תהלים ד, ח): נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה סָבוּר, לֹא עֵת לְשָׁעָה, וְלֹא עֵת לְיוֹם, וְלֹא עֵת לְשָׁנָה, וְלֹא עֵת לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְלֹא עֵת לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא עֵת לְעוֹלָם, אֶלָּא בְּכָל שָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִכָּנֵס יִכָּנֵס, רַק שֶׁיִּכָּנֵס בַּסֵּדֶר הַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעָאי אָמַר בִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה זוּגִין בִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה רִמּוֹנִים, וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זוּגִין וּבְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם רִמּוֹנִין.
What is written above this? “And the Lord said to Moses: Speak to your brother Aaron…” (Leviticus 16:2) R’ Avin said: He said to him - go and comfort him with words, as it says “Speak to the heart of Jerusalem…” (Isaiah 40:2) “…that he should not come at all times…” (Leviticus 16:2) R’ Yehudah bar R’ Simon said: Moshe was greatly distressed by this. He said: oy! Perhaps Aharon my brother has been driven out from the inner space at all times! There is a time corresponding to the hour “…that he should not come at all times…” (ibid.) There is a time corresponding to the day “And water by measure you shall drink…” (Ezekiel 4:11) There is a time corresponding to the year, as it says “And it was, at the return of the year…” (Samuel II 11:1) There is a time corresponding to twelve years “Until the time when His word came…” (Psalms 105:19) There is a time corresponding to the seventy years, as it says “…since the destruction of Jerusalem seventy years.” (Daniel 9:2) And it says “…until the time of his own land come…” (Jeremiah 27:7) There is a time corresponding to eternity “You gave joy into my heart from the time that their corn…” (Psalms 4:8) The Holy One said to Moshe: it is not as you think. This is not a time of the hour, the day, the year, of twelve years, seventy years or of eternity. Rather, at any time which he wants to enter he may enter, but he must do it with this procedure. R’ Yehudah bar R’ Elazar said: with thirty-six bells and thirty-six pomegranates. The Rabbis say: with seventy-two bells and seventy-two pomegranates.
יערוך אותו אהרן. אף על פי שהיתה הדלקת הנרות וכן קטרת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקבלו ז"ל מכל מקום נאמר בשניהם אהרן כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים שנאמר בו כי בענן אראה על הכפרת וזה כי בכל ימי המדבר נאמר כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו' ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטרת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול כמו שנעשים לדורות ביום הכפורים:
יערוך אותו אהרן, even though the procedure of lighting the Menorah, as well as the presentation of the daily incense offering was permitted to be carried out by any priest of the roster during future generations as per the sages’ tradition (Sifrey Behaalotcha 60), this procedure is linked to Aaron, seeing that all the time the Jews were in the desert the procedures involving the Temple service were on a “Day of Atonement” footing because the Torah linked the procedure to the line (17,2) “for I will manifest Myself above the kapporet by day and the column of fire will be visible at night,” a condition which ceased when the Jewish people settled in the land of Israel. It followed that procedures which took place inside the sanctuary would be the exclusive prerogative of the High Priest during those years. These procedures would be performed in the future by the High Priest on the day of Atonement.
לא תקום וגו׳. אם אפילו חטא ודאי נגדך מכ״מ נקמה אינה מדת הקדושה בישראל :
וכתיב משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. ופירשו חז״ל בב״ר ס״פ נח לא רק משיב רעה תחת טובה אלא אפי׳ משיב רעה תחת רעה. והיינו משום שדייקו חז״ל לשון משיב. דלא שייך לשון השבה אלא מה שחייב והאיך שייך לשון השבת רעה על טובה. מש״ה פירשו משיב רעה. והדבר מובן שהוא משום שעשה לו רעה מש״ה משיב לו רעה. אבל הוא תחת טובה שהי׳ לו לעשות שאם הי׳ עושה טובה הי׳ נשבת מדנים וכדכתיב במשלי אם רעב שנאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו וה׳ ישלם לך. כי כמ״כ עליו להיות בטוב ושלום עמו. ועתה שלא עשה כן אלא השיב רעה לא תמוש רעה מביתו שהרי למחר יעשה לך רעה כשימצא ואח״כ תשוב להרע לו כשתמצא ידך. וכן יחזור חלילה:
קדש הלולים לה׳. האף שדינו כמע״ש כידוע מכ״מ ביאר הכתוב שתכליתו של מצוה זו אינו כתכלית מע״ש. דבמע״ש כתיב למען תלמד ליראה וגו׳ וביארו חז״ל בספרי פרשת ראה לא ניתן מע״ש אלא בשביל תלמוד ויראה כמו שיבואר שם ברצות ה׳ משא״כ רבעי תכליתו שיהי׳ הלולים לה׳. היינו שיברכו את ה׳. לפני ה׳ בירושלים מקור הברכה. וזה יהי לתועלת להוסיף תבואתו מאז והלאה. ולמדין מזה שהברכה מוספת השפעה בגידולי ארץ. ומכאן למדו חז״ל לא ליהנות לעולם בלי ברכה כדי שיהא השפעה בגידולי ארץ. וכמש״כ בבראשית ב׳ ה׳ מן אגדה דברכות דל״ה כל הנהנה מן עוה״ז בלי ברכה גוזל את הקב״ה וכנ״י כו׳ ע״ש :
Holy, praises to Adonoy. Although the laws of the fourth year’s fruits are like maaser sheni (the second tithes that are taken to be eaten in Jerusalem), as is known, nevertheless, the Torah explains that the purpose of this mitzvah is not like maaser sheni. Concerning maaser sheni it says, “in order that you will learn to fear Hashem, etc.” The Sages explained (Sifrei, Parshas Re’eh) that maaser sheni was only given for the sake of Torah study and the fear of Hashem. This is not so regarding the mitzvah of the fruits of the fourth year. Its purpose is so that they will say praises to Hashem, which means that they should bless Hashem before His Presence in Jerusalem, the source of blessing. This will be a benefit for them to increase their future produce, and we learn from this that blessings add Divine influence to the field’s crops. The Sages learned from this verse that one should never have any pleasure from the world without making a blessing beforehand, and this is so there will be Divine influence in the crops.
ועמדנו בזה על מה שהסמיכו חז״ל ברכת הנהנין מזה המקרא דכתיב ביחוד בפירות רבעי כדאי׳ ר״פ כ״מ. דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית. והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן כמש״כ בס׳ בראשית כ״ד כ״ו בשם הירו׳ תענית פ״ד וכל הקהל משתחוים אלו ישראל יע״ש. והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל. וכולי האי ואולי. כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי. והי׳ מועיל על כל ימי העץ על הארץ. ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה. הרי אסמכתא זו אם שאינו מפורש בכתוב. מכ״מ מבוארת יפה שהיא דעת ה׳:
וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ – לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא כל החטאים – מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ – רצוני לומר: שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה – כלומר: שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.
The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible.
שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת:
Since the goat sent [to Azazel] atones for all of Israel, the High Priest confesses upon it as a spokesman for all of Israel as [Leviticus 16:21] states: "He shall confess upon it all the sins of the children of Israel."
The goat sent to Azazel atones for all the transgressions in the Torah, the severe and the lighter [sins]; those violated intentionally and those transgressed inadvertently; those which [the transgressor] became conscious of and those which he was not conscious of. All are atoned for by the goat sent [to Azazel].
This applies only if one repents. If one does not repent, the goat only atones for the light [sins].
Which are light sins and which are severe ones? The severe sins are those for which one is liable for execution by the court or karet. False and unnecessary oaths are also considered severe sins even though they are not [punished by] karet. [The violation of] the other prohibitions and [the failure to perform] positive commandments that are not punishable by karet are considered light [sins].
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
At present, when the Temple does not exist and there is no altar of atonement, there remains nothing else aside from Teshuvah.
Teshuvah atones for all sins. Even a person who was wicked his whole life and repented in his final moments will not be reminded of any aspect of his wickedness as [Ezekiel 33:12] states "the wickedness of the evil one will not cause him to stumble on the day he repents his wickedness."
The essence of Yom Kippur atones for those who repent as [Leviticus 16:30] states: "This day will atone for you."