וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃
And God said, “Let us make man in our image, after our likeness. They shall rule the fish of the sea, the birds of the sky, the cattle, the whole earth, and all the creeping things that creep on earth.”
אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יהוה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃
Such is the story of heaven and earth when they were created.
When the LORD God made earth and heaven—
וַיֹּ֙אמֶר֙ יהוה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
The LORD God said, “It is not good for man to be alone; I will make a fitting helper for him.”
עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃
Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh.
כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃
but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know-a good and bad.”
וַיִּקְרָ֛א יהוה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃
The LORD God called out to the man and said to him, “Where are you?”
וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃
He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.”
אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃ {ס}
And to the woman He said,
“I will make most severe
Your pangs in childbearing;
In pain shall you bear children.
Yet your urge shall be for your husband,
And he shall rule over you.”
וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כׇּל־חָֽי׃
The man named his wife Eve, because she was the mother of all the living.
וַיֹּ֣אמֶר ׀ יהוה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃
And the LORD God said, “Now that the man has become like one of us, knowing good and bad, what if he should stretch out his hand and take also from the tree of life and eat, and live forever!”
וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יהוה׃
Now the man knew his wife Eve, and she conceived and bore Cain, saying, “I have gained a male child with the help of the LORD.”
וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃
She then bore his brother Abel. Abel became a keeper of sheep, and Cain became a tiller of the soil.
וַיֹּ֥אמֶר יהוה אֶל־הָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃
And the LORD said to Cain,
“Why are you distressed,
And why is your face fallen?
הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃
Surely, if you do right,
There is uplift.
But if you do not do right
Sin couches at the door;
Its urge is toward you,
Yet you can be its master.”
וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יהוה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃
Cain said to the LORD, “My punishment is too great to bear!
וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃
Cain knew his wife, and she conceived and bore Enoch. And he then founded a city, and named the city after his son Enoch.
וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃
And the name of his brother was Jubal; he was the ancestor of all who play the lyre and the pipe.
וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
After the birth of Seth, Adam lived 800 years and begot sons and daughters.
וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה׃
Lamech took to himself two wives: the name of the one was Adah, and the name of the other was Zillah.
וַיִּֽהְי֞וּ כׇּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
All the days that Adam lived came to 930 years; then he died.
וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃
When Noah had lived 500 years, Noah begot Shem, Ham, and Japheth.
וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֞֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יהוה׃
And he named him Noah, saying, “This one will provide us relief from our work and from the toil of our hands, out of the very soil which the LORD placed under a curse.”
וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃
When men began to increase on earth and daughters were born to them,
וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃
the divine beings saw how beautiful the daughters of men were and took wives from among those that pleased them.—
וַיֹּ֣אמֶר יהוה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃
The LORD said, “I will blot out from the earth the men whom I created—men together with beasts, creeping things, and birds of the sky; for I regret that I made them.”
וַיִּנָּ֣חֶם יהוה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃
And the LORD regretted that He had made man on earth, and His heart was saddened.
וַיֹּ֣אמֶר יהוה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃
The LORD said, “My breath shall not abide in man forever, since he too is flesh; let the days allowed him be one hundred and twenty years.”—
וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃
When Seth had lived 105 years, he begot Enosh.
וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יהוה׃ {פ}
But Noah found favor with the LORD.
וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
Noah did so; just as God commanded him, so he did.
וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
After the birth of Enoch, Jared lived 800 years and begot sons and daughters.
בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃
In the six hundredth year of Noah’s life, in the second month, on the seventeenth day of the month, on that day
All the fountains of the great deep burst apart,
And the floodgates of the sky broke open.
וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃
So Noah came out, together with his sons, his wife, and his sons’ wives.
וַיָּ֣רַח יהוה אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
The LORD smelled the pleasing odor, and the LORD said to Himself: “Never again will I doom the earth because of man, since the devisings of man’s mind are evil from his youth; nor will I ever again destroy every living being, as I have done.
וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃
When I bring clouds over the earth, and the bow appears in the clouds,
וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
When the bow is in the clouds, I will see it and remember the everlasting covenant between God and all living creatures, all flesh that is on earth.
שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כׇל־הָאָֽרֶץ׃
These three were the sons of Noah, and from these the whole world branched out.
וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃
“I now establish My covenant with you and your offspring to come,
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}
That,” God said to Noah, “shall be the sign of the covenant that I have established between Me and all flesh that is on earth.”
וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אׇהֳלֹֽה׃
He drank of the wine and became drunk, and he uncovered himself within his tent.
אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃
I have set My bow in the clouds, and it shall serve as a sign of the covenant between Me and the earth.
וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
Noah, the tiller of the soil, was the first to plant a vineyard.
הֽוּא־הָיָ֥ה גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יהוה עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יהוה׃
He was a mighty hunter by the grace of the LORD; hence the saying, “Like Nimrod a mighty hunter by the grace of the LORD.”
וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר׃
The mainstays of his kingdom were Babylon, Erech, Accad, and Calneh in the land of Shinar.
וְֽאֶת־רֶ֔סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה׃
and Resen between Nineveh and Calah, that is the great city.
מֵ֠אֵ֠לֶּה נִפְרְד֞וּ אִיֵּ֤י הַגּוֹיִם֙ בְּאַרְצֹתָ֔ם אִ֖ישׁ לִלְשֹׁנ֑וֹ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם׃
From these the maritime nations branched out. [These are the descendants of Japheth] by their lands—each with its language—their clans and their nations.
וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֥וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ׃
Cush also begot Nimrod, who was the first man of might on earth.
מִן־הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־נִ֣ינְוֵ֔ה וְאֶת־רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת־כָּֽלַח׃
From that land Asshur went forth and built Nineveh, Rehoboth-ir, Calah,
וַֽיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד־עַזָּ֑ה בֹּאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד־לָֽשַׁע׃
(The [original] Canaanite territory extended from Sidon as far as Gerar, near Gaza, and as far as Sodom, Gomorrah, Admah, and Zeboiim, near Lasha.)
וּלְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞ד פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יׇקְטָֽן׃
Two sons were born to Eber: the name of the first was Peleg, for in his days the earth was divided; and the name of his brother was Joktan.
אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי־נֹ֛חַ לְתוֹלְדֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶ֑ם וּמֵאֵ֜לֶּה נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃ {פ}
These are the groupings of Noah’s descendants, according to their origins, by their nations; and from these the nations branched out over the earth after the Flood.
וַֽיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃
Everyone on earth had the same language and the same words.
וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ׃
And they said, “Come, let us build us a city, and a tower with its top in the sky, to make a name for ourselves; else we shall be scattered all over the world.”
וַיֹּ֣אמֶר יהוה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃
and the LORD said, “If, as one people with one language for all, this is how they have begun to act, then nothing that they may propose to do will be out of their reach.
וַיֵּ֣רֶד יהוה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃
The LORD came down to look at the city and tower that man had built,
הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃
Let us, then, go down and confound their speech there, so that they shall not understand one another’s speech.”
עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יהוה שְׂפַ֣ת כׇּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יהוה עַל־פְּנֵ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}
That is why it was called Babel, because there the LORD confounded the speech of the whole earth; and from there the LORD scattered them over the face of the whole earth.
וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃
I will remember My covenant between Me and you and every living creature among all flesh, so that the waters shall never again become a flood to destroy all flesh.
וְשֶׁ֥לַח חַ֖י שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־עֵֽבֶר׃
When Shelah had lived 30 years, he begot Eber.
וַֽיְחִי־עֵ֗בֶר אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־פֶּ֔לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}
After the birth of Peleg, Eber lived 430 years and begot sons and daughters.
וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־נָחֽוֹר׃
When Serug had lived 30 years, he begot Nahor.
וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן׃
When Terah had lived 70 years, he begot Abram, Nahor, and Haran.
וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט׃
Now this is the line of Terah: Terah begot Abram, Nahor, and Haran; and Haran begot Lot.
וַיָּ֣מׇת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים׃
Haran died in the lifetime of his father Terah, in his native land, Ur of the Chaldeans.
וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה׃
Abram and Nahor took to themselves wives, the name of Abram’s wife being Sarai and that of Nahor’s wife Milcah, the daughter of Haran, the father of Milcah and Iscah.
וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד׃
Now Sarai was barren, she had no child.
וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃
Terah took his son Abram, his grandson Lot the son of Haran, and his daughter-in-law Sarai, the wife of his son Abram, and they set out together from Ur of the Chaldeans for the land of Canaan; but when they had come as far as Haran, they settled there.
וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃ {פ}
The days of Terah came to 205 years; and Terah died in Haran.
וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־תָּֽרַח׃
When Nahor had lived 29 years, he begot Terah.
וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יהוה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃
Cain said to the LORD, “My punishment is too great to bear!
אי הבל אחיך. לְכָּנֵס עִמּוֹ בְּדִבְרֵי נַחַת, אוּלַי יָשׁוּב וְיֹאמַר: אֲנִי הֲרַגְתִּיו וְחָטָאתִי לְךָ:
איה הבל אחיך WHERE IS ABEL THY BROTHER — thus entering into a friendly conversation with him: perhaps he might repent and say, “I have killed him, and sinned against You” (Genesis Rabbah 19:11).
יהוה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים יא, ה), אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַקִּישׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּמַה הוּא בּוֹדֵק קַנְקַנִים יָפִים, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא מַקִּישׁ עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ נִשְׁבָּר, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ יָפֶה, כָּל שֶׁהוּא כּוֹתְשָׁהּ הִיא מִשְׁתַּבַּחַת, וְכָל שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁפִּשְׁתָּנוֹ רָעָה, אֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָקִישׁ עָלֶיהָ עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יהוה צַדִּיק יִבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת, אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן הָעֹל לֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָא הַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: יהוה צַדִּיק יִבְחָן. דָּבָר אַחֵר, יהוה צַדִּיק יִבְחָן, זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה.
Ad-nai tests the righteous, etc. (Ps. 11:5). R. Yonatan said: A potter does not test defective vessels, because he cannot give them a single blow without breaking them. Similarly, the Holy One, blessed be He, does not test the wicked but only the righteous, so too Ad-nai tests [only] the righteous. R. Yose said: When a flax worker knows that his flax is of good quality, the more he beats it the more it improves and the more it glistens; but if it is of inferior quality, he cannot give it one knock but it splits. Similarly, the Holy One does not test the wicked but only the righteous, as it says: ‘Ad-nai tests the righteous.’ Rabbi Eleazar said: When a man possesses two cows, one strong and the other weak, upon which does he put the yoke? Surely upon the strong one. So too Ad-nai tests only the righteous; as it is written 'Ad-nai tests the righteous.' Another interpretation: 'Ad-nai tests the righteous' [note the singular form] applies to Noah [who stayed in the Ark until God said to him]: Go forth from the Ark.
דָּבָר אַחֵר, כְּתִיב (קהלת ג, א): לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם, זְמַן הָיָה לְנֹחַ לִכָּנֵס לַתֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, א): בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, וּזְמַן הָיָה לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה, מָשָׁל לְפַרְנָס שֶׁיָּצָא מִן הַמָּקוֹם וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא, אָמַר לוֹ צֵא מִמְּקוֹמֶךָ. מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם אַחֵר וְהוֹשִׁיב אַחַר תַּחְתָּיו כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ צֵא מִמְקוֹמֶךָ, כָּךְ נֹחַ, צֵא מִן הַתֵּבָה, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו לָצֵאת, אָמַר אֵצֵא וְאֶהְיֶה פָּרֶה וְרָבֶה לִמְאֵרָה, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, ט): כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ.
Another opinion: 'To everything there is a season, and a time to every purpose (Eccl. 3:1): there was a time for Noah to enter the ark, as it is written: 'come you and all your house into the ark (Gen. 7:1), and a time for him to leave it: Go forth from the Ark. This may be compared to an administrator/parnas who departed for a certain spot, putting someone in his place. When he returned, he said to the other, ‘Leave your position.’ This may be compared to a scribe/sofer who departed for a certain spot, putting someone in his place. When he returned, he said to the other, ‘Leave your position.’ So too Noach: 'go forth from the ark'. But he [Noach] did not accept the order to go out, saying, ‘Am I to go out and be fruitful and multiply for a curse?’ Until the Holy One, blessed be He, swore to him that He would not bring another flood upon the world, as it says, 'For this is the waters of Noach to Me; for as I have sworn that the waters of Noach should no more go over the earth (Isa. 54:9)'
וַיִּ֩יצֶר֩ יהוה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
the LORD God formed man from the dust of the earth. He blew into his nostrils the breath of life, and man became a living being.
(ז) רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: הנה טוב מאד, זה יצר טוב. והנה טוב מאד, זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאד אתמהא?! אלא שאלולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן. וכן שלמה אומר: (קהלת ד): כי היא קנאת איש מרעהו:
(7) Rabbi Nahman said in Rabbi Samuel's name: 'Behold, it was good' refers to the Good Desire; 'And behold, it was very good' refers to the Evil Desire. (It only says 'very good' after man was created with both the good and bad inclinations, in all other cases it only says 'and God saw that it was good') Can then the Evil Desire be very good? That would be extraordinary! But without the Evil Desire, however, no man would build a house, take a wife and beget children; and thus said Solomon: 'Again, I considered all labour and all excelling in work, that it is a man's rivalry with his neighbour.' (Ecclesiastes 4:4).
(ז) וַיִּיצֶר֩ יהוה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
(7) the LORD God formed Adam from the dust of the earth. God blew into Adam's nostrils the breath of life, and Adam became a living being.
וַיֹּ֣אמֶר יהוה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃
The LORD said, “My breath shall not abide in man forever, since he too is flesh; let the days allowed him be one hundred and twenty years.”—
וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ (פ)
If You would deal thus with me, kill me rather, I beg You, and let me see no more of my wretchedness!”
וַיֹּ֣אמֶר יהוה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃
The LORD said, “I will blot out from the earth the men whom I created—men together with beasts, creeping things, and birds of the sky; for I regret that I made them.”
וַיָּ֣רַח יהוה אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
The LORD smelled the pleasing odor, and the LORD said to Himself: “Never again will I doom the earth because of man, since the devisings of man’s mind are evil from his youth; nor will I ever again destroy every living being, as I have done.
וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃
Moreover, the Glory of Israel does not deceive or change His mind, for He is not human that He should change His mind.”
וינחם. חלילה להנחם השם. רק דברה תורה כלשון בני אדם. כמו ויעל וירד. ישמח יהוה במעשיו. ויתעצב אל לבו. והנה שמואל אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. ושם כתוב נחמתי. ויש מפרשים אותו לשון וועד ואין צורך:
AND THE LORD REPENTED. Heaven forbid for the Lord to repent. Rather, Scripture employed human terminology. Compare, And God went up (Gen. 35:13); And the Lord came down (Gen. 11:5); Let the Lord rejoice in His works (Ps. 105:31), and, And it grieved Him at His heart (Gen. 6:6). Look, Samuel said, And also the Glory of Israel will not lie nor repent (I Sam. 15:29). Nevertheless, Scripture there reads, It repenteth Me (I Sam. 15:11). There are those who explain va-yinachem (repented) by the Arabic word wa’ad. However, there is no need for this.
וַיִּנָּ֖חֶם יהוה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ {פ}
And the LORD renounced the punishment He had planned to bring upon His people.
וַיֹּ֥אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃
The LORD further said to Moses, “I see that this is a stiffnecked people.
וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃
Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation.”
בערביא עבדין כן (יונה ג׳:ח׳) ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה מהו בחזקה אר"ש בן חלפותא חציפא נצח לכשירא כל שכן לטובתו של עולם. (שם) וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם א"ר יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו. כתיב (יואל ב׳:י״ג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל יהוה אלהיכם כי חנון ורחום הוא אריב"ל אם קרעתם לבבכם בתשובה אין אתם קורעין בגדיכם לא על בניכם ולא על בנותיכם אלא על יהוה אלהיכם למה כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים מאריך רוחו עם הצדיקים ומאריך רוחו עם הרשעים. ר' אחא ר' תנחום בי ר' חייה בשם רבי יוחנן ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים מאריך רוחו עד שלא יגבה התחיל לגבות מאריך רוחו וגובה. אמר רבי חנינה מאן דאמר דרחמנא וותרן יתוותרון בני מעוי אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה. אמר רבי לוי מהו ארך אפים רחיק רגיז למלך שהיו לו שני ליגיונות קשים אמר המלך אם דרים הן עמי במדינה עכשיו בני המדינה מכעיסין אותי והן עומדין אותן אלא הריני משלחן לדרך רחוקה שאם הכעיסו אותי בני המדינה עד שאני משלח אחריהם בני המדינה מפייסים אותי ואני מקבל פיוסן כך אמר הקדוש ברוך הוא אף וחמה מלאכי חבלה הן הרי אני משלחן לדרך רחוקה שאם מכעיסין אותי ישראל עד שאני משלח אצלן ומביאין ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתם הה"ד (ישעיהו י״ג:ה׳) באים מארץ מרחק מקצה השמים וגו'. אמר ר' יצחק ולא עוד אלא שנעל בפניהן הה"ד (ירמיהו ב) פתח יהוה את אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד דו פתח עד דו טרד רחמוי קריבין. תני בשם רבי מאיר (ישעיהו כ״ו:כ״א) כי הנה יהוה יצא ממקומו יוצא לו ממדה למדה יוצא לו ממדת הדין למדת רחמים על ישראל. כתיב (במדבר כ״ג:י״ט) לא איש אל ויכזב ר' שמואל בר נחמן ורבנן. רבי שמואל בר נחמן אמר הקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה לא איש אל ויכזב. אומר לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ורבנן אמרי לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאילו אינן (שמות ל״ב:י״א) למה יהוה יחרה אפך בעמך. (במדבר כ״ג:י״ט) ובן אדם ויתנחם לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם (שמות ל״ב:י״ד) וינחם יהוה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו אמר רבי אבהו אם יאמר לך אדם אל אני מכזב הוא בן אדם אני סופו לתהות בו שאני עולה לשמים ההוא אמר ולא יקימנה. רבי אחא בשם רב אין תענית עכשיו אמר רבי יוסה הדא אמרה אילין תענייתא דאנן עבדין לית אילין א"ל כן אמר רב כל תענית שאינה נעשית כתיקנה עליה הכתוב אומר (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה:
וַיִּנָּחֶם יהוה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ (בראשית ו, ו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר תַּוְהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהִמְרִיד בִּי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, כָּךְ הָיָה מַמְרִיד בִּי אֶת הָעֶלְיוֹנִים. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ תְּוָהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא בָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי. אָמַר רַבִּי לֵוִי מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ וְנִתַּן בָּאָרֶץ. (בראשית ו, ו): וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מָשָׁל לְשַׂר שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַדְרִיכַל, רָאָה אוֹתָהּ וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְכָּעֵס לֹא עַל אַדְרִיכַל, כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר רַבִּי אָסֵי מָשָׁל לְשַׂר שֶׁעָשָׂה סְחוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר וְהִפְסִיד, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרָעֵם לֹא עַל הַסַּרְסוּר, כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אֶפִּיקוֹרֶס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, אָמַר לוֹ הֵן. וְהָא כְתִיב וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר לוֹ נוֹלַד לְךָ בֶּן זָכָר מִיָּמֶיךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת, אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא חֶדְוָתָא, בִּשְׁעַת אֶבְלָה אֶבְלָה. אָמַר לוֹ כָּךְ מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹא יָבוֹא מַבּוּל לָעוֹלָם, מַאי טַעְמֵיהּ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָא אֲבֵלוּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל ב יט, ג): נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.
"And God regretted that he made man on earth" (Bereishit 6:6). Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemia [each interpreted this]. Rabbi Yehuda says, "[God said] that I regret that I created man below [on earth] since if I had created him above [in heaven] he would not have rebelled against Me." Rabbi Neḥemia says, "[God said] that I am consoled that I created man below [on earth] since if I had created him above [in heaven], then just as he incited the lower worlds against Me, so too he would incite the upper worlds against Me." Rabbi Aivu says "[God said] that I regret that I created the evil inclination, since if I had not created it, he would not have rebelled against Me." Rabbi Levi says "[God said] that I am consoled that I made man and placed him on the earth [where he eventually dies]." "And He was sad to His heart". Rabbi Berekhia says "There is an allegory to a prince who built a palace by way of an architect. He saw the palace and it was not pleasing to him. At whom should he be angry? Not at the architect?! So too, 'and He was sad to His heart.'" Rabbi Asi says "There is an allegory to a prince who did business by way of a middleman and he lost money. At whom should he complain? Not at the middleman?! So too, 'and He was sad to His heart.'" Once, an apikores asked Rabbi Yehoshua ben Korḥa, "Don't you say that the Holy One blessed is He sees the future?" Rabbi Yehoshua replied "Indeed." The apikores retorted "But isn't it written 'and He was sad on His heart'?!" [i.e. Didn't God know that He would later regret the decision?] Rabbi Yehoshua said "Has a male child ever been born to you?" He said "Indeed". Rabbi Yehoshua asked "What did you do [when your son was born]?" He said "I was happy and made everyone happy". Rabbi Yehoshua said "But didn't you know that your son will die in the end?" He said "At the time of joy I am joyous; at the time of mourning I am mournful". Rabbi Yehoshua said "So too is the work [of creation] before the Holy One blessed is He." As Rabbi Yehoshua ben Levi says "The Holy One blessed is He mourned over the world for seven days before the Flood came". What is the reason [for comparing sadness to mourning]? It says "and He was sad to His heart" and there is no sadness without mourning, as it says "[The king] was sad about his son" (I Shmuel 19:3).
וְאֶל־הַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃
but to Cain and his offering He paid no heed. Cain was much distressed and his face fell.
וְאֶל־הַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃
but to Cain and his offering He paid no heed. Cain was much distressed and his face fell.
וְאֶל־הַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃
but to Cain and his offering He paid no heed. Cain was much distressed and his face fell.
וַיֹּ֥אמֶר יהוה אֶל־הָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃
And the LORD said to Cain,
“Why are you distressed,
And why is your face fallen?
הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃
Surely, if you do right,
There is uplift.
But if you do not do right
Sin couches at the door;
Its urge is toward you,
Yet you can be its master.”
וַיֹּ֤אמֶר יהוה אֶל־הַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃
The LORD said to Cain, “Where is your brother Abel?” And he said, “I do not know. Am I my brother’s keeper?”
וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יהוה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃
Cain said to the LORD, “My punishment is too great to bear!
הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כׇל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃
Since You have banished me this day from the soil, and I must avoid Your presence and become a restless wanderer on earth—anyone who meets me may kill me!”
וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יהוה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃
Cain left the presence of the LORD and settled in the land of Nod, east of Eden.
וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃
Cain knew his wife, and she conceived and bore Enoch. And he then founded a city, and named the city after his son Enoch.
וַיֹּ֙אמֶר֙ יהוה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
The LORD God said, “It is not good for man to be alone; I will make a fitting helper for him.”
יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י יהוה עֹשֶׂ֥ה כׇל־אֵֽלֶּה׃ {פ}
I form light and create darkness,
I make weal and create woe—
I the LORD do all these things.
רַבִּי נַחְמָן בַּר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, הִנֵּה טוֹב מְאֹד, זֶה יֵצֶר טוֹב. וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, זֶה יֵצֶר רָע. וְכִי יֵצֶר הָרָע טוֹב מְאֹד, אֶתְמְהָא. אֶלָּא שֶׁאִלּוּלֵי יֵצֶר הָרָע לֹא בָּנָה אָדָם בַּיִת, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, וְלֹא הוֹלִיד, וְלֹא נָשָׂא וְנָתַן. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (קהלת ד, ד): כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.
Rabbi Nahman said in Rabbi Samuel's name: 'Behold, it was good' refers to the Good Desire; 'And behold, it was very good' refers to the Evil Desire. (It only says 'very good' after man was created with both the good and bad inclinations, in all other cases it only says 'and God saw that it was good') Can then the Evil Desire be very good? That would be extraordinary! But without the Evil Desire, however, no man would build a house, take a wife and beget children; and thus said Solomon: 'Again, I considered all labour and all excelling in work, that it is a man's rivalry with his neighbor.' (Ecclesiastes 4:4).
כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת
So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination.
וַיָּ֣רַח יהוה אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
The LORD smelled the pleasing odor, and the LORD said to Himself: “Never again will I doom the earth because of man, since the devisings of man’s mind are evil from his youth; nor will I ever again destroy every living being, as I have done.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ הֵיאַךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפְלִיג דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים א, ו): כִּי יוֹדֵעַ יהוה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ. רַבִּי חֲנִינָא לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶן: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ אָמְרוּ לוֹ, אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן צַדִּיקִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כִּי יוֹדֵעַ יהוה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, כִּי הוֹדִיעַ יהוה דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מֵהֶם, גִּלָּה לָהֶם שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ וְלֹא גִּלָּה לָהֶם שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹמְדִים הֵימֶנּוּ, שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹמְדִים הֵימֶנּוּ לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּבָּרֵא.
יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י יהוה עֹשֶׂ֥ה כׇל־אֵֽלֶּה׃ {פ}
I form light and create darkness,
I make weal and create woe—
I the LORD do all these things.
נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי־שָׁב֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יהוה כׇּל־הַלָּֽיְלָה׃
“I regret that I made Saul king, for he has turned away from Me and has not carried out My commands.” Samuel was distressed and he entreated the LORD all night long.
וַיִּנָּחֶם יהוה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ (בראשית ו, ו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר תַּוְהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהִמְרִיד בִּי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, כָּךְ הָיָה מַמְרִיד בִּי אֶת הָעֶלְיוֹנִים. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ תְּוָהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא בָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי. אָמַר רַבִּי לֵוִי מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ וְנִתַּן בָּאָרֶץ. (בראשית ו, ו): וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מָשָׁל לְשַׂר שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַדְרִיכַל, רָאָה אוֹתָהּ וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְכָּעֵס לֹא עַל אַדְרִיכַל, כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר רַבִּי אָסֵי מָשָׁל לְשַׂר שֶׁעָשָׂה סְחוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר וְהִפְסִיד, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרָעֵם לֹא עַל הַסַּרְסוּר, כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אֶפִּיקוֹרֶס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, אָמַר לוֹ הֵן. וְהָא כְתִיב וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר לוֹ נוֹלַד לְךָ בֶּן זָכָר מִיָּמֶיךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת, אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא חֶדְוָתָא, בִּשְׁעַת אֶבְלָה אֶבְלָה. אָמַר לוֹ כָּךְ מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹא יָבוֹא מַבּוּל לָעוֹלָם, מַאי טַעְמֵיהּ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָא אֲבֵלוּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל ב יט, ג): נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.
"And God regretted that he made man on earth" (Bereishit 6:6). Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemia [each interpreted this]. Rabbi Yehuda says, "[God said] that I regret that I created man below [on earth] since if I had created him above [in heaven] he would not have rebelled against Me." Rabbi Neḥemia says, "[God said] that I am consoled that I created man below [on earth] since if I had created him above [in heaven], then just as he incited the lower worlds against Me, so too he would incite the upper worlds against Me." Rabbi Aivu says "[God said] that I regret that I created the evil inclination, since if I had not created it, he would not have rebelled against Me." Rabbi Levi says "[God said] that I am consoled that I made man and placed him on the earth [where he eventually dies]." "And He was sad to His heart". Rabbi Berekhia says "There is an allegory to a prince who built a palace by way of an architect. He saw the palace and it was not pleasing to him. At whom should he be angry? Not at the architect?! So too, 'and He was sad to His heart.'" Rabbi Asi says "There is an allegory to a prince who did business by way of a middleman and he lost money. At whom should he complain? Not at the middleman?! So too, 'and He was sad to His heart.'" Once, an apikores asked Rabbi Yehoshua ben Korḥa, "Don't you say that the Holy One blessed is He sees the future?" Rabbi Yehoshua replied "Indeed." The apikores retorted "But isn't it written 'and He was sad on His heart'?!" [i.e. Didn't God know that He would later regret the decision?] Rabbi Yehoshua said "Has a male child ever been born to you?" He said "Indeed". Rabbi Yehoshua asked "What did you do [when your son was born]?" He said "I was happy and made everyone happy". Rabbi Yehoshua said "But didn't you know that your son will die in the end?" He said "At the time of joy I am joyous; at the time of mourning I am mournful". Rabbi Yehoshua said "So too is the work [of creation] before the Holy One blessed is He." As Rabbi Yehoshua ben Levi says "The Holy One blessed is He mourned over the world for seven days before the Flood came". What is the reason [for comparing sadness to mourning]? It says "and He was sad to His heart" and there is no sadness without mourning, as it says "[The king] was sad about his son" (I Shmuel 19:3).
וַיִּנָּ֣חֶם יהוה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃
And the LORD regretted that He had made man on earth, and His heart was saddened.
וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃
Moreover, the Glory of Israel does not deceive or change His mind, for He is not human that He should change His mind.”