מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (או) (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש והמפטיר נותנו לחזן הכנסת והוא חוזר התורה לכסות ראשי הקרואים שאין כבוד להיות התורה יחידה וכיוצא בו אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד אבות (ויש אומרים פורס את שמע שיאמר יוצר אור וקדוש וטעם לדבר על הברכה שמברך על התורה ועל העבודה) כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין כשהיו מוציאין את התורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה:
The scroll of the Torah is immediately unrolled a space of three columns and is elevated so as to show the face of the script to the people standing on the right and on the left. Then it is turned round towards the front and towards the rear; for it is a precept for all men and women to see the script, to bend their knees and exclaim, ‘And this is the Torah which Moses set before the children of Israel. The Torah of the Lord is perfect, restoring the soul’. The mafṭir then hands it over to the superintendent of the Synagogue services who returns it to the first of those who are to be called to the reading, because it is not an honour for the Torah to be left alone. Similarly it is not proper for the precentor to stand alone before the reading-desk; so [two persons] should stand with him, one on his right and the other on his left, [the number] corresponding to that of the patriarchs. The pure-minded men of Jerusalem acted in this manner: When the Torah scroll was taken out of the ark and when it was returned they followed it as a mark of respect.
תוספות
שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתב. מהכא משמע קצת דהנשים מצוה להן לשמוע קריאת התורה. וכן מפורש לקמן פ' י"ח דקתני בהלכה ד' שהנשים חייבות לשמוע קריאת ס"ת כאנשים ובברכי יוסף סי' רפ"ב הבאתי משם הרב המאירי ז"ל שהם פטורות וכן פשטה הוראה שאין הנשים חייבות ורובא דרובא אין הולכות לבית הכנסת וע"ש בברכי יוסף:
שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתב. מהכא משמע קצת דהנשים מצוה להן לשמוע קריאת התורה. וכן מפורש לקמן פ' י"ח דקתני בהלכה ד' שהנשים חייבות לשמוע קריאת ס"ת כאנשים ובברכי יוסף סי' רפ"ב הבאתי משם הרב המאירי ז"ל שהם פטורות וכן פשטה הוראה שאין הנשים חייבות ורובא דרובא אין הולכות לבית הכנסת וע"ש בברכי יוסף:
לראות הכתב רבינו האר"י זצ"ל היה מסתכל הטב באותיות עד שהיה מכיר' לקרותם שנמשך אור גדול אל האדם בהסתכלות באותיות ס"ת ע"ש בספר הכונות להאר"י זצ"ל ובספר פרי עץ חיים הנדפס מחדש:
מצווה על כל האנשים והנשים שרואים את הכתב לכרוע ולומר "וזאת התורה" וכו' (מס' סופרים יד, יד; שו"ע או"ח קלד, ב). ורבים מהאשכנזים לא נהגו לכרוע, ויש שלימדו על כך זכות, אבל לכתחילה ראוי לכרוע בעת שרואים את הכתב (הר צבי או"ח א, סד).
It is a mitzvah for all the men and women who see the writing to bow and say “V’Zot HaTorah…” (Masechet Sofrim 14:14; Shulchan Aruch 134:2). Many Ashkenazim are not accustomed to bow, and some poskim lend credence to that; however l’chatchilah, it is proper to bow when seeing the writing (Har Tzvi, Orach Chaim 1:64).
(ח) מראה וכו' - המחבר כתב דין זה קודם הלכות קה"ת שכן מנהג הספרדים להגביה קודם הקריאה ועיין לקמיה בהג"ה שמנהגנו לעשות ההגבה אחר הקריאה. המגביה הס"ת מעל התיבה להראות לעם גוללה עד ג' דפין ומגביה ואפשר דדוקא נקט ג' [מ"א] ונ"ל דתלוי לפי כח המגביה שיהיה ביכלתו להגביה כשהיא נגללת הרבה:
(י) שמצוה וכו' - ואפי' אם מתחלה היה עומד מבחוץ מצוה ליכנס לביהכ"נ לראות כשמוציאין ומכניסין הס"ת משום ברב עם הדרת מלך:
(יא) לראות הכתב - וטוב שיראה האותיות עד שיהיה יכול לקרותם כי כתבו המקובלים שעי"ז נמשך אור גדול על האדם:
שמצוה וכו'. ומה שנוהגין העם לרוץ לבה"כ לראות כשמוציאין ומכניסין הס"ת אף על פי שבשאר התפלה עומדין חוצה היינו משום ברוב עם הדרת מלך (מהרי"ל) עמ"ש ס"ס קמ"ז:
י) [סעיף ב'] מראה פני כתיבה לעם וכו' וענין פתיחת ההיכל להוציא הס"ת מתוכו הוא רומז אל בקיעת יסוד דבינה אשר בתוכו הס"ת שהוא יסוד דחכמה וע"י בקיעה זו דיסוד דבינה יוצא אור היסוד דחכמה מחוץ יסוד דבינה אל תוך גופא דז"א, וענין פתיחת התיק עצמו של הס"ת רומז אל בקיעת יסוד דז"א שיצא האור של יסוד דחכמה לחוץ אל יעקב הנתון במקום ההוא, ובקיעה זו היא ענין פתיחת תיק הס"ת שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל כנודע, ואח"כ בעת שקורין בתורה אז יוצא האור שבתוכו לחוץ שהיא התורה עצמה שנקראת אור, שער הכוו' דף מ"ח ע"ד לפי פי' השני שהסכים עליו מהרח"ו ז"ל יעו"ש:
י) ומנהג האר"י ז"ל לנשק הס"ת וללותו לילך אחריו וכשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שהיו פותחין הס"ת ומראין אותו לקהל כנודע, ואז היה מסתכל באותיות הס"ת ממש, והיה אומר שע"י הסתכלות האדם מקרוב כ"כ שיוכל לקרוא האותיות היטב עי"ז נמשך אור גדול אל האדם, ואח"כ היה חוזר למקומו הראשון ויושב שם מיושב עד סיום קריאת הפ' לא כאותם הנוהגים לעמוד, שער הכוו' שם פרע"ח שער קריאת ס"ת פ"א, מ"א סק"ג.
ס"ב מראה כו'. מ"ס פי"ד ה' י"ד וירושלמי פ"ז דסוגיה הלכה ד' כתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וכי יש תורה כופלת שמעון בן יקים אומר זה החזן ופי' הרמב"ן בחומש שם שאינו מקים כתיקנו בארון א"נ שאינו מקים הס"ת להראות פני הכתיבה לעם אבל גי' שלנו זה החזן שהוא עומד וכ"ה גי' תוס' דסוטה:
אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ז:כ״ו) ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור וזה קרוב לענין שפירשנו ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (דברים ד׳:מ״ד) וכן נוהגין:
CURSED BE HE THAT CONFIRMETH NOT THE WORDS OF THIS LAW. “Here [in these words] he included the entire Torah and they took it upon themselves with an imprecation and an oath [to observe all the commandments thereof].” This is Rashi’s language. In my opinion this “acceptance” requires that one avow the commandments in his heart and consider them as the truth, believe that he who observes them will be requited with the best of rewards and he who transgresses them will be punished, and if someone denies any of them, or considers it annulled forever he will be cursed. However, if one transgressed any commandment, such as eating swine or some abominable thing because of his desire, or he did not make a Booth or take the palm-branch [on the Festival of Tabernacles] because of laziness, he is not included within this ban, for Scripture did not say “who does not perform the words of this Law” but it states that ‘confirmeth’ not the words of this Law to do them, similar to the expression the Jews ordained, and took upon them [and upon their seed … so as it should not fail, that they would keep these two days — of Purim — according to the writing thereof]. Thus the verse [before us] is the ban on those who rebel [against the authority of the Torah] and who deny [its validity].
Now, I have seen the following text in Yerushalmi Sotah: “Asher lo yakim [literally: ‘that does not stand up’ — the words of this Law]. But is there ‘a falling Law?’ Rabbi Shimon ben Yakim says, This refers to the officer [of the Synagogue, as explained further on]. Rabbi Shimon ben Chalafta says, This is the court on earth, because Rav Yehudah and Rav Hunah in the name of Shmuel said: Due to this verse [asher lo yakim (that confirmeth not)] King Josiah rent his clothes, saying, ‘The duty is upon me to stand up [the Law].’ Rabbi Asi in the name of Rabbi Tanchum the son of Chiya said, [Even if a person] learned and taught [Torah], observed and fulfilled [its commandments], but had the means to enable [others to study the Torah] and did not do so — he is included within the curse” [mentioned in the verse before us]. Thus the Rabbis [in the above Yerushalmi] interpretated this “standing up” [of the Torah] as referring to the royal house and that of the Nasi [the Prince of the Sanhedrin] who have the power to uphold [the authority of] the Torah over those who annul it. And even if he was a perfectly righteous man in his own deeds, but he could have strengthened the Torah against the power of the wicked ones who annul it [but failed to do so], he is accursed. This is close to the subject that we have explained.
And by way of a homily the Rabbis [in the above Yerushalmi] said: “This refers to the sexton of the Synagogue who does not stand up the Scroll of the Law to set it up properly so that it should not fall.” It appears to me that it [the Yerushalmi] refers to the sexton who does not stand up the Scroll of the Law before the public to show the face of its writing to all people as it is explained in Tractate Sofrim that “they lift the Torah high and show the face of its writing to the people who stand there to the right and left thereof and turns it frontwise and backwards, for it is incumbent upon all men and women to see the written words and bend the knee and say And this is the Law which Moses set before the children of Israel,” and such is the custom.
Now, I have seen the following text in Yerushalmi Sotah: “Asher lo yakim [literally: ‘that does not stand up’ — the words of this Law]. But is there ‘a falling Law?’ Rabbi Shimon ben Yakim says, This refers to the officer [of the Synagogue, as explained further on]. Rabbi Shimon ben Chalafta says, This is the court on earth, because Rav Yehudah and Rav Hunah in the name of Shmuel said: Due to this verse [asher lo yakim (that confirmeth not)] King Josiah rent his clothes, saying, ‘The duty is upon me to stand up [the Law].’ Rabbi Asi in the name of Rabbi Tanchum the son of Chiya said, [Even if a person] learned and taught [Torah], observed and fulfilled [its commandments], but had the means to enable [others to study the Torah] and did not do so — he is included within the curse” [mentioned in the verse before us]. Thus the Rabbis [in the above Yerushalmi] interpretated this “standing up” [of the Torah] as referring to the royal house and that of the Nasi [the Prince of the Sanhedrin] who have the power to uphold [the authority of] the Torah over those who annul it. And even if he was a perfectly righteous man in his own deeds, but he could have strengthened the Torah against the power of the wicked ones who annul it [but failed to do so], he is accursed. This is close to the subject that we have explained.
And by way of a homily the Rabbis [in the above Yerushalmi] said: “This refers to the sexton of the Synagogue who does not stand up the Scroll of the Law to set it up properly so that it should not fall.” It appears to me that it [the Yerushalmi] refers to the sexton who does not stand up the Scroll of the Law before the public to show the face of its writing to all people as it is explained in Tractate Sofrim that “they lift the Torah high and show the face of its writing to the people who stand there to the right and left thereof and turns it frontwise and backwards, for it is incumbent upon all men and women to see the written words and bend the knee and say And this is the Law which Moses set before the children of Israel,” and such is the custom.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵבִיאוּ אוּר לִפְנֵיהֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן — מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״.
The Sages taught in a baraita: People were seated in the study hall and they brought fire before them at the conclusion of Shabbat. Beit Shammai say: Each and every individual recites a blessing for himself; and Beit Hillel say: One recites a blessing on behalf of everyone and the others answer amen. Beit Hillel’s reasoning is as it is stated: “The splendor of the King is in the multitude of the people” (Proverbs 14:28). When everyone joins together to hear the blessing, the name of God is glorified.
הלכתא אומר זמן בראש השנה ויום כפור. ונוהגין שהש"ץ אומר שהחיינו לאחר כל נדרי. והקהל עונין אמן, ויכונו לצאת בברכת החזן. ומי שרוצה לנהוג לברך לעצמו קודם שיסיים ש"ץ הברכה, וסובר שזהו עדיף שיעשה בעצמו ולא יוציא אותו אחר, לא ישר בעיני. אדרבה, ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן נראה לי לנהוג בברכת הלל וברכת הלולב שהש"ץ יברך בקול רם והקהל יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, והבאתי ראיה מהא דאיתא בברכות בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) (א) ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, וב"ה אומרים אחד מברך לכולם, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מ"ט. קסברי מפני ביטול בית המדרש, עד כאן:
ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך. ולא דמי לפת דאמרינן לעיל (ברכות מב, א) ישבו כל אחד ואחד מברך לעצמו, דכיון שהוא צריך הסבה ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חבירו, והכי הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה, ואפילו לר' יוחנן דאמר דיין בעי הסבה הני מילי התם הוא דחשיב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמו שהסבו דמו, תוס'.
ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה, הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דב"ש וב"ה אינה אלא באי זה צד עדיף טפי אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכי דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינן משום קביעות להנאה, אלא הנאה כעין חובה.
ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה, הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דב"ש וב"ה אינה אלא באי זה צד עדיף טפי אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכי דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינן משום קביעות להנאה, אלא הנאה כעין חובה.
בית הלל אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך - ואף על גב דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפרק כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא [וכיון] שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין. ובית הלל סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם ובית שמאי סברי דלא. וקיימא לן כבית הלל. וקיימא לן נמי כמאן דאמר התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:
ופשוט הוא, דזהו כשהם אינם יכולים בעצמם לעשות קידוש. אבל כשיכולים בעצמם לקדש - אין לו לקדש בעדם כשהוא לא יצא בקידוש זה. אבל אם גם הוא צריך לקידוש זה - מוטב שיקדש הוא ויוציא את כולם, משיקדש כל אחד בעצמו, אף על פי שכל אחד יכול לקדש לעצמו, משום 'ברוב עם הדרת מלך' (ברכות נ"ג.), וכמ"ש בסימן רצ"ח ע"ש, וכן הוא המנהג בהרבה מקומות. ויש מקומות שכל אחד עושה קידוש לעצמו, ואין ראוי לעשות כן, ויש למונעם מזה וללמדם שיש יותר מצוה כשאחד יקדש בעד כולם, ויכוין להוציאם והם יכוונו לצאת, ובלבד שישמעו הקידוש מראש ועד סוף ויענו 'אמן'. ולא יענו 'ברוך הוא וברוך שמו', דזהו הפסק ואינו יוצא בהברכה.
(ז) מבטלים ת"ת וכו' - ר"ל אף דת"ת שקול כנגד כל המצות ואפילו היתה ת"ת של חבורה גדולה של ק' אנשים שלומדים באיזה בית אפ"ה צריך לבטל ולילך לקרותה בצבור משום ברב עם הדרת מלך. וכתב הח"א מ"מ מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו להתפלל שם א"צ לילך לביהכ"נ:
טוב) שם מראה פני הכתובת וכו' והאשכנזים נוהגים להראות הכתיבה אחר הקריאה כמ"ש בס' המפה ומנהג נכון הוא מפני שהמון העם חושבין שראיית ס"ת עדיפא מקריאה, ולכן כדי שיתעכבו שם לראות ס"ת יקראו תחלה ואח"כ מראין הכתיבה לעם, שכנה"ג בהגב"י או' ב' אמ"ל שם או' ב' לד"א שם או' ב' בי"ע או' ג' ולמנהג זה אם נמצא טעות בס"ת בשביעי באופן שא"צ להוציא ס"ת אחרת אין לומר וזאת התורה וכו' בהגבהה, שו"ת אדני פז סי' י"ג והביאו היפ"ל אות ו' וכתב דה"ה דאין לומר פסוק תורת ה' תמימה וכו' יעו"ש וכתב בשערי ירושלים שער ט' שבא"י נהגו גם האשכנזים לעשות הקמת והגבהת ס"ת קודם קה"ת ולא כמנהגם באשכנז שכתב מור"ם יעו"ש:
רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה יָתֵיב בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא אֲתַאי שְׁכִינָה] וְלָא נְפַק אֲתוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָא מְבַעֲתוּ לֵיהּ אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי אֲמַר לְהוּ שִׁבְקוּהוּ
It was further related that Rav Sheshet was once sitting in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a, and the Divine Presence came but he did not go out. The ministering angels came and were frightening him in order to force him to leave. Rav Sheshet turned to God and said before Him: Master of the Universe, if one is wretched and the other is not wretched, who should defer to whom? Shouldn’t the one who is not wretched give way to the one who is? Now I am blind and wretched; why then do you expect me to defer to the angels? God then turned to the angels and said to them: Leave him.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, יָכוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל. נראה לי בס"ד נקיט על עצמו שתי חלוקות אלו כי הוא היה גלגול בבא בן בוטא אשר ניקר הורדוס את עיניו וגם עתה בגלגול זה נסתמא בידי שמים לכן 'שֵׁשֶׁת' בא"ת ב"ש הוא 'בבא' וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים יעוין שם, ולכן כנגד מה שקרה לו על ידי הורדוס נקיט חלוקא דעלוב וכנגד מה שקרה לו בידי שמים בגלגול זה נקיט חלוקה דאינו יכול.
בית הכנסת ובית המדרש נקרא מקדש מעט דכתיב (יחזקאל יא, טז) "ואהי להם למקדש מעט" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה כט, א), וכתבו הפוסקים דמצוה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת ובית המדרש מדאורייתא, ולכן ראוי להזהר בכבודם ולשבת שם באימה ויראה, ואותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש עליהם נאמר (ישעיה א, יב) "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" ובזוהר הקדוש (ח"ב קלא, ב) הפליג בעונש שלהם ואמר מאן דמשתעי בבי כנישתא רוצה לומר בדברים בטלים חיצונים אין לו חלק באלהי ישראל, ופרשנו הכונה על דרך מה שכתב אפיקי יהודה ז"ל במאמר "אחאב כפר באלהי ישראל" (סנהדרין קב, ב) והיינו כי הקב"ה נקרא אלהי ישראל מפני שאין ביניהם שר אמצעי, אבל לגבי אומות העלום נקרא אלהי האלהים שיש להם שרים אמצעיים, והעד שישראל אין להם אמצעי ממה שמצינו שהקב"ה השרה שכינתו אתם בבתי כנסיות ובתי מדרשו, ולכך המזלזל בהם נראה דאינו מודה שיש שם השראת שכינה, ולכן אין לו חלק באלהי ישראל רוצה לומר בזה התואר של אלהי ישראל שזכו בו ישראל:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הַנִּכְנָס עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קַפֶּנְדַּרְיָא מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא שֶׁנֶּאֱמַר וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲווֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב:
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With regard to one who enters a synagogue without intending to make it into a shortcut, when he leaves he is permitted to make it into a shortcut for himself, by leaving through the exit on the other side of the building. And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: With regard to one who enters a synagogue to pray, he is permitted to make it into a shortcut for himself by leaving through a different exit, and it is fitting to do so, as it is stated: “And when the people of the land shall come before the Lord in the appointed seasons, he that enters by way of the north gate to bow down shall go forth by the way of the south gate” (Ezekiel 46:9). This indicates that it is a show of respect not to leave through the same entrance through which one came in; it is better to leave through the other side.
וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָב֜וֹא לִשְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֗ים כַּעֲצַ֤ת הַשָּׂרִים֙ וְהַזְּקֵנִ֔ים יׇחֳרַ֖ם כׇּל־רְכוּשׁ֑וֹ וְה֥וּא יִבָּדֵ֖ל מִקְּהַ֥ל הַגּוֹלָֽה׃ {פ}
and that anyone who did not come in three days would, by decision of the officers and elders, have his property confiscated and himself excluded from the congregation of the returning exiles.
וַיִּקָּבְצ֣וּ כׇל־אַנְשֵֽׁי־יְהוּדָה֩ וּבִנְיָמִ֨ן ׀ יְרוּשָׁלַ֜͏ִם לִשְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֗ים ה֛וּא חֹ֥דֶשׁ הַתְּשִׁיעִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ וַיֵּשְׁב֣וּ כׇל־הָעָ֗ם בִּרְחוֹב֙ בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים מַרְעִידִ֥ים עַל־הַדָּבָ֖ר וּמֵהַגְּשָׁמִֽים׃ {פ}
All the men of Judah and Benjamin assembled in Jerusalem in three days; it was the ninth month, the twentieth of the month. All the people sat in the square of the House of God, trembling on account of the event and because of the rains.
וכל אשר לא יבא לשלשת הימים. מכאן שקובעין זמן קודם שינדו ומנין שהפקר בית דין הוי הפקר שנ' יחרם כל רכושו ומנין שמנדין אותו שנ' והוא יבדל מקהל הגולה שאסור להועד עמו בכל וועד:
יחרם כל רכושו, זה בתוקף מה שנעשה מן הכלל כנ"ל ג', ועז"א כעצת השרים והזקנים, שהכלל י"ל כח לזה:
ואם מתה בעלה יורשה. דהפקר ב"ד הפקר. בנאמר (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א"נ מהכא (יהושע י״ט:נ״א) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ"י דיבמות דפ"ט:
שיהו מפקירין. פירש הר"ב דהפקר. בית דין הפקר. דכתיב (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא [לשלשת ימיש בעצת השרים והזקנים] יחרם [כל רכושו]. בירושלמי דהכא ובבלי ריש פרק עשירי דיבמות [פט:]:
מאתים זוז נתונים לך במתנה - ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר כדאמרינן ביבמות (דף פט:) מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' (עזרא י):
וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן תָּמִיד לְהַפְקִיר מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וּמְאַבֵּד וְנוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר פְּרָצוֹת הַדָּת וּלְחַזֵּק הַבֶּדֶק אוֹ לִקְנֹס אַלָּם זֶה וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא (עזרא י ח) "וְכל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" מִכָּאן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר:
Similarly, at all times, a court has the prerogative to declare money belonging to others as ownerless. It may destroy those funds or give them to whomever they see fit to close any breaches in the faith and to strengthen its observance or to penalize a stubborn and difficult person. The Book of Ezra 10:8 states: "Whoever fails to come in three days according to the advice of the officers and the elders will have all of his property confiscated." From this we learn that when a court declares property ownerless, their declaration is effective.
Similarly, at all times, a court has the prerogative to declare money belonging to others as ownerless. It may destroy those funds or give them to whomever they see fit to close any breaches in the faith and to strengthen its observance or to penalize a stubborn and difficult person. The Book of Ezra 10:8 states: "Whoever fails to come in three days according to the advice of the officers and the elders will have all of his property confiscated." From this we learn that when a court declares property ownerless, their declaration is effective.
להפקיר וכו'. במקומות רבים בגמרא הפקר ב״ד הפקר מהם פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) אמתני' דהתקין הלל פרוזבול, ופ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו:
שאלתם: הסכימו דעת הקהל, למנות אותנו ברורים לבער העבירו', וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה: שיהא רשות בידינו, משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו: אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם. או אם יעידו אשה וקטן, מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר את ראובן, או לא? וכן, אם העדים או אחד מהן קרובים לראובן, ורואין אנו אמתלאות, שאלו העדים אומרים אמת, יש לנו רשות לעשות על פיהם, אף על פי שאין שם עדות ברובה?.
תשובה: באמת כך אמרתי, ובמקומי אני עומד, וכבר קדמוני רבותי ג"כ בדבר זה. כי באמת מן הדין, אי אפשר להתיר שום שבועה, כי אם בפתחים. ואפי' עם הפתחים, א"א לשים אדם להתיר נדרי עצמו. דכתיב: לא יחל דברו. הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. וא"כ, שבועת הרבים שאין להם פתח ידוע ומוסכם לכולם, איך יתירוה, ופתחו של זה אינו פתחו של זה. וכבר ידעת, כי רבינו יעקב ז"ל אמר: כי נדר שהודר על דעת רבים, אין לו היתר, ואפילו לדבר מצוה, מן הטעם הזה. אא"כ פתח אותן הרבים הוא גלוי וידוע לכל, שעל דעת כן נדר, כההוא מקרא דרדקי. ועוד, אפילו מצאו כמה פתחים, איך יתירוה הם בעצמם. הא אין להם שום דבר במה שיסמכו עליו בהתרתם, זולתי שאנו אומרים שהם כמתנים ואומרים: יהא נוהג כן, כל שלא נתירוהו. וכענין נדרי האשה עם בעלה, וכדר' פנחס. דא"ר פנחס: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. וכמ"ש בנדה בפ' יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב). וגם רבותי נ"ב, לא מצאו ידיהם בהיתר חרמי קהל ושבועותיהם, שהם נוהגין בהם היתר, זולתי מן הצד הזה. וכיון שכן, כל שלא נהגו בהם להתירם, הרי הדבר נשאר שם על הדין ואין לו היתר לעולם בלתי אם ישאל כל אחד ואחד מן הקהל בפני שלשה הראויין להתיר הנדרים, וע"י פתחים, כדין נדרים ושבועות דעלמא. והוא, שיהיו המתירין שלא מכלל האנשים שנכנסו באותה שבועה, לפי מה שהיא שבועה. וכן גם במקומות זו, שנהגו בהיתר הקהל ושבועותיהם, אם גלו בדעתם שאין מחרימין עכשיו על דעת כן, וכגון שאמרו: על דעת רבים; או שאמרו בפירוש: שלא יהא בו היתר; וכיוצא בזה, מדברים שיש בהם גלוי דעת שהם מחרימין ומשביעין על קו הדין, לא על המנהג, אין להם שום תקנה בהתרתם. שהרי חזר הדין למה שהיה. ונסתלק מכאן היתר המחשבה, שהיו נודרין על דעת עצמן, שיתירו כל זמן שיסכימו בהתרתו. ובמקום הזה, חמור חרם הקהל, משבועת האשה (ש)הנשואה הנודרת תחת בעלה. אף על פי שאמרה בפירוש: שאינה נודרת ע"ד [= על דעת] בעלה; אפ"ה בעלה מפר לה. שהתורה נתנה אותה ברשות הבעל, לכל נדר ולכל שבועת איסור שיש בו עינוי נפש, או שהוא בינו לבינה. וכן ברשות האב, כל שהיא נערה וברשותו של אב, שלא נשאת. מפני שהרוב, כך דעתן, ורובן על דעת כן הן נודרות. אבל הקהל, שהן נוהגין כן מעצמן, די לנו שנסמוך מעשיהם המסותמים על תנאי המחשבה הזאת. אבל כל זמן שהן מפורשין, או בענין שתהא מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם, או מתוך לשונם, חזר הענין על דינו, ואין לו היתר. ומכאן, לכל חרמי קהל שהם מבארים בהם: על דעת הקהלות הרחוקות; כמו שנהגו מקרוב בתוכנו, שוב אין להם היתר. וכבר אמרתי להם בקהל עם, זה כמה פעמים. ואתה ידעת. ולפיכך, איני רואה לשבועתם זו, שום היתר אחר שלא הורגלו, אלא אם ישלימו תנאם, בהשתדלות הטלת המס.
מיורקה אל החבר הותיק רבי משה גבאי י"א
שאלת ראובן מכר לשמעון מורבט"י אחד הנערך שמנה דינרין לתתו לו בכל שנה ושנה ביום נועד בה בסך מאה דינרין שנתן לו שמעון הנזכר הן בפחות או ביותר ומיחד לו ראובן הנזכר מכל סך ההלואה קרקע מיוחד משעבד אותו לו בסך ההוא אשר לזה כשהקרקע ההוא משועבד לחק חאלו"ב יתחייב מוכר המורבט"י לתת לאדון אלו"ב החק הנקרא לואישמ"י ולפעמים כדי להנצל מלפרוע הלואישמ"י הנזכר מתחכמים ליחד לו ולשעבד לו בכל סך ההלואה קרקע חפשי הנקרא ביניהם פראנק אלו"ב ואף כי לא יהיה שוה עשירית סך ההלואה שלוה ממנו אך מצד אחר משתעבד עצמו ושאר נכסיו מקרקעי ומטלטלי ואם אינם חפשים ואז לא יתחייב לפרוע סך הלואישמ"י וברוב הוא תנאי ביניהם שכל פעם שירצה הלוה להחזיר מעותיו למלוה הוא שמעון הנזכר שיתחייב זה שמעון לשוב ולמכור לראובן הנזכר אותן המוראבטינ"ש שמכר לו הוא בתחלה באותו סך עצמו שקנאם הוא ממנו ובדין הוא שיתחייב לשמעון בעת ההוא לפרוע חק הלואישמ"י כי גם הוא מוכר הוא לולי שעל תנאי זה מקבל עליו לשוב ולמכור מה שקנה שלא יניעהו לא נזק ולא הוצאות זולתי שיקבל המעות שנתן נקיים לידו בלא שום הפסד אבל אדון האלו"ב לא יגרע חקו ויקחהו מראובן וזה נקרא ביניהם פדיון והשטר הנעשה באלו התנאים הוא מכונה שטר גרסיאה. יש שמתנים לפדות תוך זמן ידוע ואם יעבוד הזמן ההוא ישובו עולמית ויש שמתנים לפדות לעולמי עד יש שהפדיון יתחייב להעשות בפעם אחת ויש מתחסדים לקבל המעות בפעמים רבות כפי המותנה זהו תורף השינ"ש לפי הנשמע המפורסם בינותם. בענין זה השינ"ש נסתפק לנו אם הוא דבר מותר לעשותו לכתחלה או יש בו קצת אסור משום דמחזי כרבית או הוא אבק רבית או באולי הוא רבית קצוצה היוצאה בדיינים דהלכה כרבי אלעזר והעיון בזה משני צדדין אם יש צד לדמותו למכר לבד או אם הוא הלואה שאם הוא מכר גמור אין דרך שיוכל לבא לידי רבית קצוצה כאשר עשתה המשנה ב' חלוקות בדבר בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס':) אחת להלואה ושנית למכר ומפרשינן בגמרא (ס"א:) ע"כ רבית קצוצה מכאן ואילך אבק רבית עד כאן לשון שאלתך. ועוד הוספת לישא וליתן בכל הצדדין אם אפשר לדמותו למכר וכן אם אפשר לדמותו להלואה והארכת להביא ראיות על כל דבר ודבר ואם באתי לשנות טענותיך ככתבם וכלשונם ולומר דעתי על כל דבר ודבר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ירבה הטורח ויגדל יתר ולא יתבאר עיקר הדין על סדרו אבל ראיתי לכתוב מה שנ"ל בעיקר הדין על הסדר ולפעמים ארמוז קצת מה שכתבת אתה גם לפעמים אאריך לבאר סברות המפרשים ז"ל בראיותיהם ובטעמם ואם לא היה צריך לכתוב רק סברותיהם בקצרה אבל כאשר אמרת שאין בידך ספריהם ראיתי לבארם לך למען לא תהיה נבוך בהם:
תשובה כבר ידעת שהסכמת כל האחרונים ז"ל דמשכנתא בלא נכיתא הוי רבית קצוצה דקיי"ל (שם ס"ז.) כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא דאע"ג דעובדא דרבינא בזביני דאסמכתא הוה מדקאמר דלא כרבה בר רב הונא ורבר"ה לא איירי אלא בזביני דאסמכתא מ"מ הא משמע בגמרא דאי בזביני דאסמכתא הוי רבית קצוצה כל שכן במשכנתא בלא נכיתא דהתם הלואה והכא זביני אלא שלפי שמצאו דרבינא גופיה אמר בריש פרקא (ס"ב.) והרי משכנתא בלא נכיתא דבדיניה' מוציאין מנוה למלוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה דמשמע דס"ל דמשכנתא בלא נכיתא הוה אבק רבית לזה הוצרכו לחלק ביניהם דלרבינא יש משכנתא בלא נכיתא דהוי רבית קצוצה ויש שהיא אבק רבית ובזה יש מחלוקת בין המפרשי' ז"ל כי יש מהם שעשו החלוק בין בית לשדה וכרם דבבית הוי ריבית קצוצה דומיא דהלויני ודור בחצרי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (שם ס"ד:) משום דבבית לא שכיחי ביה תיוהי ואין בה הוצאה ובשדה ובכרם דשכיחי ביה תיוהי ולפעמים ההוצאה יתירה על השבח הוי אבק רבית וגם בנכיתא יש שחלקו בין בית לשדה וכרם דבבית הוי אבק רבית ובשדה ובכרם מותר וזו היא סברת הרמב"ם ז"ל ולא חלק בין מסלקי ללא מסלקי בדין רבית גם רש"י ז"ל חלק בין משכונת בית לשדה והאחרונים ז"ל לא חלקו בין משכונת בית למשכונת שדה דהא עובדא דרבה בר רב הונא בארעא הוה כדאמרינן בגמרא ארעא הדרא וכו' אבל חלקו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי במשכנתא בלא נכיתא דבאתרא דמסלקי הוי רבית קצוצ' ובדלא מסלקי הוי אבק רבית וכהאי גונא מיירי רבינא לעיל כדאמרינן התם אינהו בתורת זביני אתו לה והיא משום דלא מסלקי וכבר כתבת אתה כל זה. ומה שהוקשה לך על הרי"ף ז"ל שכתב דהלוני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה והלוהו ודר הוי אבק רבית אחר שהוא עושה הבדל גדול בין הלוהו להלויני איך אמר לשון הלכתא כלישנא קמא שהרי אין חייב להעלות שכר דהלוהו כמו אותו דהלויני ולא שייך למימר הלכתא אלא כשאין התחלפות ביניהם זולתי בנושאים אבל הענין הנשוא בשתי הלשונות אחד לא כדבריו ז"ל גם התלמוד לא היה לו לומר בלשון איכא דאמרי אני איני רואה בכאן קושיא על הרב אלפסי ז"ל דחייב להעלות לו שכר בשתי הלשונות אחד ובשניהם חייב להעלות לו שכר רוצה לומר דהוי אבק רבית אלא דלמאן דאמר דהלוני הוי אבק רבית בהלוהו שרי לגמרי ולמאן דאמר הלוהו אסור כ"ש הלויני. ומיהו באר הרי"ף ז"ל דלמאן דאמר הלוהו אבק רבית בהלויני הוי רבית קצוצה זה היה אפשר לומר בדבריו לבארם כפי פשטן. אבל היה קשה קצת לזה לשון התלמוד דקאמר מאן דאמר הלוהו כ"ש הלוני דמשמע דשניהם שוין בדינם למאן דמתני הלוהו דאי לא מאי כל שכן דקאמר. אמנם כבר ביארו המפרשים ז"ל דחייב להעלות לו שכר דהני לשני בגמרא בין בהלוהו בין בהלויני ר"ל להבא ולא במה שכבר דר דכיון דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מיירי דומיא דההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו על כרחין אינו חייב נשלם במה שדר כבר אפי' בהלויני דלאו רבית קצוצה היא דלאו מידי חסריה ולאו מידי שקיל מיניה ומאי הלוהו ודר פירוש הלוהו והוא דר ולשון הוה הוא ולא לשון עבר והיינו דכי מקשי בגמרא מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם לא מתרצינן אי ממתני' הוה אמינא לכתחלה אבל בדיעבד אינו חייב לשלם קמ"ל ומאי דקאמר הרי"ף ז"ל דהלויני ודור הוי רבית קצוצה על כרחין לאו בהלויני דגמרא קאמר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר קאמר ודכותה בהלוהו לא הוי אלא אבק רבית אפילו בכה"ג דהא לאו אדעתא דהכי אוזפיה ומשו"ה לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה נמי מחוביה ומיהו כתבו דהיינו דוקא בשדר בה ברצונו ובא לתובעו עתה באסור רבית אבל אם דר בה שלא מדעתו דבעלמא חייב להעלות לו שכר כיון דחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כ"ש זה שהלוהו ולאו משום אסור רבית אלא מן הדין מחוייב השכר זה בארו המפרשים ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל. ומה שדקדקת מכלנא דרב ספרא דקאמר כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה וכו' והוקשה לך למה שינה הלשון ולא אמר בדיננו מוציאין ממלוה ללוה וכן רבינא במאי דקאמר והרי משכנתא בלא נכיתא דנקט נמי לישנא דמחזירין ולזה דקדקת דמשום משכנתא נקט האי לישנא ונא נקט מוציאין משום דאי לא פרעיה לוה למלוה ובא לנכות לו אגר ביתו אולי שמנכין לו מחובו אבל היכא דפרעיה ונסתלק ובא לתבוע מן המלוה אגר ביתיה התם הוא דאין מחזירין ואע"ג דאמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא התם הוא במשכנת' בנכיתא ואתר' דמסלקי ורבינא מיירי במשכנתא בלא נכיתא ואתרא דלא מסלקי ואע"פ ששתיהן אבק רבית טפי איכא לאחמורי במשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי ממשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי והארכת בזה להראות פנים. ואני אומר אם קושיתך היא קושיא עדיין לא תירצת בה כלום דהא במסקנא דגמרא לא נכנסה משכנתא בכלליה דרב ספרא כיון דאינהו בתורת זביני אתו לה ורב ספרא רבית קצוצה אשמעינן ברישא ורבית מוקדמת ומאוחרת לסיפא וא"כ הדרא קושיתך לדוכתה. גם מה שכתבת דטפי איכא לאחמורי במשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי ממשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי גם זה אינו דכיון ששתיהן אבק רבית שוות הן בדיניהם ואדרבה בענין סלוקי בלא זוזי איכא למימר דטפי חשיב אפוקי מיניה באתרא דלא מסלקי שהיא כמכר מבאתרא דמסלקי דדמי להלואה דעלמא. וכבר ידעת איך חלקו הרב רבי אפרים והראב"ד ז"ל על הרי"ף ז"ל לומר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא דשכונא גביה אבל בחוב בעלמא כגון הלוהו ודר בחצרו דהוי אבק רבית סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא וש"מ דסברא היא לומר דכל דשכונא גביה טפי כגון אתרא דלא מסלקי הוי טפי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה. אבל הקושיא מעקרא אינה צריכה תרוץ דקושטא דמלתא נקט רב ספרא בכלליה דנקט בהוצאה מן המלוה ללוה לשון חזרה דמטעם חזרה הוא שמוציאין ממנו אע"פ שאין הפרש בין הוצאה זו לזו. ואת"ל דמשום שיש הפרש בדינם בין הוצאה זו לזו שינה הלשון נאמר שרמז למה שאמרו המפרשים ז"ל דאבק רבית אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים כי מה שאמר רבי אלעזר אבק רבית אינה יוצאה בדיינין לאו דוקא דאפילו איהו לא מחייב לאהדורה אלא דמשום דרבית קצוצה יוצאה בדיינין נקט באבק רבית אינה יוצאה ורב ספרא נקט בכלליה לישנא דאין מחזירין משום אבק רבית לומר שאפילו בא לצאת ידי שמים אין אומרים לו להחזיר ונקט ברבית קצוצה האי לישנא נמי אגב אבק רבית או שגם ברבית קצוצה רמז למה שכתב הרשב"א ז"ל דאפילו ברבית קצוצה שיוצאה בדיינין לאו למימרא שב"ד יורדין לנכסיו ומחזירים ללוה דהא איהו דמחייב לאהדורי אבל שעבוד נכסים ליכא כלל. תדע דהא הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהן ואלו בגזל מחייבין לאהדורי כל שהגזלה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ומאי יוצאה בדיינין דקאמרינן לומר שבית דין כופין אותו להחזיר כשאר מצות עשה כדאמרינן בכתובות (פ"ו.) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרבי יהושע לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו הכא נמי דכותה וא"כ אפשר דלהכי לא נקט רב ספרא ברבית קצוצה לישנא דמוציאין לפי שאין ב"ד יורדין לנכסיו ונקט לישנא דמחזירין לומר שב"ד כופין אותו להחזיר. ואמנם אחרי שהעלינו דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה לדעת האחרונים ז"ל נראה ברור שזו הטרשא של מוראבטינ"ש כל שהתנו בפדיון דהוי כאתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה כיון שהמוכר משעבד עצמו ונכסיו לפרוע לו השינ"ש כך וכך בכל שנה בעד הסך ההוא שקבל ממנו ויכול לסלקו ולהחזיר לו מעותיו הרי זו הלואה גמורה ומה שמיחד לו קרקע הוי כמשכנתא באתרא דמסלקי וגרע מינה דבמשכנתא אוכל פירות הבית או השדה הממושכן ודמי קצת לזביני ולא מתפרסם רביתא כולי האי מה שאין כן בכאן שהוא נותן לו מעות מכיסו שנה שנה וזוזי יהיב וזוזי שקיל ואם היות שאין הלוקח יכול לכוף למוכר לפרוע לו הקרן לעולם לא יצא מפני זה מתורת ההלואה והרי הוא כמלוה את חבירו מאה והתנה הלוה עם המלוה לתת לו עשרים לשנה ברבית כל זמן שמעותיו יהיו בטלות אצלו עד שיפרענו מעצמו אך שהמלוה לא יוכל לנגשו על הקרן כי אם על הרבית לבד שזה ודאי רבית קצוצה היא והרי אפי' בזביני דאסמכת' כההיא דאת ונולא אחי (ב"מ ס"ז.) דהוי זביני מעליא לשעתן כל שלא יחזיר המוכר לקונה את מעותיו ואין הקונה יכול לכוף המוכר להחזירם לעולם מ"מ כיון שהמוכר יכול להחזירם ולבטל המכירה דיינינן ליה כהלואה כשמחזירם והוי רבית קצוצה כדעת הריא"ף ז"ל והאחרונים ז"ל ואפילו לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דזביני דאסמכתא לא הוו רבית קצוצה ורבינא דחשיב ואפיק פירי לא מדין רבית קצוצה אפיק אלא מדין גזל כדין אוכל מה שאינו שלו ולא בתורת רבית אכלם אלא כסבור שהם שלו אפ"ה בנדון זה י"ל דהוי רבית קצוצה דהתם מתחלה על דעת מכר ירד ואכל כמי שאוכל פירות שדהו אבל בנדון זה שהיה מתחלה הלואה בקציצה שיתן הלוה כך וכך בכל שנה ולא היה המלוה אוכל פירות הבית או השדה אלא הלוה היה נותן לו הרבית בכל שנה כמו שקצצו ודאי רבית גמורה היא. ומ"מ כל האחרונים ז"ל הסכימו שלא כדעת הראב"ד ז"ל דטעמא דרבינא משום דס"ל דזביני דאסמכתא כיון דארעא הדרא פירי נמי הדרי מדין רבית קצוצה וה"נ משמע בפרק בתרא דערכין (ל"א.) דתנן התם גבי בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית ואינה רבית ופרכינן בגמ' והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ושני הא ר' יהודה הא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד א' ברבית איכא בינייהו וכו' אלמא רבית בבתי ערי חומה שגואל תוך שנים עשר חדש הוו פירי ללוקח רבית קצוצה לרבנן דסבירא ליה צד אחד ברבית אסור כדתניא בבריתא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופירשו בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ב) כאן התירתה כלומר בבתי ערי חומה ולא במקום אחר אלמא דכגון זו במקום אחר אסור מן התורה אע"פ שמתחלה בתורת מכר ירד ואכל והיינו כרבינא דסבר בזביני דאסמכתא רבית קצוצה נינהו ומתני' דקתני הרי זו כמין רבית הא מוקמינן לה כרבי יהודה ומשום דהוי צד אחד ברבית. וכ"ת ואכתי בזביני דאסמכתא לא הוה רבית קצוצה אלא לאחר שמחזיר המעות ומבטל המכר למפרע ונמצא המעות היו הלואה אצלו אבל קודם לכן אי אפשר להיות רבית קצוצה שהרי בתורת מכר הוא אוכל וכי אמרינן התם בערכין רבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אליבא דרבנן היינו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אעפ"י שהיה אפשר שלא יבא לידי כך ובבית בבתי ערי חומה היה מן הדין רבית קצוצה אלא שהתורה התירתה כיון שלא התנו הם בפדיון אלא שהתורה צותה בפדיון והתירה הרבית ולרבי יהודה אפי' לאחר שנתבטל המכר הוא מותר גמור כיון שמתחלה כשקבלם היה אפשר שלא יבא לידי כך והיה מותר גמור לדעתו אבל לרבנן מתחלה קודם שיתברר הספק בודאי אי אפשר לומר שהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון דאפשר לבא לידי רבית של תורה וא"כ בנדון זה אף אם נאמר דהוי רבית קצוצה מפני שיכול לסלקו היינו דוקא לאחר שסלקו שהוברר למפרע שהיתה הלואה אבל קודם לכן לא הוי רבית קצוצה אלא אבק רבית וכל שאכל אין מוציאין ממנו ולא מנכין ליה ואפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואע"פ שאם החזיר לו מעותיו הוה ליה רבית קצוצה למפרע ומוציאין ממנו מה שאכל. לא היא דזביני דאסמכתא אע"פ שיכול לפדותו לעולם ולבטל המכר מ"מ כל שלא יהיו לו מעות ואינו פודהו מכר גמור הוא ובתורת מכר הוא אוכל אין צ"ל בכגון בית בבתי ערי חומה שעתה הוא מכר גמור ועוד שאם יעבור הזמן ולא יפדנו הוחלט אבל בנדון זה כיון שיכול לסלקו הלואה גמורה היא ואף קודם שיסלקנו שהרי אין כאן מכר כלל שהרי לא מכר לו הבית אלא שנשתעבד לו בעד הסך שנותן לו עתה לתת לו בכל שנה ושנה כך וכך לעולם כ"ז שלא יפרע לו מעותיו והוי כמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי שהיא הלואה והויא רבית קצוצה וגרע מינה משום שנטל הרבית במעות מן הלוה עצמו אין צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו באתרא דלא מסלקי הויא רבית משום דלית בה תיוהי ואע"פ שהוא אוכל פירות הבית עצמו הממושכן ודמי קצת למכר כיון דשכונה גביה ולא מסלקי כל זמן המשכונה אפ"ה כיון שיכול לפדותו לאחר הזמן הויא הלואה והוה רבית קצוצה ומוציאין ממנו מה שאכל אפי' קודם פדיון כ"ש בנדון זה דהוי טפי לית בה תיוהי שהוא משועבד לו במעות קצובים וזוזי יהיב וזוזי שקיל והוי רבית קצוצה שבאה מיד לוה למלוה. ועדין יש לבעל הדין לחלוק ולומר והלא בלשון השטר אינו מזכיר הלואה כלל אלא לשון מכר וא"כ אין כאן רבית קצוצה. ואל תשיבני מזביני דאסמכתא דאע"ג שהשטר הוא לשון מכירה הויא רבית קצוצה ודיינינן לה כהלואה. דהתם הוא לאחר שנתבטל המכר אבל בנדון זה כל שלא נסתלק והטרשא קיימת מכירה היא כלשון השטר ולא הלואה. תשובתו אין הלשון גורם אלא הענין גורם וכיון שזה מתחייב לתת לו דבר קצוב לשנה ואין הבית או השדה קנוי לו אלא השעבוד ההוא לבד יש לו עליו והמוכר יכול לסלקו לעולם הרי זו הלואה גמורה אף אם שנו הלשון להיותו בלשון מכירה דאין הלשון גורם דא"כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרים בלשון מכירה וזה היה טעותו של רב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיט' כל יומא והיה אומר בלשון שכירות ולא בלשון הלואה (ס"ט:) כמו שפרש"י ז"ל ובודאי שהיה עובר על רבית של תורה כיון שהיתה הלואה גמורה אלא שהיה משנה הלשון וזהו שאמר שם בגמרא לסוף כלו זוזי דרב חמא כלומר מפני שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וזהו ברבית של תורה כמו שהוכיחו זה מפסוק כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם דמשמע הא אם עבר ימוט (שם ע"א.) ודוד ע"ה על דברי תורה היה מזהיר. ובתוספות בארו עוד דודאי א"א דרב חמא יטעה בזה שמפני שנוי הלשון לשכירות יחשוב שיהיה מותר דא"כ בטלת תורת רבית אלא שהיה פוטר רב חמא את הלוה מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם עדין אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור ואין עליו שעבוד כלל אם חזר והעשיר והרא"ה ז"ל כתב ודאי משהוציאם היה חייב באחריותן כדין הלואה אבל כל שלא הוציאם היה בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו ואפ"ה אסיקנא דאסור משום דזוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו כדאיתא בגמרא. ואפשר דבדרך זו הא דרב חמא הוי אבק רבית והרמב"ם ז"ל כן כתב דהוי אבק רבית ואין ספק שכונתו היתה בדרך זו אבל אם היתה הלואה גמורה אף על פי שאומרים בלשון שכירות או בלשון מכירה ודאי רבית קצוצה היא שאין הלשון גורם ומה שפורע הלואישמ"י לאדון האלו"ב מחמת טרשא זו כדין מכירה אין זו ראיה לומר שלא נחשבהו להלואה אלא למכר שזה מחק האלו"ב הוא בדיניהם לפרוע לו הלואישמ"י אפילו בהלואה העשויה בכגון זה דאפי' במשכנתא או בהלואה באפותיקי על הבית ההוא או אפילו בשכירות גמור כל שהוא לזמן ארוך פורע לואישמ"י לאדון האלו"ב לפי שדנין אותה כמכר לענין זה משום חשש הערמה כמו שאנו דנין במתנה שיש בה אחריות שהיא כמכר לגבי דינא דבר מצרא. ועוד שאפילו נאמר שטרשא זו לא מפני חשש הערמה לבד דנין אותה כמכר אלא שהיא מכירה גמורה בדיניהם שהרי אין חוששין לה בדיניהם משום רבית אע"פ שהם מחמירין הרבה באסור רבית אפ"ה אין לנו ללכת בזה בחקותיהם ובדיניהם דאנן בדידן ואינהו בדידהו כמו שהוכחת אתה מההיא דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי דאע"ג דאינהו בתורת זביני אתו לה ובימי חכמי התלמוד היתה מותרת להם עד שהיו מוציאין מן הלוה למלוה בדיננו היא אסורה וגם היום אע"פ שהם מחמירין באסור רבית מ"מ אינן מסכימים לדיננו בפרטיהם ויש דברים שהם אסורים להם ומותרים לנו כגון משכנתא בנכיתא ומוכר אדם חובו בפחות ואפילו ללוה עצמו ולהשכיר מעות לשולחני להתנאות בהם דהדרי בעינייהו והא לך ארבעה זוזי ואוזפינהו לפלניא והרבה כיוצא באלו וכן יש בהפך שמותרין להם ואסורים לנו כגון סאה בסאה (ע"ה.) ואין פוסקין על הפירות עד שיצא השער (ע"ב:) ואין מושיבין חנוני למחצית שכר (ס"ח.) וכאלה הרבה וכן בטרשא זו הם אין חוששין לה משום רבית אם מפני שהם הולכין אחר הלשון שכותבים בלשון מכר ולא אחר הענין כטעותו של רב חמא לפי הפשט אם מפני שכל חק עולמי הם דנין כמכר ואפילו אין בו יחוד על הקרקע כמו הויאורלי"ש והשנסל"ש שאין בהם יחוד על קרקע ועושין אותן בלשון מכר ונתפרסם להם התירן ואין חוששין להם לרבית. ומטעם זה ר"ל שהם דנין אותה כמכר הם מצריכין בשעת הפדיון שיחזיר וימכרנו לו ואין מספיק להם במחילה כמו בשאר הלואות ושעבודין ולזה חוזר ופורע לו לואישמ"י פעם שניה אבל בדיננו אין ספק שבטרשא כזו לא חל שם מכירה גמורה על הבית אלא שהוא שעבוד ויחוד לבד שאף במחילה יהיה נפטר הלוה מן השעבוד ההוא כיון שהוא יכול לפרעו ולסלקו וגם מפני שנעשית טרשא זו בערכאות של עובדי כוכבים ושטרותיהן שרירות וקיימות אם מפני הדין דדינא דמלכותא דינא אם מפני תקנת הקהל שהתנו בזה וכל תנאי שבממון קיים אין לומר הואיל ובדיניהם דנין אותה כדין מכר והותרה להם טרשא זו מפני זה שתהיה לנו ג"כ כדין מכר ולא כדין הלואה ולא תהיה רבית קצוצה שהרי מ"ש חז"ל דשטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים כשרים ואפי' שטרי מתנה משום דינא דמלכותא כפי הלשון הראשון הנזכר בפ"ק דגטין (י':) היינו לומר שהשטר כשר ויש תורת שטר עליו כאלו נעשה ונחתם על ידי ישראל אבל לא לומר שנדין בדיניהם לגמרי כמו שנאמר על דרך משל שאם הקנה בשטר העשוי בערכאות של עובדי ככבים דבר שלא בא לעולם או שהקנה למי שלא בא לעולם שיועיל הקנין כיון שנעשה בשטר העשוי בערכאיתיהן ובדיניהם מועיל הקנין אפילו בדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם שזה אינו בכלל דינא דמלכותא דינא שאין המלך מקפיד אלא שהשטר הנעשה על ידי סופריו שיש להם הורמנותא דמלכא שיועיל ושנדין בו כדין שטר כשר הנעשה ע"י סופרי ישראל אבל אם הענין בעצמו אינו מועיל בו קנין או שאינו נקנה בשטר בדין תורתינו אין המלך מקפיד בזה שנדין בדיניהם וכבר אנו רואין בעינינו שכל מלכי ארגון נותנין רשות לדון בדין תורתנו ומצוים לשופטיהם שידינו כן בין יהודי ליהודי וא"כ בנדון זה אין מה שנכתב שטר זה בערכאות של עובדי כוכבים מעלה ומוריד בענין הרבית מטעם דינא דמלכותא אלא הרי הוא כאלו נעשה בגופן שלנו. ואף אם הקהל תקנו ששטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים יהיו שרירין וקיימין עלינו כמו על העובדי כוכבים בדיניהם ושבכל הדבר שנכתב השטר עליו יועיל השער לקנות בין יהודי ליהודי כמו שמועיל בין עובד כוכבים לעובד כוכבים בדיניהם ובודאי שיכולין הקהל להתנות בכיוצא בזה דתנאי שבממון הוא והרי הוא כאלו כל אחד ואחד מיחידי הקהל התנה וקבל כן על עצמו וא"כ מכח תקנת הקהל טרשא זו הרי היא כמכר וחזר הדין שלא יהיה בו אסור רבית קצוצה אפ"ה אין הקהל יכולין להתנות במה שיש בו אסור רבית שהרי רבית אסרה תורה אע"פ שנותנו הלוה מדעתו ואין שום תנאי מועיל בו כמו שמועיל לגבי שמטה דאם התנה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו (מכות ג':) דהתם כיון שלא אמר שלא תשמיטנו שביעית אלא בשביעית אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה אלא עם חברו הוא מתנה בדבר שבממון וקיים דהוי כנותן לו מתנה וכן נמי גבי אונאה כל שאמר יודע אני שיש בו אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה דהא ידע ומחיל אבל ברבית שאפי' כשנותנו לו במתנה אסרתו תורה מה יועיל תנאו וכל שיתנה ויאמר כל היום כלו שהוא נותן במתנה או מוכר במכירה גמורה וע"מ שלא יהיה רבית ושאינו נודר לו בתורת רבית מ"מ דבריו בטלים ואין בהם ממש כל שהוא קוצץ ואומר שבשביל מנה שהוא מקבל מעתה יתן לו עשר בכל שנה ושנה לעולם כ"ז שמעותיו אצלו וא"כ כיון שאין הלוה בעצמו יכול להתנות להתיר הרבית גם הקהל אין מועיל תנאם להתיר הרבית. ובכאן צריך לבאר ההיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"א:) בשמעתא דמלוה ישראל מעות של נכרי וכו' דבעי רבינא לתרוצי נהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה והקשה הרמב"ן ז"ל ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דבדאורייתא הוא ואיך יאמרו החכמים דאית ליה זכיה לקולא להתיר מה שהוא אסור מן התורה ותירץ הוא ז"ל דכיון דזוזי לעובד כוכבים הוא דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של עובד כוכבים הוא נופל דלמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן. ואני תירצתי בענין אחר בתשובה לאחד מחכמי הדור שהקשה לי בדרך זה דהא תלמודא פריך לעיל בשלמא סיפא לחומרא פי' נהי דשליחות מן התורה לית ליה לחומרא הוי שליחות אלא רישא לקולא ודאי לא אמרינן דא"כ מה מתרץ רבינא זכיה מדרבנן אית ליה אכתי קשה איך יתקנו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום עשה שמקבל ישראל רבית מחברו ותרצתי דהא לא קשיא דבסיפא כיון דכו"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולא כולי עלמא ידעי דרשת מה אתם בני ברית וכולי אמרי רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית שהעובד כוכבים נעשה שליח לישראל אבל השתא לרבינא ליכא למיגזר כיון שחכמים תקנו לו זכיה בעלמא והשוו בענין זכיה דין עובד כוכבים לדין ישראל ואי משום דמדאורייתא לית ליה הפקר ב"ד הפקר והרי אין מעות אלו של ישראל ולא שקיל ישראל מישראל רביתא והוה ליה כההיא דרב גדל (פסחים ז'.) דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו אע"פ שמן התורה הוי ממון גמור אלא כיון דרבנן אסרוהו לו בהנאה לאו ממון הוא ואין חוששין לקדושיו ואפילו באסור ערוה החמורה וכאן נמי כיון שזכה העובד כוכבים בממון זה אם קדש בו הישראל את האשה אינה מקודשת כמו אם קדשה בגזל ובחמס שהרי גזל גמור הוא מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים למאן דאית ליה גזלו של עובד כוכבים אסור כי היכי דאמרי' בגיטין פרק הנזקין (גיטין ס"א.) גבי מציאת חרש שוטה וקטן דלר' יוסי גזל גמור מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים זהו מה שהשבתי בתירץ קושיא זו ואחר כך מצאתי לרשב"א ז"ל שכתב בחדושיו על תירץ הרמב"ן ז"ל בלשון הזה ואין תרוצו של רבינו מחוור ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בה ומתנין בו לעקור דבר מה"ת כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה עכ"ל ועתה אין להשיב מזה על נדון זה לומר שהקהל הסכימו ששטרות עובדי כוכבים יהיו נדונין בדיניהם ויהיה מכר מדין הפקר ב"ד הפקר וממילא הותר הרבית ההוא או שאינה רבית קצוצה כדאמרינן התם דלא דמי כלל דהתם כיון שהפקירו הממון ואינו כלל של ישראל אין אלו מעותיו של ישראל ולאו ישראל שקיל רביתא אבל בנדון זה דישראל מישראל שקיל רביתא אין כאן הפקעת ממון כלל אלא הרי הוא כאלו התנו שמה שהוא אסור יהיה מותר ולא כל כמינייהו הגע עצמך שבדיניהם מוציאין רבית קצוצה מן הלוה למלוה כמו שהיה בימי חכמי התלמוד הנאמר ששטר העולה בערכאות של עובדי כוכבים מרבית קצוצה מישראל לישראל שיהיה כשר וגובין בו הרבית או שלא יהיה לו דין רבית קצוצה ואף אם תקנת הקהל שידינו בשטרות העולות בערכאות של עובדי כוכבים כמו שדנין אותם בדיניהם זה לא עלה על דעת שום אדם וא"כ בנדון זה כל שהלוה משועבד לפרוע החק ההוא לעולם בכל שנה ושנה ומיחד לו הקרקע ויכול הלוה לסלקו הרי הוא רבית קצוצה אעפ"י שכתוב בשטר בלשון מכר ופורע הלואישמ"י לאדון האלו"ב:
דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא היה בה קנין דע שכל עסק ממון שבין אדם לחברו בלא קנין דברים בעלמא ישנו בחזרה חוץ ממוחל ממון לחברו דלא בעי קנין נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
ענין קנט: השני לחקור בנדון ע"פ דין ההלכה ואקדים ואומר בני העיר ואפי' מקצתן כגון בעלי אומנות אחת רשאין להתנות ביניהם תנאים ולתקן תקנות אע"פ שהן שלא כד"ת וכל מה שיתנו ביניהם הרי הוא דין גמור כדתניא בבריית' פ' השותפין (בבא בתרא ח' ע"ב) רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדו' ועל שכירו' פועלים ולהסיע על קיצתן וזה א"צ להם לא קנין ולא שטר דאלים כח הרבים בזה מכח היחיד שהרי יכולין הן לכוף אותו מקצת שאינו מסכים עמהם וכן נמי אם הטילו חרם בדבר דבריהם קיימים ועונש החרם חל על העובר על דבריהם אע"פ שלא הסכים עמהם ואין היחיד יכול להוציא עצמו מכלל הצבור ולא עוד אלא שהחרם חל על הבאים אחריהם כ"ז שלא קבעו זמן באותם תקנו' כענין חרם פלגש בגבעה שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדאיתא בפ' בתרא דתעני' (ל' ע"ב) ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"א ע"א) או כפי משמעו' המקרא אשר יתן ממנו אבל הם יקחו להם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וכיון שכן אם בני העיר הסכימו למנות להם דיינים לדון בין איש לחבירו כפי מה שיראה להם ואם יסתפק להם הדין שישאלו את פי החכמים אשר יהיו בדור ההוא וע"פ מה שיגידו להם יגמרו הדין רשאין הם בכך ואם הטילו חרם בדבר העובר על תקנתם הוא חייב בעונש החרם ולא מבעיא בתקנ' רבים אלא אפי' יחיד שקבל עליו דיין אחר אפי' פסול אינו יכול לחזור בו ואע"ג דביחיד בעינן קנין או גמר דין אבל בלא קנין קוד' גמר דין יכול לחזור בו כדאית' בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) אפ"ה הסכמת הרבים כחה יפה שאין היחיד יכול לחזור בו ולבטלו שהרי הרבים יכולין לכוף לכתחלה היחיד לעמוד על תקנתם כ"ש שאינו יכול לחזור בו ממה שתקנו הם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה ויצא לנו מזה בנדון שלפנינו כי מי שיזמין את חבירו לדין. לפני אותם דיינין ולא בא לפניהם הוא עובר על תקנת הקהל וכן אם הדיינין גמרו את הדין וחייבו את החייב אין יכול לסרב בדינן מכח החרם המוטל בתקנו' וכן אין בעל דין יכול לכוף את חבירו לבא לפני דיין אחר כ"ז שהלה אומר נלך לפני דייני הקהל ואם תקפו בדין באיזה שיהי' הרי הוא עובר על חרם התקנה אא"כ התובע והנתבע רצו לקבל עליהם דיין אחר. ואל תתמה ותאמר וכי מאחר שאין דיינין אלו בקיאין וסוף סוף צריכין הן למודיעין אותן הדין כי כן תקנו הרבים אטרוחי בי דינא למה לי ילכו לפני החכם הבקי והוא יגמור דינן והיאך יוכל שום אדם לכוף חבירו לומר נלך לפני דייני הקהל אם חבירו אומר נלך לפני החכם היודע הדינין. אל תתמה שהרי הצבור כך קבלו עליהם וקבלתם קבלה היא דרשאין הם בכך וכמ"ש ואע"פ שהן אין רשאין לגמור הדין אלא כפי מה שיורו להם החכמים אפ"ה אין אדם יכול לכוף את חבירו לילך לפני דיינים אחרים זולתן והרי הוא הדבר הזה לאחר קבלת צבור כשנים המתעצמים בדין והא' רוצה לילך לבית הועד היודעין הדינין והלה רוצה לדון כאן דאמרי' שאין הלוה יכול לכוף למלוה לדון את חבירו אלא בעירו ואם נסתפק להם הדין הם שואלים לאותו ב"ד ועל פיו יגמרו הדין כדאמרי' בסוף זה בורר (סנהדרין ל"א ע"ב) שנים שנתעצמו בדין אח' אומר נדון כאן ואח' אומר נלך אל בית הועד כופין אותו ודן בעירו וכו' ואם הוצרך דבר לשאול מב"ד הגדול שבירושלים כותבין ושולחין וכו' משמע הכא דכיון שהדין נותן שכופין אותו ודן בעירו אע"פ שאין יודעין הדין לא אמרי' שילכו לפני היודעין אלא הדיינים ישאלו להם ועל פי מה שיודיעם יגמרו הדין וה"נ כיון שהדין נותן שכל א' יכול לכוף לחבירו לבא לפני אותו ב"ד שמינו הצבור ואפילו לוה מצי מעכב וחבירו אינו יכול לכופו ללכת לפני ב"ד אחר ואפילו בעירו וזה מכח התקנה א"כ אפילו אינן יודעין הדין אין הלה יכול לטעון ולומר לפני ב"ד יפה אני רוצה לילך כיון שסוף סוף על פיהם יגמור הדין אבל הלז יכול לכופו לעמוד לפני דייני הצבור והם יגמרו הדין כפי מה שהן חייבין לפי התקנה וכפי הדין המסור לחכמים. ואולי יעלה על דעת אדם לומר דדוקא בפני מי שאינו מומחה אינו יכול לו להזמינו אם הלה רוצה לילך לפני דייני הקהל אבל בפני מומחה כיון שיכול לדון יחידי בכפייה אף זה יכול לומר לפני פלוני מומחה אני הולך והמומחה עצמו יכופנו לבעל דינו לבא לפניו זה אינו כלום דכיון שהצבור קבלו עליהם זה הב"ד הרי הוא כבית הועד המומחין. שהרי המחום הצבור עליהם וכיון שהצבור מינום דיינים עליהם ולא אחרים זולתן א"כ הטוען ואומר אלך לפני ב"ד פלוני המומחה אין שומעין לו וכופין אותו ודן לפני דייני הקהל ודומה זה ללוה שטען ואמר נלך לבית הועד שהם יותר מומחין מאלו דאין שומעין לו וכופין אותו ודן בעירו ואף אלו כיון שהצבור מינום דיינים כופין לכל בעלי דינין לבא לפניהם אע"פ שיש יותר מומחין מהם והדבר הזה מוכרע ממקומו ומבואר ממ"ש למעלה. ומפורש עוד בגמ' דפרכינן בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ג ע"א) אמתני' דתנן זה פוסל דיינו של זה וכו' כל כמיניה דפסיל דייני'. ופרקי' אמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו כלומר שאינן מומחין וס"ל לר"מ דמצי אידך למפסלינהו והא דתניא אמרו לר"מ לא כל הימנו שפוסל דיין שמומחה לרבים דמשמע דוק' מומחה לרבים אבל אי לאו מומחה מצי למפסל. הא תריצנא בגמ' אימא לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם ובודאי דהאי דפסיל ערכאות הללו משום מומחין פסיל להו דאי ליתנהו מומחין מאי טעמא דר"מ דאמר זה פוסל דיינו של זה אלא ודאי טעמיה דר"מ הוא משום דאידך אמר לא בעינא אלא ב"ד מומחין ורבנן פליגי עליה ואמרי דכיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפסלם וקי"ל כותייהו וליכא למימר דה"מ כשהי' המומחה בעיר אחרת אבל אם היה באותה העיר או קרוב לאותה העיר כשלש פרסאו' כבי דינא דרב הונא ורב חסדא דהא רב חסדא לא הוה מורי קמי רב הונא תוך שלש פרסאות כדמוכח בפ' הדר (עירובין ס"ב ע"ב) מצי אמ"ל אידך מאי קא מטרחנא לך וכדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ג ע"א) וה"נ ליסגי להו להני ערכאו' דלהוו כב"ד מומחין הא ליכא למימר דע"כ מתני' בדאיתנהו בעיר אחת עסקינן דהא לר"מ דאפי' לוה מצי מעכב לפסול להנהו ערכאות משום מומחין וכדמוכח בגמ' ואי אותם מומחין הם בעיר אחרת לא הוה מצי לעכובי דאפילו אמר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו אפילו בלא ערכאו' כדאית' בשלהי פרקין (ל"א ע"ב). אלא ודאי בדאיתנהו בעיר אחת עסקינן אפ"ה ס"ל לרבנן דכיון דערכאו' נינהו לא מצי למפסלינהו וסוגיא דשמעתא מוכחא הכי ובעיר אחת עסקי' דכיון דאוקימנא מתני' דזה בורר דיין אח' וזה בורר וכו' קאמר ולא ב"ד אחר כדס"ד מעיקרא היאך יעלה על הדעת לומר שהא' יוכל לברור דיין אח' מזה העיר והא' מעיר אחר' ולהטריח הדיינים לצאת מעריהם ולדון להם אלא ודאי אע"פ שהן בעיר אמרי רבנן שאין יכול לפסול הערכאו' בשביל המומחין וזה ברור הרבה ומדאשכחן שהרבים יכולין להמחו' עליהם ערכאות אע"פ שאינן מומחין וכיון שהמחום רבים עליהם אם בורר א' מהבעלי דינין א' מהם אין הלה יכול לומר איני רוצה כי אם ב"ד מומחה ואע"פ שהמומחין יכולין לכוף המסרב הכי נמי יכולין הרבים להמחו' עליהם ערכאות שידונו בכפייה לכל המסרב לבא לפניהם ורוצה לברור דיינים אחרים אע"פ שהם מומחין מהם. וגדולה מזאת יש לך לומר שאפילו אם הערכאו' הם בעיר אחת והמומחין הם בעיר אחרת יכול המלוה לכוף ללוה ללכת לפני הערכאו' דכיון שקבלום והמחום רבים עליהם ה"ה כב"ד הגדול שבירושלים אם המחום עליהם כל בני אותן מקומות שהרי ר"ת ז"ל פי' בספר הישר דמאי ראמרי' אח' אומר נלך לבית הועד דהיינו כגון ערכאו' שבסוריא שהמחום רבים עליהם. ומיהו זה אינו לדברי רש"י ז"ל שפי' בית הועד ב"ד הגדול וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין אבל מ"מ הדבר פשוט דבעיר אחת יכול לכוף לבא לפני הערכאו' ואפילו לוה מצי מעכב וכמו שפירשתי. וכיון דבסתם ערכאו' יכול לכוף כ"ש אם הצבור קבעום לאלו ולא לזולתם בפירוש והטילו בזה חרם וכל זה אריכות ללא צורך אלא שאנו צריכין לבאר הדברים כדי שלא ימצא בעל דין מקום לחלוק. ולפי דרכנו למדנו עוד שהרבי' שהמחו מי שאינו מומחה שהוא לבדו יכול לדון וסלקו רשות מיד כל אדם מלכוף המסרב בדינן אע"פ שהוא מומחה יותר מאותו שהמחו רשאין הם בכך ונסתלק רשות כל מומחה מלדון בכפייה מלבד אותן שהמחו עליהם שכיון שמצינו שאין אדם יכול לפסול ערכאות שבסוריא בשביל ב"ד מומחין הוא הדין נמי שאם המחו הערכאות לבדם ולא לאחרים לא מבעיא שאין אדם יכול לפסול הערכאו' אם בעל דינו בירר אותם אלא אפילו לברור המומחין עמהם אינו יכול לכוף חבירו בכך ואף המומחין אין יכולין לכוף שום כפייה בעולם שהרבים רשאין הם בכל זה ולא מיבעייא ב"ד מומחה שאינו סמוך אלא אפי' ב"ד סמוך מפי נשיא שהוא דן דיני קנסות יכולין רבים לעכב ע"י ולמנות אחרי' זולתן ולא מבעיא סמוך מפי נשיא אלא אפילו נשיא עצמו שהוא סומך אחרים ויכול לכוף ישראל לעמוד על גזירתו יכולין רבים לסלקו מנשיאותו ואע"פ שהוא גדול בישראל ומזרע דוד כדאשכחן בברכות פ' תפלת השחר (ברכות כ"ח ע"א) שהורידו ר"ג מנשיאותו לכבוד ר' יהושע אע"פ שלא היה בנשיאותו שום דופי. תדע שהרי אחר שנתפייס ר' יהושע ממנו העלוהו לנשיאותו כדאיתא התם (שם) וכ"ש אם הנשיא הסומך את המומחין יכולין לסלקו ק"ו המומחה שאינו סמוך. וא"ת עדיין אין הנדון דומה לראיה דהתם הסכימו בו חכמי ישראל והכא לא הסכימו בו חכמי העיר אלא הם מעצמם מינו אותם ועוד שהם העבירו ר"ג ומינו ר' אלעזר בן עזריה דהוא בר אבהן ובר אורין וראוי לנשיאו' ואין זו קושיא דלענין קבלת דיינין כיון שיכול אדם לקבל עליו אפילו פסול ואפי' מי שאינו יודע הרי אלו הערכאות הבלתי מומחין לענין הדין כר' אלעזר בן עזריה לענין הנשיאות וכיון שהבעלי דינין והצבור קבלום עליהם דיינים הרי הם כר"ג ובית דינו וזה פשוט. ולענין מה שלא נעשה בהסכמת אנשי העיר אינה קושיא דרשאין הם בכך כיון שבשעת הסעתן על קיצותן היו שם חכמי העיר דודאי אין בני העיר רשאין להסיע על קיצותן אם יש אדם חשוב בעיר שלא בפניו כדאמרי' בבתרא פ' השותפין (בבא בתרא ט' ע"א) הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה ליקרעיה למשכיה אזל חד עביד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמיה דרבא חייבינהו ואסיק' דטעמא משום דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו וכיון שבמעמד חכמי העיר וברשותן נתנו בני העיר כחן לקצת מהם למנות אלו הדיינים הרי מינויין מועיל ונסתלק רשות כל דיינין אחרים בהסכמת בני העיר ובמעמד חשוביהון. ועוד היה נראה דבענין החרם א"צ להיות חשובי העיר עמהם בהסכמתם אבל הם יכולים להחרים ולשתף בחרם היחיד החשוב ממה שמצינו בהגדה שהשבטי' שתפו להקב"ה בחרם גילוי מכירת יוסף אלא שאין זה נראה אמת ויש לדקדק בזה הרבה ואין אנו צריכין לו. אבל מ"מ הרבים יכולין למנוע היחיד אפי' הוא מומחה מלכוף לדון לפניו שהרי רשאין הם לקבל שאר דיינים זולתו. ובר מן דין י"ל שהיחיד אצל צבור הרי הוא כתלמיד אצל הרב וכשאר ישראל אצל הנשיא שכמו שהנשיא יכול לכוף לישראל לעמוד בגזרותיו כן הצבור יכולין לכוף כל יחיד ולשעבדו לתקנותיהה וכמו כן כמו שהנשיא יכול למנוע שאר החכמים לדון שלא ברשותו כדמוכח בפ"ק דסנהדרין (ה' ע"א) ה"נ יכולין בני העיר למנוע שום דיין מלדון אלא ברשותן והכי נמי כשם שאסור לתלמיד לנדות בפני רבו אא"כ נטל רשות מרבו אלא לאפרושי מאיסורא כדאיתא בפ' הדר (עירובין ס"ג ע"א) הכי נמי אפשר להם לרבים למנוע כל יחיד מהם מלנדות אלא ברשותן כדין תלמיד אצל הרב וכדין כל ישראל עם הנשיא כי בני העיר אצל יחידיהם כדין נשיא אצל כל ישראל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' א"כ כיון שהצבור המחו אחריה עליהם לדון בכפייה וסלקו רשות כל יחיד מלכוף ולנדות היאך יכול זה המומחה לדון כלל ומאן דלא ציית דינא לא מצי לשמותיה ונתבאר החלק השני באר היטב בס"ד:
קו. אלוף מסובל ולעלמי לא יתחבל מהר"ר אליקים הכהן. ששאלת עבור דברים הכתוב מעבר עבור מס של אותם מ' ליטר' עניני מס אינם תלוי' לא בסברא ולא בגמרא אך [כפי] מנהג המדינה וזה חזיתי ואספרה זה נוהג בכל הקהילות שעברתי כמדומה אני שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובי' המס תחלה ואח"כ אם הוא חפץ ירדו עמו לדין אם נטלו ממנו שלא כדת יחייבו הדיינים להחזיר והקהל רוצי' להיות מוחזקי' ותפושי' ונתבעי' ולא תובעי' ואפי' היכא דלא תפשו עדיין מחזיקי' עצמם בחזקת תפוסי' לענין זה דהמוציא מהן עליו הראייה. ואם הדין הוא כך שיש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לשבע או להפכה על שכנגדם כי כל שעה ידם על העליונה. ומקדם הייתי סבור דמלתא בלא טעם הוא מהלכות מדינה שנהגו מאליהן שלא ללמד מאותו מנהג בעיר חדשה דאכתי לית להו מנהג. והנה נתתי לבי ודקדקתי כי מנהג תורה הוא ויש לו על מה שיסמוך פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) א"ל רב פפא [לרבא] חזי מר [הני רבנן] דיהבי זוזי אכרגי [דאינשי] ומשתעבדי בהו כו' עד אמר רב ששת מוהרקייהו דהני [בטפסא] דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל או"א וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה ליחיד שאינה ברורה לפטור ממס אז אמרי' דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור. ועוד סברה גדולה היא שאם לא היינו אומרי' כן א"כ כל או"א יאמר לקהל אני פטור מן דין או פרעתי מם שלי ואם תרצו להוציא ממני אשבע שפרעתי או תשבעו אתם וקודם שהי' כל א' מן הקהל נשבע בשביל דבר מועט המגיע לחלקו היו מוחלי' לו ונמצאו הקהל [מפסידי'] ובכמה דוכתי אשכחן דחשו רבנן טובא להפסד דרבים דהא מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ב"ב ק' ע"א) כגון מי שהיתה דרך רה"ר עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד (ב"ב צ"ט ע"ב) וכיו"ב וטעמא משום דכל היכא דאיכא טענה כל דהו לרבים חשיבי כמוחזקי' דאל"כ לא הי' להם תקנה לרבים שכל א' יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן פייס ומאן שביק קידרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא לכן יש לנו [להחשיב] כמוחזקי' לבד מהיכא דידוע שאין הדין עמהם דמשום דרבים נינהו אין להעביר הדרך על שום אדם אטו רבים גזלנים נינהו. סוף דבר כך הוא הדין כל מה שיש לו לאדם חייב לתת ממנו מס אם לא דבר שאין בו שום פקפוק שהוא פטור אבל דבר שהוא ספק והקהל חלוקי' עליו [ואומרי'] שהוא חייב יש לו לתן ושוב ירד עמהם לדין דאפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא והרוצה להיות פטור יביא ראי' ויפטר ואם יש מנג בקהילה או בעיר שנגררים אחריה ילכו אחרי המנהג כדאי' בר"פ הפועלים (בבא מציעא פ"ג ע"ב) ולחזי מהיכא קא אתו כו' ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל ה"ה.
Q. A claims that his assets, equal to forty marks, for which the community demands a tax, are not taxable.
A. The decisions on questions of taxation are dependent more on custom than on talmudic law. The following rule is generally accepted by the communities: In any tax dispute between an individual and the community, the latter first collects the tax and then goes to court. Therefore, even before the tax is collected, the community is considered to be in possession of the tax-money, and the burden of proof falls upon the individual. This is not only an accepted custom, but also good talmudic law, and is operative even in a new community where there are no established customs. But if the community in question has a different custom, that custom prevails, though it be at variance with talmudic law.
This Responsum is addressed to R. Eliakim ha-Kohen.
SOURCES: Pr. 106; Mord. B. B. 522; cf. also Cr. 49; Pr. 708, 915; L. 371; Am II, 130. Agudah B.M. 108; Moses Minz, Responsa 72; Terumat Hadeshen 341.
A. The decisions on questions of taxation are dependent more on custom than on talmudic law. The following rule is generally accepted by the communities: In any tax dispute between an individual and the community, the latter first collects the tax and then goes to court. Therefore, even before the tax is collected, the community is considered to be in possession of the tax-money, and the burden of proof falls upon the individual. This is not only an accepted custom, but also good talmudic law, and is operative even in a new community where there are no established customs. But if the community in question has a different custom, that custom prevails, though it be at variance with talmudic law.
This Responsum is addressed to R. Eliakim ha-Kohen.
SOURCES: Pr. 106; Mord. B. B. 522; cf. also Cr. 49; Pr. 708, 915; L. 371; Am II, 130. Agudah B.M. 108; Moses Minz, Responsa 72; Terumat Hadeshen 341.
שאלת: אחד מיושבי טורטושה שיצא מן העיר לדור באשר ימצא, וטרם צאתו פרע לממונים על המס, כל מה שהוטל עליו, עד אותו יום, ויצא. ולימים, חזר ונתיישב בעיר. ותיכף שובו, נתעורר אחד מאדוני הארץ, ובקש מן הקהל אלף דינרים, מחמת שכבר נתנו אלף דינרים לאדון אחר, קודם שובו זה אל העיר. כי כן מנהג לאדוני העיר. ועכשיו, טען זה, שאינו חייב באלף דינרים אלו, שכבר חל חיובם קודם שובו. והקהל טוענים: שאחר שובו, באה הסיבה, באלף דינרים אלו. כי לא על דבר ידוע נותנים לאדונים, רק לפי מה שרצו האדונים, בין בסיבה בין שלא בסיבה. ועוד, שיש להם חותם שיוכלו לתת לכל מי שירצו. וכאשר נתנו האלף דינרים האלו, לא נתנו בסיבת מתנת האדון הראשונה, אלא בלא סיבה. ועוד, כי לעולם יחזרו חלילה. ואם כן, מתי יתחייב?
תשובה: דיני המס בכל מקום, אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום, תמצא בו דינים מחונפים על פי הנהוג, והסכמת גדוליהם, אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות, ומנהגים ידועין, כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה, שזה דבר שבממון הוא. ועל כן, אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה, הלך אחר המנהג. שהמנהג מבטל את ההלכה, בכיוצא בזה. אבל אם אתה שואלני, במקום שאין שם מנהג ידוע, מה יהי' משפטו ע"פ דין ההלכה. בזה ודאי, הדין עם היחיד. שכיון שהקומנדור טוען: כי מחמת שנתנו לדון רמון דמונקאדה, הוא מבקש מהם. ובטענה הוא בא, ואינו מבקש אלא מאותן שנתנו לדון רמון, בכל שנתנו לו לאחר, מיד הן חייבין לתת לשני, וכפי דברי הקומנדור מיד חל החיוב על הקהל, לתת לקומנדור אלף דינרים. ואיך ישלם זה, במה שכבר נתחייבו הם לתת, קודם בואו. ואפי' תפשו הקומנדור לזה, מחמת אותן אלף דינרים, הקהל חייבים לשלם לו, מפני שהוא נתפס עליהם. וכל הנתפס על חבירו מחמת מסין וארנוניות, חייב חבירו לשלם לו. וכדתניא: אין לך נתפס על חבירו, שהוא חייב לו, אלא במסין וארנוניות בלבד. ואף על פי שהקומנדור עושה שלא כדין, לפי דבריהם, מ"מ הרי לא רצו לדון עמו, והודו לו בתביעתו. אלא שיש לבעל הדין לחלוק בזה, אם נתפס עליהם בכך, שאין חייבין לו, כיון שהם טוענים, שלא היו חייבים כלום, ואף על פי שלא דנו עמו, לפי שאין אדם דן עם שתקיף ממנו. ומ"מ אם זה מודה לקהל, שהקומנדור עושה עמהם שלא כדין, והקומנדור אינו תובע אנשים ידועים, אלא הקהל סתם, חייב לתת חלקו עמהם, לפי שהקהל אומרים לו: כבר אתה יודע, שאין אחר מן הקהל חייב לו כלום, מחמת אותה מתנה הראשונה, ושלא כדין הוא שואל. וגם הוא אינו מעליל בכך, ראובן הפ' ולא שמעון הפ' אלא כלל הקהל. וא"כ, גם אתה מתבקש כמונו. וזהו שנראה בעיני משורת הדין. והאל ית' יצילנו מעונש הדין
שאלת: אם רשאים הציבור לעשות תקנות והסכמות וגדרים ביניהם, ולקנוס ולענוש על הסכמותיהם, שלא מדין התורה, אם לא? וכן עדים החתומים בתקנותיהם והסכמותיהם אם נפסלים מחמת נגיעת עדות, או קורבה, אם לאו?
תשובה: דבר ברור הוא, שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות, כפי מה שיראה בעיניהם, והרי הוא קיים כדין התורה. ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם, ובלבד שיסכימו בכך כל הציבור, באין מעכב. וכן אם יסכימו כל בני מלאכה אחת שבעיר, כגון הטבחים והצבעים והספנים וכיוצא בהם, בענין מלאכתם, בהסכמה אחת. שכל חבורה שהם בני ענין אחד, הרי כעיר בפני עצמה. ואף על פי שלא הסכימו מדעת שאר בני העיר, ובלבד שיהיה בהסכמות אלו תלמיד חכם שבעיר, אם ישנו בעיר, או אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר. שאם יש ת"ח או פרנס שנתמנה על הציבור, ועשו שלא (מדעתם) [מדעתו], אין הסכמתם הסכמה. כדגרסינן בפ"ק דב"ב (ט'): הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי, דכל דעביד ביומא דלא דיליה, לקרעוה משכיה. אזל חד, ועביד ביומא דחבריה, וקרעוה למשכיה. אזל קמיה דרבא. חייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמיה לרבא: ולהציע [בנוסח שלפנינו: ולהסיע] על קיצתן. לא אהדר ליה, ולא מידי: אמר רבא: שפיר עבד, דלא אהדר ליה. הני מילי, דליכא אדם חשוב. אבל איכא אדם חשוב, לאו כל כמינייהו דמתנו. ותניא בתוספתא דמסכת בבא מציעא. רשאין בני העיר להתנות על השערים, ועל המדות, ועל שכר פועלים. רשאים לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר: כל מי שילך אצל מלכות, יהא נותן כך וכך. וכל מי שתרעה בהמתו, או תרעה פרתו, בין הזרעים יהא נותן כך וכך. רשאים לעשות קיצתן. ורשאים הצמרים והצבעים לומר: כל מי שתאבד ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת, ע"כ. סוף דבר, כל בני חבורה אחת, הרי הם כבני עיר אחת בפני עצמה, לכלל דברים אלו. וכן כל ציבור וציבור, רשאים לעשות לעצמן כן, ולקנוס ולענוש שלא מדין התורה, וכמו שכתבנו. וכמו שנזכר בגמרא בפרק קמא דבבא בתרא, ובתוספתא דבבא מציעא. וכן נהגו בכל קהלות הקדש, ולא נסתפק אדם בזה מעולם.
עוד תדעו, כי עדים החתומים בתקנות והסכמות הציבור, אינם פסולים מחמת נגיעה עדות. שאם כן, אין לך תקנת כשרה לכל הקהלות, לא במינוי נאמנים, ויועצים, וברורים, ושאר הסכמות, שבכולם אנשי העיר חתומים בהם. ואין מביאים עדים מעיר אחרת, ושיהיו רחוקים לכל בני העיר, ואין לך תקנה קיימת להם. וכן נהגו בכל קהלות הקדש, בכל מקומות מושבותיהם, ואין פסול לעדות הסכמות ותקנת הציבור, אלא הפסולים בגופן. אבל הכשרים בגופן, כשרים להם.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ
Rava said to Rabba bar Mari: Concerning this matter that the Sages stated, that redeeming captives is a great mitzva, from where is it derived? Rabba bar Mari said to him: As it is written: “And it shall come to pass, when they say to you: To where shall we depart? Then you shall tell them: So says the Lord: Such as are for death, to death; and such as are for the sword, to the sword; and such as are for famine, to famine; and such as are for captivity, to captivity” (Jeremiah 15:2). And Rabbi Yoḥanan says: Whichever punishment is written later in this verse is more severe than the one before it.