וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיקוק׃
And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to the LORD.
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יקוק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יקוק אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ (ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיקוק בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ (פ) (ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יקוק מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיקוק׃ (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיקוק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיקוק שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (פ)
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יקוק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יקוק לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיקוק׃ (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיקוק רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹקֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (ס)
(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of the LORD, which you shall proclaim as sacred occasions. (3) On six days work may be done, but on the seventh day there shall be a sabbath of complete rest, a sacred occasion. You shall do no work; it shall be a sabbath of the LORD throughout your settlements. (4) These are the set times of the LORD, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time: (5) In the first month, on the fourteenth day of the month, at twilight, there shall be a passover offering to the LORD, (6) and on the fifteenth day of that month the LORD’s Feast of Unleavened Bread. You shall eat unleavened bread for seven days. (7) On the first day you shall celebrate a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (8) Seven days you shall make offerings by fire to the LORD. The seventh day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (9) The LORD spoke to Moses, saying: (10) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I am giving to you and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest to the priest. (11) He shall elevate the sheaf before the LORD for acceptance in your behalf; the priest shall elevate it on the day after the sabbath. (12) On the day that you elevate the sheaf, you shall offer as a burnt offering to the LORD a lamb of the first year without blemish. (13) The meal offering with it shall be two-tenths of a measure of choice flour with oil mixed in, an offering by fire of pleasing odor to the LORD; and the libation with it shall be of wine, a quarter of a hin. (14) Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements.
Context of the mitzvot related to the קרבן עומר :
Sefer Vayikra
Torat Kohanim
Shabbat
Moadim
Eretz Yisrael
ספר החינוך, מצווה ש"ב:
שנקריב ביום שני של פסח יתר על המוסף של שאר ימי הפסח כבש בן שנתו לעולה ועומר אחד של שעורים הנקרא "עומר התנופה" שנאמר "כי תבואו... והבאתם את עמר ראשית קצירכם... והניף את העמר לפני יקוק ממחרת השבת"...
משרשי המצוה כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה...
...ונצטוינו בזה ביום שני של פסח ולא באחד בפסח, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכור הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא – מעבדות לחרות ומיגון לשמחה.
שנקריב ביום שני של פסח יתר על המוסף של שאר ימי הפסח כבש בן שנתו לעולה ועומר אחד של שעורים הנקרא "עומר התנופה" שנאמר "כי תבואו... והבאתם את עמר ראשית קצירכם... והניף את העמר לפני יקוק ממחרת השבת"...
משרשי המצוה כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה...
...ונצטוינו בזה ביום שני של פסח ולא באחד בפסח, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכור הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא – מעבדות לחרות ומיגון לשמחה.
עקידת יצחק (1400s)
שהכונה בכל זאת לומר שהארץ ההיא נתנה לסיפוק הכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמתית (שהוא קנין התורה). ואמר עכשו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני יקוק, כי הוא תחילת תבואותינו, ויניף הכהן את העומר לפני יקוק לרצון להם, כדי שיתבוננו בה בינה, שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו, לא בבחינת עצמו, כמו שחשבו הפתאים.
שהכונה בכל זאת לומר שהארץ ההיא נתנה לסיפוק הכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמתית (שהוא קנין התורה). ואמר עכשו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני יקוק, כי הוא תחילת תבואותינו, ויניף הכהן את העומר לפני יקוק לרצון להם, כדי שיתבוננו בה בינה, שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו, לא בבחינת עצמו, כמו שחשבו הפתאים.
אלשיך (1500s)
לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם (=מרבה בו חולין וגאוה) ומחטיאם כשפע רב טוב, כמאמר הכתוב (פרשת האזינו, דברים ל"ב): "וישמן ישורון ויבעט". והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו (=הגורם לבעיטה היא שכחת האלוקים אשר נתן את השפע), כי ישכחוהו ויאמרו כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובה תסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי יקוק עד אבדם מהר.
על כן אבינו שבשמים כאב את בן ירצה, אהבנו ומלמדנו מוסר השכל, כי מעת החל חרמש בקמת השעורים – שהיא ראשית כל תבואת הארץ – טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, כי ימלאו הגרנות בר ואסמין שובע, בא האלוקים לפקוח עינים עיורות וללמדם דעת, כי ליקוק הארץ ומלואה, פירות ופירי פירות, כי כח האדם אין, כי הכל הבל.
וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם, כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי, יביאו מראשית קציר כל עם ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באמור אליו יתברך: "הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה, ומידך נתנו לך מראשית כל, טרם נאכל מכל, להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה".
וזה מאמרו "כי תבואו אל הארץ" אשר לא תצטרכו לקחתה בכח זרועכם, רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר: "לנו ניתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל טובה ופריה, יגיע כפנו נאכל, כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה, עד בא תבואתה, כי לא ישקוט מאתנו איש ממלאכתו, אחד הזורע, ואחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב ואחד הזורה והבורר, ובזעת אפנו נאכל מלחם הארץ..." על כן קידם יקוק יתברך לאמר:
הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק, ולא כמתנה הניתנת ליורש שהיה לו כירושה שאין לה הפסק, כי אם "אשר אני נותן" לשון הווה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת, כי אם שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם. וגם לא יעלה על דעתכם כי "קצירכם" אתם קוצרים, כי אם "וקצרתם את קצירה" של הארץ, כי ברכה היא ומברכתה תבורכו... "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" בל תהיו כפויי טובה, ושמא תאמרו: "...מה אתן לפני הכהן ועבד אדוני הוא זה כמוני, ואבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי, חלילה! ואיך יבחן ותגלה ותראה, כי ליקוק אני מחזיק טובה?" לזה אמר: "והניף את העומר", כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבעה רוחות העולם, לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו יתברך ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן.
לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם (=מרבה בו חולין וגאוה) ומחטיאם כשפע רב טוב, כמאמר הכתוב (פרשת האזינו, דברים ל"ב): "וישמן ישורון ויבעט". והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו (=הגורם לבעיטה היא שכחת האלוקים אשר נתן את השפע), כי ישכחוהו ויאמרו כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובה תסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי יקוק עד אבדם מהר.
על כן אבינו שבשמים כאב את בן ירצה, אהבנו ומלמדנו מוסר השכל, כי מעת החל חרמש בקמת השעורים – שהיא ראשית כל תבואת הארץ – טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, כי ימלאו הגרנות בר ואסמין שובע, בא האלוקים לפקוח עינים עיורות וללמדם דעת, כי ליקוק הארץ ומלואה, פירות ופירי פירות, כי כח האדם אין, כי הכל הבל.
וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם, כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי, יביאו מראשית קציר כל עם ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באמור אליו יתברך: "הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה, ומידך נתנו לך מראשית כל, טרם נאכל מכל, להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה".
וזה מאמרו "כי תבואו אל הארץ" אשר לא תצטרכו לקחתה בכח זרועכם, רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר: "לנו ניתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל טובה ופריה, יגיע כפנו נאכל, כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה, עד בא תבואתה, כי לא ישקוט מאתנו איש ממלאכתו, אחד הזורע, ואחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב ואחד הזורה והבורר, ובזעת אפנו נאכל מלחם הארץ..." על כן קידם יקוק יתברך לאמר:
הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק, ולא כמתנה הניתנת ליורש שהיה לו כירושה שאין לה הפסק, כי אם "אשר אני נותן" לשון הווה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת, כי אם שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם. וגם לא יעלה על דעתכם כי "קצירכם" אתם קוצרים, כי אם "וקצרתם את קצירה" של הארץ, כי ברכה היא ומברכתה תבורכו... "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" בל תהיו כפויי טובה, ושמא תאמרו: "...מה אתן לפני הכהן ועבד אדוני הוא זה כמוני, ואבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי, חלילה! ואיך יבחן ותגלה ותראה, כי ליקוק אני מחזיק טובה?" לזה אמר: "והניף את העומר", כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבעה רוחות העולם, לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו יתברך ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן.
רש"י
והניף. כָּל תְּנוּפָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לַעֲצֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לַעֲצֹר טְלָלִים רָעִים (מנחות ס"ב):
לרצנכם. אִם תַּקְרִיבוּ כְּמִשְׁפָּט זֶה יִהְיֶה לְרָצוֹן לָכֶם:
והניף. כָּל תְּנוּפָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לַעֲצֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לַעֲצֹר טְלָלִים רָעִים (מנחות ס"ב):
לרצנכם. אִם תַּקְרִיבוּ כְּמִשְׁפָּט זֶה יִהְיֶה לְרָצוֹן לָכֶם:
(א) וַיֹּ֤אמֶר יקוק אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
(1) The LORD said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you.
רש"י
לך לך. לַהֲנָאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, שָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, כָּאן אִי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים, וְעוֹד שֶׁאוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם:
לך לך. לַהֲנָאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, שָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, כָּאן אִי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים, וְעוֹד שֶׁאוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם:
מלבי"ם
ויאמר יקוק אל אברם לך לך מארצך, אמר לו שתכלית היציאה הוא שיפרד מדעותיהם וממעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומדות. א] מן הארץ מאוירה ומזגה ומערכת מזלה. ב] מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומדותיהם. ג] מבית אביו, וצוה יקוק שעם היציאה הגופניית תהיה גם יציאה מחשביית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו, וגם מאהבת בית אביו, ולכן תפס הסדר מארצו תחלה, שקל יותר שישכח האדם את ארצו משישכח את מולדתו, ומולדתו קל, לשכח מבית אביו, וע"כ אמר לך לך שילך אל עצמו נפרד בטבעו מכל אלה,
ויאמר יקוק אל אברם לך לך מארצך, אמר לו שתכלית היציאה הוא שיפרד מדעותיהם וממעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומדות. א] מן הארץ מאוירה ומזגה ומערכת מזלה. ב] מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומדותיהם. ג] מבית אביו, וצוה יקוק שעם היציאה הגופניית תהיה גם יציאה מחשביית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו, וגם מאהבת בית אביו, ולכן תפס הסדר מארצו תחלה, שקל יותר שישכח האדם את ארצו משישכח את מולדתו, ומולדתו קל, לשכח מבית אביו, וע"כ אמר לך לך שילך אל עצמו נפרד בטבעו מכל אלה,
רש"י
ממחרת השבת. מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ (ספרא; מנחות ס"ו):
אבן עזרא
ממחרת השבת. אמרו חז״ל ממחרת יום טוב והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו והמאמינים הביאו ראיות משנת השמטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בא׳ של סוכות ובשמיני ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו באי השבת עם יוצאי השבת והם שנים פירושים בפסוק אחד ...
ממחרת השבת. מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ (ספרא; מנחות ס"ו):
אבן עזרא
ממחרת השבת. אמרו חז״ל ממחרת יום טוב והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו והמאמינים הביאו ראיות משנת השמטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בא׳ של סוכות ובשמיני ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו באי השבת עם יוצאי השבת והם שנים פירושים בפסוק אחד ...
Shabbat, 7s and Nature
(לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹקִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ (פ)
(31) And God saw all that He had made, and found it very good. And there was evening and there was morning, the sixth day.
(א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹקִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹקִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹקִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ (פ)
(1) The heaven and the earth were finished, and all their array. (2) On the seventh day God finished the work that He had been doing, and He ceased on the seventh day from all the work that He had done. (3) And God blessed the seventh day and declared it holy, because on it God ceased from all the work of creation that He had done.
Counting. How/How not; Why/Why not
(א) אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יקוק אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אדושם יקוק מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃ (ד) וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יקוק אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃ (ה) וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃
(1) Some time later, the word of the LORD came to Abram in a vision. He said, “Fear not, Abram, I am a shield to you; Your reward shall be very great.” (2) But Abram said, “O Lord GOD, what can You give me, seeing that I shall die childless, and the one in charge of my household is Dammesek Eliezer!” (3) Abram said further, “Since You have granted me no offspring, my steward will be my heir.” (4) The word of the LORD came to him in reply, “That one shall not be your heir; none but your very own issue shall be your heir.” (5) He took him outside and said, “Look toward heaven and count the stars, if you are able to count them.” And He added, “So shall your offspring be.”
רמב"ן
וטעם וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ואין כן "וספר לו" (ויקרא ט״ו:י״ג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו וכן "וספרת לך" (ויקרא כ״ה:ח׳) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א) וספרת לך בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל והטעם בהם אחד על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות" שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט) שהיתר כמו החסר איננו תמים והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (ויקרא כ״ג:ט״ז-י״ז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים:
וטעם וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ואין כן "וספר לו" (ויקרא ט״ו:י״ג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו וכן "וספרת לך" (ויקרא כ״ה:ח׳) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א) וספרת לך בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל והטעם בהם אחד על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות" שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט) שהיתר כמו החסר איננו תמים והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (ויקרא כ״ג:ט״ז-י״ז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים:
רמב"ן, במדבר א:מה
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש יקוק והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים יקוק אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (במדבר א׳:י״ח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (במדבר י׳:כ״ט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יקוק והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם כל יוצא צבא בישראל כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש יקוק והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים יקוק אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (במדבר א׳:י״ח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (במדבר י׳:כ״ט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יקוק והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם כל יוצא צבא בישראל כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:
אברהם, ברית, ארץ ישראל וילדים, 8
(א) וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יקוק אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃
(1) When Abram was ninety-nine years old, the LORD appeared to Abram and said to him, “I am El Shaddai. Walk in My ways and be blameless.
(ז) וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹקִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ (ח) וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹקִֽים׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃ (י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ (יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ (יב) וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃
(7) I will maintain My covenant between Me and you, and your offspring to come, as an everlasting covenant throughout the ages, to be God to you and to your offspring to come. (8) I assign the land you sojourn in to you and your offspring to come, all the land of Canaan, as an everlasting holding. I will be their God.” (9) God further said to Abraham, “As for you, you and your offspring to come throughout the ages shall keep My covenant. (10) Such shall be the covenant between Me and you and your offspring to follow which you shall keep: every male among you shall be circumcised. (11) You shall circumcise the flesh of your foreskin, and that shall be the sign of the covenant between Me and you. (12) And throughout the generations, every male among you shall be circumcised at the age of eight days. As for the homeborn slave and the one bought from an outsider who is not of your offspring,
7+1
7x7
(7x7)+1
(ח) וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ (ט) וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ (י) וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃
(8) You shall count off seven weeks of years—seven times seven years—so that the period of seven weeks of years gives you a total of forty-nine years. (9) Then you shall sound the horn loud; in the seventh month, on the tenth day of the month—the Day of Atonement—you shall have the horn sounded throughout your land (10) and you shall hallow the fiftieth year. You shall proclaim release throughout the land for all its inhabitants. It shall be a jubilee for you: each of you shall return to his holding and each of you shall return to his family.