Lag B'Omer

In the merit of the safety and well-being of the Cape Town community during the fires on Table Mountain.

What is fire?

What does fire do?

Always burns upwards; unrelenting; takes no prisoners/obstacles; all-consuming; needs to be contained to be useful - for heat, cooking, light, energy; necessary for survival in the right doses; can purify (smelting); doesn't come from nowhere (yesh m'yesh, not yesh m'ayin); sharing a flame to another source does not diminish the original source, rather just create even more and stronger fire; transfers easily; requires effort to get it started but has a momentum of it's own once it gets going; fire only lasts as long as the fuel is kept up

What is the Omer?

(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃
(15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to the LORD.

How do we count the Omer?

Explaining the mitsvah of Sefirat HaOmer, Rabbi David Seidenberg writes:

Every night during the Omer we say a blessing for doing a mitsvah and then say the count which leads us from Passover to Shavuot...

Each day between the beginning of Passover and Shavuot gets counted, 49 days in all, 7 weeks of seven days... This cycle...is a chance to align ourselves with the rhythms of spring and the spiritual freedom represented by the Torah.

The Omer count is made starting the evening of each day – when the count happens at night the blessing is said and when the count happens during the daytime the blessing is not said. After the blessing the day is counted by absolute number and by its number within each week, i.e., “Today is the thirty-third day of the Omer, which is four weeks and five days” – that’s Lag Ba’omer (lamed plus gimel, ל + ג = 33).

The biggest challenge of counting the Omer is that it is one long mitsvah lasting 49 days. What that means is that if you go one whole night and day without counting, the halakhah is to no longer say the blessing. Making it all the way through seven weeks without missing a day is not easy for most of us! Hence, the proliferation of calendars, websites, and apps for counting the Omer.

Why do we count up? Normally we count down until we reach our goal...

Numbers are infinite, and so is the Torah and our capacity to learn and grow. Counting down to Matan Torah would imply that when we reach zero, we have arrived and the job is done. In fact, the job is just beginning.

Derech eretz kadma l'Torah - have period of self improvement before we can reach the Torah.

What are the restrictions of the Omer?

(א) דינים הנוהגים בימי העומר. ובו ד' סעיפים:
נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו: הגה מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם וב"י ומנהגים):

(ב) נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר אלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרים בו מפני כבוד השבת: הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים) ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל) מיהו אם חל ביום א' נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת (מהרי"ל) מי שהוא בעל) ברית או מל בנו מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה (הגהות מנהגים):

(1) It is customary not to get married between Pesach and Shavuot, until Lag BaOmer (the 33rd day), because during that time, the students of Rabbi Akiva died. However, to do "erusin" and "kiddushin" (engagement and betrothal) is OK...

(2) It is customary not to cut one's hair until Lag BaOmer, since it is said that that is when they stopped dying.

Why do we have restrictions in the Omer?

ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך בלא ברכה דכתיב (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך בלא טובה דכתיב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה בלא תורה דכתיב (איוב ו, יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני בלא חומה דכתיב (ירמיהו לא, כב) נקבה תסובב גבר רבא בר עולא אמר בלא שלום דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא אמר ריב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' ואמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך וגו' הא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך א"ר יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה וכמה אמר רבא עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרידי ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו

...Rabbi Akiva had twelve thousand pairs of students in an area of land that stretched from Gevat to Antipatris in Judea, and they all died in one period of time, because they did not treat each other with respect. And the world was desolate of Torah until Rabbi Akiva came to our Rabbis in the South and taught his Torah to them. This second group of disciples consisted of Rabbi Meir, Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, Rabbi Shimon, and Rabbi Elazar ben Shamua. And these are the very ones who upheld the study of Torah at that time. Although Rabbi Akiva’s earlier students did not survive, his later disciples were able to transmit the Torah to future generations... They all died a bad death. The Gemara inquires: What is it that is called a bad death? Rav Naḥman said: Diphtheria.

כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין ״אָבִיו״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ״, וְאֵין ״אִמּוֹ״ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת, כְּדֵי לְפׇטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״. חוּץ מִן הַיַּיִן וְכוּ׳: מַאי שְׁנָא יַיִן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, וַהֲרֵי שֶׁמֶן, דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא וְלָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נְבָרֵיךְ? נְבָרֵיךְ ״בּוֹרֵא פְּרִי הַזַּיִת״ — פֵּירָא גּוּפֵיהּ ״זַיִת״ אִקְּרִי. וּנְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי עֵץ זַיִת״? אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: חַמְרָא — זָיֵין, מִשְׁחָא — לָא זָיֵין. וּמִשְׁחָא לָא זָיֵין? וְהָתְנַן הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן — מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלָא אִקְּרִי ״מָזוֹן״, הָא כׇּל מִילֵּי אִקְּרִי ״מָזוֹן״. נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי אֵין מְבָרְכִין ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד. וְאָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל הַזָּן עָלַי״. אַלְמָא מִשְׁחָא זָיֵין! אֶלָּא, חַמְרָא סָעֵיד, וּמִשְׁחָא לָא סָעֵיד. וְחַמְרָא מִי סָעֵיד? וְהָא רָבָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא כִּי הֵיכִי דְּנִגְרְרֵיהּ לְלִבֵּיהּ וְנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי? טוּבָא — גָּרֵיר, פּוּרְתָּא — סָעֵיד. וּמִי סָעֵיד כְּלָל?! וְהָכְתִיב: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד וְגוֹ׳״ — נַהֲמָא הוּא דְּסָעֵיד חַמְרָא לָא סָעֵיד! אֶלָּא, חַמְרָא אִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי: סָעֵיד וּמְשַׂמַּח. נַהֲמָא מִסְעָד סָעֵיד, שַׂמּוֹחֵי לָא מְשַׂמַּח. אִי הָכִי נְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת! לָא קָבְעִי אִינָשֵׁי סְעוֹדְתַּיְיהוּ עִלָּוֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: אִי קָבַע עִלָּוֵיהּ סְעוֹדְתֵּיהּ מַאי? אָמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִי הָוֵי קְבִיעוּתָא. הַשְׁתָּא מִיהָא בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם. גּוּפָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ מִשְׁתָּא — אוֹזוֹקֵי מַזִּיק לֵיהּ. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הַסָּךְ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וּמְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. אֶלָּא דְּקָא אָכֵיל לֵיהּ עַל יְדֵי פַּת. אִי הָכִי, הָוְיָא לֵיהּ פַּת עִיקָּר וְהוּא טָפֵל. וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה! אֶלָּא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ עַל יְדֵי ״אֲנִיגְרוֹן״, דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״אֲנִיגְרוֹן״ — מַיָּא דְּסָלְקָא, ״אַנְסִיגְרוֹן״ — מַיָּא

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.”

עַל הַמַּעֲשֵׂר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַל לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָאָה — ״וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כׇּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי עַל לָשׁוֹן הָרָע קָאָמַר, אוֹ דִילְמָא אַף עַל לָשׁוֹן הָרָע נָמֵי קָאָמַר? תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: מַכָּה זוֹ, מִפְּנֵי מָה מַתְחֶלֶת בִּבְנֵי מֵעַיִים וְגוֹמֶרֶת בַּפֶּה? נַעֲנָה רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי ״רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם״ וְאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, וְלֵב מֵבִין, וְלָשׁוֹן מְחַתֵּךְ — פֶּה גּוֹמֵר. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין בָּהּ דְּבָרִים טְמֵאִין. דְּבָרִים טְמֵאִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא שֶׁאוֹכְלִין בָּהּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְתוּקָּנִים. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ: נָשִׁים יוֹכִיחוּ! — שֶׁמְּבַטְּלוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן. גּוֹיִם יוֹכִיחוּ! — שֶׁמְּבַטְּלִין אֶת יִשְׂרָאֵל. תִּינוֹקוֹת יוֹכִיחוּ! — שֶׁמְּבַטְּלִין אֶת אֲבִיהֶן. תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹכִיחוּ! הָתָם כִּדְרַבִּי גּוּרְיוֹן, דְּאָמַר רַבִּי גּוּרְיוֹן וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף בְּרַבִּי שְׁמַעְיָה: בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בַּדּוֹר — צַדִּיקִים נִתְפָּסִים עַל הַדּוֹר, אֵין צַדִּיקִים בַּדּוֹר — תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נִתְפָּסִים עַל הַדּוֹר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעֵירִי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְזִירָא: מַאי קְרָאָה — ״אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וְגוֹ׳״, וְאָמְרִינַן: גְּדָיִים הַמְמוּשְׁכָּנִין עַל הָרוֹעִים. שְׁמַע מִינַּהּ: אַף עַל לָשׁוֹן הָרָע נָמֵי קָאָמַר — שְׁמַע מִינַּהּ. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם״? דְּיָתְבִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְיָתֵיב יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים גַּבַּיְיהוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל אוּמָּה זוֹ: תִּקְּנוּ שְׁווֹקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן. תִּקְּנוּ שְׁווֹקִין — לְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת — לְעַדֵּן בָּהֶן עַצְמָן, גְּשָׁרִים — לִיטּוֹל מֵהֶן מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִיפֵּר דִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִילָּה — יִתְעַלֶּה. יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק — יִגְלֶה לְצִיפּוֹרִי. שִׁמְעוֹן שֶׁגִּינָּה — יֵהָרֵג. אֲזַל הוּא וּבְרֵיהּ, טְשׁוֹ בֵּי מִדְרְשָׁא. כׇּל יוֹמָא הֲוָה מַתְיָא לְהוּ דְּבֵיתְהוּ רִיפְתָּא וְכוּזָא דְמַיָּא וְכָרְכִי. כִּי תְּקֵיף גְּזֵירְתָא אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, דִילְמָא מְצַעֲרִי לַהּ וּמְגַלְּיָא לַן. אֲזַלוּ טְשׁוֹ בִּמְעָרְתָּא. אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא אִיבְּרִי לְהוּ חָרוּבָא וְעֵינָא דְמַיָּא, וַהֲווֹ מַשְׁלְחִי מָנַיְיהוּ וַהֲווֹ יָתְבִי עַד צַוְּארַיְיהוּ בְּחָלָא. כּוּלֵּי יוֹמָא גָּרְסִי. בְּעִידָּן צַלּוֹיֵי לָבְשִׁי מִיכַּסּוּ וּמְצַלּוּ, וַהֲדַר מַשְׁלְחִי מָנַיְיהוּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיבְלוּ. אִיתִּיבוּ תְּרֵיסַר שְׁנֵי בִּמְעָרְתָּא. אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְקָם אַפִּיתְחָא דִמְעָרְתָּא, אֲמַר: מַאן לוֹדְעֵיהּ לְבַר יוֹחַי דְּמִית קֵיסָר וּבְטִיל גְּזֵירְתֵיהּ. נְפַקוּ, חֲזוֹ אִינָשֵׁי דְּקָא כָּרְבִי וְזָרְעִי, אָמְרִין: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. כׇּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶן מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם?! חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם! הֲדוּר אֲזוּל אִיתִּיבוּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. אָמְרִי: מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! נְפַקוּ. כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מַסֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה. בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא חֲזוֹ הָהוּא סָבָא דַּהֲוָה נָקֵיט תְּרֵי מַדָּאנֵי אָסָא וְרָהֵיט בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֲמַרוּ לֵיהּ: הָנֵי לְמָה לָךְ? אֲמַר לְהוּ: לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְתִיסְגֵּי לָךְ בְּחַד! — חַד כְּנֶגֶד ״זָכוֹר״ וְחַד כְּנֶגֶד ״שָׁמוֹר״. אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: חֲזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אִיְּתִיבָה דַּעְתַּיְיהוּ. שְׁמַע רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר חַתְנֵיהּ וּנְפַק לְאַפֵּיהּ. עַיְּילֵיהּ לְבֵי בָנֵי, הֲוָה קָא אָרֵיךְ לֵיהּ לְבִישְׂרֵיהּ. חֲזָא דַּהֲוָה בֵּיהּ פִּילֵי בְּגוּפֵיהּ. הֲוָה קָא בָכֵי וְקָא נָתְרָן דִּמְעָת עֵינֵיהּ וְקָמְצַוְּחָא לֵיהּ. אָמַר לוֹ: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ. אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִילְמָלֵא לֹא רְאִיתַנִי בְּכָךְ — לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ. דְּמֵעִיקָּרָא כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי קוּשְׁיָא, הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר תְּרֵיסַר פֵּירוּקֵי. לְסוֹף, כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר קוּשְׁיָא — הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה פֵּירוּקֵי. אֲמַר: הוֹאִיל וְאִיתְרְחִישׁ נִיסָּא אֵיזִיל אַתְקֵין מִילְּתָא. דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם״, וְאָמַר רַב: שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ. ״וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר״, אָמַר רַב: מַטְבֵּעַ תִּיקֵּן לָהֶם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁווֹקִים תִּיקֵּן לָהֶם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֶרְחֲצָאוֹת תִּיקֵּן לָהֶם. אֲמַר: אִיכָּא מִילְּתָא דְּבָעֵי לְתַקּוֹנֵי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיכָּא דּוּכְתָּא דְּאִית בֵּיהּ סְפֵק טוּמְאָה

They ruled and said: Yehuda, who elevated the Roman regime, shall be elevated and appointed as head of the Sages, the head of the speakers in every place. Yosei, who remained silent, shall be exiled from his home in Judea as punishment, and sent to the city of Tzippori in the Galilee. And Shimon, who denounced the government, shall be killed. Rabbi Shimon bar Yoḥai and his son, Rabbi Elazar, went and hid in the study hall. Every day Rabbi Shimon’s wife would bring them bread and a jug of water and they would eat. When the decree intensified, Rabbi Shimon said to his son: Women are easily impressionable and, therefore, there is room for concern lest the authorities torture her and she reveal our whereabouts. They went and they hid in a cave. A miracle occurred and a carob tree was created for them as well as a spring of water. They would remove their clothes and sit covered in sand up to their necks. They would study Torah all day in that manner. At the time of prayer, they would dress, cover themselves, and pray, and they would again remove their clothes afterward so that they would not become tattered. They sat in the cave for twelve years. Elijah the Prophet came and stood at the entrance to the cave and said: Who will inform bar Yoḥai that the emperor died and his decree has been abrogated? They emerged from the cave, and saw people who were plowing and sowing. Rabbi Shimon bar Yoḥai said: These people abandon eternal life of Torah study and engage in temporal life for their own sustenance. The Gemara relates that every place that Rabbi Shimon and his son Rabbi Elazar directed their eyes was immediately burned. A Divine Voice emerged and said to them: Did you emerge from the cave in order to destroy My world? Return to your cave. They again went and sat there for twelve months. They said: The judgment of the wicked in Gehenna lasts for twelve months. Surely their sin was atoned in that time. A Divine Voice emerged and said to them: Emerge from your cave. They emerged. Everywhere that Rabbi Elazar would strike, Rabbi Shimon would heal. Rabbi Shimon said to Rabbi Elazar: My son, you and I suffice for the entire world, as the two of us are engaged in the proper study of Torah. As the sun was setting on Shabbat eve, they saw an elderly man who was holding two bundles of myrtle branches and running at twilight. They said to him: Why do you have these? He said to them: In honor of Shabbat. They said to him: And let one suffice. He answered them: One is corresponding to: “Remember the Shabbat day, to keep it holy” (Exodus 20:8), and one is corresponding to: “Observe the Shabbat day, to keep it holy” (Deuteronomy 5:12). Rabbi Shimon said to his son: See how beloved the mitzvot are to Israel. Their minds were put at ease and they were no longer as upset that people were not engaged in Torah study.

Lag B'Omer is the yahrzeit of Rabbi Shimon bar Yochai.

He wrote the Zohar - 'the fire of Torah', ultimate work of spirituality.

He was one of the 5 remaining students of Rabbi Akiva.

Rabbi Akiva "relit" the light of Torah with 5 students.

Ki ner mitzva v'Torah ohr - Torah is compared to light/fire.

Go back to our characteristics of fire - needs balance to be useable and useful and to prevent it being all-consuming.

Rabbi Shimon could handle the all-consuming nature of the fire of Torah, but for regular people, it burnt them.

He had to learn to keep his fire for himself and not burn others with it.

This is the work of derech eretz.

Omer is a time of personal development.

  • Chesed (loving-kindness),
  • Gevurah (might/strenght),
  • Tiferet (beauty/balance),
  • Netzach (victory/endurance),
  • Hod (acknowledgment/humility),
  • Yesod (foundation/connection),
  • Malchut (kingship/nobility).

We use each of the middot to focus the others. If any midda is taken to extreme, it can be dangerous - like fire. We use the other middot to balance ourselves like fire-breaks to help contain the energy and make it useful.

Let's go back to the characteristics of fire and learn from them.