Guilt and Joseph's Brothers
1א
(כא) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃
(21) They said to one another, “Alas, we are being punished on account of our brother, because we looked on at his anguish, yet paid no heed as he pleaded with us. That is why this distress has come upon us.”
2ב
הצרה הזאת - מידה כנגד מידה, אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבור השבי.
הצרה הזאת, tit for tat. We threw Joseph into a pit, now we have been thrown into jail.
3ג
אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו והכתוב לא סיפר זה שם או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו ועתה גם דמו עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש או יהיה פירוש גם דמו אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד ורבותינו דרשו (ב"ר צא ח) דמו ודם הזקן:
We saw the anguish. They considered their callous deafness to Yoseif’s pleas to be a greater wrong than the actual sale.
4ד
אבל אשמים אנחנו. ודאי על אותו העון בא לנו הצער שכשם שכולנו פשענו יחד כך הפירעון בא לכולנו ביחד שאם היה העון אחד לא בא הפרעון לכולנו בשוה שאין עונינו שוים אלא זה העון עשינו כולנו בשוה:
5ה

אִם כֵּנִים אַתֶּם וגו' וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מב, יט כא), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר לָשׁוֹן דְּרוֹמִי הוּא, אֲבָל, בְּרַם. (בראשית מב, כא): אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלֵינוּ, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בַּר שְׁאִילָה אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹאֶה אֶת אֶחָיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּט לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ עָלָיו רַחֲמִים וְלֹא נִתְמַלְּאוּ. (בראשית מב, כב): וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר וגו', הֲלוֹא כְּדֵין אֲמָרִית לְכוֹן, (בראשית מב, כא): הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, אֶלָּא כָּךְ אֲמַרְתּוּן (בראשית לז, כ): וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ. (בראשית מב, כב): וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ, דָּמוֹ וְגַם דַּם הַזָּקֵן. (בראשית מב, כג): וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ, זֶה מְנַשֶּׁה. (בראשית מב, כד): וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְעֵינֵיהֶם אֲסָרוֹ, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ לָהֶם הָיָה מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ מַרְחִיצוֹ וְסָכוֹ.

6ו
בהתחננו אלינו, כי באמת היה מתחנן אליהם בהפשיטם אותו את כתנתו להשליכו לבור. על כן באה אלינו הצרה הזאת, למדנו בספור הזה כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט עליו ויתודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה:
בהתחננו אלינו¸ their turning a deaf ear to Joseph’s pleas for mercy after he had been thrown into the pit. Joseph had started pleading already when they stripped him of the coloured coat his father had had made for him especially. The entire episode is described in detail by the Torah to teach the reader that if and when apparently undeserved troubles befall him, that he is to examine his past deeds to find out what sin, intentional or unintentional, could have caused G’d to bring this to his attention in such a manner so that he would repent his error. He is to exploit his troubles to ask G’d for forgiveness for his wrongdoing. [even if the major act of penitence has to be performed toward the person against whom he had sinned and from whom he must ask for a pardon. Ed.]
7ז
ולא שמענו. חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה וראובן אמר להם כבר אמרתי לכם אל תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאת נעוריו ועתה גם דמו הנה נדרש פי' דמו עם האכזריות או יהי' פי' גם דמו אע"פ שלא הרגתם אותו השם דורש דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר עבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא ניסה לעבוד:
ולא שמענו, “and we did not listen.” They now realized that their cruelty deserved harsh punishment, much more so than the sale of him to the Ishmaelites. Reuven told them that he had already told them at the time not to become guilty of a sin against the “child.” Reuven had argued that Joseph’s conduct stemmed from youthful immaturity, and not from a thirst for power over his brothers. Now, they are being paid back by G’d not only for their cruelty, but also for his death, i.e. “his blood.” In G’d’s eyes, although they had not killed him with their hands, they had still been the cause of his death. He had probably not been able to perform the duties a slave has to perform just because he had been physically still a child.
8ח
צרת נפשו בהתחננו. זה יורה לנו שלא מכרוהו אחיו מעולם, שאלו כן היו להם לומר אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו:
9ט
אברבנאל, מקשה:
למה בכל שלושה הימים אשר היו כולם במאסר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל, וביום השלישי כאשר הוציאם יוסף וריחם עליהם, באמרו (י"ח) "זאת עשו, טענו את בעירכם" – אז התוודו עוונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו"?
In truth we are guilty. The man’s mercy towards their households reminded them of their own lack of mercy towards their brother. Alternatively, until now they thought he was simply cruel, but now that they saw otherwise they knew that what had befallen them was a punishment.
10י
תשובות שונות ניתנו לשאלה זו, והנה אחת:
11יא
ר' יצחק עראמה:
כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו, אלא הכל מצד עצמו ומעלתו, תמהו מאוד, ונתנו אז אל ליבם להחטיא את עצמם, בשכבר פשעו בשלושתם, במה שהשחיתו רחמיהם אל אחיהם עם הימצא עמהם שלושת הסיבות ההנה אשר יחסרון שם (=אצל יוסף במעמד זה), ולזה אמרו: הנה האיש הזה ריחם על אנשים זרים מארץ רחוקה, אבל אנחנו אשמים על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה ריחם על נפשות בנינו ובנותינו, אף על פי שלא ראה אותם, ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם, ואנחנו לא ריחמנו עליו בהתחננו אלינו ולא שמענו. והצדיקו עליהם את הדין ואמרו: "על כן באה אלינו הצרה הזאת".
12יב

"The root of human conflict is sibling rivalry: Cain and Abel, Isaac and Ishmael, Jacob and Esau, and now Joseph and his brothers.

Joseph has the misfortune of being the youngest. He symbolises the Jewish condition. His brothers are older and stronger than he is. They resent his presence. They see him as a trouble maker. The fact that their father loves him only makes them angrier and more resentful. They want to kill him. In the end they get rid of him in a way that allows them to feel a little less guilty. They concoct a story that they tell their father, and they settle down to life again. They can relax. There is no Joseph to disturb their peace any more.

And now they are facing a stranger in a strange land and it simply does not occur to them that this man may be Joseph. As far as they are concerned, there is no Joseph. They don’t recognise him now. They never did. They never recognised him as one of them, as their father’s child, as their brother with an identity of his own and a right to be himself."

Rabbi Jonathan Sacks, Commentary on Parshat Mikketz (5771)

13יג

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayeshev, Miketz, Vayigash, Derekh Chayim, Miketz 6

איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו . They confessed their sin and went into the details as is necessary in order for a confession to be legally valid. Even according to the opinion that one does not have to confess to all details it is certainly better if one does so. In this instance the details included watching Joseph's anguish, listening to his entreaties, and failing to respond. When man confesses before his Maker, he must weep, entreat, and mourn. When the brothers said אבל אשמים אנחנו, the first word should be read as Eyvel.

14יד
(יח) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹקִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃
(18) On the third day Joseph said to them, “Do this and you shall live, for I am a God-fearing man.