4 Tishrei 5781

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי [בָּ֣מֳתֵי] אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (פ) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ) וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

Deuteronomy 32:1-52

Give ear, O heavens, let me speak; Let the earth hear the words I utter! May my discourse come down as the rain, My speech distill as the dew, Like showers on young growth, Like droplets on the grass. For the name of the LORD I proclaim; Give glory to our God! The Rock!—His deeds are perfect, Yea, all His ways are just; A faithful God, never false, True and upright is He. Children unworthy of Him— That crooked, perverse generation— Their baseness has played Him false. Do you thus requite the LORD, O dull and witless people? Is not He the Father who created you, Fashioned you and made you endure! Remember the days of old, Consider the years of ages past; Ask your father, he will inform you, Your elders, they will tell you: When the Most High gave nations their homes And set the divisions of man, He fixed the boundaries of peoples In relation to Israel’s numbers. For the LORD’s portion is His people, Jacob His own allotment. He found him in a desert region, In an empty howling waste. He engirded him, watched over him, Guarded him as the pupil of His eye. Like an eagle who rouses his nestlings, Gliding down to his young, So did He spread His wings and take him, Bear him along on His pinions; The LORD alone did guide him, No alien god at His side. He set him atop the highlands, To feast on the yield of the earth; He fed him honey from the crag, And oil from the flinty rock, Curd of kine and milk of flocks; With the best of lambs, And rams of Bashan, and he-goats; With the very finest wheat— And foaming grape-blood was your drink. So Jeshurun grew fat and kicked— You grew fat and gross and coarse— He forsook the God who made him And spurned the Rock of his support. They incensed Him with alien things, Vexed Him with abominations. They sacrificed to demons, no-gods, Gods they had never known, New ones, who came but lately, Who stirred not your fathers’ fears. You neglected the Rock that begot you, Forgot the God who brought you forth. The LORD saw and was vexed And spurned His sons and His daughters. He said: I will hide My countenance from them, And see how they fare in the end. For they are a treacherous breed, Children with no loyalty in them. They incensed Me with no-gods, Vexed Me with their futilities; I’ll incense them with a no-folk, Vex them with a nation of fools. For a fire has flared in My wrath And burned to the bottom of Sheol, Has consumed the earth and its increase, Eaten down to the base of the hills. I will sweep misfortunes on them, Use up My arrows on them: Wasting famine, ravaging plague, Deadly pestilence, and fanged beasts Will I let loose against them, With venomous creepers in dust. The sword shall deal death without, As shall the terror within, To youth and maiden alike, The suckling as well as the aged. I might have reduced them to naught, Made their memory cease among men, But for fear of the taunts of the foe, Their enemies who might misjudge And say, “Our own hand has prevailed; None of this was wrought by the LORD!” For they are a folk void of sense, Lacking in all discernment. Were they wise, they would think upon this, Gain insight into their future: “How could one have routed a thousand, Or two put ten thousand to flight, Unless their Rock had sold them, The LORD had given them up?” For their rock is not like our Rock, In our enemies’ own estimation. Ah! The vine for them is from Sodom, From the vineyards of Gomorrah; The grapes for them are poison, A bitter growth their clusters. Their wine is the venom of asps, The pitiless poison of vipers. Lo, I have it all put away, Sealed up in My storehouses, To be My vengeance and recompense, At the time that their foot falters. Yea, their day of disaster is near, And destiny rushes upon them. For the LORD will vindicate His people And take revenge for His servants, When He sees that their might is gone, And neither bond nor free is left. He will say: Where are their gods, The rock in whom they sought refuge, Who ate the fat of their offerings And drank their libation wine? Let them rise up to your help, And let them be a shield unto you! See, then, that I, I am He; There is no god beside Me. I deal death and give life; I wounded and I will heal: None can deliver from My hand. Lo, I raise My hand to heaven And say: As I live forever, When I whet My flashing blade And My hand lays hold on judgment, Vengeance will I wreak on My foes, Will I deal to those who reject Me. I will make My arrows drunk with blood— As My sword devours flesh— Blood of the slain and the captive From the long-haired enemy chiefs. O nations, acclaim His people! For He’ll avenge the blood of His servants, Wreak vengeance on His foes, And cleanse the land of His people. Moses came, together with Hosea son of Nun, and recited all the words of this poem in the hearing of the people. And when Moses finished reciting all these words to all Israel, he said to them: Take to heart all the words with which I have warned you this day. Enjoin them upon your children, that they may observe faithfully all the terms of this Teaching. For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan. That very day the LORD spoke to Moses: Ascend these heights of Abarim to Mount Nebo, which is in the land of Moab facing Jericho, and view the land of Canaan, which I am giving the Israelites as their holding. You shall die on the mountain that you are about to ascend, and shall be gathered to your kin, as your brother Aaron died on Mount Hor and was gathered to his kin; for you both broke faith with Me among the Israelite people, at the waters of Meribath-kadesh in the wilderness of Zin, by failing to uphold My sanctity among the Israelite people. You may view the land from a distance, but you shall not enter it—the land that I am giving to the Israelite people.

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק

לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדקים

צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך

ולא תקים לך מצבה אשר שנאה יהוה אלהיך

לא תזבח ליהוה אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת יהוה אלהיך הוא

כי ימצא בקרבך באחת שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני יהוה אלהיך לעבר בריתו

וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוי להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתיו

והגידו לך ושמעת ודרשת הייטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו

על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד

יד העדים תהיה בו בראישונה להמיתו ויד כל העם באחרנה ובערת הרע מקרבך

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר בחר יהוה אלהיך .

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשו והגידו לך את דבר המשפט

ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר בחר יהוה אלהיך ושמרת לעשות ככל אשר יורוך

על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את יהוה אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל

וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידו עוד

כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי

שים תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא

רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס ויהוה אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים

והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יהוה אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם

לבלתי רם לבבו מאחיו ולבלתי סר מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על כסא ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי יהוה ונחלתו יאכלון

ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו יהוה הוא נחלתו כאשר דבר לו

וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחים והקבה

ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו

כי בו בחר יהוה אלהיך מכל שבטיך לעמד לפני יהוה אלהיך ולשרתו ולברך בשמו . הוא ובניו כל הימים

וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר בחר יהוה

ושרת בשם יהוה אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני יהוה

חלק כחלק יאכלון לבד ממכרו ועל האבות

כי אתה בא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מענן מנחש מכשף

חבר חבר שאל אוב וידעני ודרש אל המתים

כי תועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה ובגלל התועבת האלה יהוה אלהיך מורשם . מפניך

תמים תהיה עם יהוה אלהיך

כי הגוים האלה אשר אתם ירשים אתם אל המעננים ואל הקסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך יהוה אלהיך

נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך יהוה אלהיך אליו תשמעון

ככל אשר שאלת מעם יהוה אלהיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסף לשמע את קול יהוה אלהי ואת אשו הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות

ויאמר יהוה אלי הטיבו אשר דברו

נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו

והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריו אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו

אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא

וכי תאמר בלבבך איך נודע את הדבר אשר לא דברו יהוה

אשר ידבר הנביא בשם יהוה לא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו יהוה בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו

כי יכרית יהוה אלהיך את הגוים אשר יהוה אלהיך נתן לך את ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם

שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך יהוה אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח

וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמול שלשום

ואשר יבוא את רעהו ביער לחטב עצים ונדח ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת מן הערים האלה וחי

פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום

על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדל לך

ואם ירחיב יהוה אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך

כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה

ולא ישפך דם נקיא בקרב ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים

כי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת . הערים האלה

ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם והומת

לא תחוס עינך עליו ובערת הדם הנקיא מישראל וטוב לך

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראישונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטא בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר

וכי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יהוה לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם

ודרשו השפטים הייטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך

והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד לעשות כדבר הרע הזה בקרבך

לא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל

כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב ועם רב ממך לא תירא מהם כי יהוה אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים

והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם

ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם

כי יהוה אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם ולהושיע אתכם

ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו

ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה

ויוסיפו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו

והיה ככלות השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם

כי תקרב על עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום

והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה

ונתנה יהוה אלהיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב

רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך אשר נתן יהוה אלהיך לך

כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה

רק מערי העמים האלה אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה

כי החרם תחרימם הכנעני והאמרי והחתי והגרגשי והפרזי והחוי והיבוסי כאשר צוך יהוה אלהיך

למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליהוה אלהיכם

כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרית כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר

אשר היא עשתה עמך מלחמה עד רדתה

כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו

ויצאו זקניך ושטריך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל

והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה ואשר לא משכה בעל

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל

ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יהוה אלהיך לשרת ולברך בשם יהוה ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל

וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

כפר לעמך ישראל אשר פדית יהוה ואל תתן דם נקיא בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם

ואתה תבער הדם הנקיא מקרבך כי תעשה הישר בעיני יהוה

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו

וראית בשביו אשה יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה

והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה

והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה

כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשנואה

והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור

כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכרה

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם

ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו אל שער מקומו

ואמרו אל אנשי עירו בננו זה סורר ומורה איננו שמע בקולנו זולל וסובא

ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו

כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על העץ

לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלאי ולא תטמא את אדמתך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה

לא תראה את שור אחיך או את שיו או את כל בהמתו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו מעמך והשבתו לו

כן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם

לא תראה את חמור אחיך או את שורו או את כל בהמתו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו

לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי הועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או בצים והאם רבצת על האפרחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדיש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם

לא תחריש בשור ובחמור יחדו

לא תלבש שעטניז צמר ופשתים יחדו

גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה

Samaritan Torah Deuteronomy 16:18-22:22

Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates, which the LORD thy God giveth thee, throughout thy tribes: and they shall judge the people with just judgment.

Thou shalt not wrest judgment; and thou shalt not respect persons, neither take a gift: for a gift doth blind the eyes of the wise, and pervert the words of the righteous.

That which is altogether just shalt thou follow, that thou mayest live, and inherit the land which the LORD thy God giveth thee.

Thou shalt not plant thee a grove of any trees near unto the altar of the LORD thy God, which thou shalt make thee.

Neither shalt thou set thee up any image; which the LORD thy God hateth.

Thou shalt not sacrifice unto the LORD thy God any bullock, or sheep, wherein is blemish, or any evilfavouredness: for that is an abomination unto the LORD thy God.

If there be found among you, within any of thy gates which the LORD thy God giveth thee, man or woman, that hath wrought wickedness in the sight of the LORD thy God, in transgressing his covenant

And hath gone and served other gods, and worshipped them, either the sun, or moon, or any of the host of heaven, which I have not commanded;

And it be told thee, and thou hast heard of it, and inquired diligently, and, behold, it be true, and the thing certain, that such abomination is wrought in Israel:

Then shalt thou bring forth that man or that woman, which have committed that wicked thing, unto thy gates, even that man or that woman, and shalt stone them with stones, till they die.

At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall he that is worthy of death be put to death; but at the mouth of one witness he shall not be put to death.

The hands of the witnesses shall be first upon him to put him to death, and afterward the hands of all the people. So thou shalt put the evil away from among you.

If there arise a matter too hard for thee in judgment, between blood and blood, and between plea and plea, and between stroke and stroke, being matters of controversy within thy gates: then shalt thou arise, and get thee up into the place which the LORD thy God shall choose;

And thou shalt come unto the priests the Levites, and unto the judge that shall be in those days, and inquire; and they shall show thee the sentence of judgment:

And thou shalt do according to the sentence, which they of that place which the LORD God of you shall choose shall shew thee; and thou shalt observe to do according to all that they inform thee:

According to the sentence of the law which they shall teach thee, and according to the mouth of judgment which they shall tell thee, thou shalt do: and thou shalt not decline from the sentence which they shall shew thee, to the right hand, nor to the left.

And the man that will do presumptuously, and will not hearken unto the priest that standeth to minister there before the LORD thy God, or unto the judge, even that man shall die: and thou shalt put away the evil from Israel.

And all the people shall hear, and fear, and do no more presumptuously.

When thou art come unto the land which the LORD thy God giveth thee, and shalt possess it, and shalt dwell therein, and shalt say, I will set a king over me, like as all the nations that are about me;

Thou shalt in any wise set him king over thee, whom the LORD thy God shall choose: one from among thy brethren shalt thou set king over thee: thou mayest not set a stranger over thee, which is not thy brother.

But he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses: forasmuch as the LORD hath said unto you, Ye shall henceforth return no more that way.

Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away: neither shall he greatly multiply to himself silver and gold.

And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book out of that which is before the priests the Levites:

And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life: that he may learn to fear the LORD his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them:

That his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left: to the end that he may prolong his days over throne of his kingdom, he, and his children, in the midst of Israel.

The priests the Levites, and all the tribe of Levi, shall have no part nor inheritance with Israel: they shall eat the offerings of the LORD made by fire, and his inheritance.

Therefore shall they have no inheritance among their brethren: the LORD is their inheritance, as he hath said unto them.

And this shall be the priest's due from the people, from them that offer a sacrifice, whether it be ox or sheep; and they shall give unto the priest the shoulder, and the two cheeks, and the maw.

The firstfruit also of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the first of the fleece of thy sheep, shalt thou give him.

For the LORD thy God hath chosen him out of all thy tribes, to stand to minister before the LORD God of you and to minister and to bless in the name of the LORD, him and his sons for ever.

And if a Levite come from any of thy gates out of all Israel, where he sojourned, and come with all the desire of his mind unto the place which the LORD shall choose;

Then he shall minister in the name of the LORD his God, as all his brethren the Levites do, which stand there before the LORD.

They shall have like portions to eat, and beside that which cometh of the sale of his patrimony.

When thou art come into the land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not learn to do after the abominations of those nations.

There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, or that useth divination, or an observer of times, an enchanter, a witch

A charmer, or a consulter with familiar spirits, a wizard, or a necromancer.

For all that do these things are an abomination unto the LORD God of you: and because of these abominations the LORD thy God doth drive them out from before thee.

Thou shalt be perfect with the LORD thy God.

For these nations, which thou shalt possess, hearkened unto observers of times, and unto diviners: but as for thee, the LORD thy God hath not suffered thee so to do.

The LORD thy God will raise up unto thee a Prophet from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken;

According to all that thou desiredst of the LORD thy God in Horeb in the day of the assembly, saying, Let me not hear again the voice of the LORD my God, neither let me see this great fire any more, that I die not.

And the LORD said unto me, They have well spoken that which they have spoken.

I will raise them up a Prophet from among their brethren, like unto thee, and will put my words in his mouth; and he shall speak unto them all that I shall command him.

And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto my words which he shall speak in my name, I will require it of him.

But the prophet, which shall presume to speak a word in my name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, even that prophet shall die.

And if thou say in thine heart, How shall we know the word which the LORD hath not spoken?

When a prophet speaketh in the name of the LORD, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the LORD hath not spoken, but the prophet hath spoken it presumptuously: thou shalt not be afraid of him.

When the LORD thy God hath cut off the nations, whose land the LORD thy God giveth thee, and thou succeedest them, and dwellest in their cities, and in their houses;

Thou shalt separate three cities for thee in the midst of thy land, which the LORD thy God giveth thee to possess it.

Thou shalt prepare thee a way, and divide the coasts of thy land, which the LORD thy God giveth thee to inherit, into three parts, that every slayer may flee thither.

And this is the case of the slayer, which shall flee thither, that he may live: Whoso killeth his neighbour ignorantly, whom he hated not in time past;

As when a man goeth into the wood with his neighbour to hew wood, and his hand fetcheth a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slippeth from the helve, and lighteth upon his neighbour, that he die; he shall flee unto one of those cities, and live:

Lest the avenger of the blood pursue the slayer, while his heart is hot, and overtake him, because the way is long, and slay him; whereas he was not worthy of death, inasmuch as he hated him not in time past.

Wherefore I command thee, saying, Thou shalt separate three cities for thee.

And if the LORD thy God enlarge thy coast, as he hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which he promised to give unto thy fathers;

If thou shalt keep all these commandments to do them, which I command thee this day, to love the LORD thy God, and to walk ever in his ways; then shalt thou add three cities more for thee, beside these three:

That innocent blood be not shed in thy land, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and so blood be upon thee.

But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die, and fleeth into one of these cities:

Then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die.

Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the guilt of innocent blood from Israel, that it may go well with thee.

Thou shalt not remove thy neighbour's landmark, which they of old time have set in thine inheritance, which thou shalt inherit in the land that the LORD thy God giveth thee to possess it.

One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth: at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall the matter be established.

And if a false witness rise up against any man to testify against him that which is wrong;

Then both the men, between whom the controversy is, shall stand before the LORD, before the priests and the judges, which shall be in those days;

And the judges shall make diligent inquisition: and, behold, if the witness be a false witness, and hath testified falsely against his brother;

Then shall ye do unto him, as he had thought to have done unto his brother: so shalt thou put the evil away from among you.

And those which remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil among you.

Thine eye shall not pity; but life shall go for life, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.

When thou goest out to battle against thine enemies, and seest horses, and chariots, and a people more than thou, be not afraid of them: for the LORD thy God is with thee, which brought thee up out of the land of Egypt.

And it shall be, when ye are come nigh unto the battle, that the priest shall approach and speak unto the people

And shall say unto them, Hear, O Israel, ye approach this day unto battle against your enemies: let not your hearts faint, fear not, and do not tremble, neither be ye terrified because of them;

For the LORD your God is he that goeth with you, to fight for you against your enemies, and to save you.

And the officers shall speak unto the people, saying, What man is there that hath built a new house, and hath not dedicated it? let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it.

And what man is he that hath planted a vineyard, and hath not yet eaten of it? let him also go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man eat of it.

And what man is there that hath betrothed a wife, and hath not taken her? let him go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man take her.

And the officers shall speak further unto the people, and they shall say, What man is there that is fearful and fainthearted? let him go and return unto his house, lest his brethren's heart faint as well as his heart.

And it shall be, when the officers have made an end of speaking unto the people, that they shall make captains of the armies to lead the people.

When thou comest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it.

And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that is found therein shall be tributaries unto thee, and they shall serve thee.

And if it will make no peace with thee, but will make war against thee, then thou shalt besiege it:

And when the LORD thy God hath delivered it into thine hands, thou shalt smite every male thereof with the edge of the sword:

But the women, and the little ones, and the cattle, and all that is in the city, even all the spoil thereof, shalt thou take unto thyself; and thou shalt eat the spoil of thine enemies, which the LORD thy God hath given thee.

Thus shalt thou do unto all the cities which are very far off from thee, which are not of the cities of these nations.

But of the cities of these people, which the LORD thy God doth give thee for an inheritance, thou shalt save alive nothing that breatheth:

But thou shalt utterly destroy them; namely, the Canaanites, and the Amorites, and the Hittites, and the Gergashites, and the Perizzites, and the Hivites, and the Jebusites; as the LORD thy God hath commanded thee:

That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods; so should ye sin against the LORD your God.

When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by forcing an axe against them: for thou mayest eat of them, and thou shalt not cut them down (for the tree of the field is man's life) to employ them in the siege:

Only the trees which thou knowest that they be not trees for meat, thou shalt destroy and cut them down; and thou shalt build bulwarks against the city that maketh war with thee, until it be subdued.

If one be found slain in the land which the LORD thy God giveth thee to possess it, lying in the field, and it be not known who hath slain him:

Then thy elders and thy judges shall come forth, and they shall measure unto the cities which are round about him that is slain:

And it shall be, that the city which is next unto the slain man, even the elders of that city shall take an heifer, which hath not been wrought with, and which hath not drawn in the yoke;

And the elders of that city shall bring down the heifer unto a rough valley, which is neither eared nor sown, and shall strike off the heifer's neck there in the valley:

And the priests the sons of Levi shall come near; for them the LORD thy God hath chosen to minister, and to bless in the name of the LORD; and by their word shall every controversy and every stroke be tried:

And all the elders of that city, that are next unto the slain man, shall wash their hands over the heifer that is beheaded in the valley:

And they shall answer and say, Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it.

Be merciful, O LORD, unto thy people Israel, whom thou hast redeemed, and lay not innocent blood unto thy people of Israel's charge. And the blood shall be forgiven them.

So shalt thou put away the guilt of innocent blood from among you, when thou shalt do that which is right in the sight of the LORD.

When thou goest forth to war against thine enemies, and the LORD thy God hath delivered them into thine hands, and thou hast taken them captive

And seest among the captives a beautiful woman, and hast a desire unto her, that thou wouldest have her to thy wife;

Then thou shalt bring her home to thine house; and she shall shave her head, and pare her nails;

And she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thine house, and bewail her father and her mother a full month: and after that thou shalt go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.

And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not make merchandise of her, because thou hast humbled her.

If a man have two wives, one beloved, and another hated, and they have born him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son be hers that was hated:

Then it shall be, when he maketh his sons to inherit that which he hath, that he may not make the son of the beloved firstborn before the son of the hated, which is indeed the firstborn:

But he shall acknowledge the son of the hated for the firstborn, by giving him a double portion of all that he hath: for he is the beginning of his strength; and the right of the firstborn is his.

If a man have a stubborn and rebellious son, which will not obey the voice of his father, or the voice of his mother, and that, when they have chastened him, will not hearken unto them:

Then shall his father and his mother lay hold on him, and bring him out unto the elders of his city, and unto the gate of his place;

And they shall say unto the mortals of his city, This our son is stubborn and rebellious, he will not obey our voice; he is a glutton, and a drunkard.

And all the men of his city shall stone him with stones, that he die: so shalt thou put evil away from among you; and all Israel shall hear, and fear.

And if a man have committed a sin worthy of death, and he be to be put to death, and thou hang him on a tree:

His body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day; (for he that is hanged is accursed of God;) that thy land be not defiled, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance.

Thou shalt not see thy brother's ox or his sheep or any animal of his go astray, and hide thyself from them: thou shalt in any case bring them again unto thy brother.

And if thy brother be not nigh unto thee, or if thou know him not, then thou shalt bring it unto thine own house, and it shall be with thee until thy brother seek after it from you, and thou shalt restore it to him again.

In like manner shalt thou do with his ass; and so shalt thou do with his raiment; and with all lost thing of thy brother's, which he hath lost, and thou hast found, shalt thou do likewise: thou mayest not hide thyself.

Thou shalt not see thy brother's ass or his ox or any animal of him fall down by the way, and hide thyself from them: thou shalt surely help him to lift them up again.

The woman shall not wear that which pertaineth unto a man, neither shall a man put on a woman's garment: for all that do so are abomination unto the LORD thy God.

If a bird's nest chance to be before thee in the way in any tree, or on the ground, whether they be young ones, or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young:

But thou shalt in any wise let the dam go, and take the young to thee; that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days.

When thou buildest a new house, then thou shalt make a battlement for thy roof, that thou bring not blood upon thine house, if any man fall from thence.

Thou shalt not sow thy vineyard with divers seeds: lest the fruit of thy seed which thou hast sown, and the fruit of thy vineyard, be defiled.

Thou shalt not plow with an ox and an ass together.

Thou shalt not wear a garment of divers sorts, as of woollen and linen together.

Thou shalt make thee fringes upon the four quarters of thy vesture, wherewith thou coverest thyself.

הושע י״ד:ב׳-י׳

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ (ס) אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

Hosea 14:2-10

Return, O Israel, to the LORD your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to the LORD. Say to Him: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips. Assyria shall not save us, No more will we ride on steeds; Nor ever again will we call Our handiwork our god, Since in You alone orphans find pity!” I will heal their affliction, Generously will I take them back in love; For My anger has turned away from them. I will be to Israel like dew; He shall blossom like the lily, He shall strike root like a Lebanon tree. His boughs shall spread out far, His beauty shall be like the olive tree’s, His fragrance like that of Lebanon. They who sit in his shade shall be revived: They shall bring to life new grain, They shall blossom like the vine; His scent shall be like the wine of Lebanon. Ephraim [shall say]: “What more have I to do with idols? When I respond and look to Him, I become like a verdant cypress.” Your fruit is provided by Me. He who is wise will consider these words, He who is prudent will take note of them. For the paths of the LORD are smooth; The righteous can walk on them, While sinners stumble on them.

מיכה ז׳:י״ח-כ׳

מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃

Micah 7:18-20

Who is a God like You, Forgiving iniquity And remitting transgression; Who has not maintained His wrath forever Against the remnant of His own people, Because He loves graciousness! He will take us back in love; He will cover up our iniquities, You will hurl all our sins Into the depths of the sea. You will keep faith with Jacob, Loyalty to Abraham, As You promised on oath to our fathers In days gone by.

יואל ב׳:ט״ו-כ״ז

תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃ וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם׃ וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃ וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃ וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ (ס)

Joel 2:15-27

Blow a horn in Zion, Solemnize a fast, Proclaim an assembly! Gather the people, Bid the congregation purify themselves. Bring together the old, Gather the babes And the sucklings at the breast; Let the bridegroom come out of his chamber, The bride from her canopied couch. Between the portico and the altar, Let the priests, the LORD’s ministers, weep And say: “Oh, spare Your people, LORD! Let not Your possession become a mockery, To be taunted by nations! Let not the peoples say, ‘Where is their God?’” Then the LORD was roused On behalf of His land And had compassion Upon His people. In response to His people The LORD declared: “I will grant you the new grain, The new wine, and the new oil, And you shall have them in abundance. Nevermore will I let you be A mockery among the nations. I will drive the northerner far from you, I will thrust it into a parched and desolate land— Its van to the Eastern Sea And its rear to the Western Sea; And the stench of it shall go up, And the foul smell rise.” For [the LORD] shall work great deeds. Fear not, O soil, rejoice and be glad; For the LORD has wrought great deeds. Fear not, O beasts of the field, For the pastures in the wilderness Are clothed with grass. The trees have borne their fruit; Fig tree and vine Have yielded their strength. O children of Zion, be glad, Rejoice in the LORD your God. For He has given you the early rain in [His] kindness, Now He makes the rain fall [as] formerly— The early rain and the late— And threshing floors shall be piled with grain, And vats shall overflow with new wine and oil. “I will repay you for the years Consumed by swarms and hoppers, By grubs and locusts, The great army I let loose against you. And you shall eat your fill And praise the name of the LORD your God Who dealt so wondrously with you— My people shall be shamed no more. And you shall know That I am in the midst of Israel: That I the LORD am your God And there is no other. And My people shall be shamed no more.”

שמואל ב כ״ב:א׳-נ״א

וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽיהוָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל יְהוָ֥ה אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל׃ וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי־לִֽי׃ אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה־בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי׃ מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ׃ כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי־מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי׃ חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ בַּצַּר־לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל־אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו׃ ותגעש [וַיִּתְגָּעַ֤שׁ] וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ עָלָ֤ה עָשָׁן֙ בְּאַפּ֔וֹ וְאֵ֥שׁ מִפִּ֖יו תֹּאכֵ֑ל גֶּחָלִ֖ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֵּ֥ט שָׁמַ֖יִם וַיֵּרַ֑ד וַעֲרָפֶ֖ל תַּ֥חַת רַגְלָֽיו׃ וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ וַיָּ֥שֶׁת חֹ֛שֶׁךְ סְבִיבֹתָ֖יו סֻכּ֑וֹת חַֽשְׁרַת־מַ֖יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ מִנֹּ֖גַהּ נֶגְדּ֑וֹ בָּעֲר֖וּ גַּחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ יַרְעֵ֥ם מִן־שָׁמַ֖יִם יְהוָ֑ה וְעֶלְי֖וֹן יִתֵּ֥ן קוֹלֽוֹ׃ וַיִּשְׁלַ֥ח חִצִּ֖ים וַיְפִיצֵ֑ם בָּרָ֖ק ויהמם [וַיָּהֹֽם׃] וַיֵּֽרָאוּ֙ אֲפִ֣קֵי יָ֔ם יִגָּל֖וּ מֹסְד֣וֹת תֵּבֵ֑ל בְּגַעֲרַ֣ת יְהוָ֔ה מִנִּשְׁמַ֖ת ר֥וּחַ אַפּֽוֹ׃ יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יַצִּילֵ֕נִי מֵאֹיְבִ֖י עָ֑ז מִשֹּׂ֣נְאַ֔י כִּ֥י אָמְצ֖וּ מִמֶּֽנִּי׃ יְקַדְּמֻ֖נִי בְּי֣וֹם אֵידִ֑י וַיְהִ֧י יְהוָ֛ה מִשְׁעָ֖ן לִֽי׃ וַיֹּצֵ֥א לַמֶּרְחָ֖ב אֹתִ֑י יְחַלְּצֵ֖נִי כִּי־חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃ יִגְמְלֵ֥נִי יְהוָ֖ה כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כִּ֥י כָל־משפטו [מִשְׁפָּטָ֖יו] לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ וָאֶהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵעֲוֺנִֽי׃ וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃ עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם׃ עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃ וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל׃ כִּֽי־אַתָּ֥ה נֵירִ֖י יְהוָ֑ה וַיהוָ֖ה יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי׃ כִּ֥י בְכָ֖ה אָר֣וּץ גְּד֑וּד בֵּאלֹהַ֖י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ הָאֵ֖ל תָּמִ֣ים דַּרְכּ֑וֹ אִמְרַ֤ת יְהוָה֙ צְרוּפָ֔ה מָגֵ֣ן ה֔וּא לְכֹ֖ל הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ כִּ֥י מִי־אֵ֖ל מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֑ה וּמִ֥י צ֖וּר מִֽבַּלְעֲדֵ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ הָאֵ֥ל מָעוּזִּ֖י חָ֑יִל וַיַּתֵּ֥ר תָּמִ֖ים דרכו [דַּרְכִּֽי׃] מְשַׁוֶּ֥ה רגליו [רַגְלַ֖י] כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַעֲמִדֵֽנִי׃ מְלַמֵּ֥ד יָדַ֖י לַמִּלְחָמָ֑ה וְנִחַ֥ת קֶֽשֶׁת־נְחוּשָׁ֖ה זְרֹעֹתָֽי׃ וַתִּתֶּן־לִ֖י מָגֵ֣ן יִשְׁעֶ֑ךָ וַעֲנֹתְךָ֖ תַּרְבֵּֽנִי׃ תַּרְחִ֥יב צַעֲדִ֖י תַּחְתֵּ֑נִי וְלֹ֥א מָעֲד֖וּ קַרְסֻלָּֽי׃ אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי׃ וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי׃ וְאֹ֣יְבַ֔י תַּ֥תָּה לִּ֖י עֹ֑רֶף מְשַׂנְאַ֖י וָאַצְמִיתֵֽם׃ יִשְׁע֖וּ וְאֵ֣ין מֹשִׁ֑יעַ אֶל־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עָנָֽם׃ וְאֶשְׁחָקֵ֖ם כַּעֲפַר־אָ֑רֶץ כְּטִיט־חוּצ֥וֹת אֲדִקֵּ֖ם אֶרְקָעֵֽם׃ וַֽתְּפַלְּטֵ֔נִי מֵרִיבֵ֖י עַמִּ֑י תִּשְׁמְרֵ֙נִי֙ לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֔ם עַ֥ם לֹא־יָדַ֖עְתִּי יַעַבְדֻֽנִי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִתְכַּֽחֲשׁוּ־לִ֑י לִשְׁמ֥וֹעַ אֹ֖זֶן יִשָּׁ֥מְעוּ לִֽי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִבֹּ֑לוּ וְיַחְגְּר֖וּ מִמִּסְגְּרוֹתָֽם׃ חַי־יְהוָ֖ה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְיָרֻ֕ם אֱלֹהֵ֖י צ֥וּר יִשְׁעִֽי׃ הָאֵ֕ל הַנֹּתֵ֥ן נְקָמֹ֖ת לִ֑י וּמוֹרִ֥יד עַמִּ֖ים תַּחְתֵּֽנִי׃ וּמוֹצִיאִ֖י מֵאֹֽיְבָ֑י וּמִקָּמַי֙ תְּר֣וֹמְמֵ֔נִי מֵאִ֥ישׁ חֲמָסִ֖ים תַּצִּילֵֽנִי׃ עַל־כֵּ֛ן אוֹדְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם וּלְשִׁמְךָ֖ אֲזַמֵּֽר׃ מגדיל [מִגְדּ֖וֹל] יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)

II Samuel 22:1-51

David addressed the words of this song to the LORD, after the LORD had saved him from the hands of all his enemies and from the hands of Saul. He said: O LORD, my crag, my fastness, my deliverer! O God, the rock wherein I take shelter: My shield, my mighty champion, my fortress and refuge! My savior, You who rescue me from violence! All praise! I called on the LORD, And I was delivered from my enemies. For the breakers of Death encompassed me, The torrents of Belial terrified me; The snares of Sheol encircled me, The coils of Death engulfed me. In my anguish I called on the LORD, Cried out to my God; In His Abode He heard my voice, My cry entered His ears. Then the earth rocked and quaked, The foundations of heaven shook— Rocked by His indignation. Smoke went up from His nostrils, From His mouth came devouring fire; Live coals blazed forth from Him. He bent the sky and came down, Thick cloud beneath His feet. He mounted a cherub and flew; He was seen on the wings of the wind. He made pavilions of darkness about Him, Dripping clouds, huge thunderheads; In the brilliance before Him Blazed fiery coals. The LORD thundered forth from heaven, The Most High sent forth His voice; He let loose bolts, and scattered them; Lightning, and put them to rout. The bed of the sea was exposed, The foundations of the world were laid bare By the mighty roaring of the LORD, At the blast of the breath of His nostrils. He reached down from on high, He took me, Drew me out of the mighty waters; He rescued me from my enemy so strong, From foes too mighty for me. They attacked me on my day of calamity, But the LORD was my stay. He brought me out to freedom, He rescued me because He was pleased with me. The LORD rewarded me according to my merit, He requited the cleanness of my hands. For I have kept the ways of the LORD And have not been guilty before my God; I am mindful of all His rules And have not departed from His laws. I have been blameless before Him, And have guarded myself against sinning— And the LORD has requited my merit, According to my purity in His sight. With the loyal You deal loyally; With the blameless hero, blamelessly. With the pure You act in purity, And with the perverse You are wily. To humble folk You give victory, And You look with scorn on the haughty. You, O LORD, are my lamp; The LORD lights up my darkness. With You, I can rush a barrier, With my God, I can scale a wall. The way of God is perfect, The word of the LORD is pure. He is a shield to all who take refuge in Him. Yea, who is a god except the LORD, Who is a rock except God— The God, my mighty stronghold, Who kept my path secure; Who made my legs like a deer’s, And set me firm on the heights; Who trained my hands for battle, So that my arms can bend a bow of bronze! You have granted me the shield of Your protection And Your providence has made me great. You have let me stride on freely, And my feet have not slipped. I pursued my enemies and wiped them out, I did not turn back till I destroyed them. I destroyed them, I struck them down; They rose no more, they lay at my feet. You have girt me with strength for battle, Brought low my foes before me, Made my enemies turn tail before me, My foes—and I wiped them out. They looked, but there was none to deliver; To the LORD, but He answered them not. I pounded them like dust of the earth, Stamped, crushed them like dirt of the streets. You have rescued me from the strife of peoples, Kept me to be a ruler of nations; Peoples I knew not must serve me. Aliens have cringed before me, Paid me homage at the mere report of me. Aliens have lost courage And come trembling out of their fastnesses. The LORD lives! Blessed is my rock! Exalted be God, the rock Who gives me victory; The God who has vindicated me And made peoples subject to me, Rescued me from my enemies, Raised me clear of my foes, Saved me from lawless men! For this I sing Your praise among the nations And hymn Your name: Tower of victory to His king, Who deals graciously with His anointed, With David and his offspring evermore.

זכריה י״ב-י״ד

מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ (פ) הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִי שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֧ם סַף־רַ֛עַל לְכָל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִֽהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠הוּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אַכֶּ֤ה כָל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָֽעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּֽעִוָּרֽוֹן׃ וְאָֽמְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם בַּיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כָּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלִַ֥ם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (פ) וְהוֹשִׁ֧יעַ יְהוָ֛ה אֶת־אָהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֗ם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַדְ־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃ וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ (ס) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח לְבֵ֥ית דָּוִ֖יד וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִנָּבֵ֣א אִישׁ֮ עוֹד֒ וְאָמְר֣וּ אֵ֠לָיו אָבִ֨יו וְאִמּ֤וֹ יֹֽלְדָיו֙ לֹ֣א תִֽחְיֶ֔ה כִּ֛י שֶׁ֥קֶר דִּבַּ֖רְתָּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וּדְקָרֻ֜הוּ אָבִ֧יהוּ וְאִמּ֛וֹ יֹלְדָ֖יו בְּהִנָּבְאֽוֹ׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵבֹ֧שׁוּ הַנְּבִיאִ֛ים אִ֥ישׁ מֵחֶזְיֹנ֖וֹ בְּהִנָּֽבְאֹת֑וֹ וְלֹ֧א יִלְבְּשׁ֛וּ אַדֶּ֥רֶת שֵׂעָ֖ר לְמַ֥עַן כַּחֵֽשׁ׃ וְאָמַ֕ר לֹ֥א נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי אִישׁ־עֹבֵ֤ד אֲדָמָה֙ אָנֹ֔כִי כִּ֥י אָדָ֖ם הִקְנַ֥נִי מִנְּעוּרָֽי׃ וְאָמַ֣ר אֵלָ֔יו מָ֧ה הַמַּכּ֛וֹת הָאֵ֖לֶּה בֵּ֣ין יָדֶ֑יךָ וְאָמַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכֵּ֖יתִי בֵּ֥ית מְאַהֲבָֽי׃ (ס) חֶ֗רֶב עוּרִ֤י עַל־רֹעִי֙ וְעַל־גֶּ֣בֶר עֲמִיתִ֔י נְאֻ֖ם יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת הַ֤ךְ אֶת־הָֽרֹעֶה֙ וּתְפוּצֶ֣יןָ הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֹתִ֥י יָדִ֖י עַל־הַצֹּעֲרִֽים׃ וְהָיָ֤ה בְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה פִּֽי־שְׁנַ֣יִם בָּ֔הּ יִכָּרְת֖וּ יִגְוָ֑עוּ וְהַשְּׁלִשִׁ֖ית יִוָּ֥תֶר בָּֽהּ׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶת־הַשְּׁלִשִׁית֙ בָּאֵ֔שׁ וּצְרַפְתִּים֙ כִּצְרֹ֣ף אֶת־הַכֶּ֔סֶף וּבְחַנְתִּ֖ים כִּבְחֹ֣ן אֶת־הַזָּהָ֑ב ה֣וּא ׀ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֗י וַֽאֲנִי֙ אֶעֱנֶ֣ה אֹת֔וֹ אָמַ֙רְתִּי֙ עַמִּ֣י ה֔וּא וְה֥וּא יֹאמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ (ס) הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַֽיהוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלִַם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים תשגלנה [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃ וְיָצָ֣א יְהוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖ו בְּי֥וֹם קְרָֽב׃ וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠הוּא עַל־הַ֨ר הַזֵּתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרוּשָׁלִַם֮ מִקֶּדֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃ וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כָּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת יקפאון [וְקִפָּאֽוֹן׃] וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַֽיהוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃ וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ יִסּ֨וֹב כָּל־הָאָ֤רֶץ כָּעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלִַ֖ם לָבֶֽטַח׃ וְזֹ֣את ׀ תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם הָמֵ֣ק ׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּֽהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃ וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כָּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃ וְכֵ֨ן תִּֽהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכָ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃ וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ מִכָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְ֠הָיָה כָּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלִַ֜ם וּבִֽיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כָּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

Zechariah 12-14

A pronouncement: The word of the LORD concerning Israel. The utterance of the LORD, Who stretched out the skies And made firm the earth, And created man’s breath within him: Behold, I will make Jerusalem a bowl of reeling for the peoples all around. Judah shall be caught up in the siege upon Jerusalem, when all the nations of the earth gather against her. In that day, I will make Jerusalem a stone for all the peoples to lift; all who lift it shall injure themselves. In that day—declares the LORD—I will strike every horse with panic and its rider with madness. But I will watch over the House of Judah while I strike every horse of the peoples with blindness. And the clans of Judah will say to themselves, “The dwellers of Jerusalem are a task set for us by their God, the LORD of Hosts.” In that day, I will make the clans of Judah like a flaming brazier among sticks and like a flaming torch among sheaves. They shall devour all the besieging peoples right and left; and Jerusalem shall continue on its site, in Jerusalem. The LORD will give victory to the tents of Judah first, so that the glory of the House of David and the glory of the inhabitants of Jerusalem may not be too great for Judah. In that day, the LORD will shield the inhabitants of Jerusalem; and the feeblest of them shall be in that day like David, and the House of David like a divine being—like an angel of the LORD—at their head. In that day I will all but annihilate all the nations that came up against Jerusalem. But I will fill the House of David and the inhabitants of Jerusalem with a spirit of pity and compassion; and they shall lament to Me about those who are slain, wailing over them as over a favorite son and showing bitter grief as over a first-born. In that day, the wailing in Jerusalem shall be as great as the wailing at Hadad-rimmon in the plain of Megiddon. The land shall wail, each family by itself: The family of the House of David by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Nathan by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Levi by themselves, and their women-folk by themselves; the family of the Shimeites by themselves, and their womenfolk by themselves; and all the other families, every family by itself, with their womenfolk by themselves. In that day a fountain shall be open to the House of David and the inhabitants of Jerusalem for purging and cleansing. In that day, too—declares the LORD of Hosts—I will erase the very names of the idols from the land; they shall not be uttered any more. And I will also make the “prophets” and the unclean spirit vanish from the land. If anyone “prophesies” thereafter, his own father and mother, who brought him into the world, will say to him, “You shall die, for you have lied in the name of the LORD”; and his own father and mother, who brought him into the world, will put him to death when he “prophesies.” In that day, every “prophet” will be ashamed of the “visions” [he had] when he “prophesied.” In order to deceive, he will not wear a hairy mantle, and he will declare, “I am not a ‘prophet’; I am a tiller of the soil; you see, I was plied with the red stuff from my youth on.” And if he is asked, “What are those sores on your back?” he will reply, “From being beaten in the homes of my friends.” O sword! Rouse yourself against My shepherd, The man in charge of My flock —says the LORD of Hosts. Strike down the shepherd And let the flock scatter; And I will also turn My hand Against all the shepherd boys. Throughout the land —declares the LORD— Two-thirds shall perish, shall die, And one-third of it shall survive. That third I will put into the fire, And I will smelt them as one smelts silver And test them as one tests gold. They will invoke Me by name, And I will respond to them. I will declare, “You are My people,” And they will declare, “The LORD is our God!” Lo, a day of the LORD is coming when your spoil shall be divided in your very midst! For I will gather all the nations to Jerusalem for war: The city shall be captured, the houses plundered, and the women violated; and a part of the city shall go into exile. But the rest of the population shall not be uprooted from the city. Then the LORD will come forth and make war on those nations as He is wont to make war on a day of battle. On that day, He will set His feet on the Mount of Olives, near Jerusalem on the east; and the Mount of Olives shall split across from east to west, and one part of the Mount shall shift to the north and the other to the south, a huge gorge. And the Valley in the Hills shall be stopped up, for the Valley of the Hills shall reach only to Azal; it shall be stopped up as it was stopped up as a result of the earthquake in the days of King Uzziah of Judah.—And the LORD my God, with all the holy beings, will come to you. In that day, there shall be neither sunlight nor cold moonlight, but there shall be a continuous day—only the LORD knows when—of neither day nor night, and there shall be light at eventide. In that day, fresh water shall flow from Jerusalem, part of it to the Eastern Sea and part to the Western Sea, throughout the summer and winter. And the LORD shall be king over all the earth; in that day there shall be one LORD with one name. Then the whole country shall become like the Arabah, from Geba to Rimmon south of Jerusalem. The latter, however, shall perch high up where it is, and shall be inhabited from the Gate of Benjamin to the site of the Old Gate, down to the Corner Gate, and from the Tower of Hananel to the king’s winepresses. Never again shall destruction be decreed, and Jerusalem shall dwell secure. As for those peoples that warred against Jerusalem, the LORD will smite them with this plague: Their flesh shall rot away while they stand on their feet; their eyes shall rot away in their sockets; and their tongues shall rot away in their mouths. In that day, a great panic from the LORD shall fall upon them, and everyone shall snatch at the hand of another, and everyone shall raise his hand against everyone else’s hand. Judah shall join the fighting in Jerusalem, and the wealth of all the nations roundabout—vast quantities of gold, silver, and clothing—shall be gathered in. The same plague shall strike the horses, the mules, the camels, and the asses; the plague shall affect all the animals in those camps. All who survive of all those nations that came up against Jerusalem shall make a pilgrimage year by year to bow low to the King LORD of Hosts and to observe the Feast of Booths. Any of the earth’s communities that does not make the pilgrimage to Jerusalem to bow low to the King LORD of Hosts shall receive no rain. However, if the community of Egypt does not make this pilgrimage, it shall not be visited by the same affliction with which the LORD will strike the other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. Such shall be the punishment of Egypt and of all other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. In that day, even the bells on the horses shall be inscribed “Holy to the LORD.” The metal pots in the House of the LORD shall be like the basins before the altar; indeed, every metal pot in Jerusalem and in Judah shall be holy to the LORD of Hosts. And all those who sacrifice shall come and take of these to boil [their sacrificial meat] in; in that day there shall be no more traders in the House of the LORD of Hosts.

קהלת ו׳-ט׳

יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שהתקיף [שֶׁתַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃ כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר [יְחֻבַּ֔ר] אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ (ס) שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃

Ecclesiastes 6-9

There is an evil I have observed under the sun, and a grave one it is for man: that God sometimes grants a man riches, property, and wealth, so that he does not want for anything his appetite may crave, but God does not permit him to enjoy it; instead, a stranger will enjoy it. That is futility and a grievous ill. Even if a man should beget a hundred children and live many years—no matter how many the days of his years may come to, if his gullet is not sated through his wealth, I say: The stillbirth, though it was not even accorded a burial, is more fortunate than he. Though it comes into futility and departs into darkness, and its very name is covered with darkness, though it has never seen or experienced the sun, it is better off than he— yes, even if the other lived a thousand years twice over but never had his fill of enjoyment! For are not both of them bound for the same place? All of man’s earning is for the sake of his mouth, yet his gullet is not sated. What advantage then has the wise man over the fool, what advantage has the pauper who knows how to get on in life? Is the feasting of the eyes more important than the pursuit of desire? That, too, is futility and pursuit of wind. Whatever happens, it was designated long ago and it was known that it would happen; as for man, he cannot contend with what is stronger than he. Often, much talk means much futility. How does it benefit a man? Who can possibly know what is best for a man to do in life—the few days of his fleeting life? For who can tell him what the future holds for him under the sun? A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth. It is better to go to a house of mourning than to a house of feasting; for that is the end of every man, and a living one should take it to heart. Vexation is better than revelry; for though the face be sad, the heart may be glad. Wise men are drawn to a house of mourning, and fools to a house of merrymaking. It is better to listen to a wise man’s reproof than to listen to the praise of fools. For the levity of the fool is like the crackling of nettles under a kettle. But that too is illusory; for cheating may rob the wise man of reason and destroy the prudence of the cautious. The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit. Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools. Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” For it is not wise of you to ask that question. Wisdom is as good as a patrimony, and even better, for those who behold the sun. For to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money, and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it. Consider God’s doing! Who can straighten what He has twisted? So in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: The one no less than the other was God’s doing; consequently, man may find no fault with Him. In my own brief span of life, I have seen both these things: sometimes a good man perishes in spite of his goodness, and sometimes a wicked one endures in spite of his wickedness. So don’t overdo goodness and don’t act the wise man to excess, or you may be dumfounded. Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both. Wisdom is more of a stronghold to a wise man than ten magnates that a city may contain. For there is not one good man on earth who does what is best and doesn’t err. Finally, don’t pay attention to everything that is said, so that you may not hear your slave reviling you; for well you remember the many times that you yourself have reviled others. All this I tested with wisdom. I thought I could fathom it, but it eludes me. [The secret of] what happens is elusive and deep, deep down; who can discover it? I put my mind to studying, exploring, and seeking wisdom and the reason of things, and to studying wickedness, stupidity, madness, and folly. Now, I find woman more bitter than death; she is all traps, her hands are fetters and her heart is snares. He who is pleasing to God escapes her, and he who is displeasing is caught by her. See, this is what I found, said Koheleth, item by item in my search for the reason of things. As for what I sought further but did not find, I found only one human being in a thousand, and the one I found among so many was never a woman. But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning. Who is like the wise man, and who knows the meaning of the adage: “A man’s wisdom lights up his face, So that his deep discontent is dissembled”? I do! “Obey the king’s orders—and don’t rush into uttering an oath by God.” Leave his presence; do not tarry in a dangerous situation, for he can do anything he pleases; inasmuch as a king’s command is authoritative, and none can say to him, “What are you doing?” One who obeys orders will not suffer from the dangerous situation. A wise man, however, will bear in mind that there is a time of doom. For there is a time for every experience, including the doom; for a man’s calamity overwhelms him. Indeed, he does not know what is to happen; even when it is on the point of happening, who can tell him? No man has authority over the lifebreath—to hold back the lifebreath; there is no authority over the day of death. There is no mustering out from that war; wickedness is powerless to save its owner. All these things I observed; I noted all that went on under the sun, while men still had authority over men to treat them unjustly. And then I saw scoundrels coming from the Holy Site and being brought to burial, while such as had acted righteously were forgotten in the city. And here is another frustration: the fact that the sentence imposed for evil deeds is not executed swiftly, which is why men are emboldened to do evil— the fact that a sinner may do evil a hundred times and his [punishment] still be delayed. For although I am aware that “It will be well with those who revere God since they revere Him, and it will not be well with the scoundrel, and he will not live long, because he does not revere God”— here is a frustration that occurs in the world: sometimes an upright man is requited according to the conduct of the scoundrel; and sometimes the scoundrel is requited according to the conduct of the upright. I say all that is frustration. I therefore praised enjoyment. For the only good a man can have under the sun is to eat and drink and enjoy himself. That much can accompany him, in exchange for his wealth, through the days of life that God has granted him under the sun. For I have set my mind to learn wisdom and to observe the business that goes on in the world—even to the extent of going without sleep day and night— and I have observed all that God brings to pass. Indeed, man cannot guess the events that occur under the sun. For man tries strenuously, but fails to guess them; and even if a sage should think to discover them he would not be able to guess them. For all this I noted, and I ascertained all this: that the actions of even the righteous and the wise are determined by God. Even love! Even hate! Man knows none of these in advance— none! For the same fate is in store for all: for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths. That is the sad thing about all that goes on under the sun: that the same fate is in store for all. (Not only that, but men’s hearts are full of sadness, and their minds of madness, while they live; and then—to the dead!) For he who is reckoned among the living has something to look forward to—even a live dog is better than a dead lion— since the living know they will die. But the dead know nothing; they have no more recompense, for even the memory of them has died. Their loves, their hates, their jealousies have long since perished; and they have no more share till the end of time in all that goes on under the sun. Go, eat your bread in gladness, and drink your wine in joy; for your action was long ago approved by God. Let your clothes always be freshly washed, and your head never lack ointment. Enjoy happiness with a woman you love all the fleeting days of life that have been granted to you under the sun—all your fleeting days. For that alone is what you can get out of life and out of the means you acquire under the sun. Whatever it is in your power to do, do with all your might. For there is no action, no reasoning, no learning, no wisdom in Sheol, where you are going. I have further observed under the sun that The race is not won by the swift, Nor the battle by the valiant; Nor is bread won by the wise, Nor wealth by the intelligent, Nor favor by the learned. For the time of mischance comes to all. And a man cannot even know his time. As fishes are enmeshed in a fatal net, and as birds are trapped in a snare, so men are caught at the time of calamity, when it comes upon them without warning. This thing too I observed under the sun about wisdom, and it affected me profoundly. There was a little city, with few men in it; and to it came a great king, who invested it and built mighty siege works against it. Present in the city was a poor wise man who might have saved it with his wisdom, but nobody thought of that poor man. So I observed: Wisdom is better than valor; but A poor man’s wisdom is scorned, And his words are not heeded. Words spoken softly by wise men are heeded sooner than those shouted by a lord in folly. Wisdom is more valuable than weapons of war, but a single error destroys much of value.

משנה עוקצים א׳-ג׳

כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף. לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד, לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא: שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין: אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, וְיַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, יַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ, וְיַד הַמַּכְבֵּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקָנֶה שֶׁל שִׁבֹּלֶת שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִים שְׁלשָׁה, וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם כָּל שֶׁהֵן, וּמַלְעִין שֶׁל שִׁבֳּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין: אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת: כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן: עֳקָצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלוּסִים וְהֶחָרוּבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עֹקֶץ דְּלָעַת. עֳקָצֵי הָאַגָּסִין וְהַקְּרֻסְטְמֵלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהָעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. וּשְׁאָר כָּל הָעֳקָצִים, לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין: זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן, טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר, טְמֵאָה: כָּל הַגַּלְעִינִין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. גַּלְעִינָה שֶׁל רֹטֶב, אַף עַל פִּי יוֹצְאָה, מִצְטָרֶפֶת. שֶׁל יְבֵשָׁה, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. לְפִיכָךְ, חוֹתָל שֶׁל יְבֵשָׁה, מִצְטָרֵף. וְשֶׁל רֹטֶב, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. גַּלְעִינָה שֶׁמִּקְצָתָהּ יוֹצְאָה, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. הָיָה עָלָיו מִצַּד אֶחָד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַקִּיפוֹ בְטַבַּעַת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּמּוֹק מִקְצָתוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁלֵם מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִמּוֹק מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. הַפִּטְמָא שֶׁל רִמּוֹן, מִצְטָרֶפֶת. וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּסְרֵק טָהוֹר: כָּל הַקְּלִפִּין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה קְלִפִּין בַּבָּצָל. הַפְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה, מִצְטָרֶפֶת. הָאֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת, וּקְדוּרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. וְהַחִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה: הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבֹּשׁ וְלִשְׁלֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס: בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת, עַד שֶׁיָּגוֹס. וּשְׁלוּקָה, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. עֶצֶם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֹחַ, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָדוֹ, חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר: עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּים, מִצְטָרְפִין. וּלְבָנִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַלְּבָנִים מִצְטָרְפִים בַּכְּרוּב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֹכֶל. וּבַחֲזָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אֶת הָאֹכֶל: עֲלֵי בְצָלִים וּבְנֵי בְצָלִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. פַּת סְפוֹגָנִית, מִשְׁתַּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא. אִם יֶשׁ בָּהּ חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ. בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵט, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן: קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טִּיבָהּ לִטָּהֵר. אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לָצֵאת בָּהֶן, אֵינָם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן. מִלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ, הֲרֵי הוּא כְטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז: יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה: הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִכְּרֵשֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּץ מִן הַכְּלוּסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר: נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים, אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר: הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם: הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְכֶסֶף מַעֲשֵׂר: הַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיָּבֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת: הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כְעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כַּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת: דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה: חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה, מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים: כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר: חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

Mishnah Oktzin 1-3

That which serves as a handle but does not protect, both contracts uncleanness and conveys uncleanness; but it is not included. If it protects but is not a handle, it contracts and conveys uncleanness and is included. If it neither protects nor serves as a handle, it neither contracts nor conveys uncleanness. Roots of garlic, onions or leeks that are still moist, or their top-parts, whether they are moist or dry, also the central stalk that is within the edible part, the roots of lettuce, the radish and the turnip, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: only the large roots of the radish are included, but its fibrous roots are not included. The roots of the mint, rue, wild herbs and garden herbs that have been uprooted in order to be planted elsewhere, and the spine of an ear of grain, and its husk. Rabbi Elazar says: also the earth covering of roots; All these things contract and convey impurity and are included. The following are both defiled and defile, but do not join together [together with the rest]: Roots of garlic, onions or leeks when they are dry, the stalk that is not within the edible part, the twig of a vine a handbreadth long on either side, the stem of the cluster whatsoever be its length, the tail of the cluster bereft of grapes, the stem of the ‘broom’ of the palm-tree to a length of four handbreadths, the stalk of the ear [of grain] to a length of three handbreadths, and the stalk of all things that are cut, to the length of three handbreadths. In the case of those things not usually cut, their stalks and roots of any size whatsoever. As for the outer husks of grains, they defile and are defiled, but do not join together. The following neither defile nor can they be defiled and they do not join together: The roots of cabbage-stalks, Young shoots of beet growing out of the root, and [similar] such turnip-heads, [And produce whose roots] that are ordinarily cut off but in this case were pulled up [with their roots]. Rabbi Yose declares them all susceptible to contract uncleanness, but he declares insusceptible cabbage-stalks and turnip-heads. Stalks of all foods that have been threshed on the threshing-floor are clean. Rabbi Yose declares them unclean. A sprig of a vine when stripped of its grapes is clean, but if one grape alone is left on it, it is unclean. A twig of a date-tree stripped of its dates is clean, but if one date remains on it, it is unclean. Similarly, with beans, if the pods were stripped from the stem it is clean, but if even one pod alone remains, it is unclean. Rabbi Elazar ben Azariah declares [the stalk] of the broad bean clean, but declares unclean the stalk of other beans, since it is of use when [the pulse] is handled. Stems of figs and dried figs, kelusim, and carobs are both defiled and defile, and they join together. Rabbi Yose says: also the stalks of the gourd. The stems of pears and krutumelin pears, quinces, and crab-apples, the stalks of the gourd and the artichoke [to the length of] one handbreadth. Rabbi Elazar bar Zadok says: two handbreadths; [All] these are defiled and defile; but do not join together. As for other stems, they are neither defiled nor do they defile. Leaves of olives pickled together with the olives remain clean, for their pickling was only for the sake of appearances. The fibrous substance on a zucchini and the flower-like substance on it are clean. Rabbi Judah says: that as long as it is still before the merchant, it is unclean. All kinds of pits can be defiled and defile but do not join together. The pits of fresh dates, even when detached [from the edible part], do join together; but those of dried dates do not join together. Accordingly, the stems of dried dates do join together, but that of fresh dates do not join together. If only part of a pit is detached, then only that part near the edible portion joins together. [Similarly] with a bone on which there is flesh, only that part that is close to the edible part joins together. [If a bone] has flesh only upon one of its sides: Rabbi Ishmael says: we take it as though [the flesh] encompasses it like a ring; But the sages say: [only] that part close to the edible part is included [as is the case] for example with savory, hyssop and thyme. If a pomegranate or melon has rotted in part, [what is rotten] does not join together. And if [the fruit] is sound at either end but has rotted in the middle, [what is rotten] does not join together. The stem of a pomegranate does join together, but the fibrous substance in it does not join together. Rabbi Elazar says: also the comb is not susceptible to uncleanness. All kinds of peels defile and are defiled, and join together. Rabbi Judah says: an onion has three skins: the innermost one whether it is in its entire state or whether it be pierced with holes joins together; the middle one when it is in a whole state joins together, but when it is pierced with holes does not join together; the outermost skin is in either case insusceptible to uncleanness. If one chops up [fruit] for cooking, even if [the chopping had] not been completely finished, it is not regarded as connected. If his intention had been to pickle or to boil it, or to set it on the table, then it is regarded as connected. If he began to take [the pieces] apart, [only] that part of the food which he began to take apart is not considered connected. Nuts that had been strung together, or onions that had been piled together, count as connected. If he began to take the nuts apart, or to strip the onions, they are not connected. [Shells of] nuts and almonds are considered connected [with the edible part] until they are crushed. [The shell of] a roasted egg [is considered connected] until it is cracked. That of a hard-boiled egg [is considered connected] until it is entirely broken up. A marrow-bone serves as connected until it is wholly crushed. A pomegranate that has been divided into sections is connected until it has been knocked with a stick. Similarly, loose stitches of laundrymen or a garment that had been stitched together with threads of kilayim, are connected until one begins to loosen them. The [outer] leaves of vegetables: if they are green they join together, but if they have whitened they not join together. Rabbi Elazar bar Zadok says: the white leaves of cabbage join together because they are edible. So also those of lettuces, because they preserve the edible part. Onion leaves or the offshoots of onions, if there is moisture in them they are to be measured as they are; if there is empty space within them, it must be squeezed tightly together. Spongy bread is measured as it is, but if there is empty space within it, it must be pressed firmly. The flesh of a calf which had swollen, or the flesh of an old [beast] that has shrunken in size, are measured in the condition they are in. A cucumber planted in a pot which grew until it was out of the pot is pure. Rabbi Shimon said: what is its nature to make it clean? Rather, that which has already become unclean remains unclean, and only that which is pure can be eaten. Vessels made of cattle dung or of earth through which the roots can penetrate, do not render the seeds susceptible. A perforated plant-pot does not render seeds susceptible; but if it has no hole, the seeds do become susceptible. What should be the hole's dimension? Such that a small root can push its way through. If it was filled with earth to its brim, it is deemed as a frame without an edge. Some things need to be rendered susceptible [to uncleanness] but they do not need intention, [Other things need] intention and to be rendered susceptible. [Other things] need intention, but do not need to be rendered susceptible, [And other things] need neither to be rendered susceptible nor intention. Any food that is meant for people need to be rendered susceptible, but does not need intention. That which has been severed from a human, beast, wild animal, bird, or from the carrion of an unclean bird, and the fat in villages. And all kinds of wild vegetables, except for truffles and mushrooms; Rabbi Judah says, except for field-leeks, purslane and ornithagolum. And Rabbi Shimon says: except for cynara sycaria. Rabbi Yose says: except for muscari comusum. Behold all these need both intention and to be rendered susceptible [to uncleanness]. The carrion of an unclean beast at all places, and of a clean bird in villages, need intention but do not need to be rendered susceptible. The carrion of a clean beast in all places, and that of a clean bird and also fat in the market places, require neither intention nor to be rendered susceptible. Rabbi Shimon says: also [the carrion of] the camel, rabbit, hare or pig. The aneth stalk after having given its taste to a dish is no longer subject to the laws of terumah, and also no longer imparts food uncleanness. The young sprouts of hawthorn, of lapidum, or leaves of the wild arum, do not impart food uncleanness until they are sweetened. Rabbi Shimon says: also [the leaves of] the colocynth are like them. Costus, amomum, principal spices, [roots of] crowfoot, asafoetida, pepper and lozenges made of saffron may be bought with tithe money, but they do not convey food uncleanness, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Yohanan ben Nuri to him: if they may be bought with [second] tithe money, then why should they not impart food uncleanness? And if they do not impart food uncleanness, then they should also not be bought with [second] tithe money? Unripe figs or grapes: Rabbi Akiva says: they convey food uncleanness; Rabbi Yohanan ben Nuri says: [this is only] when they have reached the season when they are liable to tithes. Olives and grapes that have hardened: Bet Shammai says: they are susceptible to uncleanness, Bet Hillel says: they are insusceptible. Black cumin: Bet Shammai says: is not susceptible, Bet Hillel says: it is susceptible. Similarly [they dispute with regard to their liability to] tithes. The heart of a palm is like wood in every respect, except that it may be bought for [second] tithe money. Unripened dates are considered food, but are exempt from tithes. When do fish become susceptible to uncleanness? Bet Shammai say: after they have been caught. Bet Hillel say: only after they are dead. Rabbi Akiva says: if they can still live. If a branch of a fig tree was broken off, but it was still attached by its bark: Rabbi Judah says: [the fruit] is still not susceptible to uncleanness. But the sages say: [it all depends] whether they could still live. Grain that had been uprooted, but is still attached to the soil even by the smallest of roots, is not susceptible to uncleanness. The fat [of the carcass] of a clean beast is not regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it must first be made susceptible. The fat of an unclean beast, however, is regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it need not be made at first susceptible. As for unclean fish and unclean locusts, intention is required in villages. A bee-hive: Rabbi Eliezer says: it is treated as if it were land; and one can write a prozbul on it security, it is also not susceptible to uncleanness as long as it remains in its own place, and the one who scrapes honey from it on Shabbat is liable to a sin-offering. But the sages say: it is not to be treated as if it were land, and one many not write a prozbul on its security; it is susceptible even if it remains in its own place; and the one who scrapes honey from it on Shabbat is exempt [from a sin-offering]. When do honeycombs become susceptible to uncleanness on account of their being regarded as liquids? Bet Shammai says: from the moment he begins to smoke the bees out. But Bet Hillel says: once he breaks up the honeycomb. Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the world to come the Holy One, Blessed be He, will make each righteous person inherit three hundred and ten worlds, for it is written: "That I may cause those that love me to inherit yesh (numerical value of; and that I may fill their treasuries" (Proverbs 8:21. Rabbi Shimon ben Halafta said: the Holy One, Blessed be He, found no vessel that could contain blessing for Israel save that of peace, as it is written: "The Lord will give strength unto his people; the Lord will bless his people with peace" (Psalms 29:11).

Chok L'Yisrael Ha'Azinu Yom Shlishi

תהילים ו׳

(א) לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) יְֽהוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי׃ (ג) חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְהוָ֑ה כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי׃ (ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת [וְאַתָּ֥ה] יְ֝הוָ֗ה עַד־מָתָֽי׃ (ה) שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ׃ (ו) כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ׃ (ז) יָגַ֤עְתִּי ׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה׃ (ח) עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי׃ (ט) ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝הוָ֗ה ק֣וֹל בִּכְיִֽי׃ (י) שָׁמַ֣ע יְ֭הוָה תְּחִנָּתִ֑י יְ֝הוָ֗ה תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח׃ (יא) יֵבֹ֤שׁוּ ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע׃

Psalms 6

(1) -For the leader; with instrumental music on the sheminith. A psalm of David. (2) O LORD, do not punish me in anger, do not chastise me in fury. (3) Have mercy on me, O LORD, for I languish; heal me, O LORD, for my bones shake with terror. (4) My whole being is stricken with terror, while You, LORD—O, how long! (5) O LORD, turn! Rescue me! Deliver me as befits Your faithfulness. (6) For there is no praise of You among the dead; in Sheol, who can acclaim You? (7) I am weary with groaning; every night I drench my bed, I melt my couch in tears. (8) My eyes are wasted by vexation, worn out because of all my foes. (9) Away from me, all you evildoers, for the LORD heeds the sound of my weeping. (10) The LORD heeds my plea, the LORD accepts my prayer. (11) All my enemies will be frustrated and stricken with terror; they will turn back in an instant, frustrated.

תהילים כ״ג

(א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד יְהוָ֥ה רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר׃ (ב) בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל־מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַהֲלֵֽנִי׃ (ג) נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ׃ (ד) גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃ (ה) תַּעֲרֹ֬ךְ לְפָנַ֨י ׀ שֻׁלְחָ֗ן נֶ֥גֶד צֹרְרָ֑י דִּשַּׁ֖נְתָּ בַשֶּׁ֥מֶן רֹ֝אשִׁ֗י כּוֹסִ֥י רְוָיָֽה׃ (ו) אַ֤ךְ ׀ ט֤וֹב וָחֶ֣סֶד יִ֭רְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑י וְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית־יְ֝הוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים׃

Psalms 23

(1) A psalm of David. The LORD is my shepherd; I lack nothing. (2) He makes me lie down in green pastures; He leads me to water in places of repose; (3) He renews my life; He guides me in right paths as befits His name. (4) Though I walk through a valley of deepest darkness, I fear no harm, for You are with me; Your rod and Your staff—they comfort me. (5) You spread a table for me in full view of my enemies; You anoint my head with oil; my drink is abundant. (6) Only goodness and steadfast love shall pursue me all the days of my life, and I shall dwell in the house of the LORD for many long years.

תהילים כ״ד

(א) לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַֽ֭יהוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ (ב) כִּי־ה֭וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְנֶֽהָ׃ (ג) מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־יְהוָ֑ה וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ׃ (ד) נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃ (ה) יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃ (ו) זֶ֭ה דּ֣וֹר דרשו [דֹּרְשָׁ֑יו] מְבַקְשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ (ז) שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃ (ח) מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְ֭הוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝הוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃ (ט) שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃ (י) מִ֤י ה֣וּא זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְהוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃

Psalms 24

(1) Of David. A psalm. The earth is the LORD’s and all that it holds, the world and its inhabitants. (2) For He founded it upon the ocean, set it on the nether-streams. (3) Who may ascend the mountain of the LORD? Who may stand in His holy place?— (4) He who has clean hands and a pure heart, who has not taken a false oath by My life or sworn deceitfully. (5) He shall carry away a blessing from the LORD, a just reward from God, his deliverer. (6) Such is the circle of those who turn to Him, Jacob, who seek Your presence.Selah. (7) O gates, lift up your heads! Up high, you everlasting doors, so the King of glory may come in! (8) Who is the King of glory?— the LORD, mighty and valiant, the LORD, valiant in battle. (9) O gates, lift up your heads! Lift them up, you everlasting doors, so the King of glory may come in! (10) Who is the King of glory?— the LORD of hosts, He is the King of glory!Selah.

תהילים כ״ה

(א) לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝הוָ֗ה נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא׃ (ב) אֱ‍ֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל־אֵב֑וֹשָׁה אַל־יַֽעַלְצ֖וּ אֹיְבַ֣י לִֽי׃ (ג) גַּ֣ם כָּל־קֹ֭וֶיךָ לֹ֣א יֵבֹ֑שׁוּ יֵ֝בֹ֗שׁוּ הַבּוֹגְדִ֥ים רֵיקָֽם׃ (ד) דְּרָכֶ֣יךָ יְ֭הוָה הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ (ה) הַדְרִ֘יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ ׀ וְֽלַמְּדֵ֗נִי כִּֽי־אַ֭תָּה אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י אוֹתְךָ֥ קִ֝וִּ֗יתִי כָּל־הַיּֽוֹם׃ (ו) זְכֹר־רַחֲמֶ֣יךָ יְ֭הוָה וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה׃ (ז) חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י ׀ וּפְשָׁעַ֗י אַל־תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר־לִי־אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ יְהוָֽה׃ (ח) טוֹב־וְיָשָׁ֥ר יְהוָ֑ה עַל־כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ׃ (ט) יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִֽילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ׃ (י) כָּל־אָרְח֣וֹת יְ֭הוָה חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו׃ (יא) לְמַֽעַן־שִׁמְךָ֥ יְהוָ֑ה וְֽסָלַחְתָּ֥ לַ֝עֲוֺנִ֗י כִּ֣י רַב־הֽוּא׃ (יב) מִי־זֶ֣ה הָ֭אִישׁ יְרֵ֣א יְהוָ֑ה י֝וֹרֶ֗נּוּ בְּדֶ֣רֶךְ יִבְחָֽר׃ (יג) נַ֭פְשׁוֹ בְּט֣וֹב תָּלִ֑ין וְ֝זַרְע֗וֹ יִ֣ירַשׁ אָֽרֶץ׃ (יד) ס֣וֹד יְ֭הוָה לִירֵאָ֑יו וּ֝בְרִית֗וֹ לְהוֹדִיעָֽם׃ (טו) עֵינַ֣י תָּ֭מִיד אֶל־יְהוָ֑ה כִּ֤י הֽוּא־יוֹצִ֖יא מֵרֶ֣שֶׁת רַגְלָֽי׃ (טז) פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחָנֵּ֑נִי כִּֽי־יָחִ֖יד וְעָנִ֣י אָֽנִי׃ (יז) צָר֣וֹת לְבָבִ֣י הִרְחִ֑יבוּ מִ֝מְּצֽוּקוֹתַ֗י הוֹצִיאֵֽנִי׃ (יח) רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי וַעֲמָלִ֑י וְ֝שָׂ֗א לְכָל־חַטֹּאותָֽי׃ (יט) רְאֵֽה־אוֹיְבַ֥י כִּי־רָ֑בּוּ וְשִׂנְאַ֖ת חָמָ֣ס שְׂנֵאֽוּנִי׃ (כ) שָׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי וְהַצִּילֵ֑נִי אַל־אֵ֝ב֗וֹשׁ כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ (כא) תֹּם־וָיֹ֥שֶׁר יִצְּר֑וּנִי כִּ֝֗י קִוִּיתִֽיךָ׃ (כב) פְּדֵ֣ה אֱ֭לֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל צָֽרוֹתָיו׃

Psalms 25

(1) Of David. O LORD, I set my hope on You; (2) my God, in You I trust; may I not be disappointed, may my enemies not exult over me. (3) O let none who look to You be disappointed; let the faithless be disappointed, empty-handed. (4) Let me know Your paths, O LORD; teach me Your ways; (5) guide me in Your true way and teach me, for You are God, my deliverer; it is You I look to at all times. (6) O LORD, be mindful of Your compassion and Your faithfulness; they are old as time. (7) Be not mindful of my youthful sins and transgressions; in keeping with Your faithfulness consider what is in my favor, as befits Your goodness, O LORD. (8) Good and upright is the LORD; therefore He shows sinners the way. (9) He guides the lowly in the right path, and teaches the lowly His way. (10) All the LORD’s paths are steadfast love for those who keep the decrees of His covenant. (11) As befits Your name, O LORD, pardon my iniquity though it be great. (12) Whoever fears the LORD, he shall be shown what path to choose. (13) He shall live a happy life, and his children shall inherit the land. (14) The counsel of the LORD is for those who fear Him; to them He makes known His covenant. (15) My eyes are ever toward the LORD, for He will loose my feet from the net. (16) Turn to me, have mercy on me, for I am alone and afflicted. (17) My deep distress increases; deliver me from my straits. (18) Look at my affliction and suffering, and forgive all my sins. (19) See how numerous my enemies are, and how unjustly they hate me! (20) Protect me and save me; let me not be disappointed, for I have sought refuge in You. (21) May integrity and uprightness watch over me, for I look to You. (22) O God, redeem Israel from all its distress.

תהילים כ״ו

(א) לְדָוִ֨ד ׀ שָׁפְטֵ֤נִי יְהוָ֗ה כִּֽי־אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי וּבַיהוָ֥ה בָּ֝טַ֗חְתִּי לֹ֣א אֶמְעָֽד׃ (ב) בְּחָנֵ֣נִי יְהוָ֣ה וְנַסֵּ֑נִי צרופה [צָרְפָ֖ה] כִלְיוֹתַ֣י וְלִבִּֽי׃ (ג) כִּֽי־חַ֭סְדְּךָ לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י וְ֝הִתְהַלַּ֗כְתִּי בַּאֲמִתֶּֽךָ׃ (ד) לֹא־יָ֭שַׁבְתִּי עִם־מְתֵי־שָׁ֑וְא וְעִ֥ם נַ֝עֲלָמִ֗ים לֹ֣א אָבֽוֹא׃ (ה) שָׂ֭נֵאתִי קְהַ֣ל מְרֵעִ֑ים וְעִם־רְ֝שָׁעִ֗ים לֹ֣א אֵשֵֽׁב׃ (ו) אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ יְהוָֽה׃ (ז) לַ֭שְׁמִעַ בְּק֣וֹל תּוֹדָ֑ה וּ֝לְסַפֵּ֗ר כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ (ח) יְֽהוָ֗ה אָ֭הַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ׃ (ט) אַל־תֶּאֱסֹ֣ף עִם־חַטָּאִ֣ים נַפְשִׁ֑י וְעִם־אַנְשֵׁ֖י דָמִ֣ים חַיָּֽי׃ (י) אֲשֶׁר־בִּידֵיהֶ֥ם זִמָּ֑ה וִֽ֝ימִינָ֗ם מָ֣לְאָה שֹּֽׁחַד׃ (יא) וַ֭אֲנִי בְּתֻמִּ֥י אֵלֵ֗ךְ פְּדֵ֣נִי וְחָנֵּֽנִי׃ (יב) רַ֭גְלִי עָֽמְדָ֣ה בְמִישׁ֑וֹר בְּ֝מַקְהֵלִ֗ים אֲבָרֵ֥ךְ יְהוָֽה׃

Psalms 26

(1) Of David. Vindicate me, O LORD, for I have walked without blame; I have trusted in the LORD; I have not faltered. (2) Probe me, O LORD, and try me, test my heart and mind; (3) for my eyes are on Your steadfast love; I have set my course by it. (4) I do not consort with scoundrels, or mix with hypocrites; (5) I detest the company of evil men, and do not consort with the wicked; (6) I wash my hands in innocence, and walk around Your altar, O LORD, (7) raising my voice in thanksgiving, and telling all Your wonders. (8) O LORD, I love Your temple abode, the dwelling-place of Your glory. (9) Do not sweep me away with sinners, or [snuff out] my life with murderers, (10) who have schemes at their fingertips, and hands full of bribes. (11) But I walk without blame; redeem me, have mercy on me! (12) My feet are on level ground. In assemblies I will bless the LORD.

תהילים כ״ז

(א) לְדָוִ֨ד ׀ יְהוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהוָ֥ה מָֽעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד׃ (ב) בִּקְרֹ֤ב עָלַ֨י ׀ מְרֵעִים֮ לֶאֱכֹ֪ל אֶת־בְּשָׂ֫רִ֥י צָרַ֣י וְאֹיְבַ֣י לִ֑י הֵ֖מָּה כָשְׁל֣וּ וְנָפָֽלוּ׃ (ג) אִם־תַּחֲנֶ֬ה עָלַ֨י ׀ מַחֲנֶה֮ לֹֽא־יִירָ֪א לִ֫בִּ֥י אִם־תָּק֣וּם עָ֭לַי מִלְחָמָ֑ה בְּ֝זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ׃ (ד) אַחַ֤ת ׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵֽאֵת־יְהוָה֮ אוֹתָ֪הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭הוָה כָּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹֽעַם־יְ֝הוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵיכָלֽוֹ׃ (ה) כִּ֤י יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֪וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אָהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי׃ (ו) וְעַתָּ֨ה יָר֪וּם רֹאשִׁ֡י עַ֤ל אֹֽיְבַ֬י סְֽבִיבוֹתַ֗י וְאֶזְבְּחָ֣ה בְ֭אָהֳלוֹ זִבְחֵ֣י תְרוּעָ֑ה אָשִׁ֥ירָה וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה לַיהוָֽה׃ (ז) שְׁמַע־יְהוָ֖ה קוֹלִ֥י אֶקְרָ֗א וְחָנֵּ֥נִי וַעֲנֵֽנִי׃ (ח) לְךָ֤ ׀ אָמַ֣ר לִ֭בִּי בַּקְּשׁ֣וּ פָנָ֑י אֶת־פָּנֶ֖יךָ יְהוָ֣ה אֲבַקֵּֽשׁ׃ (ט) אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֨יךָ ׀ מִמֶּנִּי֮ אַֽל־תַּט־בְּאַ֗ף עַ֫בְדֶּ֥ךָ עֶזְרָתִ֥י הָיִ֑יתָ אַֽל־תִּטְּשֵׁ֥נִי וְאַל־תַּֽ֝עַזְבֵ֗נִי אֱלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי׃ (י) כִּי־אָבִ֣י וְאִמִּ֣י עֲזָב֑וּנִי וַֽיהוָ֣ה יַֽאַסְפֵֽנִי׃ (יא) ה֤וֹרֵ֥נִי יְהוָ֗ה דַּ֫רְכֶּ֥ךָ וּ֭נְחֵנִי בְּאֹ֣רַח מִישׁ֑וֹר לְ֝מַ֗עַן שׁוֹרְרָֽי׃ (יב) אַֽל־תִּ֭תְּנֵנִי בְּנֶ֣פֶשׁ צָרָ֑י כִּ֥י קָֽמוּ־בִ֥י עֵֽדֵי־שֶׁ֝֗קֶר וִיפֵ֥חַ חָמָֽס׃ (יג) לׅׄוּלֵׅׄ֗אׅׄ הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב־יְהוָ֗ה בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים׃ (יד) קַוֵּ֗ה אֶל־יְה֫וָ֥ה חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל־יְהוָֽה׃

Psalms 27

(1) Of David. The LORD is my light and my help; whom should I fear? The LORD is the stronghold of my life, whom should I dread? (2) When evil men assail me to devour my flesh— it is they, my foes and my enemies, who stumble and fall. (3) Should an army besiege me, my heart would have no fear; should war beset me, still would I be confident. (4) One thing I ask of the LORD, only that do I seek: to live in the house of the LORD all the days of my life, to gaze upon the beauty of the LORD, to frequent His temple. (5) He will shelter me in His pavilion on an evil day, grant me the protection of His tent, raise me high upon a rock. (6) Now is my head high over my enemies roundabout; I sacrifice in His tent with shouts of joy, singing and chanting a hymn to the LORD. (7) Hear, O LORD, when I cry aloud; have mercy on me, answer me. (8) In Your behalf my heart says: “Seek My face!” O LORD, I seek Your face. (9) Do not hide Your face from me; do not thrust aside Your servant in anger; You have ever been my help. Do not forsake me, do not abandon me, O God, my deliverer. (10) Though my father and mother abandon me, the LORD will take me in. (11) Show me Your way, O LORD, and lead me on a level path because of my watchful foes. (12) Do not subject me to the will of my foes, for false witnesses and unjust accusers have appeared against me. (13) Had I not the assurance that I would enjoy the goodness of the LORD in the land of the living… (14) Look to the LORD; be strong and of good courage! O look to the LORD!

תהילים כ״ח

(א) לְדָוִ֡ד אֵ֘לֶ֤יךָ יְהוָ֨ה ׀ אֶקְרָ֗א צוּרִי֮ אַֽל־תֶּחֱרַ֪שׁ מִ֫מֶּ֥נִּי פֶּן־תֶּֽחֱשֶׁ֥ה מִמֶּ֑נִּי וְ֝נִמְשַׁ֗לְתִּי עִם־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ (ב) שְׁמַ֤ע ק֣וֹל תַּ֭חֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִ֣י אֵלֶ֑יךָ בְּנָשְׂאִ֥י יָ֝דַ֗י אֶל־דְּבִ֥יר קָדְשֶֽׁךָ׃ (ג) אַל־תִּמְשְׁכֵ֣נִי עִם־רְשָׁעִים֮ וְעִם־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן דֹּבְרֵ֣י שָׁ֭לוֹם עִם־רֵֽעֵיהֶ֑ם וְ֝רָעָ֗ה בִּלְבָבָֽם׃ (ד) תֶּן־לָהֶ֣ם כְּפָעֳלָם֮ וּכְרֹ֪עַ מַֽעַלְלֵ֫יהֶ֥ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה יְ֭דֵיהֶם תֵּ֣ן לָהֶ֑ם הָשֵׁ֖ב גְּמוּלָ֣ם לָהֶֽם׃ (ה) כִּ֤י לֹ֤א יָבִ֡ינוּ אֶל־פְּעֻלֹּ֣ת יְ֭הוָה וְאֶל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדָ֑יו יֶ֝הֶרְסֵ֗ם וְלֹ֣א יִבְנֵֽם׃ (ו) בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּי־שָׁ֝מַע ק֣וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃ (ז) יְהוָ֤ה ׀ עֻזִּ֥י וּמָגִנִּי֮ בּ֤וֹ בָטַ֥ח לִבִּ֗י וְֽנֶ֫עֱזָ֥רְתִּי וַיַּעֲלֹ֥ז לִבִּ֑י וּֽמִשִּׁירִ֥י אֲהוֹדֶֽנּוּ׃ (ח) יְהוָ֥ה עֹֽז־לָ֑מוֹ וּמָ֘ע֤וֹז יְשׁוּע֖וֹת מְשִׁיח֣וֹ הֽוּא׃ (ט) הוֹשִׁ֤יעָה ׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָעוֹלָֽם׃

Psalms 28

(1) Of David. O LORD, I call to You; my rock, do not disregard me, for if You hold aloof from me, I shall be like those gone down into the Pit. (2) Listen to my plea for mercy when I cry out to You, when I lift my hands toward Your inner sanctuary. (3) Do not count me with the wicked and evildoers who profess goodwill toward their fellows while malice is in their heart. (4) Pay them according to their deeds, their malicious acts; according to their handiwork pay them, give them their deserts. (5) For they do not consider the LORD’s deeds, the work of His hands. May He tear them down, never to rebuild them! (6) Blessed is the LORD, for He listens to my plea for mercy. (7) The LORD is my strength and my shield; my heart trusts in Him. I was helped, and my heart exulted, so I will glorify Him with my song. (8) The LORD is their strength; He is a stronghold for the deliverance of His anointed. (9) Deliver and bless Your very own people; tend them and sustain them forever.

משנה כלים י״א:ט׳-י״ב:א׳

(ט) נֶזֶם שֶׁהוּא עָשׂוּי כִּקְדֵרָה מִלְּמַטָּן וְכָעֲדָשָׁה מִלְמַעְלָן, וְנִפְרַק, כִּקְדֵרָה טָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי בֵית קִבּוּל, וְכָעֲדָשָׁה טָמֵא בִפְנֵי עַצְמוֹ. צִנּוֹרָא, טְהוֹרָה. הֶעָשׂוּי כְּמִין אֶשְׁכּוֹל, וְנִפְרַק, טָהוֹר:

(א) טַבַּעַת אָדָם, טְמֵאָה. טַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כָּל הַטַּבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת. קוֹרַת הַחִצִּים, טְמֵאָה. וְשֶׁל אֲסִירִין, טְהוֹרָה. הַקּוֹלָר, טְמֵאָה. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית נְעִילָה, טְמֵאָה. הָעֲשׂוּיָה לִכְפִיתָה, טְהוֹרָה. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל סִיטוֹנוֹת, טְמֵאָה, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא מַפְתֵּחַ אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חִלָּזוֹן בְּרֹאשָׁהּ, טְמֵאָה:

Mishnah Kelim 11:9-12:1

(9) If an earring was shaped like a pot at its bottom and like a lentil at the top and the sections fell apart, the pot-shaped section is susceptible to impurity because it is a receptacle, while the lentil shaped section is susceptible to impurity in itself. The hooklet is clean. If the sections of an ear-ring that was in the shape of a cluster of grapes fell apart, they are clean.

(1) A man's ring is susceptible to impurity. A ring for cattle or for vessels and all other rings are clean. A beam for arrows is susceptible to impurity, but one for prisoners is clean. A prisoner's collar is susceptible to impurity. A chain that has a lock-piece is susceptible to impurity. But that used for tying up cattle is clean. The chain used by wholesalers is susceptible to impurity. That used by householders is clean. Rabbi Yose said: When is this so? When it attaches to one door, but if it attaches to two doors or if it had a snail[-shaped] piece at its end it is susceptible to impurity.

תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:ג׳:א׳-ג׳

בעי לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה אתא רבי <ביבי> בא בשם ר' חייה בשם ר' יוסי <יוחנן> מקייצין בהן את המזבח ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסה מחלפא שיטתיה דר' חייא בר בא תמן צריכה ליה וכה פשיטא ליה הא דצריכה ליה בכלי שרת הא דפשיטא ליה בקיץ למזבח דאיתפלגון פיטמה בחולין ר' יוסי בי רבי חנינה אמר פסולה רבי יהושע בן לוי אמר כשירה מה טעמא דרבי יוסי בי רבי חנינה קודש היא שתהא הווייתה כקודש מה טעמא דרבי יהושע בן לוי קודש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אמר רבי יוסי בי רבי בון אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל ודרבי יהושע בן לוי כר' יוחנן דתנינן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות ציבור רבי יוחנן אמר קטורת אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת ודרבי יוסי בי ר' חנינה כשמואל דאמר רב הונא בשם שמואל מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש א"ר יוסי בי רבי בון אמרה <ר' זעירא קמיה> רבי חונא קומי רבי יוסי דבר שקדש בכלי שרת נפדה אמר ליה ולא דשמואל היא דשמואל אמר קל היא במותר דאיתפלגון הותירו תמימים שמואל אמר נפדין כתמימים ורבי יוחנן אמר נפדין כפסולי המוקדשים הותירו שעירים על דעתיה דשמואל אם עולה נפדית לא כל שכן חטאת על דעתיה דר' יוחנן אמר ר' זעירא ירעו אמר רבי שמואל בר רב יצחק מקייצין בהן את המזבח וקשיא יש חטאת שקריבה עולה אמר ר' יוסה שנייא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה אמר רבי חייא <חנינה> תנאי ב"ד הוא על המותר שיקרבו עולות:

Jerusalem Talmud Shekalim 4:3:1-3

...

תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:ד׳:א׳-י׳

המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הציבור ינתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע אמר לו בן עזאי אינה היא המידה אלא מפרישין מהן שכר האומנין ומחללין אותן על מעות האומנין ונותנין אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחים אותה מתרומה חדשה המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה על גבי מזבח זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסיו לבדק הבית רבי יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים ויפלו לבדק הבית אמר ר"ע רואה אני את דברי ר' אליעזר מדברי רבי יהושע שר' אליעזר השוה את מדותיו ור' יהושע חלק א"ר פפייס שמעתי את דברי שניהן המקדיש בפירוש כדברי ר' אליעזר והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח יינות ושמנים ועופות ר' אליעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית:

Jerusalem Talmud Shekalim 4:4:1-10

...

סוכה י״ב א

אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה נמי בעלי חיים כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אמר קרא (דברים טז, יג) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ואימא גורן עצמו ויקב עצמו א"ר זירא יקב כתיב כאן ואי אפשר לסכך בו מתקיף לה רבי ירמיה ואימא יין קרוש הבא משניר שהוא דומה לעיגולי דבילה אמר רבי זירא הא מלתא הוה בידן ואתא ר' ירמיה ושדא ביה נרגא רב אשי אמר מגרנך ולא גורן עצמו מיקבך ולא יקב עצמו רב חסדא אמר מהכא (נחמיה ח, טו) צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות היינו הדס היינו עץ עבות אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב: מתני׳ חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן וכולן שהתירן כשרות וכולן כשרות לדפנות: גמ׳ א"ר יעקב שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי חדא הא ואידך החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה חדא משום גזרת אוצר וחדא משום תעשה ולא מן העשוי ולא ידענא הי מינייהו משום אוצר והי מינייהו משום תעשה ולא מן העשוי א"ר ירמיה ניחזי אנן דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן פעמים שאדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו כדי ליבשה ונמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי מדהא משום גזרת אוצר הא משום תעשה ולא מן העשוי ורבי יעקב הך דרבי חייא בר אבא לא שמיע ליה אמר רב אשי אטו חבילי קש וחבילי עצים משום גזרת אוצר איכא משום תעשה ולא מן העשוי ליכא והחוטט בגדיש משום תעשה ולא מן העשוי איכא משום גזרת אוצר ליכא ור' יוחנן אמר לך הכא דקתני אין מסככין בהן לכתחלה הוא

Sukkah 12a

The Gemara asks: If that juxtaposition is the source of the halakha, say: Just as the Festival peace-offering is brought from animals, so too the sukka roofing should consist of animals. As that is clearly not the case, that verse cannot be the source for the roofing of the sukka. The Gemara cites a different source: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “You shall prepare for you the festival of Sukkot for seven days as you gather from your threshing floor and from your winepress” (Deuteronomy 16:13), and the Sages interpreted that it is with regard to the waste of the threshing floor and of the winepress that the verse is speaking. One uses grain stalks and vines for roofing the sukka, materials that are not susceptible to ritual impurity and grow from the ground. The Gemara asks: And say that the verse teaches that one uses the items placed on the threshing floor itself, i.e., stalks with the grain still attached to them, and the items placed in the winepress itself, i.e., vines with the grapes still attached, as roofing. Grain and grapes, like all foods, are susceptible to ritual impurity. If the verse is interpreted in this manner, the mishna’s criteria for roofing fit for a sukka could not be derived from it. Rabbi Zeira said: “Winepress” is written in the verse here, referring to the wine, and it is impossible to roof with wine. Apparently, the verse is referring to stalks and sheaves but not to produce. Rabbi Yirmeya strongly objects to this: Why can’t a sukka be roofed with wine? Say that it is referring to congealed wine that comes from Senir, from Mount Hermon, which is similar to a cake of figs. Since it is possible to interpret the verse as referring to the use of food for roofing, the mishna’s criteria for roofing fit for a sukka could not be derived from it. Rabbi Zeira said: This matter was in our hands, as we assumed that we found the source in the Torah for the materials fit for roofing, and Rabbi Yirmeya came and took an axe to it. He destroyed the proof by raising the matter of congealed wine. Rav Ashi said: One may nevertheless derive the ruling of the mishna from this verse: “From your threshing floor,” indicating an item that comes from the threshing floor, but not the items placed on the threshing floor, i.e., grain, itself; “from your winepress,” but not the items placed in the winepress, i.e., grapes, itself. The verse is referring the waste products of the produce placed on threshing floor and in the winepress. Rav Ḥisda said that proof can be cited from here: “Go forth to the mount and fetch olive branches, and branches of wild olive, and myrtle branches, and palm branches, and the boughs of a dense-leaved tree in order to make sukkot as written” (Nehemiah 8:15). From this verse, the materials for sukka roofing can be derived. Apropos this verse, the Gemara asks: These myrtle branches are the same as those boughs of a dense-leaved tree; why does the verse mention both? Rav Ḥisda said that this is how it is to be understood. The term “myrtle branches” is referring to a wild myrtle, unfit for use as one of the four species, to be used for the roofing of the sukka. And the term “boughs of a dense-leaved tree” is referring to the myrtle, whose leaves overlie each other, to be used for the lulav, the mitzva of the four species. MISHNA: One may not roof a sukka with bundles of straw tied with rope, or bundles of wood, or bundles of twigs. And with regard to all of the bundles, if one untied them, they are fit for use in roofing the sukka, as their lack of fitness is due to the fact that the bundles are tied. And even when tied, all of the bundles are fit for use in constructing the walls of the sukka. GEMARA: Rabbi Ya’akov said: I heard explanations from Rabbi Yoḥanan for two similar halakhot of sukka: One with regard to the halakha in this mishna that bundles may not be used in roofing the sukka, and the other with regard to the mishna below, pertaining to one who hollows out space in a stack of grain by removing sheaves from the bottom of the stack to establish a sukka for him. In that case, the space is surrounded by grain on the sides and above, and therefore it is not a sukka. The rationale for one of the halakhot is due to the decree of the storehouse. Although, fundamentally, the sukka is fit, the Sages issued a decree prohibiting its use, lest one come to use his storehouse as a sukka and fail to establish it properly. And the rationale for one of the halakhot is due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared, as no active preparation was performed. And I do not know at present which of the halakhot is due to the decree of the storehouse and which of them is due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared. Rabbi Yirmeya said: Let us see and determine which rationale Rabbi Yoḥanan applied to each halakha; as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: For what reason did they say that one may not roof a sukka with bundles of straw, and bundles of wood, and bundles of twigs? It is because sometimes a person comes from the field in the evening, and he has his bundle of wood or straw on his shoulder, and he lifts it and places it atop his storage shed to dry it. And, when the festival of Sukkot arrives, he reconsiders and decides to use the shed as a sukka and the bundle on top of it for roofing. And in that case the roofing would be unfit, as the Torah said: Prepare it, and not from that which has already been prepared. From Rabbi Yoḥanan’s formulation, apparently it is unfit due to the decree lest one come to use his storehouse as a sukka and fail to establish it properly, not due to some fundamental prohibition. From the fact that this case of the bundles is prohibited due to the decree of the storehouse, that case of the stack of grain must be prohibited due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared. The Gemara asks: And why was Rabbi Ya’akov unable to arrive at Rabbi Yoḥanan’s opinion based on the halakha cited in his name? The Gemara explains: It is because he did not hear this statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba, and there was no other proof. Rav Ashi said: The distinction of Rabbi Yoḥanan between these two cases is difficult. Is that to say that bundles of straw and bundles of wood are unfit roofing due to the decree of the storehouse and not due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared? Is that ultimately the principle underlying the decree of the storehouse? And on the other hand, in the case of one who hollows a stack of grain, is the sukka unfit due only to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared, but not due to the decree of the storehouse? Rather, there is no distinction between the halakhot and both reasons apply to both. The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan could have said to you, in response to Rav Ashi, that it is not so because the halakhot are formulated differently in the respective mishnayot. Here, in the mishna pertaining to bundles, where it teaches: One may not roof with them, it is ab initio

עירובין מ״ד א

אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. אוֹ דִילְמָא, בִּדְלָא מָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן, וְקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? פְּשִׁיטָא בִּדְלָא מָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּדְמָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן, מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? הָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּדִיר וְסַהַר וּסְפִינָה! אֶלָּא וַדַּאי בִּדְלָא מָלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן, וּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָאֲמַר לֵיהּ ״יִכָּנֵס״. מַאי ״יִכָּנֵס״ — לָאו בְּלֹא מְחִיצָה?! אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: נָפַל דּוֹפְנָהּ — לֹא יַעֲמִיד בָּהּ אָדָם בְּהֵמָה וְכֵלִים. וְלֹא יִזְקוֹף אֶת הַמִּטָּה לִפְרוֹס עָלֶיהָ סָדִין, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּתְּחִילָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ לִי מֵהָא, וַאֲנָא אָמֵינָא לָךְ מֵהָא: עוֹשֶׂה אָדָם אֶת חֲבֵירוֹ דּוֹפֶן כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשַׁן. וְיִזְקוֹף אֶת הַמִּטָּה וְיִפְרוֹס עָלֶיהָ סָדִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפּוֹל חַמָּה עַל הַמֵּת וְעַל הָאוֹכָלִין. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא — רַבָּנַן, דִּתְנַן: פְּקַק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁקָּשׁוּר וְתָלוּי — פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו — אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ. וְהָא: אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּתְּחִילָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהוֹסִיף, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא — כְּרַבִּי מֵאִיר, הָא — כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: עֲשָׂאָהּ לִבְהֵמָה דּוֹפֶן לַסּוּכָּה, רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. רַבִּי מֵאִיר דְּקָא פָּסֵיל הָתָם — אַלְמָא לָא מְחִיצָה הִיא, הָכָא שָׁרֵי, דְּלָאו מִידֵּי קָא עָבֵיד. וְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָא מַכְשִׁיר הָתָם — אַלְמָא מְחִיצָה הִיא, הָכָא אָסַר. וְתִיסְבְּרָא? אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בְּהֵמָה. אָדָם וְכֵלִים מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? וְתוּ — רַבִּי מֵאִיר אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — לְהוֹסִיף נָמֵי אָסַר. אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, אֵימַר דְּאָמְרִי רַבָּנַן לְהוֹסִיף, לְכַתְּחִילָּה מִי אֲמוּר? אֶלָּא: הָא וְהָא רַבָּנַן. וְכֵלִים אַכֵּלִים לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּדוֹפֶן שְׁלִישִׁית, הָא — בְּדוֹפֶן רְבִיעִית. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: נָפַל דּוֹפְנָהּ. שְׁמַע מִינַּהּ.

Eruvin 44a

or is the halakha not in accordance with the opinion of Rabban Gamliel? Or perhaps we are dealing with a case where the space between Neḥemya and the Shabbat limit could not be filled with people who had established an eiruv and were permitted to establish a human partition for Neḥemya. In that case, there were enough people to establish partitions from where Neḥemya was standing to within two cubits from the limit, and the dilemma that Rav Ḥisda raised was: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says that someone who went two cubits outside of his Shabbat limit may reenter it, or is the halakha not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer? The Gemara answers: This is obvious that we are dealing with a case where the space between Neḥemya and the Shabbat limit could not be filled with people, as if it should enter your mind that we are dealing with a case where the space between Neḥemya and the Shabbat limit could be fully filled with people, what is Rav Ḥisda’s dilemma? Didn’t Rav say: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to a pen, a stable, and a boat? Rather, we must be dealing with a case where the space between Neḥemya and the Shabbat limit could not be filled with people, and the dilemma that he raised was about the ruling of Rabbi Eliezer. The Gemara comments: This interpretation is also precise and implicit in Rav Naḥman’s answer, for Rav Naḥman said to Rav Ḥisda: Establish a human partition for him, and let him reenter his Shabbat limit. Doesn’t the statement: Let him reenter, mean that he may reenter even without a partition along those two additional two cubits, i.e., that after he passes through the human partitions, he would still need to cross the remaining two cubits on his own without the benefit of a partition? Rav Naḥman bar Yitzḥak raised an objection to the opinion of Rava with regard to the principle of making a human partition on Shabbat, from a baraita: If the wall of a sukka fell on a Festival or on Shabbat, thus rendering the sukka unfit for the mitzva, one may not position people, animals or utensils there in its place in order to form a wall, nor may one turn a bed upright in order to spread a sheet over it, which will thereby serve as a partition, because one may not make a temporary tent for the first time on a Festival, and, needless to say, this is prohibited on Shabbat. This indicates that a human partition may not be erected on Shabbat. Rava said to him: You state to me that this is prohibited from this baraita, but I can state to you that it is permitted from this other baraita: A person may position his fellow as a wall, so that he may eat, drink, and sleep in a sukka, and he is likewise permitted to turn a bed upright in order to spread a sheet over it, so that the sun should not beat down on a corpse, or on food. The Gemara comments: If so, these two baraitot contradict one another. The Gemara answers: This is not difficult; this baraita that teaches that it is prohibited reflects the opinion of Rabbi Eliezer, whereas this other baraita that teaches that it is permitted reflects the opinion of the Rabbis. As we learned in a mishna: With regard to a window shutter that is not fixed to the wall with hinges, Rabbi Eliezer says: If it is tied to the wall and hangs from the window, one may shut the window with it; but if not, one may not shut the window with it, since one may not erect a tent, even a temporary one, on Shabbat. But the Rabbis say: In either case, one may shut the window with it. This indicates that the Rabbis permit constructing a temporary wall of this sort on Shabbat, and they also permit the construction of a temporary wall in the case of a sukka. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it stated with regard to this dispute: Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: All agree that one may not make a temporary tent for the first time on a Festival, and, needless to say, this is prohibited on Shabbat. The Rabbis and Rabbi Eliezer disagree only with regard to adding a temporary tent to a permanent structure, as in the case of a window shutter. As Rabbi Eliezer says: One may not add a temporary tent to a permanent structure even on a Festival; and, needless to say, this is prohibited on Shabbat. And the Rabbis say: One may add a temporary tent to a permanent structure on Shabbat, and needless to say, this is permitted on a Festival. This indicates that there is no opinion that grants license to construct a temporary wall for the first time. Rather, the Gemara resolves the contradiction differently: This is not difficult, as this baraita that permits the positioning of an animal or a person as a wall was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and this baraita that prohibits it was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it was taught in a baraita: With regard to one who positions an animal to serve as the wall of a sukka, Rabbi Meir deems it unfit, out of concern that the animal might leave, whereas Rabbi Yehuda deems it fit. Rabbi Meir, who deems the wall unfit there, with regard to a sukka, apparently holds that a partition established from a living creature is not a partition and he would here, in the case of Shabbat, rule that it is permitted to construct such a wall, as he is not doing anything, since it is not considered actual construction. However, Rabbi Yehuda, who deems the wall to be fit there, with regard to a sukka, apparently holds that it is a proper partition; and he would here, in the case of Shabbat, prohibit the construction of such a partition. The Gemara raises a difficulty: And how can you understand it in that manner? Say that you heard that Rabbi Meir deemed the sukka to be unfit in the case where an animal was used to serve as a partition, but did you hear that he deemed the sukka to be similarly unfit if a person or utensils were used as walls? The reason that an animal may not be used as a partition, according to his opinion, is because it might leave. This concern does not apply to people or utensils, since a person is under his own control and can remain standing, and utensils do not move themselves. Since the baraita validates partitions established with people and utensils as well as animals, it cannot be based on the opinion of Rabbi Meir. And furthermore, even if you do not differentiate as above, and instead assume that the consideration that the animal might leave is pertinent, according to whose opinion does Rabbi Meir state his opinion with regard to constructing a temporary tent on Shabbat? If it is according to the opinion of his teacher Rabbi Eliezer, this is difficult, as he even prohibited adding a window shutter, i.e., a temporary tent, to a permanent structure. Rather, you must say that he stated his opinion in accordance with the opinion of the Rabbis. However, even according to their opinion, say that the Rabbis only said that one is permitted to add a temporary tent to a permanent structure; but did they say that it is permitted to construct a partition or a tent for the first time? Rather, say that both this baraita and that baraita follow the opinion of the Rabbis, and this is the resolution of the various contradictions: With regard to the contradiction between the one ruling concerning utensils and the other ruling concerning utensils, this is not difficult, as this ruling that prohibits the construction of an additional wall refers to the third wall of a sukka, which renders it fit for the mitzva; whereas this other ruling that permits the construction of an additional wall refers to the fourth wall of a sukka, which is insignificant, as a sukka need not have four walls. This interpretation is also precise in the wording of the baraita, as the baraita that prohibits the construction of an additional wall uses the following phrase: If its wall fell. This indicates a wall that is significant, i.e., a wall that renders it fit for use, rather than any wall, as stated in the baraita that permits it. The Gemara concludes: Learn from this that the correct resolution is to differentiate between the third and fourth wall of a sukka.

עירובין מ״ד ב

אֶלָּא אָדָם אַאָדָם קַשְׁיָא! אָדָם אַאָדָם נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן — לְדַעַת, כָּאן — שֶׁלֹּא מִדַּעַת. וְהָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִילַאי, לְדַעַת הֲוָה! שֶׁלֹּא מִדַּעַת הֲוָה. רַב חִסְדָּא, מִיהָא לְדַעַת הֲוָה! רַב חִסְדָּא, שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן הֲוָה. הָנְהוּ בְּנֵי גְנָנָא דְּאַעִילוּ מַיָּא בִּמְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם. נַגְּדִינְהוּ שְׁמוּאֵל. אֲמַר: אִם אָמְרוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, יֹאמְרוּ לְדַעַת?! הָנְהוּ זִיקֵי דַּהֲוָה שַׁדְיָין בְּרִיסְתְּקָא דְמָחוֹזָא, בַּהֲדֵי דַּאֲתָא רָבָא מִפִּירְקֵיהּ, אַעְלִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. לְשַׁבְּתָא אַחֲרִיתִי בָּעֵי עַיְּילִינְהוּ, וַאֲסַר לְהוּ, דְּהָוֵה לֵיהּ כִּלְדַעַת — וְאָסוּר. לֵוִי, אַעִילוּ לֵיהּ תִּיבְנָא, זְעֵירִי — אַסְפַּסְתָּא, רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא — מַיָּא. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת, וְאָמְרוּ לוֹ: ״כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה״ — יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. כׇּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל — חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן. גְּמָ׳ מַאי ״אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם כְּאִילּוּ לֹא יָצָא״? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיָה בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁלּוֹ — כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ דָּמֵי. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְעָקַר — עָקַר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ תְּחוּמִין שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲכָמִים מוּבְלָעִין בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁלּוֹ, כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מִתְּחוּמוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר הַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר לָאו מִילְּתָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּהַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא? וּמָה אִילּוּ שָׁבַת בִּמְעָרָה, שֶׁבְּתוֹכָהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְעַל גַּגָּהּ פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה — לֹא נִמְצָא מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין הֵיכָא דְּשָׁבַת בָּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם, לְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם? וְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת, לָא?

Eruvin 44b

However, with regard to the contradiction between the one ruling concerning a person and the other ruling concerning a person, it is difficult, for one baraita states that one may not use a person as the wall of a sukka, while the other says that one may use a person as a wall and even states explicitly that he may do this: So that he may eat, drink and sleep in the sukka. That implies that this is permitted even if it is the third wall that is missing. The Gemara answers: With regard to the contradiction between the one ruling concerning a person and the other ruling concerning a person, it is also not difficult. Here, where it is prohibited, the baraita refers to a case where that person knowingly served as a partition; whereas here, where it is permitted, it refers to a case where that person unknowingly served as a partition, which is not the usual manner of building. This is not the case with regard to utilizing a utensil as a partition. Since the utensil lacks knowledge, it is considered a partition regardless of how it is placed, and it is prohibited in all cases. The Gemara raises a difficulty: However, the case involving Rabbi Neḥemya, son of Rabbi Ḥanilai, was a case where people knowingly served as a partition, as the people were instructed to go out and serve as a human partition. The Gemara answers: In fact, that was a case where people unknowingly served as a partition, i.e., they were unaware why they were called, and were made into a partition without their knowledge. The Gemara asks: However, Rav Ḥisda, who gathered the people to that spot, was in any case present knowingly. The Gemara answers: While Rav Ḥisda was there knowingly, he was not among the designated people who served as a partition. The Gemara relates that there were these members of a wedding party who engaged the many people present to bring water in on Shabbat from a public domain to a private domain through walls comprised of people who knew that they were being used as partitions for that purpose. Shmuel instructed that they should be flogged. He said with regard to this matter: If the Sages said that a partition is effective when the people act unknowingly, does this mean that they would also say that this is permitted ab initio when they knowingly serve as a partition? The Gemara relates that there were once these flasks lying in the market [ristaka] of Meḥoza on Shabbat and could not be moved. When Rava was coming from his discourse accompanied by a throng of people, his attendants brought the flasks into his house, as the crowd of people created human partitions, upon which the attendants capitalized for this purpose. On another Shabbat they wanted to bring them in again, but Rava prohibited them from doing so, reasoning: This is like the case where the people knowingly served as partitions, for presumably the people now knew that they were being used for this purpose, and it is therefore prohibited. The Gemara further relates that Levi was brought straw through human partitions comprised of people who were unknowingly used for this purpose, and in the same manner Ze’eiri was brought fodder [aspasta], and Rav Shimi bar Ḥiyya was brought water. MISHNA: With regard to one who was permitted to leave his Shabbat limit, i.e., he went out to testify that he had seen the new moon or for some life-saving purpose, and they said to him along the way: The action has already been performed, and there is no need for you to travel for that purpose, he has two thousand cubits in each direction from the location where he was standing when this was told to him. If he was within his original limit, it is considered as if he had not left his limit, and he may return to his original location. The Sages formulated a principle: All who go out to battle and save lives may return to their original locations on Shabbat. GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of the statement: If he was within his original limit, it is considered as if he had never left? Given that he has not left his original boundary, it is clear that he remains within his original limit. Rabba said: The mishna is saying as follows: If he was within his original limit, it is considered as if he had never left his house. He is allowed to walk two thousand cubits in each direction from his house. The Gemara asks: It is obvious that if he remained within his limit, he is considered as if he were in his house. Why is this statement necessary? The Gemara answers: Lest you say that, since he moved from his place with intention to leave his limit and go elsewhere, he moved and nullified his original place of residence. If so, his original place of residence would no longer determine his Shabbat limit, and instead he would have two thousand cubits in each direction from the location where he was standing when he was told that he need not travel. Therefore, the mishna teaches us that it is nonetheless considered as if he had never left his house. Rav Shimi bar Ḥiyya said that the mishna is saying as follows: If he left his original Shabbat limit, but the new limit of two thousand cubits in each direction that the Sages granted him is subsumed within his original limit, so that if he walks those two thousand cubits, he can return to within his original limit, then it is as if he had never left his original limit, and he may return to his house. The Gemara comments: With regard to what principle do Rabba and Rav Shimi bar Ḥiyya disagree? One Sage, Rav Shimi, holds that the subsuming of Shabbat limits, i.e., if one’s original limit is subsumed within the new limit, one may pass from one to the other, is something significant and may be relied upon, whereas this Sage, Rabba, holds that it is nothing significant and cannot be relied upon. Abaye said to Rabba: Do you not hold that the subsuming of Shabbat limits is something significant? And what if he established residence in a cave that has entrances at its two ends, which on the inside of the cave is four thousand cubits across, but atop its roof it is less than four thousand cubits across? Is it not the case that he may walk the entire length of the roof and two thousand cubits outside it in either direction? The entire interior of the cave is considered as if it were four cubits, and he is permitted to walk another two thousand cubits in each direction from each of its entrances. Consequently, he is permitted to walk along the roof, two thousand cubits from the eastern entrance in the direction of the western entrance and vice versa. However, since the distance across the roof is less than four thousand cubits, these two limits are subsumed within one another, and he is permitted to walk the entire length of the roof, given that when two limits are subsumed within one another, one may pass from one to the other. Rabba said to Abaye: Do you not distinguish between a case where the person established residence within the airspace of partitions before Shabbat while it was still day, as in the case of the cave, and a case where he did not establish residence within the airspace of partitions before Shabbat while it was still day, as in the case of the mishna? The principle governing the Shabbat limits being subsumed in one another only applies in the former case, where both of the Shabbat limits were established before Shabbat, but not in the latter case, where the two limits were established at different times, one before Shabbat and one on Shabbat. Abaye raised a difficulty: And in a case where he did not acquire his place of residence within those partitions before Shabbat, does the principle governing the subsuming of limits not apply?

יבמות י״ט א

מבית אחד יבומי חדא ואיפטור אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוסה והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה וכי תימא מדאורייתא ה"נ דמייבמא חדא ומפטרא חדא ומדרבנן הוא דאסור גזירה משום שמא יאמרו ב' יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא ואידך מיפטרא בולא כלום והא טעמא דר"ש משום מאמר ולאו מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל אמר ליה אביי ולא שני לך בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים דלמא כי אר"ש זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא ומי שני ליה לר"ש והתניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת נשואין קודם ללידה או חולצת או מתייבמת מאי לאו ביבם אחד וקתני לא חולצת ולא מתייבמת לא בשני יבמים אבל ביבם אחד מאי הכי נמי או חולצת או מתייבמת אי הכי אדתני נשואין קודמין ללידה או חולצת או מתייבמת ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשני יבמים אבל ביבם אחד או חולצת או מתייבמת כולה בשני יבמין קמיירי ואלא מאי כללא ועוד מתיב רב אושעיא ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר ואי ס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה דמיא לייבם לקמייתא ותיפטר אידך אמר רב עמרם מאי פוטר נמי פוטר בשניה והתניא ר"ש פוטר בשתיהן אמר רבא שניה שבזוג זה והשניה שבזוג זה קא טעי רבא בארבעה זוגי חדא דאו או קתני ועוד ר' שמעון פוטר בארבעתן מיבעי ליה ועוד תניא ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנא' (ויקרא יח, יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן אלא אמר רב אשי אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפול בבת אחת ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם רב פפא אמר בייבם ואח"כ נולד פליג ר"ש בנולד ואח"כ ייבם לא פליג ותרווייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת עשה בה מאמר ואח"כ נולד אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת

Yevamot 19a

from a single household, i.e., husband, and everyone agrees that only one wife from each household may be taken in levirate marriage, as the verse states: “To build his brother’s house,” which is interpreted to mean that the remaining brother may perform levirate marriage with only one wife of his late brother and not with two. To take one in levirate marriage and exempt the other without any procedure, he may not do, as perhaps the levirate bond is not substantial enough to make the first brother’s widow like a married woman to the second brother. In that case this woman whose husband died first remains the wife of the first brother, and the second woman is the wife of the second brother. Then there would be two separate levirate obligations, and one could not exempt the other; they would be two yevamot who come from two households. Therefore, apparently even when levirate betrothal was performed Rabbi Shimon is uncertain whether or not the levirate bond is substantial. And if you would say that by Torah law, indeed, one of them may be taken in levirate marriage and thereby exempt the other, and this was prohibited only by rabbinic law, this would be a rabbinic decree due to the concern lest those who were not aware of the details mistakenly say that in general if two yevamot come from two households then one is taken in levirate marriage and the other is exempt without anything. One might have thought that the reason Rabbi Shimon required the other woman to perform ḥalitza is to avoid the possibility of such a mistake. But this cannot be, as Rabbi Shimon’s reason is mentioned explicitly in the baraita, and there he does not state that this is a decree of the Sages. Rather, his reason is due to the question with regard to the strength of levirate betrothal, specifically whether the status of marriage is achieved by levirate betrothal or not achieved by levirate betrothal. As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon said to the Rabbis in explanation of his opinion that one of the women could enter into levirate marriage: If the levirate betrothal of the second brother is indeed levirate betrothal and is considered as a fully valid marriage, then the third brother is engaging in relations with the wife of the second brother when he takes her in levirate marriage. That is, if the levirate betrothal by the second brother has the same status as full marriage, then she becomes the wife of this second brother, and all previous connections are no longer relevant. But if the levirate betrothal of the second brother is not levirate betrothal, i.e., it does not have the full status of marriage, then there was never in fact any connection between the two. If she is then taken by the third brother in levirate marriage, he would be engaging in relations with the wife of the first brother. From here one can conclude that the basis for Rabbi Shimon’s uncertainty is related to the questions concerning the strength of the levirate betrothal. Abaye said to him: From here you cannot prove what Rabbi Shimon’s opinion was. Is there no difference to you between a levirate bond to a single yavam and a bond to two yevamim? Perhaps when Rabbi Shimon said that a levirate bond is substantial enough to render her like a married woman, this applies only when there is a single yavam. If these were the circumstances of the case discussed, that when one brother died there remained only one yavam, then because the obligation of levirate marriage would apply only to him, she would be considered his wife. But perhaps he held that if there were two yevamin, then no, she would not be considered a married woman, as here the bond would apply to both at once. Accordingly, Rabbi Shimon’s uncertainty is with regard to the case of a levirate bond with two yevamin. The Gemara challenges: Does Rabbi Shimon differentiate between the case of one yavam and the case of two yevamin in the matter of a wife of a brother with whom he did not coexist? But it is taught in a baraita with regard to the wife of a brother with whom he did not coexist: Rabbi Shimon stated a principle: Whenever the birth of the third brother precedes the levirate marriage of the second brother, if this second brother dies and the yevama falls before the third brother, she does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. In such circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. But if the levirate marriage preceded his birth, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. What, is it not referring to the case of a single yavam, and it is taught in a baraita: She does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. Even if there is only a single yavam this is not considered full marriage, and she remains forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Consequently, she who is subject to a levirate bond is not like a married woman. The Gemara answers: No. it refers to a case of two yevamin. The Gemara asks: But what, then, is the ruling for a single yavam? So too, one should say she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, as the woman who requires levirate marriage is like the wife of the second brother for all purposes. If so, rather than teaching the case when the marriage of the second brother precedes the birth of the third brother, that if this second brother dies and she falls before the third brother, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, let Rabbi Shimon distinguish and teach the distinction within the situation itself and say: In what case is this statement said? When there are two yevamin. But if there is one yavam, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara rejects this: No, the entire baraita is in reference to two yevamin and differentiates between various cases involving two yevamin, namely, the case where the birth of the third brother preceded the marriage of the second brother and the case where the marriage of the second brother preceded the birth of the third brother. The Gemara asks: Rather, what is the principle in this matter? If Rabbi Shimon is speaking of two yevamin and not a single yavam, then it makes no sense to speak of a principle, as the halakha is different in the case of a single yavam. Moreover, Rav Oshaya raised an objection from that which was taught in a mishna (28b): If there were three brothers, two of whom were married to two sisters, or to a woman and her daughter, or a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, who are, in each case, two women who may not be married to the same person simultaneously, and subsequently these brothers who were married to relatives died, then those two women must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. Since they both have a levirate bond to the third brother at the same time and he is prohibited from marrying both, they cause one another to be unable to perform levirate marriage. And Rabbi Shimon exempts them even from ḥalitza. And if it enters your mind that Rabbi Shimon held that a levirate bond is substantial enough to make her like a married woman, then let the third brother consummate the levirate marriage to the widow of the first husband to die, since as soon as her husband dies she has a levirate bond with the other brothers and should be considered to be like his wife, and let the other be exempt as a result, as her levirate bond began only with the death of the second husband. Rav Amram said: What is really the meaning of the word exempt used by Rabbi Shimon? Only the second is exempt. The Gemara objects: But it is taught in a baraita: Rabbi Shimon exempts both. From here it is clear that in his opinion a woman subject to a levirate bond does not have the same status as a married woman. Rava said: In the case mentioned in that baraita, there were three brothers, two of whom died. Each of the deceased brothers had four wives who were related to the wives of the other brother as described in the mishna. One wife of the first brother was the sister of a wife of the second brother. Another wife was the mother of a wife of the second brother. Another was the daughter of the daughter of a wife of the second brother. And another was the daughter of the son of a wife of the second brother. When these brothers died, all eight women happened before the remaining brother for levirate marriage. When Rabbi Shimon deemed both of them exempt, he was referring to the second from this pair and the second from that pair. That is, since one of them was bound to the third brother her relative became exempt as a forbidden relative, and the other of the pair was her rival wife in each of the cases. The Gemara comments: Rava was mistaken about there being four pairs. He mistakenly understood that the mishna spoke of two brothers who married four pairs of relatives. Why does the Gemara assume that he was mistaken? One piece of evidence is that the mishna teaches the case using the expression: Or, or. The mishna teaches: Or to a woman and her daughter, or to a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, meaning that not all of the pairs happened before a single yavam for levirate marriage. And further, the baraita should have said: Rabbi Shimon exempts all four of them, i.e., the four women married to the second brother. And further, it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Shimon exempts both of them from both ḥalitza and levirate marriage, as it is stated: “And you shall not take a woman to her sister, to be a rival to her” (Leviticus 18:18). From here it is derived that when two sisters are about to become rival wives one to the other, that is, at the moment they fall before one brother for levirate marriage, you do not have the option of taking even one of them. In other words, levirate marriage to either of them is not permitted, and therefore both are exempt and not only the second. Thus Rava’s explanation is rejected. Rather, Rav Ashi said an alternative answer to the Gemara’s challenge: If these yevamot happened before him for levirate marriage one after the other, indeed it is so that the first woman bound is like a married woman, and she exempts the second, who is her close relative. However, here we are dealing with a case when both brothers died at once and so both women happened before him at once. And Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said: It is possible to be precise. He held, contrary to the opinion of the Rabbis, that it was possible to be exact about measurements of time. Therefore, it is possible for two things to truly occur at once, and it is possible that both brothers died simultaneously. Until this point the Gemara dealt with Rav Oshaya’s opinion stating that according to Rabbi Shimon’s statement, even in the case of one who was born before his brother’s levirate marriage the ruling of a wife of a brother with whom one did not coexist would not apply. However, Rav Pappa said: Rabbi Shimon disagreed in the case where the second brother performed levirate marriage and after that the third brother was born; however, where the third brother was born after the death of the first brother and after that the second brother performed levirate marriage Rabbi Shimon did not disagree. He agreed that in this case she would be forbidden to the newly born brother as the wife of a brother with whom he did not coexist. As for the question that Rav Oshaya raised with regard to the apparent redundancy of the similar rulings in both the first mishna of the chapter and the mishna on 18b, it can be explained that both were necessary for the opinion of the Rabbis who prohibited marriage to the wife of a brother with whom one did not coexist in every case. The difficulty raised concerning the apparent redundancy of the first mishna, given the greater scope of the opinion revealed in the second mishna, can be explained by saying that the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. That is, the mishna follows the stylistic principle of first teaching the obvious case and continues by saying that this principle applies not only in the obvious case but even in the less obvious case. If so, there is no need to assume that there is an additional dispute with Rabbi Shimon. The Gemara continues: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Oshaya: If there were two coexisting brothers, and one died childless, and the second was about to perform levirate betrothal with his yevama but did not manage to perform levirate betrothal before his brother was born, and then the second brother died, then the first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. She was never the rival wife of the widow of the first brother. If the second brother performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed the levirate betrothal, and then he died, the first goes out and is free to remarry as the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. This is because, due to the levirate betrothal, she is considered by the Rabbis to be the rival wife of a wife of a brother with whom he did not coexist.

יבמות י״ט ב

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כנסה ונולד לו אח ואח"כ מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום דברי ר"מ ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזו מהן שירצה הא בבא דסיפא למאן קתני לה אילימא לר' מאיר קתני לה מכדי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם לערבינהו ולתנינהו אלא לאו רבי שמעון ובייבם ואח"כ נולד פליג בנולד ואחר כך ייבם לא פליג ש"מ אמר מר עמד השני לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת מאי עמד ומאי לא הספיק אי עבד עבד ואי לא עבד לא עבד אלא עמד מדעתה ולא הספיק מדעתה אלא בעל כרחה ודלא כרבי דתניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בעל כרחה ורבנן גמרי מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה במאי קמיפלגי מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה ליה למילף ומר סבר מילי דקדושין ממילי דקדושין הוה ליה למילף עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת ר"ש אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ש אהייא קאי אילימא אנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר הא אמרת בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש אלא אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה מ"ט משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי יתיב רב מנשה בר זביד קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דר"ש מ"ט דר"ש כדאמר טעמא הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אלא מאי טעמא דרבנן אמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר רבי יוסי בר חנינא מלמד

Yevamot 19b

Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them, i.e., the wife of the second brother, exempts her rival wife, but if he performed ḥalitza with the one who received the levirate betrothal, then her rival wife, i.e., the wife of the second brother, is not thereby exempt, since possibly levirate betrothal does not have the same strength as marriage. If the second brother married his deceased brother’s wife and then died himself, and afterward a brother was born, or if a brother was born and then he married her and died, the two wives are both exempt from ḥalitza and levirate marriage. In this case, one was the wife of a brother with whom he did not coexist and the other her rival wife. The baraita continues: If he married his yevama and then a brother was born, and then he died, both the wife of the first deceased brother and the original wife of the yavam are exempt from ḥalitza and levirate marriage; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon says: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him, as when he was born she was already the wife of the second brother, who was still alive, he therefore takes whichever he wishes in levirate marriage, or performs ḥalitza with whichever he wishes. The Gemara clarifies: The section of the latter clause of the baraita, which refers to the case of a brother born after the levirate marriage, according to whom is it taught? If we say it is taught for the purpose of clarifying the opinion of Rabbi Meir, it does not make sense, since it makes no difference to Rabbi Meir whether the levirate marriage preceded the birth or the birth preceded the levirate marriage. In his opinion under both circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. And if this were in fact taught for the purpose of clarifying his opinion it should have combined the cases and taught them together. Rather, is it not that the latter segment was meant to clarify the opinion of Rabbi Shimon, since the different parts of the baraita enumerate different possibilities? And Rabbi Shimon disagrees in the case when the brother first performed levirate marriage and afterward his brother was born, but he does not disagree in the case where the younger brother was born and afterward the second brother performed levirate marriage. The Gemara summarizes: Conclude from this that Rabbi Shimon disagrees only here, as Rav Pappa explained. § The Gemara proceeds to discuss the baraita itself. The Master said: The second was about to perform levirate betrothal with his yevama, but did not manage to perform levirate betrothal with his yevama before his brother was born, and then the second brother died. The first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second woman performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: Was about to, and what is the meaning of: Did not manage to perform levirate betrothal? The important issue is not his intention but his actions. If he did it, he did it; and if he did not do it, he did not do it. Rather, the correct interpretation is: Was about to means that he was about to perform levirate betrothal with her consent. Did not manage means that he did not manage to perform it with her consent, but instead did it against her will. Consequently, it is understood that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: With regard to one who performs levirate betrothal with his yevama without her consent, Rabbi Yehuda HaNasi says: He acquired her and the betrothal is fully valid, like a consensual levirate betrothal with his yevama; and the Rabbis say: He did not acquire her. The Gemara explains: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? He learned this from the case of a yavam engaging in intercourse with a yevama. Just as even non-consensual intercourse with the yevama renders her his wife, as the matter does not require her consent, so too, betrothal of a yevama can be non-consensual. But the Rabbis learned from the halakhot of betrothal in general; just as betrothal in general requires consent by the woman, so too, betrothal of a yevama for purposes of levirate marriage requires consent. The Gemara explains: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree? One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that halakhic matters concerning yevamot must be inferred from matters concerning yevamot and not from other areas of halakha. And one Sage, the Rabbis, holds that halakhic matters concerning levirate betrothal must be inferred from matters concerning betrothal. The Gemara clarifies another segment of the baraita. It is taught: If the second brother performed levirate betrothal with her, and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed levirate betrothal and died, the first woman goes out and is free to remarry because she is the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, performs ḥalitza but does not enter into levirate marriage. Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them exempts her rival wife. The Gemara asks: To which case is Rabbi Shimon referring? If we say that he is referring to the case when his brother was born and then he performed levirate betrothal with her, didn’t you already say that Rabbi Shimon did not dispute the case where the brother was born and then ultimately he performed a levirate marriage, and she would be forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Rather, one must say that Rabbi Shimon disputed the case where he performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born. Later in the baraita it is taught: If the third brother performed ḥalitza with the wife of the first brother, to whom the second brother performed levirate betrothal, her rival wife is not exempt. The Gemara clarifies: What is the reason for this? It is because the rival wife, the widow of the second brother, has a definite legal status that requires an act to free her to remarry, as she is the wife of a brother with whom he did coexist, whereas the widow of the first brother with whom the second brother performed levirate betrothal had only an uncertain legal status, as it is not clear if she is to be considered truly the wife of the second brother by means of the levirate betrothal or not. And the principle is that an uncertainty does not override a certainty. Therefore, even if the third brother performs ḥalitza, since the status of the first woman’s obligation is uncertain, the status of the ḥalitza itself is uncertain, as it is possible that she did not require ḥalitza at all. Consequently, this ḥalitza is not sufficient to exempt her rival wife. This teaches that he must perform ḥalitza or levirate marriage with the woman who is definitely obligated, and then the other will be exempt. Rav Menashe bar Zevid sat before Rav Huna. He sat and said: What is the reason that Rabbi Shimon allows the third brother to marry the wife of his brother with whom he did not coexist where she was taken in levirate marriage prior to his birth? The Gemara also wonders: What is Rabbi Shimon’s reason? The reason is as he stated in that same baraita: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him he may perform levirate marriage with her. Rather, the question was as follows: Rabbi Shimon gave such a persuasive explanation of his opinion that it raises the question: What is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers that the verse states: “Her brother-in-law will…take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage [veyibbema]” (Deuteronomy 25:5). This means that the first levirate bond is still upon her. Even after she is taken as a wife by the second brother, her earlier status as wife of her late first husband is still in effect. The Gemara challenges this: But what about that which we learn in a mishna (38a): If he took his yevama in marriage as his wife, then her legal status is that of his wife in every sense; and Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches

משנה תורה, הלכות אישות י״ז-י״ט

(א) מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי נָשִׁים רַבּוֹת וּמֵת. כָּל שֶׁנִּשֵּׂאת בַּתְּחִלָּה קוֹדֶמֶת לִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵין לָאַחֲרוֹנָה אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ וְגַם הִיא נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב. אִם הָיָה הַחוֹב קוֹדֵם גּוֹבֶה בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה. וְאִם הַכְּתֻבָּה קָדְמָה גּוֹבָה הָאִשָּׁה בַּתְּחִלָּה וְהַנִּשְׁאָר לַבַּעַל חוֹב:

(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַקַּרְקַע שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה קְנוּיָה לוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִים וּבְשָׁעָה שֶׁלָּוָה הוּא. שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר תְּחִלָּה זָכָה תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָשָׂא נָשִׁים זוֹ אַחַר זוֹ וְלָוָה בֵּין קֹדֶם נִשּׂוּאִין בֵּין אַחַר נִשּׂוּאִין וְאַחַר שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה קָנָה קַרְקַע כֻּלָּן חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁשִּׁעְבּוּד כֻּלָּן כְּאֶחָד בָּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה הָיָה מְשֻׁעְבָּד לַכּל וְאֵין כָּאן דִּין קְדִימָה:

(ג) וְכֵן אִם הָיָה זְמַן הַכְּתֻבּוֹת וְהַשְּׁטָרוֹת כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים שָׁעוֹת חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁאֵין שָׁם קוֹדֵם. וּלְעוֹלָם כָּל שֶׁקָּדַם וְזָכָה בְּמִטַּלְטְלִין כְּדֵי חוֹבוֹ אוֹ כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:

(ד) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָלָיו שְׁטַר חוֹב וּבָא בַּעַל חוֹב וְהָאִשָּׁה לִגְבּוֹת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע כְּדֵי הַחוֹב וְהַכְּתֻבָּה. בַּעַל חוֹב נוֹטֵל מָעוֹת וְהָאִשָּׁה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּרְקַע. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לִגְבּוֹת שְׁנֵיהֶם וְלֹא הָיָה בָּהּ דִּין קְדִימָה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה כְּלוּם תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב. שֶׁהֲרֵי בַּעַל חוֹב הִפְסִיד וְהוֹצִיא מְעוֹתָיו וְהָאִשָּׁה לֹא חָסְרָה דָּבָר שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה רוֹצֶה לְהִנָּשֵׂא:

(ה) וְכֵן מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְקַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ דִּין קְדִימָה הָאִשָּׁה נִדְחֵית מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב וְהוּא גּוֹבֶה חוֹבוֹ תְּחִלָּה:

(ו) וְכֵיוָן שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הָאִשָּׁה וּבַעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין אִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין כְּדֵי לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב כָּל חוֹבוֹ תְּחִלָּה. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה מַה שֶּׁתִּטּל בִּכְתֻבָּתָהּ תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה:

(ז) הָיוּ כְּתוּבִין בִּכְתֻבָּתָהּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָן וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה וְחוֹלֶקֶת עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת:

(ח) מִי שֶׁמֵּת אוֹ גֵּרֵשׁ וְיֵשׁ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וְאֵין שָׁם דִּין קְדִימָה וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת. רוֹאִים אִם כְּשֶׁיֵחָלֵק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יְגִיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה חוֹלְקִים מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כַּשִּׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ. וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁנִיָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁלִישִׁית מָאתַיִם וְשֶׁל רְבִיעִית מֵאָה נִמְצָא הַכּל אֶלֶף וְגֵרֵשׁ כֻּלָּן אוֹ מֵת. אִם הִנִּיחַ אַרְבַּע מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְכָל אַחַת נוֹטֶלֶת מֵאָה אוֹ פָּחוֹת. הִנִּיחַ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אִם תֵּחָלֵק בֵּין כֻּלָּן בְּשָׁוֶה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מֵאָה אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. לוֹקְחִין אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְחוֹלְקִין אוֹתָן בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה מֵאָה מֵאָה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נָטְלָה כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְשָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁבְּיַד כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן מֵאָה זוּז אִם תַּחֲלֹק הָאַרְבַּע מֵאוֹת בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה נִמְצָא הַשְּׁלִישִׁית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ וּשְׁלִישׁ וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מָאתַיִם. לְפִיכָךְ לוֹקְחִין מֵאַרְבַּע הַמֵּאוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְחוֹלְקִין בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה שֶׁנִּמְצֵאת הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנָּטְלָה מָאתַיִם שֶׁלָּהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן מֵאָה וּשְׁתֵּי נָשִׁים חוֹלְקִין אֶת הַמֵּאָה בְּשָׁוֶה בֵּין רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִמְצָא בְּיַד הָרִאשׁוֹנָה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וְכֵן בְּיַד הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא בְּיַד הַשְּׁלִישִׁית מָאתַיִם וּבְיַד הָרְבִיעִית מֵאָה וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקוֹת לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

(ט) הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁמִּצְוָה עָשָׂה וַהֲרֵי לֹא חָסְרָה כְּלוּם. וְאִם עָרֵב שֶׁל כְּתֻבַּת בְּנוֹ הוּא וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהָאָב בִּגְלַל בְּנוֹ מְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ וְגוֹמֵר וּמַקְנֶה. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאֵי זֶה הוּא קַבְּלָן זֶה שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי עָרֵב כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי פּוֹרֵעַ כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי חַיָּב בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבִיו. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּבְּלָן אוֹ מֵאָבִיו אִם הָיָה עָרֵב. שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ וְנִמְצְאוּ עוֹשִׂין קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:

(י) וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע מִן הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָאָה לִטְרֹף מִן הַלָּקוֹחוֹת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַדִּירָהּ אֶלָּא נִשְׁבַּעַת וְטוֹרֶפֶת. וְאִם רָצְתָה תַּחֲזֹר לְבַעְלָהּ שֶׁכְּבָר יָדְעוּ הַלָּקוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וְהֵם הִפְסִידוּ עַל עַצְמָם שֶׁלָּקְחוּ נְכָסִים שֶׁתַּחַת שִׁעְבּוּדָהּ:

(יא) הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת. שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ קְטָטָה וְיֵשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל אֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְלֹא כָּתְבָה וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְנִפְסַד הַמֶּכֶר וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר בֵּין אוֹתָהּ שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְקָנוּ מִיָּדָהּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁלֹּא רָצְתָה לֹא הָלְכָה בִּרְצוֹן בַּעְלָהּ:

(יב) מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ וְהָיָה הַקִּנְיָן מוֹעִיל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן בּוֹ נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא קָנוּ מִיָּדָהּ לַלּוֹקֵחַ. וְהָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיאָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְמָה וְלֹא הֵסִירָה שִׁעְבּוּדָהּ אֶלָּא מֵעַל הַלּוֹקֵחַ. וּכְשֶׁתַּחְזֹר הַשָּׂדֶה לָרִאשׁוֹנָה חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וּמוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ שֶׁהֲרֵי קָנוּ לוֹ. וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:

(יג) אַלְמָנָה בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין נִשְׁבַּעַת וּמוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְנִפְרַעַת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָן מֻמְחִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲנָשִׁים נֶאֱמָנִין וְיוֹדְעִין בְּשׁוּמַת הַקַּרְקַע. וְאַחֲרָיוּת הַמֶּכֶר עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים. אֲבָל הַגְּרוּשָׁה לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת בְּבֵית דִּין לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּהַכְרָזָה. וּבְהִלְכוֹת הַלְוָאָה יִתְבָּאֵר מִשְׁפַּט מְכִירַת בֵּית דִּין הֵיאַךְ הִיא. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים בְּשׁוּמָא:

(יד) אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ אִם מָכְרָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וְנִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת אַלְמָנָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה. וְהוּא שֶׁמָּכְרָה לְאַחֵר אֲבָל אִם שָׁמָה לְעַצְמָהּ לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הִכְרִיזָה:

(טו) הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ וְאֵין לָהּ כְּלוּם וּבִלְבַד שֶׁתִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת אַלְמָנָה. הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה מִכְרָהּ בָּטֵל וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים:

(טז) הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה וְלָאַחֲרוֹן שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּם קַיָּם:

(יז) יֵשׁ לָאִשָּׁה לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ בְּמַתָּנָה אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרְשָׁהּ יָבֹא הַלָּה וְיִטּל וְאִם מֵתָה הִיא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֵין לוֹ כְּלוּם:

(יח) הֲרֵי שֶׁמָּכְרָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ נָתְנָה לְאַחֵר מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ מוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְתִגְבֶּה הַשְּׁאָר בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים. וּמוֹכֶרֶת לִכְתֻבָּתָהּ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים שׁוּמַת הַקַּרְקַע:

(יט) הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים בֵּין לְבַעְלָהּ לֹא אִבְּדָה שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם הָיָה לָהּ בֵּן זָכָר יוֹרֵשׁ כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה הַזֹּאת שֶׁנִּמְכְּרָה מִנִּכְסֵי אָבִיו יוֹתֵר עַל חֶלְקוֹ כְּדִין תְּנַאי זֶה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אֵין לָהּ עָלָיו. וּמוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְלֹא עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל הַמּוֹחֲלִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא קִנְיָן אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָהּ אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה:

(א) אַלְמָנָּה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ עַד שֶׁתִּטּל כְּתֻבָּתָהּ. וּמִשֶּׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ עָשְׂתָה כְּתֻבָּתָהּ אַפּוֹתִיקִי לְאַחֵר. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר לוֹ פֹּה תִּגְבֶּה חוֹבְךָ. בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם מָכְרָה מִקְצָתָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וּמִשֶּׁתִּתְאָרֵס הָאַלְמָנָה אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ:

(ב) כְּשֵׁם שֶׁנִּזֹּנֶת אַחַר מוֹתוֹ מִנְּכָסָיו כָּךְ נוֹתְנִין לָהּ כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר (אוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּמָדוֹר) שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת בַּעֲבָדִים וּבִשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. נָפַל הַמָּדוֹר אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ. וְאִם אָמְרָה הָנִיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְכֵן לֹא תְּחַזֵּק בִּדְקוֹ וְלֹא תִּטְחֶה אוֹתוֹ אֶלָּא תֵּשֵׁב בּוֹ כְּמָה שֶׁהוּא אוֹ תֵּצֵא. וְיֹורְשִׁין שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם:

(ג) נָפַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לְבַעְלָהּ בַּיִת אֶלָּא בְּשָׂכָר נוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְכֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְסוּתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְאִם הָיָה כְּבוֹד הַבַּעַל גָּדוֹל מִכְּבוֹדָהּ נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:

(ד) בִּרְכַּת הַבַּיִת מְרֻבָּה כֵּיצַד. חֲמִשָּׁה שֶׁהָיָה מְזוֹנוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן קַב בְּשֶׁיֹּאכַל לְבַדּוֹ אִם הָיוּ חֲמִשְּׁתָּן בְּבַיִת אֶחָד וְאוֹכְלִין בְּעֵרוּב מַסְפִּיק לָהֶן אַרְבַּע קַבִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אֵינֶנִּי זָזָה מִבֵּית אָבִי פִּסְקוּ לִי מְזוֹנוֹת וּתְנוּ לִי שָׁם. יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לָךְ מְזוֹנוֹת וְאִם לָאו אֵין אָנוּ נוֹתְנִים לָךְ אֶלָּא כְּפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵם יְלָדִים נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לָהּ לְבַדָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וּמוֹתַר מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה וּמוֹתַר הַכְּסוּת לַיּוֹרְשִׁין:

(ה) אַלְמָנָה שֶׁחָלְתָה אִם צְרִיכָה לִרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ כִּמְזוֹנוֹת וְיוֹרְשִׁין חַיָּבִין בָּהּ. וְאִם הִיא צְרִיכָה רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ מִתְרַפְּאָה מִכְּתֻבָּתָהּ. נִשְׁבֵּית אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה יְבָמָה וַאֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת וְהִיא בַּשִּׁבְיָהּ אֵין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ מִנְּכָסָיו אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה עַצְמָהּ:

(ו) מֵתָה הָאַלְמָנָה יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם נִשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה וְאַחַר כָּךְ מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ וְהֵן חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ אֲבָל לֹא יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאַלְמָנָה לַיּוֹרְשִׁין. וְיוֹרֵשׁ שֶׁאָמַר לָאַלְמָנָה טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל הִיא שֶׁרָצְתָה בָּזֶה שׁוֹמְעִין לָהּ:

(ז) וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לִיתוֹמִים חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו:

(ח) מְצִיאַת הָאַלְמָנָה וּפֵרוֹת נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לַבַּעַל לְעַצְמָהּ וְאֵין לַיּוֹרֵשׁ בָּהֶם כְּלוּם:

(ט) וְהַנְּכָסִים עַצְמָם שֶׁהֵם נְדֻנְיָתָהּ נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין לַיּוֹרְשִׁים בָּהֶם דִּין לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן הוֹתִירוּ בְּחַיֵּי הַבַּעַל וְהָיוּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהַמּוֹתָר לַבַּעַל. וְאִם מֵתָה הָאַלְמָנָה בְּלֹא שְׁבוּעָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים נְדֻנְיָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם הָיָה בָּהֶן מוֹתָר הַמּוֹתָר לְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל:

(י) אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִין עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה שֶּׁתָּפְסָה וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וּמְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וְהִיא נִזּוֹנֶת מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיִקְחוּ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הַשְּׁאָר:

(יא) וְכֵן אִם תָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּכְתֻבָּתָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת גּוֹבָה מֵהֶן. אֲבָל אִם תָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ לִכְתֻבָּתָהּ אֵינָהּ גּוֹבָה מֵהֶן אַף עַל גַּב שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה וּתְנָאֵי הַכְּתֻבָּה מִן הַמִּטַּלְטְלִין. לְפִיכָךְ תִּזּוֹן הָאַלְמָנָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפְסָה:

(יב) וְאִם הִנִּיחַ בַּעְלָהּ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָן הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָן וְהֵן מַעֲלִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִין בְּבֵית דִּין עַד שֶׁאִזּוֹן מֵהֶן שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנְתָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּזּוֹן מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְכָזֶה דָּנִין תָּמִיד בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין:

(יג) אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין:

(יד) הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה (כְּמוֹ) שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:

(טו) אַלְמָנָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל. וְאִם הֻכַּר הָעֵבָּר וְכֵן אִם הֱנִיחָהּ מְעֻבֶּרֶת נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתֵּלֵד. יָלְדָה בֵּן שֶׁל קַיָּמָא נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. לֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אוֹ שֶׁהִפִּילָה אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם אֶלָּא תּוֹבַעַת יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ:

(טז) תָּבְעָה יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ וְעָמַד בְּבֵית דִּין וּבָרַח אוֹ שֶׁחָלָה אוֹ שֶׁהָיָה הַיָּבָם בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל:

(יז) נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה כִּשְׁאָר הַיָּבָמִין:

(יח) מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר יִהְיֶה מָקוֹם פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹת הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ יִהְיֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְשָׁתְקָה אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת:

(יט) אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַלֵּף לוֹ הַדָּבָר בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִבֵּית דִּין עַד שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי זוֹ בָּאָה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְכָל הַנִּפְרָע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה וְכֵן רָאוּי לָדוּן:

(כ) אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ בַּתְּחִלָּה וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה לִמְזוֹנוֹת בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וּכְשֶׁיָּבֹאוּ הַיֹּרְשִׁין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ נִשְׁבַּעַת:

(כא) וְכַמָּה מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹת כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא יוֹתֵר עַל זֶה. וּמוֹכְרִין עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן לָהּ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכֶרֶת פַּעַם שְׁנִיָּה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

(כב) אַלְמָנָה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ. אִם מָצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו הוֹלְכִין לְדַרְכָּם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם הָיוּ הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת:

(כג) אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן יוֹרֵשׁ טוֹעֲנִין אָנוּ לוֹ וְאוֹמְרִים לָהּ הָבִיאִי כְּתֻבָּתֵךְ וְהִשָּׁבְעִי וּטְלִי מְזוֹנוֹתֶיךָ אֶלָּא אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה:

(כד) הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי רָצְתָה נִזּוֹנֶת כְּדִין כָּל הָאַלְמָנוֹת רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְנִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ מִכָּל פָּנִים. שֶׁאִם עֲדַיִן הִיא אִשְׁתּוֹ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם גֵּרְשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ. לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת מְזוֹנוֹת עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

(כה) הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעְלָהּ אֵינָהּ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ מִסָּפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:

(כו) אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה וִתְּרָה וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁתָּבְעָה. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אֶחָד לֹא וִתְּרָה אֶלָּא תּוֹבַעַת וְנוֹטֶלֶת מְזוֹן הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ:

(כז) אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים הֵם אוֹמְרִים נָתַנְנוּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְתִטּל. מִשֶּׁנִּשֵּׂאת עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבְעוּ הַיּוֹרְשִׁים שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ לָהּ:

(כח) דִּין תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה כְּדִין הָעִקָּר. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה אוֹ מָכְרָה אוֹ מָחֲלָה אוֹ מִשְׁכְּנָה תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּתָהּ עִם הָעִקָּר אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם תָּבְעָה מִקְצָת וְהִנִּיחָה מִקְצָת הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁתָּבְעָה מִקְצָת הָעִקָּר וְהִנִּיחָה מִקְצָתוֹ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ הַמּוֹחֶלֶת סְתָם מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּתֻבָּה שְׁמָם בְּכָל מָקוֹם:

(א) מִתְּנָּאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁיִּהְיוּ בָּנִים הַזְּכָרִים יוֹרְשׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וּנְדֻנְיָתָהּ שֶׁהִכְנִיסָה בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין שְׁאָר הַיְרֻשָּׁה עִם אֲחֵיהֶם בְּשָׁוֶה:

(ב) כֵּיצַד. נָשָׂא אִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ אֶלֶף וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ מָאתַיִם וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וְהִנִּיחַ אַלְפַּיִם. בְּנוֹ מִן הָרִאשׁוֹנָה יוֹרֵשׁ אֶלֶף שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ. וּבְנוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה יוֹרֵשׁ מָאתַיִם שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. נִמְצָא בְּיַד בֶּן הָרִאשׁוֹנָה אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת. וּבְיַד בֶּן הַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ מֵאוֹת:

(ג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ יוֹתֵר עַל כְּדֵי שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת דִּינָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיַּחְלְקוּ הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ יוֹתֵר דִּינָר חוֹלְקִים הַכּל בְּשָׁוֶה שֶׁאִם יִירְשׁוּ אֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְלֹא יִשָּׁאֵר דִּינָר אֶחָד לַחֲלֹק אוֹתוֹ בֵּין הַיּוֹרְשִׁים נִמְצָא תְּנַאי זֶה מְבַטֵּל חִלּוּק יְרֻשָּׁה בֵּין הַבָּנִים בְּשָׁוֶה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה:

(ד) וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים רַבּוֹת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ בֵּין בְּבַת אַחַת וּמֵתוּ כֻּלָּן בְּחַיָּיו וְלוֹ מֵהֶן בָּנִים זְכָרִים אִם הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

(ה) אָמְרוּ הַיְתוֹמִים הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דִּינָר כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין כַּמָּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַבּוּ אוֹ נִתְמַעֲטוּ אַחֲרֵי מִיתַת אֲבִיהֶן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק אֵין שָׁמִין אוֹתָן אֶלָּא כִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן:

(ו) הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אוֹ יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב כְּנֶגֶד הַיּוֹתֵר אֵינוֹ מְמַעֵט אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ:

(ז) מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְאַחַת אַחַר מוֹתוֹ וְלוֹ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ יֶתֶר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת אִם נִשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתָּמוּת בָּנֶיהָ קוֹדְמִים לִירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה אֶלָּא יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יוֹרְשִׁין בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם כְּלוּם חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

(ח) הָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהֶן וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ הַנָּשִׁים אִם נִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ בִּירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּתְנַאי זֶה. לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר אוֹ אֵין שָׁם. וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. וְאִם לֹא נִשְׁבְּעוּ חוֹלְקִין הַבָּנִים הַכּל בְּשָׁוֶה וְאֵין שָׁם יְרֻשַּׁת כְּתֻבָּה לְפִי שֶׁאֵין לָאַלְמָנָה כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע:

(ט) אַחַת נִשְׁבְּעָה וְאַחַת לֹא נִשְׁבְּעָה זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעָה בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ תְּחִלָּה וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְכָל הַיּוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין כְּכָל הַיּוֹרְשִׁין:

(י) וּמִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן אַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. בָּגְרָה הַבַּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה אוֹ נִתְאָרְסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּגְרָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וּבַת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ לֹא לָאַחִים:

(יא) פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ. אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד הַבַּעַל וְלַבָּנוֹת פּוֹסְקִין לָהֶן דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶן בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת נִשְׁבָּעוֹת:

(יב) אֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן. וְלֹא הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת בִּתְנָאִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. שֶׁמָּא מָחֲלָה אִמָּן כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה יֵשׁ לָהֶן כְּפִי הַתְּנָאִים:

(יג) מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ לַעֲקֹר אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו אוֹ אַל תִּזּוֹן אַלְמָנָתוֹ מִנְּכָסָיו אוֹ אַל יִירְשׁוּ בָּנָיו כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. נָתַן כָּל נְכָסָיו בְּמַתָּנָה לַאֲחֵרִים הוֹאִיל וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הַמַּתָּנָה וְחִיּוּב הַנְּכָסִים בִּתְנָאִין אֵלּוּ בָּאִין כְּאֶחָד וּלְפִיכָךְ אַלְמָנָתוֹ וּבְנוֹתָיו נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו וּבָנָיו יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

(יד) בַּת הַמְמָאֶנֶת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַבָּנוֹת וְיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲבָל בַּת הַיְבָמָה וּבַת הַשְּׁנִיָּה וּבַת הָאֲרוּסָה וּבַת הָאֲנוּסָה אֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן בִּתְנַאי זֶה. אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן:

(טו) הַמְאָרֵס בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן הָאַחִין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת הָאֵרוּסִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאַחֶיהָ (אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבָּגֵר וְזוֹ) אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן עַצְמָהּ אֶלָּא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה וְאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אֲרוּסָתוֹ וְתֵלֵךְ וְתִשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים:

(טז) נִשֵּׂאת הַבַּת וּמֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבָּגֵר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס:

(יז) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִין אֶת אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת כְּאַחַת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין נְכָסִים מְרֻבִּין. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה מוֹצִיאִין מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְנוֹתְנִין הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים:

(יח) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין הוֹאִיל וּבְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים הוּא שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבָּנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין הֲרֵי הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת כְּאֶחָד מִן הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ הַמּוּעָטִין. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהֶם בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ כְּבָנִים וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

(יט) הִנִּיחַ קַרְקַע וְהָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כֵּן כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁים. הָיוּ מוּעָטִין בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִין מִכְרָן קַיָּם:

(כ) הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ אֵין הַחוֹב וְלֹא מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ מְמַעֲטִין בַּנְּכָסִים אֶלָּא יִירְשׁוּ הַבָּנִים הַכּל וְיִתְּנוּ לְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ וְיָזוּנוּ בַּת אֵשֶׁת אֲבִיהֶן עַד זְמַן שֶׁפָּסַק וְיָזוּנוּ אַחְיוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְיֵצְאוּ מִתַּחַת יְדֵיהֶם:

(כא) הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֶת וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמְּזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדְמִין לִירֻשַּׁת הַבֵּן אֶת כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נִדְחֵית יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת לֹא תִּדָּחֶה יְרֻשַּׁת הַכְּתֻבָּה שֶׁהִיא תְּנַאי בֵּית דִּין מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת:

(כב) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן אֵין אוֹמְרִים יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחְלְקוּ שְׁאָר הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

Mishneh Torah, Marriage 17-19

(1) A widow receives her maintenance from the property of the heirs during her widowhood until she obtains her kethubbah. As soon as she claims her kethubbah in the court of law she can no longer claim maintenance.— —

(2) As she receives maintenance from her husband's property after his death, so must she be provided with clothing, utensils, and the living quarters she occupied when her husband was alive.— —

(3) If the house collapsed, or if her husband had merely occupied a rented house, she must be provided with living quarters that are suitable to her social position. Her maintenance and her clothing likewise must be suitable to her social position. If the social position of her husband had been superior to hers, she must be provided in accordance with his position, inasmuch as a wife rises to the position of her husband and does not descend from it even after his death.

(1) The husband has priority over any person in being the heir of his deceased wife.— —

(7) The husband has the right of enjoying the fruit of any property belonging to his wife, whether nikhsé tzon barzel or nikhsé melog, as long as she is alive. If she dies during the lifetime of her husband, he inherits everything.— —

(16) If he sold movables classed as nikhsé tzon barzel, even though he was not permitted to do so, his sale is valid.— —

ספר המצוות, מצוות לא תעשה רס״ב

(א) הזהיר מענות אמה עבריה כשנקנה אותה אם נשאה, רוצה לומר שנחסר ממנה מזונה כסותה ועונתה על דרך הענוי וההכאבה. והוא אמרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וזאת האזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו הדברים על צד ההכאבה והצער. והוא אמרו באמה העבריה שהזהיר שלא למנוע ממנה שארה כסותה ועונתה כמשפט הבנות יעשה לה, הנה הודיענו כי משפט הבנות הוא שלא ימנע מהם שאר כסות ועונה. ואמרו במכילתא וכי מה למדנו במשפט הבנות מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, ושם אמרו שארה אלו מזונות כסותה כמשמעה ועונתה דרך ארץ. (משפטים, הלכות אישות פי"ד):

Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 262

...

משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג

(א) הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאל שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁנָה אַחַת. מַתְחִילִין בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר חַג הַסֻּכּוֹת וְקוֹרִין בְּסֵדֶר (בראשית א א) ״בְּרֵאשִׁית״. בַּשְּׁנִיָּה (בראשית ו ט) ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת״. בַּשְּׁלִישִׁית (בראשית יב א) ״וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל אַבְרָם״. וְקוֹרְאִין וְהוֹלְכִין עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה עַד שֶׁגּוֹמְרִין אֶת הַתּוֹרָה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁלִים אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאֵינוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט:

(ב) עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קֹדֶם עֲצֶרֶת וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין (במדבר א א) ״בְּמִדְבַּר סִינַי״ קֹדֶם עֲצֶרֶת. (דברים ג כג) ״וָאֶתְחַנַּן״ אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. (דברים כט ט) ״אַתֶּם נִצָּבִים״ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ויקרא ו ב) ״צַו אֶת אַהֲרֹן״ קֹדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה. לְפִיכָךְ יֵשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית שְׁנֵי סְדָרִין כְּגוֹן (ויקרא יב ב) ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״ וְ(ויקרא יד ב) ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״. (ויקרא כו ג) ״אִם בְּחֻקֹּתַי״ עִם (ויקרא כה א) ״בְּהַר סִינַי״ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בְּשָׁנָה וְיִקְרְאוּ אוֹתָן הַסְּדָרִים בְּעוֹנָתָן:

(ג) מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית שָׁם קוֹרְאִין בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּלְשַׁבָּת הַבָּאָה. כֵּיצַד. שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית בְּסֵדֶר (בראשית א א) ״בְּרֵאשִׁית״. בְּמִנְחָה קוֹרִין (בראשית ו ט) ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ״ עֲשָׂרָה פְּסוּקִים אוֹ יוֹתֵר. וְכֵן בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. וְכֵן לְשַׁבָּת הַבָּאָה בְּשַׁחֲרִית מַתְחִילִין מֵאֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ וְקוֹרֵא עַד סוֹף הַסֵּדֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קוֹרִין כָּל הַשָּׁנָה. וּמַפְטִירִין בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת בַּנָּבִיא מֵעֵין שֶׁקָּרָא בַּתּוֹרָה:

(ד) וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִפָּרָשַׁת (במדבר כח ב) ״צַו״. וְהַשֵּׁנִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק ג׳‎ שֶׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן וּשְׁנֵי פְּסוּקִים שֶׁאַחֲרָיו כְּדֵי שֶׁיְּשַׁיֵּר בַּפָּרָשָׁה שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁשִּׁיֵּר הַשֵּׁנִי עִם (במדבר כח ט) ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת״. וְהָרְבִיעִי קוֹרֵא (במדבר כח יא) ״וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם״. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בְּשַׁחֲרִית. בְּאֶחָד קוֹרִין בּוֹ סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת וּבַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ הַמַּשְׁלִים וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. וְהַמַּפְטִיר קוֹרֵא עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמַפְטִירִין (ישעיה סו כג) ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין (ישעיה א יד) ״חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי״. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו (שמואל א כ יח) ״וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ״:

(ה) כָּל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה פּוֹתֵחַ בְּדָבָר טוֹב וּמְסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב. אֲבָל פָּרָשַׁת (דברים לב א) ״הַאֲזִינוּ״ קוֹרֵא הָרִאשׁוֹן עַד (דברים לב ז) ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם״. וְהַשֵּׁנִי מַתְחִיל מִזְּכֹר יְמוֹת עוֹלָם עַד (דברים לב יג) ״יַרְכִּבֵהוּ״. וְהַשְּׁלִישִׁי מִיַּרְכִּבֵהוּ עַד וַיַּרְא ה׳‎ וַיִּנְאָץ. וְהָרְבִיעִי מִן וַיַּרְא ה׳‎ וַיִּנְאָץ עַד (דברים לב כט) ״לוּ חָכְמוּ״. וְהַחֲמִישִׁי מִן לוּ חָכְמוּ עַד (דברים לב מ) ״כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי״. וְהַשִּׁשִּׁי מִכִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי עַד סוֹף הַשִּׁירָה. וְלָמָּה פּוֹסְקִין בָּהּ בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן תּוֹכָחָה כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הָעָם בִּתְשׁוּבָה:

(ו) שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבְּסוֹף הַתּוֹרָה מֻתָּר לִקְרוֹת אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל תּוֹרָה הִיא וּמשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָם הוֹאִיל וּמַשְׁמָעָן שֶׁהֵם אַחַר מִיתַת משֶׁה הֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְיָחִיד לִקְרוֹת אוֹתָן:

(ז) קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן מַתְחִיל בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמְסַיֵּם בַּפָּסוּק שֶׁל אַחֲרֵיהֶם. וּקְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה אִם רָצָה לִפְסֹק בָּהֶן פּוֹסֵק וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם שֶׁלֹּא לִפְסֹק בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן:

(ח) מַפְסִיקִין לְמוֹעֲדוֹת וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְקוֹרְאִין בְּעִנְיַן הַמּוֹעֵד, לֹא בְּסֵדֶר שַׁבָּת. וּמשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בְּכָל מוֹעֵד עִנְיָנוֹ. וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם בְּכָל מוֹעֵד וּמוֹעֵד. וּמַה הֵן קוֹרִין. בְּפֶסַח בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם לִקְרוֹת בְּיוֹם רִאשׁוֹן (שמות יב כא) ״מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם״ וּמַפְטִירִין בְּ(גמרא מגילה לא א) ״פֶסַח גִּלְגָּל״. וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי (ויקרא כב כז) ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח יֹאשִׁיָּהוּ. בַּשְּׁלִישִׁי (שמות יג ב) ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר״. בָּרְבִיעִי (שמות כב כד) ״אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה״. בַּחֲמִישִׁי (שמות לד א) ״פְּסָל לְךָ״. בְּשִׁשִּׁי (במדבר ט ב) ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״. בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן (שמות יג יז) ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח״ עַד סוֹף הַשִּׁירָה עַד (שמות טו כו) ״כִּי אֲנִי ה׳‎ רֹפְאֶךָ״ וּמַפְטִירִין (שמואל ב כב א) ״וַיְדַבֵּר דָּוִד״. וּבַשְּׁמִינִי (דברים טו יט) ״כָּל הַבְּכוֹר״ וּמַפְטִירִין (ישעיה י לב) ״עוֹד הַיּוֹם״:

(ט) בַּעֲצֶרֶת קוֹרִין בְּ(דברים טז ט) ״שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת״. וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִים בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן (שמות יט א) ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי״ וּמַפְטִירִין בְּמֶרְכָּבָה. וּבְשֵׁנִי קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת (דברים טו יט) ״כָּל הַבְּכוֹר״ וּמַפְטִירִין בַּחֲבַקּוּק:

(י) בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה קוֹרִין (במדבר כט א) ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן (בראשית כא א) ״וַיְיָ׳‎ פָּקַד אֶת שָׂרָה״ וּמַפְטִירִין (שמואל א א א) ״וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם״. וּבְשֵׁנִי קוֹרִין (בראשית כב א) ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״ וּמַפְטִירִין (ירמיה לא יט) ״הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם״:

(יא) בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁחֲרִית קוֹרִין (ויקרא טז א) ״אַחֲרֵי מוֹת״ וּמַפְטִירִין (ישעיה נז טו) ״כֹּה אָמַר רָם וְנִשָּׂא״. בְּמִנְחָה קוֹרִין בַּעֲרָיוֹת שֶׁבְּאַחֲרֵי מוֹת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר וְיִכָּלֵם כָּל מִי שֶׁנִּכְשַׁל בְּאַחַת מֵהֶן וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמַפְטִיר בְּיוֹנָה:

(יב) בְּסֻכּוֹת בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרִין בְּפָרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת שֶׁהִיא (ויקרא כב כז) ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז״ וְגוֹ׳‎ וּמַפְטִירִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן (זכריה יד א) ״הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ׳‎״. וּבְיוֹם שֵׁנִי (מלכים א ח ב) ״וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״. וּבְיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קוֹרִין (דברים טו יט) ״כָּל הַבְּכוֹר״ וּמַפְטִירִין (מלכים א ח נד) ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה״. וּלְמָחָר קוֹרִין (דברים לג א) ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״ וּמַפְטִירִין (מלכים א ח כב) ״וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה״. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּפְטִירִין (יהושע א א) ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה״. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג קוֹרִין בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג:

(יג) כֵּיצַד. בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת. (במדבר כט כ) ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״ שֶׁהוּא חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרֵא הַכֹּהֵן (במדבר כט יז) ״וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי״. וְלֵוִי קוֹרֵא וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְיִשְׂרָאֵל קוֹרֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְהָרְבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְכֵן בַּיּוֹם הָרְבִיעִי שֶׁהוּא שֵׁנִי שֶׁל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (במדבר כט כג) ״וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי״. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם:

(יד) בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִיָּמִים טוֹבִים וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְשִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בְּשַׁחֲרִית. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא בּוֹ אֵלּוּ הָעִנְיָנוֹת שֶׁאָמַרְנוּ. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ קָרְבַּן אוֹתוֹ הַיּוֹם הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקֻדִּים בַּתּוֹרָה. וְהַקּוֹרֵא עִנְיַן הַקָּרְבָּן הוּא מַפְטִיר בַּנָּבִיא:

(טו) וּבְכָל יוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים אוֹ שְׁלֹשָׁה אִם הוֹצִיאוּ זֶה אַחַר זֶה כְּשֶׁמַּחֲזִיר אֶת הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא הַשֵּׁנִי. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר אֶת הָאַחֲרוֹן אוֹמֵר קַדִּישׁ. וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר שֶׁקּוֹרֵא הַמַּשְׁלִים לְעוֹלָם וְאַחַר כָּךְ מַפְטִירִין בַּנָּבִיא:

(טז) שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד בֵּין בְּפֶסַח בֵּין בְּסֻכּוֹת קוֹרִין בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת (שמות לג יב) ״רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי״ וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח (יחזקאל לז ד) ״הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת״. וְאִם חָלָה בְּתוֹךְ הֶחָג (יחזקאל לח יח) ״בְּיוֹם בּוֹא גוֹג״:

(יז) בַּחֲנֻכָּה בְּיוֹם רִאשׁוֹן קוֹרִין מִ(במדבר ו כב) ״בִּרְכַּת כֹּהֲנִים״ עַד סוֹף קָרְבַּן (במדבר ז יב) ״הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״. וּבְיוֹם שֵׁנִי קוֹרִין קָרְבַּן נָשִׂיא שֶׁהִקְרִיב בְּשֵׁנִי. וְכֵן עַד יוֹם הַשְּׁמִינִי. בְּיוֹם שְׁמִינִי קוֹרִין עַד סוֹף הַקָּרְבָּנוֹת עַד סוֹף הַסֵּדֶר. וּמַפְטִירִין בְּשַׁבָּת שֶׁל חֲנֻכָּה בְּנֵרוֹת זְכַרְיָה. וְאִם הָיוּ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת בַּחֲנֻכָּה מַפְטִירִין בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה בְּנֵרוֹת זְכַרְיָה. וּבַשְּׁנִיָּה בְּנֵרוֹת שְׁלֹמֹה. וְהַקּוֹרֵא בְּעִנְיַן חֲנֻכָּה הוּא שֶׁמַּפְטִיר בַּנָּבִיא. בְּפוּרִים קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית (שמות יז ח) ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״:

(יח) בְּתִשְׁעָה בְּאָב קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית (דברים ד כה) ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים״ וּמַפְטִירִין (ירמיה ח יג) ״אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם יְיָ׳‎״. וּבְמִנְחָה קוֹרִין (שמות לב יא) ״וַיְחַל משֶׁה״ כִּשְׁאָר יְמֵי הַתַּעֲנִיּוֹת. וּבִשְׁאָר הַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְעֲנִין עַל מַה שֶּׁאֵרַע לַאֲבוֹתֵינוּ קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא וַיְחַל משֶׁה אַרְבַּע פְּסוּקִים. וְקוֹרֵא הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי מִ(שמות לד א) ״פְּסָל לְךָ״ עַד (שמות לד י) ״אֲשֶׁר אֲנִי עשֶֹׁה עִמָּךְ״. וּבְתַעֲנִיּוֹת שֶׁגּוֹזְרִין אוֹתָן הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן קוֹרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ הָעָם וְיִכָּנַע לְבָבָם כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ אוֹתָם:

(יט) נָהֲגוּ הָעָם לִהְיוֹת מַפְטִירִין קֹדֶם תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹכָחוֹת. שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה מַפְטִירִין בְּ(ירמיה א א) ״דִבְרֵי יִרְמְיָהוּ״. שְׁנִיָּה (ישעיה א א) ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ״. שְׁלִישִׁית (ישעיה א כא) ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה״. וְכֵן שַׁבָּת שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב מַפְטִירִין (ישעיה מ א) ״נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי״. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּעִירֵנוּ לִהְיוֹת מַפְטִירִין בְּנֶחָמוֹת יְשַׁעְיָהוּ מֵאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשַׁבָּת שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְטִירִין (הושע יד ב) ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל״:

(כ) רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת קוֹרִין בְּפָרָשַׁת (שמות ל יא טז) ״שְׁקָלִים״ וּמַפְטִירִין בִּ(מלכים ב יב ג) ״יהוֹיָדָע הַכֹּהֵן״. וְכֵן אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. בַּשְּׁנִיָּה קוֹרִין (דברים כה יז) ״זָכוֹר״ וּמַפְטִירִין (שמואל א טו ב) ״פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק״. אֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת שְׁנִיָּה כָּל שֶׁחָל פּוּרִים לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. בַּשְּׁלִישִׁית קוֹרִין (במדבר יט א) ״פָּרָה אֲדֻמָּה״ וּמַפְטִירִין (יחזקאל לו כה) ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם״. וְאֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת שְׁלִישִׁית הַסְּמוּכָה לָרְבִיעִית. בָּרְבִיעִית קוֹרִין (שמות יב ב) ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה״ וּמַפְטִירִין (יחזקאל מה יח) ״בְּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. וְאֵי זוֹ הִיא רְבִיעִית כָּל שֶׁחָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

(כא) נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁפְּעָמִים תִּהְיֶה הַפְסָקָה בֵּין שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה אוֹ בֵּין שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וּפְעָמִים יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפְסָקוֹת בֵּין רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה וּבֵין שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. אֲבָל בֵּין שְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית אֵין מַפְסִיקִין:

(כב) כָּל פָּרָשָׁה מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּסֵפֶר שֵׁנִי אַחַר שֶׁקּוֹרִין סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת בַּסֵּפֶר שֶׁהוֹצִיאוּ רִאשׁוֹן. חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְהָיָה סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּ (שמות כז כ) ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה״ קוֹרִין שִׁשָּׁה מִוְּאַתָּה תְּצַוֶּה עַד (שמות ל יח) ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת״ וְהַשְּׁבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא מִכִּי תִשָּׂא עַד וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר. וְאִם הָיָה סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת כִּי תִשָּׂא עַצְמוֹ קוֹרִין שִׁשָּׁה מִכִּי תִשָּׂא עַד (שמות לה א) ״וַיַּקְהֵל״ וְהַשְּׁבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא בְּסֵפֶר שֵׁנִי מִכִּי תִשָּׂא עַד וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת:

(כג) רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סְפָרִים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא בּוֹ סֵדֶר הַיּוֹם. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרִין בּוֹ (שמות ל יב) ״כִּי תִשָּׂא״. וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סְפָרִים. קוֹרִין סֵדֶר הַיּוֹם בָּרִאשׁוֹן. וְעִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשֵּׁנִי. וְ(שמות יב ב) ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה״ בַּשְּׁלִישִׁי:

(כד) רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סְפָרִים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא בּוֹ סֵדֶר הַיּוֹם. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא בּוֹ עִנְיַן חֲנֻכָּה. חָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע הַשַּׁבָּת שְׁלֹשָׁה קוֹרִין בְּעִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְהָרְבִיעִי קוֹרֵא בְּעִנְיַן חֲנֻכָּה:

(כה) אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּכָל שַׁבָּת בַּצִּבּוּר חַיָּב לִקְרוֹת לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ סֵדֶר שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. וּפָסוּק שֶׁאֵין בּוֹ תַּרְגּוּם קוֹרְאֵהוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַד שֶׁיַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר:

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 13

(1) The custom prevailing through Israel is [that the reading of the Pentateuch is completed in one year]^*The passage in brackets is omitted in the manuscript, apparently erased.. It is begun on the Sabbath after the feast of Tabernacles, when the portion commencing Bereshith "In the Beginning" (Genesis 1:1) is read. On the second Sabbath, that beginning, "These are the generations of Noah" (Genesis 6:9) is read; on the third, that beginning, "And the Lord said to Abraham" (ibid. 12:1), and so on in regular order till the last portion is read on the feast of Tabernacles. Some complete the reading of the Pentateuch in three years, but this is not a prevalent custom.

(2) Ezra instituted the rule for Israel that the portion containing the Imprecations in the book of Leviticus (26:3-end of book) should be read before the feast of Pentecost; and those in the book of Deuteronomy (26:1-29:8) before the New Year. The prevalent custom is to read the portion Bemidbar Sinai (Numbers 1:1-4:20) before Pentecost; Vaethchanan (Deuteronomy 3:23-7:11) after the Ninth of Ab; Atem Nitzabim (Deuteronomy 29:9-30:20) before the New Year; Tzav ess Aharon (Leviticus 6:1-8:36) before Passover in an ordinary year (of twelve months). Hence, on some Sabbaths, two portions are read during the morning service, for example, Isha Ki Tazria (Leviticus 12:1-13:59) and Vezoth tihejeh Torath Hametzora (ibid. 14:1-15:33); Bechukotai (ibid. 26:3-end of book) and Behar Sinai (ibid. 25:1-26:2) etc.; the purpose being to ensure that the reading of the Pentateuch shall be completed in one year and that the portions above mentioned shall be read at their appointed periods.

(3) At the place in the Torah where the reading is ended in the morning service, it is resumed, with the next verse, in the afternoon service of that day, in the morning services of the coming Monday and Thursday, and also in the moring service of the next Sabbath. For example, on the first Sabbath (after the feast of Tabernacles) the portion Bereshith is read during the morning service. In the afternoon service ten or more verses are read from the beginning of the portion, Eleh Toledoth Noach; as also on the following Monday and Thursday. On the next Sabbath likewise, in the morning service Eleh Toledoth Noach is begun and read to the close of the portion for the week. This method is followed throughout the year. The reading of the portion from the Pentateuch is followed by a section from the prophets, corresponding in content with what had been read in the Pentateuch.

(4) On the first day of each month, the person first called to the reading of the Law reads three verses from the section beginning Tzav (Numbers 28:1-8). The second person called to the Law repeats the third verse already read by the person called before him and adds the two following verses, so as to leave three verses to the end of the section. The third person called to the Law reads these three verses and also the next section beginning Uveyom Hashabbath (ibid. 28:9-10). The fourth person called to the Law reads the section beginning Uvrashé Chodshechem (ibid. 28:11-15). When the first of the month falls on a Sabbath, two scrolls of the Law are taken out during the morning service. In the first, the portion for the week is read; and in the second, the one who completes the reading reads Uverashé Chodshechem (Numbers 28:11-15). The person who reads the lesson from the Prophets is the one who reads the section concerning the New Moon. The lesson from the Prophets is that section which concludes, "And it shall come to pass that month by month etc." (Isaiah 66:23). When the first of Ab falls on a Sabbath, the lesson from the prophets is the section containing the verses, "Your new moons and your festivals my soul hateth" (ibid. 1:14). When the first day of the month falls on the first day of the week the lesson from the prophets on the preceding Sabbath day is the section beginning, "And Jonathan said unto him; tomorrow is New Moon" (I Samuel 20:18-42).

(5) Every one who goes up to read the Law commences and concludes with a happy theme. But in the weekly portion of Haazinu (Deuteronomy, Chapter 32), the first one who is called up reads up to "Remember the days of old" (verse 7). The second begins, "Remember the days of old" and reads up to "He made him ride on the high places of the earth" (v. 13). The third from that verse to, "And the Lord saw and spurned" (v. 19). The fourth, from that verse to, "If they were wise" (v. 29). The fifth, from that verse to "For I lift up my hand to heaven" (v. 40). The sixth, from that verse to the end of the Song (v. 43). Why do they leave off at these points? Because they are rebukes, and so the people will be induced to repent.

(6) The eight verses which conclude the Pentateuch (Deuteronomy 34:5-12) may be read in synagogue even when there are less than ten (male adults) present. Though it is all Torah and Moses uttered them as received from the mouth of the Almighty, still as they convey the thought that they were composed after Moses' death, they have clearly been altered (from the text as it stood originally). An individual may therefore read them (without a quorum).

(7) The Maledictions in the book of Leviticus (26:14-43) are not broken up among different readers; but one person reads them all, beginning with the verse before, and closing with the verse after them.^*According to our practice four verses before and three after. As to the Maledictions in the book of Deuteronomy, one may, if he wishes, break off in the middle. The people have, however, the custom not to do so; but one person reads them all.

(8) The regular sequence is interrupted for the three Festivals and for the Day of Atonement, when we read a section appertaining to the Festival and not the weekly portion of the Sabbath. Moses ordained that on each festival a section bearing upon it should be read. On every festival too, the discussion and discourse are on the topic of the day. What sections are read? On Passover, from the section concerning the festivals in the book of Leviticus (22:26-23:44). The people have however the custom of reading on the first day that beginning, "Draw out, and take unto yourselves lambs (Exodus 12:21-51); and the lesson from the Prophets is the account of the Passover at Gilgal (Joshua 5:2-15). On the second day, that beginning, "When a bullock or sheep" (Leviticus 22:26-23:44); and the lesson from the Prophets is the account of Josiah's Celebration of the Passover (II Kings 23:1-25). On the third day, that beginning, "Sanctify unto me all the first born" (Exodus 13:1-16). On the fourth day, that beginning, "If thou lend money" (Exodus 22:24-23:19). On the fifth day, that beginning, "Hew thee two tables of stone" (ibid. 34:1-26). On the sixth day, that beginning, "Let the children of Israel keep the Passover in its appointed season" (Numbers 9:1-14). On the seventh day, that beginning, "And it came to pass when Pharaoh had let the people go" (Exodus 13:17-15:26) to the end of the Song, and up to the words "I am the Lord that healeth thee"; and the lesson from the Prophets is that beginning, "And David spoke" (II Samuel 22:1-51). On the eighth day, that beginning, "All the firstling males" (Deuteronomy 15:19-16:17); and the lesson from the Prophets is that beginning, "This very day" (Isaiah 10:32-12:6).

(9) On Pentecost, the section from the Pentateuch is that beginning, "Seven weeks" (Deuteronomy 16:9-17). But the general custom is to read on the first day of the feast the section beginning, "In the third month" (Exodus 19:1-20:26). And the lesson from the Prophets is "The vision of the Chariots" (Ezekiel 1:1-28). On the second day the section read is that concerning the Festivals, beginning, "All the firstling males" (Deuteronomy 15:19-16:17) and the lesson from the Prophets is taken from Habakuk (3:1-end).

(10) On New Year, the section is that beginning, "And in the seventh month, on the first day of the month" (Numbers 29:1). It is however a general custom to read on the first day the section beginning, "And the Lord remembered Sarah" (Genesis 21:1-34); and the lesson from the Prophets is that beginning, "Now there was a certain man of Ramathaim—zophim" (I Samuel 1:1-2:10). On the second day, the section read is that beginning, "And it came to pass after these things that God did prove Abraham" (Genesis 22:1-24); and the lesson from the Prophets is that concluding, "Is Ephraim a darling son unto me" (Jeremiah 31:1-19).

(11) On the Day of Atonement, in the morning service, the section read is that beginning, "After the death of the two sons of Aaron" (Leviticus 16:1-34); and the lesson from the Prophets is that beginning, "For thus saith the High and Lofty One" (Isaiah 57:15-58:14). In the afternoon service, the section read is that concerning Incests in the portion beginning, "After the death of the two sons of Aaron" (Leviticus Chapter 18). The purpose aimed at is that anyone who has been guilty of any of these offences should remember and be abashed. The third person called up reads in the Torah and recites, as the lesson from the Prophets, the book of Jonah.

(12) On the feast of Tabernacles, the section read on each of the first two days is that referring to the Festivals and beginning, "When a bullock or a sheep or a goat is brought forth" (Leviticus 22:26-23:44). The lesson from the Prophets on the first day is that beginning, "Behold, a day of the Lord cometh" (Zechariah 14:1-21). The lesson from the Prophets on the second day is that beginning, "And all the men of Israel assembled themselves unto King Solomon" (I Kings 8:2-21). On the eighth day, the section from the Pentateuch is that beginning, "Every first born" (Deuteronomy 15:19-16:17). The lesson from the Prophets is that beginning, "And it was so that when Solomon had made an end of prayer" (I Kings 8:54-66). On the following day, the weekly portion beginning, "And this is the blessing" (Deuteronomy 33:1-34:12) is read. The lesson from the Prophets is that beginning, "And Solomon stood" (I Kings 8:22-53). Some read, as the lesson from the Prophets that beginning, "Now it came to pass after the death of Moses" (Joshua 1:1-18). On the other (intermediate) days of the Feast, the sections concerning the sacrifices for the festival are read (Numbers 29:17-34).

(13) How so? On every one of the intermediate days of the festival, two sections of the Pentateuch are read. On the third day of the feast, which is an intermediate day, the Cohen (first called to the reading of the Law) reads the section beginning, "And on the second day" (Numbers 29:17-19). The Levite (the second called) reads the section beginning, "And on the third day" (ibid, 29:20-22). The Israelite (the third called) reads the section beginning, "And on the third day" (ibid. 29:20-22). The fourth person called reads the section beginning, "And on the second day" and that beginning, "And on the third day." On the fourth day of the festival, which is the second of the intermediate days, the section beginning, "And on the third day" and that beginning, "And on the fourth day" are read in this way. The same order is followed throughout the intermediate days.

(14) On every festival, and likewise on the Day of Atonement and on all the seven days of Passover, two scrolls of the Law are taken out of the ark. In the first, the sections we have named are read. In the second, the section in the book of Numbers referring to the sacrifice for the day (Numbers 28:16-29:39) is read. The reader of the last reads also the lesson from the Prophets.

(15) Whenever two or three scrolls of the Law are taken out of the ark, if they are taken out one after the other, the Kaddish is recited after the first is replaced, and then the second is taken out. After this has been replaced, Kaddish is again recited. We have however already stated that the plain custom is always to recite Kaddish after the person last called to read has finished reading, and then the lesson from the Prophets is read.

(16) On the intermediate Sabbath of Passover or Tabernacles, the section read is that beginning, "See, Thou sayest unto me" (Exodus 33:12-34:26). The lesson from the Prophets, on Passover, is Ezekiel's vision of the Valley of Dry Bones (Ezekiel 37:1-14); and, on Tabernacles the Prediction concerning Gog (ibid. 38:18-39:16).

(17) On the first day of the Feast of Dedication, the section read is that containing the Priestly Benediction and continuing till the end of the section referring to the offering on the first day of the Dedication of the Tabernacle (Numbers 6:22-7:17). On the second day, the section read is that referring to the offering of the prince who brought his offering on the second day of that Dedication (ibid. 7:18-23). And so on till the eighth day, the section read is that referring to the offering on the eighth day of the Dedication of the Tabernacle up to the end of the summary of the offerings and continuing till the end of the weekly portion (ibid. 7:54-89).^*Ashkenazi practice is to add ibid. 8:1-4. On Sabbath, the lesson from the Prophets is Zechariah's Vision of the Candelabrum (Zechariah 2:14-4:7). If there are two Sabbaths in the feast of Dedication, Zechariah's Vision of the Candelabrum is the lesson from the Prophets on the first Sabbath; and, on the second Sabbath, the account of the Candelabra in Solomon's Temple (I Kings 7:40-50) is read. The person who reads in the scroll the special section for the feast of Dedication reads the lesson from the Prophets.

(18) On the Feast of Lots, the section beginning, "And Amalek came" (Exodus 17:8-16) is read in the morning service. On the Ninth of Ab, the section read in the morning service is that beginning, "When thou shalt beget children" (Deuteronomy 4:25-40). The lesson from the Prophets is that beginning, "I will consume them" (Jeremiah 8:13-9:23). In the afternoon service, the sections beginning, "And Moses besought" (Exodus 32:11-14) and also (34:1-10) are read, as on the other fast-days and on those that are kept in commemoration of the calamities that befell our ancestors. These sections are read in the morning and afternoon services. The first person called up reads four verses from the section beginning, "And Moses besought." The second and third persons read from the section beginning, "Hew thee two tables of stone" till "That I am about to do with thee" (Exodus 34:1-10). On fast days appointed by the community because of existing calamities such as drought, pestilence or similar visitations, the Benedictions and Maledictions (Leviticus 26:3-46 or Deuteronomy 28:1-69) are read, so that the people, when they listen to them, may be moved to repent and their hearts be humbled.

(19) The people have the custom of reading on the three Sabbaths before the Ninth of Ab, as lessons from the Prophets, passages of an admonitory character. On the first of these Sabbaths, the lesson from the Prophets is the section beginning, "The words of Jeremiah" (Jeremiah 1:1-2:3). On the second Sabbath, that beginning, "The vision of Isaiah" (Isaiah 1:1-20). On the third Sabbath, that beginning, "How is the faithful city become a harlot" (ibid. 1:21-2:4).^*Ashkenazi custom is to read respectively on these Sabbaths before the Ninth of Ab, Jeremiah 1:1-2:3, 2:4-28 and Isaiah 1:1-27. On the Sabbath after the Ninth of Ab, the lesson from the Prophets is the section beginning, "Comfort ye, comfort ye, my people" (Isaiah 40:1-26). It is the general custom in our city to read comforting messages from Isaiah as the lessons from the Prophets on the Sabbaths after the Ninth of Ab till the New Year. On the Sabbath between the New Year and the Day of Atonement, the lesson from the Prophets is the section beginning "Return O Israel" (Hosea 14:2-10).

(20) When the first day of the month of Adar falls on a Sabbath, the section concerning the Half Shekel (Exodus 30:11-16) is read; and the lesson from the Prophets is that relating to Jehoiadah the Priest (II Kings 11:17-12:17). When the first of Adar falls on a weekday, even on a Friday, the section concerning the Half-Shekel is read on the previous Sabbath. On the second Sabbath of the month, the section commencing "Remember" (Deuteronomy 25:17-19) is read. The lesson from the Prophets is that beginning, "I remember that which Amalek did to Israel" (I Samuel 15:1-34). What is meant by the second Sabbath? It is the Sabbath preceding the week in which the Feast of Lots occurs, even if that falls on Friday. On the third Sabbath, the section concerning the Red Heifer (Numbers 19:1-22) is read. The lesson from the Prophets is that containing the verse, "And I will sprinkle upon you" (Ezekiel 36:16-36). What is meant by the third Sabbath? That immediately preceding the fourth. On the fourth Sabbath, the section beginning, "This month" (Exodus 12:1-20) is read. The lesson from the Prophets is that beginning "In the first month, on the first day of the month (Ezekiel 45:18-46:15). The fourth Sabbath is that beginning the week in which the first of Nissan occurs, even if it falls on Friday.

(21) Hence, there will sometimes be a plain Sabbath (on which no additional section is read) between the first and the second of these four special Sabbaths, or between the second and the third. In some years there will be two such Sabbaths; namely, between the first and second special Sabbaths, and between the second and third. But there is no plain Sabbath between the third and fourth special Sabbaths.

(22) Each of these four special sections is read in a second scroll, after the portion for the week has been read in the scroll first taken out. If the first of Adar falls on a Sabbath, and the portion for the week was that commencing, "And thou shalt command" (Exodus 27:20-30:10), six persons are called to the Law and read in the weekly portion up to (but not including) the section beginning, "Thou shalt also make a laver" (ibid. 30:17). The seventh person reads the section beginning, "When thou takest the sum" till that beginning, "Thou shalt also make a laver" (ibid 30:11-16). If the portion of the week for that Sabbath is that beginning, "When thou takest the sum" (ibid. 30:11), six persons are called to the Law and read this portion, till the next beginning, "And Moses assembled" (ibid. 35:1). The seventh person reads in the second scroll the section beginning, "When thou takest the sum" till "Thou shalt make also a laver" (ibid. 30:11-16).

(23) When the first of Adar falls on Sabbath, three scrolls are taken out. In the first, the portion of the week is read; in the second the section relating to the sacrifices on the first of the month, (Numbers 28:9-15); and in the third, that beginning, "When thou takest the sum" (Exodus 30:11-16). So too, when the first of Nisan falls on Sabbath, three scrolls are taken out. The portion of the week is read in the first; the section relating to the sacrifices "on the first of the month" (Numbers 28:9-15) in the second; and, in the third, that commencing, "This month" (Exodus 12.1-20).

(24) When the first of Tebeth falls on Sabbath, three scrolls are taken out. In the first, the portion of the week is read; in the second, the section relating to the sacrifices on the first of the month (Numbers 28:9-15); in the third, the portion read on the feast of Dedication (a section from Numbers 6:22-8:4). When the first of Tebeth falls on a week day, three persons read the section concerning the sacrifices on the first of the month (Numbers 28:9-15); and the fourth person, one of the sections appropriate to the Feast of Dedication (Numbers 6:22-8:4).

(25) Although a person hears the whole of the Pentateuch at the public services on the Sabbaths throughout the year, he is under an obligation to read it thrice—twice read the text and once in the Onkelos [Aramaic] version—a verse left untranslated being read thrice—and so he will conclude the weekly portions concurrently with the Congregation.

קיצור שלחן ערוך קצ״ה:ד׳-ח׳

(ד) נוֹהֲגִין שֶׁעַל שְׁאָר קְרוֹבִים, קוֹרְעִין בְּצַד יָמִין, וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּצַד שְׂמֹאל, לְפִי שֶׁצָרִיךְ לְגַלוֹת אֶת לִבּוֹ שֶׁהוּא בְצַד שְׂמֹאל. וּבְדִיעֲבַד, אֵין זֶה מְעַכֵּב.

(ה) עַל כָּל הַמֵּתִים, רָצָה קוֹרֵעַ בַּיָד, רָצָה קוֹרֵעַ בַּכֶּלִי. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, דַּוְקָא בַּיָד. וְהַמִּנְהָג שֶׁאֶחָד מֵאַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָא חוֹתֵךְ קְצָת בַּסַּכִּין, וְהָאָבֵל תּוֹפֵס בִּמְקוֹם הַחַתָךְ וְקוֹרֵעַ. וְצָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ, שֶׁיִקְרַע בְּאֹרֶךְ הַבֶּגֶד וְלֹא בְרָחְבּוֹ.

(ו) עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם מַחֲלִיף בְּגָדָיו בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, אֵינוֹ צָרִךְ לִקְרֹעַ בְּאֵלוּ שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ עָתָּה. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם הוּא מַחֲלִיף בְּגָדָיו בִּימֵי הַחֹל שֶׁבְּתוֹךְ שִׁבְעָה, צָרִיךְ לִקְרֹעַ בָּהֶם. אַךְ לִכְבוֹד שַׁבָּת, יַחֲלִיף בְּגָדָיו וְלֹא יִלְבַּשׁ אֶת הַבֶּגֶד הַקָּרוּעַ. וְאִם אֵין לוֹ בְּגָדִים אֲחֵרִים לְהַחֲלִיף, יַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו. וְהָא דְמַחֲלִיף בַּשַׁבָּת, הַיְנוּ שֶׁלּוֹבֵשׁ בִּגְדֵי חֹל אֲחֵרִים. אֲבָל לִלְבּושׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, אָסוּר. (כְּדִלְקַמָּן סִימָן ריא סָעִיף י).

(ז) עַל כָּל הַמֵּתִים, (מִצַּד הַדִּין) שׁוֹלֵל (דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹפֵר תְּפִירָה בִּלְתִּי שָׁוָה) לְאַחַר שִׁבְעָה, וּמְאַחֶה (דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹפְרוֹ כָּרָאוּי) לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וַאֲפִילוּ אִם בָּא לַחְתֹּךְ סְבִיבוֹת הַקְּרִיעָה וְלָשׂוּם שָׁם חֲתִיכַת בֶּגֶד אַחֵר וּלְתָפְרוֹ, אָסוּר. אֲבָל נוֹהֲגִין, כִּי בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אֲפִילּוּ עַל שְׁאָר מֵתִים, אֲפִילוּ לִשְׁלֹל, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לְחַבֵּר רָאשֵׁי הַקְּרִיעָה עַל יְדֵי מַחַט, אָסוּר. וְאִשָּׁה, אֲפִלּוּ עַל אָבִיהָ וְאִמָּהּ, שׁוֹלֶלֶת לְאַלְתֵּר, מִפְּנֵי הַצְּנִיעוּת. וְכָל הַקְּרָעִים שֶׁאֲסוּרִין לְתָפְרָן, אֲפִלּוּ אִם מָכַר אֶת הַבֶּגֶד לְאַחֵר, אָסוּר הַלּוֹקֵחַ לְתָפְרוֹ. וְלָכֵן צָרִיךְ הַמּוֹכֵר לְהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ. וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לַגּוֹי.

(ח) עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם לֹא שָׁמַע עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, אֵינוֹ קוֹרֵעַ. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, קוֹרֵעַ לְעוֹלָם בְּגָדָיו שֶׁהֵם עָלָיו בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה. אַךְ הַבְּגָדִים שֶׁהוּא מַחֲלִיף אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ.

Kitzur Shulchan Arukh 195:4-8

(4) Upon the death of other relatives, it is the custom to tear the right side of the garments, and upon the death of a father or a mother, [it is the custom] to tear the left side of the garments, because the mourner must expose his heart, which is on the left side of his body. [However] if it was done otherwise, it does not invalidate the fulfillment of his duty.

(5) When tearing garments for all other deceased, it may be done by hand or with an instrument, but for a father or mother, it must be done by hand. It is customary for a member of the Burial Society to make a slight cut [in the garment] with a knife, and then the mourner takes hold of the place of the cut, and tears the garment. He must take care to tear the garment lengthwise and not in the width.

(6) For all other relatives, if the mourner changes his garments during the shivah period,⁵The seven days of mourning. he need not tear the garments, that he is now going to wear; but for his father or mother, if he changes garments during the weekdays of the shivah period, he must tear the garments into which he has changed. However, in honor of Shabbos, he should change garments, and not wear garments that are torn. If he has no other garments in which to change, he should turn the torn part backwards to conceal it. Changing garments for Shabbos in this instance, means putting on other weekday clothes, but he is forbidden to wear his usual Shabbos garments.⁶Today the prevailing custom is to wear regular Shabbos clothing even on the first Shabbos of the Shivah. Radvaz II 693, Birkei Yosef 400, Gra.

(7) According to halachah, garments that were torn for relatives, may be stitched together loosely after the shivah, and completely sewn after the thirty day period. For his father or mother, the mourner may stitch them together after thirty days, but he may never sew them completely. Even to cut out the torn part of the garment, and replace it by sewing in another piece of cloth, is forbidden. The prevailing custom is that within the thirty day period, even for other relatives, it is forbidden even to stitch them together loosely. Even to join the torn edges together with pins is forbidden within the thirty day period. A woman who is in mourning for her father or mother, may stitch them together immediately for modesty. All torn garments, which are forbidden to be sewn, are forbidden to be sewn even if the garments are sold; and therefore, the seller must inform the buyer. It is forbidden to sell such garments to a non-Jew.

(8) For all relatives who pass away, if one did not hear of their death until after thirty days, he need not tear his garments. [However] for a father or mother, the mourner must always tear the garments that he is wearing at the time he hears of their death.⁷If he is informed of their death on Shabbos, he tears his garments at night after Shabbos is over. (see Shulchan Aruch 402:7) Nevertheless, if he changes his garments afterwards, he need not tear them.

תניא, אגרת הקדש כ׳

(א) איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות משא"כ בבי"ע כו'). וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש בע"ח. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול לבד ומ"ש הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכ"ה בזוה"ק פ' בראשית היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י שאינן בבחי' יש ומהות מושג וכמו הא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמ"ש ופני לא יראו ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש כמ"ש בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמ"ש במ"א וע"ש ויש מאין נקרא בריאה בלה"ק והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כ"כ רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים די"ס דאצי' שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס וגם גופות המלאכים דאצי' שהן בחי' יש וכמ"ש ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום וכעין הכלים די"ס דאצי' שהן בבחי' גבול ע"י צמצום אור הא"ס הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצי' לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דא"א וז"א אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצי' ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחי' הגולגלתא ודיקנא) אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' וברוח פיו כל צבאם וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוק' ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא ע"י עילה ועלול אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וז"ש נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחי' האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחי' אחרונה דא"ס היא מל' דאין סוף ולכן גם המל' דאצי' נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפ"ע בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת י"ס דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא ע"י אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה. ובזה יובן היות המצות במל' ה' של שם הוי' והתורה בז"א וא"ו של שם הוי'. הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דא"א והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ב"ה לברוא יש מאין ולא ע"י עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לר"ש שמפסיק ללולב וכו' וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו ע"פ וכו' כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. והנה כמו"כ מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים ע"י אור הנשמה שבתוכן שהיא אלקות מהכלים די"ס דמל' דאצי' וגם בתוכה הארת הקו דאור א"ס המלובש באצי' עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמל' בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במל' דעשיה הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די"ס דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמ"ש הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחי' מקיף וסובב וכמ"ש הפי' בלק"א ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כ"א ע"י הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל וגם מאור א"ס הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די"ס דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא ע"י הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט ע"י האותיות כנ"ל. ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשי' ותחת רגליו מאיר אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחי' אור חוזר כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצי' מאיר באור חוזר ממל' דאצי' ומל' דאצי' היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמל' דאצי'. ולפמ"ש בס' הגלגולים פ"כ הובא בלק"א מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור א"ס באור האצי' שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה ועי"ז יש כח ועוז בסיום הכלי דמל' דמל' דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחי' אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמל' דמל' דעשיה שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחי' א"ס שאם יתקיים עוה"ז ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן ע"י העלאת מ"נ והם הזרועים והנטועים ואעפ"כ הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין א' הוא כמו יש מאין ומכ"ש הקשין והשבלים והנה הפירות שע"י העלאת מ"נ היא הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמ"ש במ"א. ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחי' עפר מים אש רוח שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי אעפ"כ החי ניזון וחי מהצומח והמדבר מקבל חיותו משניהם וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו' ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו' כי הוא בחי' אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור א"ס הסובב כ"ע ומהקו אור א"ס שבסיום רגלי היושר דא"ק בבחי' אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שע"ג המזבח וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 20

...

בראשית י״א:כ״ז

(כז) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט׃

Genesis 11:27

(27) Now this is the line of Terah: Terah begot Abram, Nahor, and Haran; and Haran begot Lot.

"Nimrod [the king] sent a message to Terah, 'Last night your wife gave birth to a son. Give him to me, that I may kill him, and I will fill your house with silver and gold.' ... What did Terah do? He hid away his son in a cave for three years, and the Holy One provided for the child two nipples - out of one came oil, out of the other, flour." ~ Beit HaMidrash 2:118-196

Expanding the "We" For Rosh Hashanah